"היה לי יזיז שהיה בקטע של משחקי שליטה קינקיים. אחרי שנה שלא התראינו קבענו להיפגש שוב, ולבקשתו חיכיתי ליד הכניסה על ארבע עם ראש מורכן. שמעתי את הדלת נפתחת, מישהו נכנס מאחוריי ומלטף אותי. הוא נעמד מולי, פתח את הרוכסן שלו והרים לי את הסנטר. כשראיתי אותו, השתנקתי; זה לא היה הבחור, לפחות לא זה שזכרתי. היו לו משקפיים והוא היה קירח, בעוד שהיזיז שלי היה עם שיער וזיפים. השניות האלה היו הארוכות בחיי: האם אני לא מזהה את הדייט כי שינה תספורת, או האם הוא שיחק בי ושלח חבר במקומו, ועכשיו יש לי שנייה וחצי להחליט אם אזרום עם הסיטואציה? רק ברגע שדיבר ושמעתי את קולו, ידעתי שמדובר באותו גבר ונשמתי לרווחה. זה היה הרגע שבו הבנתי שיש לי בעיה אמיתית".
פרוסופגנוזיה - עיוורון פנים
(כתבתו של גלעד ילון. צילום: ירון שרון)
הסיפור האמיתי לגמרי הזה של לירון, שם בדוי לגמרי, יכול בקלות להיות שלי. מבחינתי אין פרק זמן ארוך יותר מאותן שניות של חוסר ודאות, כשהמוח מתרוצץ בפאניקה ומנסה לשווא לקשר את בליל התווים הרנדומלי שמרכיבים את הפרצוף שמולי לשם, להיכרות, לקונטקסט. הפה אולי אומר "היי! מה קורה? טוב לפגוש אתכם", אבל הראש אומר "מי אתם, למען השם?!".
"פרוסופגנוזיה" או "עיוורון פנים" (מיוונית: prosop – פנים, agnosia – אי ידיעה) היא הפרעה נוירולוגית שמקשה על הסובלים ממנה - כ-1%-2% מהאוכלוסייה - לזהות פרצופים. כמו בהרבה הפרעות נוירו-פסיכולוגיות, מדובר בספקטרום - המקרים הקשים מדווחים על קושי לזהות אפילו את ילדיהם, הוריהם, בני זוגם ולעיתים אף את עצמם במראה. במקרים שכיחים יותר, הם יתקשו לזהות אנשים שפגשו פעמים רבות בעבר או לחלופין אדם שפגשו לפני זמן קצר.
לחיות עם עיוורון פנים זה לחיות עם התקף חרדה מתמשך בכל פעם שיוצאים למפגש חברתי או אפילו סתם לטייל ברחוב. יש תמיד סיכוי שזר מוחלט, או אולי מוכר באופן מעורפל, יפנה אליי בלבביות. לריחוק החברתי בקורונה היה יתרון כפול מבחינתי: לא רק שלא הייתי חייבת לפגוש אנשים, אלא שגם כשפגשתי אותם, יכולתי להשתמש בתירוץ הקבוע - "אוי, לא זיהיתי עם המסכה". וריאנט חדש? יס פליז.
משיחות עם אנשים שסובלים מההפרעה גיליתי שרובנו אימצנו את אותם מנגנוני פיצוי ושיטות הסוואה. למשל, שיחות חולין נטולות פרטים ספציפיים ככל האפשר, בניסיון לדלות מידע על האדם שעומד מולנו לפני שישים לב שאין לנו מושג מי הוא, או ניסיון לאתר סממנים מובהקים נוספים - קול, יציבה, סגנון לבוש, ריח - כדי לזהות אותו. ועדיין, ברוב המקרים המפגש יסתיים בברכת שלום גנרית וחיוך מנומס, שאחריהם האדם הנוסף יפנה לדרכו מבלי שנדע לעולם מי הוא היה.
אני אומנם לא מצאתי את עצמי על הברכיים מול בחור שאני לא מזהה, אבל בהחלט חוויתי שלל סיטואציות מביכות אחרות. זכורה לי במיוחד פגישה מקרית עם זוג מבוגר בקניון; הם ששים לקראתי וקוראים לי בשמי, אני מנסה ללא הצלחה למקם אותם בקונטקסט. אחרי כמה ברכות נטולות כל מאפיינים הסתכנתי, במחשבה שככל הנראה מדובר בזוג שכנים, קרובי משפחה או חברים של ההורים, וסיימתי את המפגש ב"תמסרו ד"ש!" אמיץ. השניים הביטו בי בבלבול והבנתי לחרדתי מיד שזו הייתה טעות. היו אלה האופטומטריסטים שלי, שמן הסתם פגשתי עשרות פעמים בחיי.
