השנה היא 2042. הרבה יותר חם ממה שאנחנו חווים עכשיו. אנחנו ממעטים לצאת מהבית, למעט הפעמים שבהן זה מכניס לנו כסף. אירועים שמוציאים מאיתנו כסף, כמו חתונות או קניות או בילויים, הפכו לעניין נדיר, משהו כמו פעם או פעמיים בחודש, גם כי הכול הרבה יותר יקר בעתיד. אני עומד במתנ"ס בטבורה של עיר שאני לא מזהה, אולי עפולה, אולי פתח תקווה, ומספר את הסיפור שלי לילדים בני העשרֶה שלכם. זה לא בקטע של שיווק עצמי או משהו, אבל בתחילת השבוע הבא מתוכנן לי במסגרת תרבות יום א' מפגש עם חיילי גולני שבו אני מרצה באותו הנושא.
עדיין אין כרטיסים למכירה כי זה יקרה רק בעוד עשרים שנה, אבל אם תכתבו לי בפרטי אני מבטיח לשמור לכם מקום. זו הרצאה בת 45 דקות, מומלצת לאירועים ולוועדי עובדים; היא בעיקר מצחיקה, אבל מדי פעם אני מזהה בקהל כאלה – בעיקר גברים – שמנגבים דמעה סוררת או תוקעים את האף בריבוע נייר טואלט מחוספס.
חשוב לי לציין שהתמכרות היא לא דבר מצחיק. העובדה שבעוד עשרים שנה כל זה יהיה מאחוריי אומנם מאפשרת לי לקחת את המצב הנוכחי בקלילות ובציניות, אבל כרגע עדיין מדובר בגיהינום שמתהווה ומתגבש ולופת אותי בגרון. בינתיים אף אחד לא מבטיח לי להינצל. אף אחד לא מבטיח לי מתנ"ס בעפולה או בפתח תקווה. אפ'חד לא מבטיח לי שאנה זק תעשה מזה אחלה סאונד.
שלום, אני אדם אמיתי בן 43 והתמכרתי לטיקטוק. אם בא לכם, אתם מוזמנים לקרוא לי בשמי הפיקטיבי החדש – אן זק. זה קרה בטעות; שילוב טראגי בין להיות מוקף בצעירים במסגרת העבודה ובין האובססיה להישאר מעודכן וצעיר לנצח. בואו נדבר כמה שורות על היסטוריה: תהליך הג'נטריפיקציה שעבר על הרשתות החברתיות בשנים האחרונות הפך את פייסבוק לדיור מוגן וירטואלי לגיל הזהב, את טוויטר למאורתם של הטרולים והבוטים ואת אינסטגרם לדיינר אמריקאי שהיה פעם הדבר הכי מגניב בסביבה, ועכשיו נותרו בו בעיקר תפריטים דביקים עם שמות מטופשים של מנות דגל.
כשהצטרפנו למעבדת הניסויים הגדולה ביותר אי פעם לפני עשור, מה בסך הכול רצינו? לאסוף חברים? לצלם סלפיז? לקבל לייקים? למקם לוקיישנים? להשוויץ במסעדות? הסכמנו לוותר על הפרטיות שלנו כדי להיות חלק משרשרת המזון שבה אנחנו ללא ספק הטרף, להיפרד מקשרים אמיתיים כדי להיות חלק ממארג אינסופי של קשרים וירטואליים חסרי חשיבות ומשמעות, לשתף דעות בינוניות של אנשים משעממים כדי להיות בצד הנכון של המפה ולאמץ שני גורי חתולים שהרסו את הבית כי אחרת אין לנו זכות קיום פומבית.
לילה אחד בחצות, כל הפיד שלי התמלא בקיפודים לבנים בסגנון של צנובר ז"ל מהסדרה "שעת נעילה". הם חיות מחמד לכל דבר, שוכבים בגיגית לצלילי שירים ביפנית, משחקים עם חתולים וכלבים בגינה, מתחככים בבעליהם, מנשנשים ממתקים ומלקקים אצבעות אנושיות. זה היה כל כך אידיוטי, אבל כל כך חמוד וממכר
ואז, פתאום, בשל מצבור של נסיבות מקריות שנפלו עלינו בו-זמנית בבת אחת – קצת בגלל תופעת הפייק ניוז והעובדות האלטרנטיביות, קצת בגלל האלגוריתם המשוגע, קצת בגלל הקורונה הארורה – קרה לנו מה שקרה, ונותרנו יתומים וגלמודים בני ארבעים וקצת. היה אפשר, כמובן, להחליט שזה בסדר גם בלי, ופשוט לוותר על הרשתות החברתיות לטובת החיים עצמם. אבל בחרתי בדרך הקשה – להיות אן זק. רציתי לבדוק מה קורה מעבר להרי החושך, במקום שבו הצעירים הטרילו את טראמפ, סגדו למלכה האם ליזו והמליצו על בוקר ציח וצח. היה לי דחוף להבין מה קורה בטיקטוק.