בתפקידי הקודם כיח"צנית בחברת תקשורת גדולה היה מדובר בסיכון מקצועי של ממש. כשדיברתי עם עיתונאים וסלבס זכרתי פרטים אישיים משיחות שניהלנו לפני שנים, אבל לא משנה כמה פעמים נפגשנו פייס-טו-פייס, עדיין לא הצלחתי לזהות אותם. הרגעים הכי מלחיצים בעבודה שלי היו אלה שבהם עמדתי מול תור ארוך של עיתונאים בכניסה להקרנה מבוקשת, עם רשימת שמות ביד, נכונה לסמן את מי שנכנס. "היי! מה קורה?" דקלמתי מול פרצוף אנונימי נוסף, מנסה לשווא לקשר אותו לשם ברשימה. החלום שלי היה לקבל עוזרת צמודה כמו ב"שטן לובשת פראדה" או ב-Veep, שתעמוד לידי ותלחש לי את שמו של כל מי שמתקרב אליי, או לפחות אפליקציה שתחסוך ממני פדיחות. סליחה, השנה היא 2022. למה אף אחד עדיין לא המציא שזאם לפרצופים? טרוקולר למפגשים מקריים ברחוב? בשביל מה מסרתי את כל הדאטה שלי לפייסבוק ולגוגל, אם לא בשביל לקבל בתמורה את השבב הזה שיקפיץ לי למוח את השם והפרופיל של כל אדם שאני נתקלת בו במציאות? הטכנולוגיה הרי קיימת, אל תגידו לי שלא.
במשך רוב שנות חיי הנחתי שכולם כמוני - כלומר, לא מזהים אנשים אחרים כשהם נתקלים בהם מחוץ לקונטקסט, גם אם פגשו בהם יום-יום במשך שנים רבות. אנשים שמזהים בקלות פרצופים נראו לי כמחוננים, כמו אנשים שמתמצאים בקלות במרחב או בעלי זיכרון צילומי. זה הוביל לתחושות תמידיות של תסכול והאשמה עצמית: אולי אני לא מתאמצת מספיק? הרי איך יכול להיות שאני מסוגלת לזכור אירועים שקרו לי בגיל ארבע, ולא להכיר את הקולגה שיושב לידי במשרד כשהוא נתקל בי במקרה בסופר? הייתכן שיש לי קליטה מצוינת לשפות זרות, אבל אפס סיכוי לזהות קרוב משפחה שגילח את השפם?
רוב הסובלים מפרוסופגנוזיה ככל הנראה יעבירו את חייהם כמוני, מבלי לדעת שיש להם בעיה אמיתית. אבל למרות שלא מדובר בתופעה מוכרת כמו דיסלקציה או ADHD, בשנים האחרונות היא זוכה לחשיפה מכיוון בלתי צפוי - מפורסמים שמודים שהם סובלים ממנה. אני נחשפתי לראשונה למונח בריאיון עם גילת אנקורי מ-2015. מסתבר שמי שהתפרסמה בתפקיד עידית לינוביץ' ב"רמת אביב ג'" תמיד נתקלה בתגובות עוינות מסביבתה, שהניחה שהיא סנובית גם במציאות - בעוד שהאמת היא שהיא פשוט לא מזהה אף אחד, לעיתים אפילו לא את הבנות שלה.
אנקורי מספרת שלמדה על התופעה כשהגיעה לשיעור פילאטיס ולא זיהתה את המדריכה, ואחת המתאמנות - סטודנטית לרפואה - סיפרה לה על פרוסופגנוזיה. יש הקלה בלדעת שיש שם אמיתי לדבר שמערפל לך את התודעה, שאת לא סובלת מבעיות זיכרון ושלמבוכה שלך יש שותפים. אני ואנקורי בחברה טובה, מסתבר: ביולי האחרון סיפר בראד פיט בריאיון למגזין "אסקווייר" שהוא ככל הנראה סובל בעצמו מפרוסופגנוזיה ולא, כפי שרבים מאמינים, מסנוביזם ומנטייה להתעלם מאנשים שפגש עשרות פעמים בחייו.
הפעם השנייה שבה נחשפתי לתופעה שמוכרת לי כל חיי היתה בסיפור "פרוסופגנוזיה" של אביגיל קנטורוביץ', שפורסם ב-2020 במגזין הספרותי "מאזניים". קנטורוביץ', 40, סופרת ועורכת מתל אביב, תיארה את החוויה הזו כחיים בעולם שכולם בו זרים: "חשבו שאני צוחקת. שאני מבולבלת. שאני מטומטמת. לא יכול להיות שאת לא מזהה, זו הגננת שלך. בילית איתה שש שעות היום, והנה היא עכשיו, במכולת של ציפי, בוהה בך. אישה זרה לחלוטין, שאין לך שום דרך לדעת שהיא זו שעזרה לך קודם כשזרו חול בשערך. למה את מתנהגת ככה? למה את לא אומרת שלום? למה את מפנה את מבטך, בוהה בחלל. אולי משהו לא בסדר עם הילדה. משהו לא בסדר עם הילדה. משהו לא בסדר גם עם הנערה, האישה הצעירה, האישה. משהו יהיה לא בסדר עם הקשישה. כל החיים שלי נראים אותו הדבר, וכל המתים שלי נראים אותו הדבר" (מתוך "פרוסופגנוזיה").
קנטורוביץ' ואני חולקות את אותה בעיה: להסביר לאנשים שאת סובלת מעיוורון פנים ולכן לא מזהה אותם, זה כמו לומר להם שאת סובלת מאלרגיה בדיוק למנה שהכינו לך לאכול. זה נשמע כמו תירוץ. "היו אנשים לאורך השנים שמאוד נעלבו", היא אומרת. "קרה שהלכתי ברחוב וחברה, שלא הייתי אמורה לפגוש אותה, ישבה פה על הספסל, חלפתי על פניה ואחרי שתי דקות קיבלתי וואטסאפ 'את כועסת עליי?'. זה מאוד מצער אותי אבל אין לי מה לעשות עם זה. אני באמת לא עושה את זה מרוע".
את בעלה דוד, שאותו אגב היא מזהה בעיקר הודות לצורת הראש, למבטא ולבגדים שרכשה עבורו, זה מאוד משעשע. "הוא כל הזמן צוחק עליי, וזה נהיה מעצבן. אני אומרת לו 'תקשיב, זה נוירולוגי. תפסיק לשאול אותי אם אני מזהה אותם'. קרה פעם שהלכנו ברחוב ועצרה אותי מישהי בשמחה, קוראת לי בשמי, 'מה העניינים?'. קשקשנו קצת, והוא נחנק מצחוק בצד כי הוא מבין שאין לי מושג מי זאת. ואז היא אומרת 'טוב, נתראה מחר בערב' והולכת. הוא שואל אותי 'מה יש לך מחר בערב?', ואני לא יודעת. עד היום זה נותר בגדר תעלומה".
הדימויים שהיא משתמשת בהם בסיפור שלה קולעים בול לתחושות מוכרות להכאיב, ואני תוהה אם זה מקרי ששתינו בחרנו במקצועות מילוליים, כתיבה ועריכה. "אני חושבת: לעולם לא אכיר באמת מישהו. לעולם לא אוכל להעלות את תווי פניו בזיכרוני. לעולם לא אזכור איך נראה באור בוקר מופז, לא אזכור את צבע ריסיו כשהעיניים נפקחות, לא אזכור את עובי שפתיו. ואני חושבת: אני אזכור דברים אחרים. עד כמה מחוספסות קצות אצבעותיו. כמה רך פנים הלחי שלו. כמה נמוך מסוגל קולו לרדת לפעמים. אבל לא את פניו. החלק הזה נמנע ממני. הנס הזה לא יקרה לי לעולם" (מתוך "פרוסופוגנוזיה"). גם בספרה "ארץ עיר ילדה", המסופר בגוף ראשון, הדמות הראשית לא מתעכבת על תווי פנים ולאף אחת מהדמויות אין תיאור חיצוני, פשוט כי כך אביגיל חווה את העולם.