הדבר הראשון שקסם לי בטיקטוק זה העובדה שבניגוד לפייסבוק ולאינסטגרם, שעברו תהליך התחמדות שנגמר בכינויים פייסוש ואינסטוש, הרי שטיקטוק זה טיקטוק. זה גם השם המסחרי וגם השם המהותי, גם השם הבוגר וגם השם החמוד, גם השם שנתנו לו הוריו ומופיע בתעודת הזהות וגם הכינוי שדבק בו מאז ילדותו, וכיום נשמע קצת משונה כשהוא סבא. פשוט טיקטוק, בלי הצורך בסיומת Xוּש. מה שקרה אחר כך מצריך ממני לפתוח פרק חדש.
האמת היא עניין מורכב. היא יכולה להעציב ולהצחיק בו-זמנית. ההתחלה שלי בטיקטוק הגיעה אחרי צפייה בשני צעירים פלסטינים. "בכיתי אין לי נעליים, ראיתי מישהו אין לו רגליים, אמרתי תודה אולוהים, תודה אולוהים". זה עצוב, כי מישהו זועק את הצרות שלו מדם ליבו. זה מצחיק, כי יש לו מבטא. זה עצוב, כי כולנו צוחקים עליו. זה מרגש, כי כולנו בוכים איתו. זה מצחיק, כי אולוהים זו מילה מצחיקה. זה עצוב, כי היה שם מישהו בלי רגליים. זה מצחיק, כי אפילו השחקן יובל סגל ודוגמנית הנשק אורין ג'ולי עושים על זה דאחקה. זה עצוב, כי המציאות בשטחים עצובה. זה מצחיק, כי הרבה יוזרים מבריקים לקחו את הסאונד הזה והדביקו אותו לאלפי סיטואציות דומות מהחיים. זה עצוב, זה מצחיק, זה מרגש, זה מורכב.
אחר כך, פתאום, לילה אחד בחצות, כל הפיד שלי התמלא בקיפודים לבנים בסגנון של צנובר ז"ל מהסדרה "שעת נעילה". הם חיות מחמד לכל דבר, שוכבים בגיגית לצלילי שירים ביפנית, משחקים עם חתולים וכלבים בגינה, מתחככים בבעליהם, מנשנשים ממתקים ומלקקים אצבעות אנושיות. זה היה כל כך אידיוטי, אבל כל כך חמוד וממכר. כל סרטון שלא דילגתי עליו הביא איתו עוד שלושה, ובסך הכול מאות סרטונים קצרצרים שצפיתי בהם שוב ושוב עד ארבע לפנות בוקר. למחרת היה יום שישי, ובכל זאת התעוררתי מוקדם במיוחד כדי להספיק לצפות בקיפודים לבנים. מאז עבר יותר מחודש, ולא הצלחתי לגמול את הפיד שלי מהם.
בתור חובב בעלי חיים, בפרט חתולים, כבר נתקלתי באלפי ממים, תמונות וסרטונים של חיות מחמד, שבהם כל אחד מציג את הייחודיות של החיה הספציפית שלו, את הכישרון שלה בנגינה על פסנתר, בקפיצה מעל גלילי נייר טואלט, בחיקויים של טיילור סוויפט ובבהלה אותנטית מהדבר הכי מפחיד בעולם, מלפפון, או מהדבר השני הכי מפחיד בעולם – נייר אלומיניום.