"אני מניחה שאני גם מפסידה משהו מהחוויה האנושית, אבל מכיוון שאני לא לא יודעת מה אני מפסידה, אני לא חיה באיזו תחושת אובדן יומיומית", היא מודה. "ההשפעה העיקרית של זה היא פשוט סיטואציות מאוד לא נעימות. ברוב המקרים זה לא נורא כי כבר למדתי לנהל שיחות שלמות בלי לדעת מי האדם שמולי, אבל קרה מקרה מאוד לא נעים שבו מישהי ניגשה אליי באירוע גדול בזרועות פתוחות, שמחה לראות אותי. נכנסתי לתוך חיבוקה בטבעיות למרות שלא היה לי מושג מי זאת, ואחרי שהיא הלכה אמרו לי, ואמרתי 'יואו, אני רוצה להתקלח באקונומיקה עכשיו'. זו מישהי שהייתה ממש מרושעת אליי באופן אישי ונקמני במקום העבודה, ולהבין שלא זיהיתי אותה, זה היה נורא ומתסכל".
גם אחרי שפרסמה את הסיפור שלה ויצאה מהארון הפרוסופגנוזי, קנטורוביץ' עדיין צריכה להסביר שוב ושוב לאחרים את חומרת המצב. "בשבוע הספר לפני כשלוש שנים ניגשה אליי מישהי שאני מכירה היטב והייתה אצלי בבית. היא הציגה את עצמה מחדש כי היא יודעת שיש לי בעיה. חצי שעה אחר כך עליתי על האוטובוס הביתה ומישהי באה ומתיישבת מולי בשמחה, מסתכלת עליי ואומרת לי 'את לא מזהה אותי'. זאת הייתה היא! עברה חצי שעה מאז שהיא באה, אמרה לי שלום ואמרה לי את שמה, וזהו. בגלל שעכשיו היא באוטובוס ויצאה מההקשר, לא זיהיתי אותה שוב. היא הייתה בהלם מזה".
החוויות היומיומיות שלי, של אביגיל ושל לירון מטרידות ללא ספק, אבל הן לא מגרדות את המקרים הקשים שתועדו. אחת מחוקרות הפרוסופגנוזיה המובילות בארץ היא פרופ' גליה אבידן, מהמחלקה לפסיכולוגיה והמחלקה למדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטת בן גוריון, והיא מתארת סקאלה מפתיעה של נבדקים - מכאלה שמתקשים לעקוב אחרי עלילת סרט בגלל חוסר יכולת לזהות את הדמויות, ועד לקשיים דרמטיים ממש: "אנשים סיפרו לנו על קושי לזהות את הילדים וההורים שלהם כשזה מחוץ להקשר", אומרת אבידן. "היו הורים שאמרו שבכל פעם שהוציאו את הילד מהגן, הם היו צריכים שהגננת תביא את הילד אליהם כי לא ידעו לזהות אותו בין ילדים אחרים, או שהצליחו לזהות רק אם נשאר עם אותם בגדים שלבש בבוקר. היה גם מקרה של מישהי שראתה את אמא שלה ברחוב בצורה לא צפויה, ולא זיהתה שזו אמא שלה".
מחקר הפרוסופגנוזיה הוא צעיר מאוד. המאמר הראשון בנושא פורסם בשנות ה-40 וייחס את התופעה לפגיעות ראש באזורים ספציפיים הקשורים בעיבוד פנים. רק בתחילת שנות האלפיים תפס המחקר תאוצה כשיותר ויותר מקרים של קושי בעיבוד פנים תועדו, והחוקרים הסיקו שסביר להניח שקיימת גם פרוסופגנוזיה מולדת, שלאו דווקא נובעת מטראומת ראש ספציפית. אני, אישית, לא זוכרת תקופה שבה לא סבלתי מהקושי. האם עברתי טראומת ראש בילדות? ייתכן. נולדתי באייטיז, התקופה שבה ילדים נפלו על הראש כל הזמן ואף אחד לא עשה מזה עניין.
המחקר הוביל למסקנה מעניינת: הבעיה אצל פרוסופגנוזים לא נמצאת באזורים המוחיים שקשורים לעיבוד הפנים, אלא במעבר המידע בין האזורים הללו ובתפקוד שלהם כרשת. מחקרים חדשים יותר מתמקדים כבר בניסיון לקשר בין מאפייני הרשת המוחית הזאת לזיהוי פנים, וספציפית ליכולת לזהות פנים כפי שהיא בא לידי ביטוי בהתנהלות - ואולי אפילו לנבא, באמצעות סריקות כאלה, עד כמה אדם מסוים יסבול או לא יסבול מההפרעה.
אה, וזה גם גנטי, מסתבר. "אנחנו רואים את זה כרגע אצלנו במשפחה של שלושה דורות", חושפת אבידן. "זה עוד מוקדם לדעת, אבל גם בדיווחים מהעולם רואים תבניות של תורשה בתוך משפחות, או שנניח יכולות עיבוד הפנים של תאומים זהים תהיינה דומות יותר מאשר אחים רגילים". עוד מסקנה מעניינת שעלתה היא שפרוסופגנוזיה - שהיא כאמור לא בעיית זיכרון אלא בעיית עיבוד פנים - לא מצביעה על ליקויים נוספים או על מחלות נוירולוגיות כמו אלצהיימר. "היו לי נבדקים בני 80 פלוס עם פרוסופגנוזיה שהיו חדים כתער בכל תחום אחר", אומרת אבידן.
למעשה, רק בשנים האחרונות - עם התבססות המחקר בעולם - נוצרו גם קריטריונים שמגדירים את גבולות הסקאלה בכל הקשור לכישורי עיבוד פנים נורמטיביים. "זה משהו שנעשה לאט-לאט יותר מסודר בספרות המקצועית", היא מוסיפה. "יש סט של מבחני מעבדה שרצים הרבה שנים בעולם, אז אנחנו יכולים לראות איך הביצוע של מי שמגיע אלינו למעבדה הוא ביחס לנורמות האלה, שנאספות במעבדות שונות, ואפשר לתת ציון בהתאם לזה".
רגע, יש אבחון? בדיקה שאשכרה תאשר לי שאני סובלת מפרוסופגנוזיה? זה מרגש ומלחיץ אותי בו-זמנית. כרגע, כל עוד אני לא מאובחנת, יש לי את ההפרעה של שרדינגר: היא קיימת ולא קיימת באותה מידה. "לאורך השנים ראינו - גם אנחנו וגם אחרים - שיש לפעמים פער בין התחושות ומה שאנשים מדווחים על יכולת עיבוד הפנים שלהם, לבין הביצועים שלהם במבחנים הרשמיים האלה", אבידן חושפת. "הם יוצרים איתי קשר ואומרים לי 'וואי, אני ממש גרוע בזיהוי פנים', ואז אנחנו עושים את המבחנים ורואים שוואללה, יוצא בסדר. לפעמים הם יכולים להיות קצת גבוליים במבחן אחד ולא גבוליים בכלל במבחן אחר, ולפעמים יוצא שהם ממש בתוך הנורמה". זה הסיוט הכי גדול שלי כרגע. החשש לצאת נורמלית מעיב על התקווה לקבל חותמת רשמית להפרעה שלי. לרוע המזל יש פה גם חובה עיתונאית, ואני מתנדבת למחקר.
המבחנים הם לא אחידים ואוניברסליים, ובעוד שבמוסדות אקדמיים אחרים בעולם מעדיפים כמות על פני איכות ומשתמשים בעיקר בשאלונים הווירטואליים, המחקר הספציפי של אוניברסיטת בן גוריון כולל גם ריאיונות אישיים על חוויות מחייהם של הנבדקים, שמהם נובע הפער שעליו הצביעה אבידן. עדי, עוזרת המחקר של פרופ' אבידן, עורכת לי ריאיון כזה ואז שולחת לי במייל שלושה מבחנים וירטואליים. אחד מהם הוא זיהוי של מפורסמים - מאוד מפורסמים, מקומיים והוליוודיים - מתוך סדרת תמונות שכוללת גם פנים לא מוכרות. יש לי תחושה לא טובה בקשר למבחן הזה. שנים לפני שעסקתי ביח"צ לסדרות טלוויזיה ולסרטים הייתי כתבת בידור וסלבס. בניגוד לרוב האוכלוסייה, אני יכולה לזהות את כל הילדים לבית קרדשיאן, קל וחומר את אנג'לינה ג'ולי וביל קלינטון.
שני המבחנים האחרים כבר מציבים אתגר אחר לגמרי: באחד מהם מציגים לי פרצופים של גברים אנונימיים מכמה זוויות, ומבקשים ממני לזהות אותם בתוך קבוצה של פרצופים אחרים. בהתחלה אני משתמשת בקלות במנגנוני הפיצוי ונותנת בהם סימנים: לזה יש גבות מעוצבות, לו אין סנטר, להוא יש עיניים של רוצח סדרתי. זו לא סיטואציה אופיינית; במציאות, אני לא נדרשת לזהות פרצוף שראיתי לפני שנייה אלא לזכור מיהו האדם שמחייך אליי מבין כל האנשים שאי פעם פגשתי. אבל עד מהרה גם מנגנוני הפיצוי כבר לא עוזרים והמבחן הולך ונהיה בלתי אפשרי, התמונות מגורענות ושום מאפיין לא נחרת לי במוח. המבחן השני מציג בדיוק את אותו אתגר, אבל הפעם עם מכוניות גנריות אפורות. "זה ניסוי שאמור, ברמת העיקרון, לבחון את ההבדל בין תפיסת פרצופים לתפיסת אובייקטים אחרים", מסבירה עדי. גם כאן מנגנוני הפיצוי נכשלים ברגע האמת. אני מסיימת את המבחנים מבולבלת. האם יש לי בעיה בזיהוי פרצופים או בזיהוי בכלל? האם חובבי מכוניות היו מצליחים יותר במבחן הזה, כפי שאני ללא ספק צלחתי את מבחן הסלבריטאים?