טיקטוק היא פלטפורמה שיודעת ללכוד סנטימנט וקוראת לכולם להתלבש עליו. הדוגמה הטרייה הכי טובה היא בחור שהקליט קריינות בסגנון סרטי טבע, רק בטון נונשלנטי ואגבי, שבו הוא מדריך את האדם איך להתנהג כשהוא רואה את חיית המחמד המתוקה והפרוותית בסביבתה הטבעית, שהיא כמובן בעצם סביבתנו הטבעית, בשני צעדים: הצעד הראשון, אתה מתקרב אליה (Move to the floof); הצעד השני, אתה נוגע באפון שלה (BOOP the floof). זה הכול. מצד אחד זה נשמע כל כך טיפשי, מצד שני מדובר ב־13 שניות שמהוות מסגרת מושלמת, שמאפשרת לכל אוהב חיות לזקק לתוכה את סיפור האהבה הפרטי שלו ושל חיית המחמד שלו.
שלום, אני בן 43, קוראים לי אן זק, שם בדוי, ואני מכור לטיקטוק. ההתחלה הייתה קשה, אולי כי אני לא מדיף ריח נעורים כמו אנה זק ולא נע בקלילות כמו נונו. לא הצלחתי להבין מי נגד מי. קיבלתי ערימות על גבי ערימות של תוכן מחורבן שהעפתי עם האצבע תוך שנייה, שלוש שניות, ארבע שניות. לאט-לאט קלטתי שלוקח לי יותר זמן להעיף את השיט, ופעם בעשרה סרטונים קיבלתי סרטון חמוד שצפיתי בו עד הסוף. יותר משלמדתי את טיקטוק, האלגוריתם למד אותי. לא נעים לי להודות, אבל התוכן הצהוב שהתנכרתי אליו במשך הרבה שנים גרם לי לחבק אותו מחדש בזכות הציניות שהייתה חסרה לו בעולמות הסאחיים של מגזיני הבידור, מדורי הרכילות, פייסבוק ואינסטגרם, ולצרוך אותו בהרבה יותר הנאה מבכל אותן שעות אקטואליה יומיומיות טלוויזיוניות שהתמכרתי אליהן עד טיקטוק.
אין הרבה דברים בחיים שהתשובה להם נמצאת אצל קרן פלס, אבל התבטאות אחת קטנה של היוצרת החשובה, שמכהנת גם כשופטת ב"הכוכב הבא", יכולה לזקק את המצב המוזר שבו אנחנו נמצאים בשלב האבולוציוני הנוכחי שלנו ברשתות החברתיות.
מעשה שהיה כך היה: במסגרת אחד האודישנים של "הכוכב הבא" עלתה לבמה זמרת חביבה ומנוסה שמשתתפת בפרויקט של עידן רייכל. תוך כמה שניות הכריזה פלס בגאווה כי היא מכירה אותה, והן אפילו חברות באינסטגרם. הרעש העצום שאתם שומעים עכשיו ברקע זה ה"בום!" של הבומרית, כי אפילו סבתא שלכם יודעת כנראה להגיד שאין דבר כזה חברים באינסטגרם. חברים היו פעם באגד ואחר כך בפייסבוק, תסביר לכם סבתא, אם רק תצליחו לתפוס אותה בין אודישן לתוכנית הבישול של תום יער למילוי טופס הרשמה לחוג קרמיקה במתנ"ס.
זה לא עניין טרמינולוגי אלא מהותי: באינסטגרם, בניגוד לפייסבוק, אין חברים אלא עוקבים. הייתי שמח להגדיר את עצמי בתור חבר של קומה ת'רו, הכלבה המדהימה של השחקן ג'סטין ת'רו שנהנית מקרוב ל־70 אלף מעריצים נאמנים, אבל אני בסך הכול עוקב אחריה. וכך גם בטיקטוק. אבל טיקטוק, כפרה על הגאונות שלה, הצליחה לדייק טוב יותר מאינסטגרם את הדבר שהצליח לרענן את עולם הרשתות החברתיות. וזה קרה ברשת החברתית הכי לא חברתית בתבל. כי אינסטגרם, למרות העובדה שאנחנו עוקבים ולא חברים, היא עדיין נחשבת לרשת חברתית במובן הישן והטוב של המילה. האדם הרגיל – לא מישהו בסדר הגודל של ביונסה או אובמה – עוקב בעיקר אחרי חבריו ונעקב בעיקר אחרי חבריו. כזכור מפרשת אייל גולן ואופירה אסייג, "הסרתי לו עוקב" הוא בבסיסו מושג שעוסק בחברות.