בעודי ממתינה לתוצאות, אני מגלה משהו שמעולם לא חשבתי לבדוק: כשאני מספרת למשפחה על התהליך אני שומעת לראשונה מאמא שלי, ולאחר מכן גם מאחותי, על חוויות דומות שחוו כל חייהן. פתאום אני נזכרת שתמיד עזרתי לאמא לזהות את המפורסמים בתמונות שבתשחץ. "אבל את זוכרת את כולם!", אחותי מופתעת, ואני מבינה שלא רק ששלפתי עוד קש קצר בהגרלת הגנים המעפנים, אלא שאין לנו באמת דרך לדעת כמה מהסובבים אותנו מתמודדים עם קשיים ופשוט מסתירים אותם היטב.
אחרי יממה מגיע המייל מעדי, ועימו הבשורה המרה: הציון שלי במבחן הסלבס היה גבוה להחריד - 98% לעומת ממוצע של 84%. ארור תהיה, ג'ורג' קלוני. "מאחר וציינת כי את בקיאה בתרבות פופולרית ובאנשים מפורסמים, בייחוד לאור עיסוקך בתחום, זה יכול להיות כתוצאה מכך", מסייגת עדי. גם בשני המבחנים הנוספים התוצאות שלי היו "בתחום הנורמה, והצביעו על יכולות נמוכות מתחת לממוצע אך לא ברמה המשמעותית הנדרשת כדי לקבל אבחון של פרוסופגנוזיה". סעמק מנגנוני הפיצוי, לעזאזל החובה העיתונאית. "חשוב לי להדגיש שמתוך הריאיון ותיאור החוויות האישיות שלך, עולה בהחלט שיש לך קושי משמעותי בתחום של זיהוי פנים", היא מוסיפה. "אנחנו נתקלים מדי פעם במעבדה במצבים כאלה, שבהם יש קושי גדול שאנשים מדווחים עליו והמבחנים הרשמיים לא מצליחים לאתר אותו. ייתכן גם שעם השנים סיגלת לך שיטות לפצות על הקושי שלך, ואולי השתמשת בהן בעת ביצוע המבחנים".
"יכול להיות שפשוט לא פיתחנו עדיין כלים שרגישים מספיק", אומרת אבידן, "כי אי אפשר להתווכח עם זה, אם מישהו מרגיש סובייקטיבית שהוא לא טוב בזיהוי פנים - זה מה שהוא מרגיש, וכנראה שיש לו מספיק חוויות שבהן הוא חווה את הקושי הזה". חשוב גם להגיד, היא מזכירה, שלא מדובר באבחון קליני כמו במקרה של לקויות למידה. אלה מבחנים מחקריים בלבד. לא שזה משנה: גם אם הייתי מאובחנת "רשמית", אין טיפול תרופתי או אימון שיוכל לחזק את יכולות עיבוד הפנים שלי, אין הארכת זמן במבחנים ואין כרטיס שיאפשר לי לעקוף תורים בסופרפארם. ועדיין, מאכזב לחזור לעולם שלא מכיר בקושי האמיתי שלך. אני מתנחמת בידיעה שיצא לי ללמוד משהו חדש על המשפחה שלי, ולגלות אנשים נוספים שחולקים איתי את החוויות הללו. "תמיד יש הקלה לגלות שלא המצאת שום דבר, שקיימת תופעה כזו ואת לא לבד בעולם עם זה", אומרת קנטורוביץ'. "אולי נפתח קבוצת תמיכה לאנשים עם פרוסופגנוזיה, ובכל פעם מההתחלה נצטרך לזהות זה את זה. מה שבטוח, זו קבוצה שיהיו בה תגי שם".
השתתף בהכנת הכתבה: גלעד ילון
פורסם לראשונה: 09:58, 12.01.22