בטיקטוק זה עובד לגמרי אחרת. אין חברים בטיקטוק – וזה כל כך יפה.
זה לא עניין של סנוביזם. כלומר זה גם, אבל לא רק. בשלב מסוים בחיים אנחנו מתבגרים ומבינים שרוב מערכות היחסים הן פונקציונליות. לצד שלושה או ארבעה קשרים שמתוחזקים יפה במשך חיים שלמים, מערכות יחסים הופכות בדרך כלל להיות דבר מעיק, מגביל, אינטרסנטי. אני עוקב ומיד מצפה להיות נעקב. ואם אני לא נעקב – אני נעלב. ואם אני נעלב – אני מתחיל לכתוב בחרוזים.
במשך עשור הצלחנו בזכות הרשתות החברתיות לדעת הרבה יותר על חיי החברים שלנו, בעיקר אלה שנמצאים במעגלים הפחות קרובים; יצרנו הרבה יותר קשרים על בסיס התנהגויות, תחביבים ואמונות; נעזרנו ועזרנו, התקהלנו, השתבללנו וצופפנו שורות, הזדהינו ואהבנו ושנאנו, לייקקנו ושיתפנו, חסמנו ומחקנו; וגם הפכנו כל צעד פומבי שלנו למושא ביקורת נשכנית ושיפוטיות אכזרית, וכמעט אף פעם לא ידענו את זה בזמן אמת. כשגילינו, היה כבר מאוחר. כשהתעשתנו, ניסינו להילחם בזה. סליחה, זה שקר גדול. זה לא אנחנו, זה התפוZים, הזילניאלז החמודים, דור ה־Z.
זד איז דד. עם טרנטינו הסליחה, אבל נדמה שהמשפט הזכור לטובה מ"ספרות זולה" הוא הטייטל ההולם ביותר את דור ה־Z. דור שלא רואה אף אחד ממטר, חותר תחת כל חוק, מנהג או מוסכמה חברתית רק כי הוא יכול, רק כי הוא צודק, רק כי הוא שם עלינו חתיכת זד. מבחינתו הוא בכלל לא חי, כי זד איז דד. כמו אמא צעירה שאין לה כוח לילד שלה עכשיו והיא אומרת לו ש"אמא מתה", כך בדיוק ילדי הזד, הפעורים והחצופים והמדהימים האלה, חופרים לנו את הקבר עוד בחיינו. הקיום שלהם הוא חוסר הקיום שלהם. וברור שזה בדיוק מה שקורה בטיקטוק.
עצם הרעיון של טיקטוק הוא להשתחרר מהקונספציה השגויה של צוקרברג. תשכחו מהחיים כמו שהכרתם אותם עד עכשיו, תשכחו מתהליכים, תשכחו מהערכים הבומריים הרעילים על זה שסקס הוא המנוע של העולם, כי חרמנות במעונות הסטודנטים של ליגת הקיסוס זה כבר לא הדבר הכי חשוב בחיים. וגם מוטיבציות שקשורות לכסף, כוח ודת הן כבר לא כאלה מגניבות.
אנחנו חיים בעולם של סיסמאות מהירות, של דף מסרים. מדברים בכותרות, וואן־ליינרים, פוש־נוטיפיקיישנז, קליקבייטים. טיקטוק היא פלטפורמה שעוזרת לנו לפזר את הפרעות הרקע ולנעוץ שיניים בדבר עצמו. פעם, אם הייתי שומע את נועה קירל מאחלת הצלחה למרגי אבל למעשה עוקצת אותו ורומזת שנועד לקטנות ושבלעדיה הוא לא יגיע לשום מקום, יכולתי לכתוב פוסט נגדה או מם בכיכובה. הייתי גורף לייקים וזוכה לשיתופים רבים. טיקטוק מאפשר לי להציע לעולם לרכוב על הרגע המדהים הזה בכיכובה של נועה קירל, מתיר לכל אחד לעשות את האדפטציות שלו, ולמעשה מסוגל להפוך משמעות צרה לכר תרבותי עשיר שמקבל חיים משלו. זה מה שקרה, פחות או יותר, לשיר של קייט בוש אחרי "דברים מוזרים" – הניכוס שלו עבר תוך שניות מהזמרת לסדרה, ומשם לנחלת הכלל.
טיקטוק יכולה להיות פלטפורמה הרסנית, כמו כל מקום שיש בו קהל, אבל גיליתי מהר מאוד שאם אני לא מחפש את הזעם ואת הרעל, אני נותר רק עם חמידות. כל סרטון טיקטוק יכול להיות גן עדן מגודר. הלו, פוליטיקה – פה לא, פה לא, פה פה. מה יותר חמוד מלראות עשר שניות של להיט פופ בגרסאות של זקנים, תינוקות, בעלי חיים, זוגות מאוהבים, סלבס שמודעים לעצמם, סלבס שלא מודעים לעצמם, הזמרת שאחראית לשורה הזו על הבמה, הזמרת שאחראית לשורה הזו מאחורי הקלעים, הזמרת שאחראית לשורה הזו כשהיא מתעדת את עצמה זועפת על תנועות הריקוד הגרועות של המעריצים שלה בסרטון טיקטוק (היי, ליזו).
בעולם שבו קל מאוד לחבר בני אדם על רקע שנאה, בוז וניכור, מצאתי פלטפורמה של צעירים שמזכירה לי למה אפשר להיות אופטימי. טיקטוק היא מבחינתי קצת כמו ללכת לראות משחק כדורגל בבלומפילד, רק שבמקום לחוות 90 דקות משמימות ולהיות חלק מקהל עצבני וחסר סבלנות שרוטן ומקלל, שמעשן לי בפרצוף ומפצח עליי קליפות גרעינים, אני נהנה רק מהתקציר, מעשר השניות של המהלך היפה של המשחק.
עדיין לא יצרתי סרטון טיקטוק, וגם סביר להניח שזה לא יקרה. מצד שני, דברים דומים אמרתי גם על הסטוריז בימים שבהם לא הבנתי למה בכלל לטרוח להעלות משהו שנעלם אחרי 24 שעות, ולמה בכלל היה צריך להמציא פונקציה כזאת בעולם שבו יש שפע של נדל"ן תוכן פוטנציאלי. פעם לא הבנתי, ואז התבצרתי, ואז פספסתי. היום זה כבר לא יכול לקרות. היום אני לא מבין, ואז מנסה להבין איפה אני טועה, ואז מגלה עולמות נדירים שמעולם לא ראיתי.
טיקטוק בשבילי כיום הוא כמו קורס צלילה. מקום להכיר בו דגים נדירים, אלמוגים ושוניות בכל מיני צורות משונות במקומות שבהם עדיין לא דרכה כף רגלי, בטח לא בטבעיות שבה אני הולך ביבשה. אני מחבק את המלצות האלגוריתם, כי אני מבין שהוא מכיר אותי לפחות כמו שאשתי מכירה אותי. כשהוא שולח אותי למחוזות ה"פור יו" וטוען שזה הכול בשבילי, אני יכול כיום לסמוך עליו – יותר מכל אלגוריתם אחר, יותר מכל מתווך אנושי מקצועי, יותר מכל חבר – שאוכל לגלות שם אוצרות.
האוצרות האלה מורכבים משפה חדשנית, שכוללת חוקי עריכה וצילום חדשים ועדכניים שלא מביישים אפילו חובבי קולנוע ודרמות טלוויזיוניות, ונוצרים על ידי דור שלם ואינטואיטיבי שחושב במקצבים הרבה יותר מהירים, חכמים ונכונים עבור מי שחי ונושם את הכאן ועכשיו.
אפשר לזלזל עד מחר, לפעמים גם בצדק, כי כאמור יש פה עניין דורי שקשה לעכל מחד, וקשה להיכנע לו מאידך; כי כאמור צריך לחצוב לא מעט זמן בסלע לפני שמגיעים ליהלום; כי כאמור העולם שנמצא מתחת למים הוא עולם מוזר ומשונה. אבל מחוגי השעון מתקדמים עכשיו בדילוגים הרבה יותר מהירים משנייה ועוד שנייה – זה כבר לא שעון הקוקייה שקיבלתם בירושה מסבא שלכם אלא הגרסה האחרונה של האפל ווטץ' – לעבר הנקודה הזו בזמן שבה כבר יהיה קשה לכם מדי להצטרף. טיק טוק, טיק טוק, טיק טוק. ברוכים הבאים לטיקטוק, רק זהירות מהקיפוד.
פורסם לראשונה: 07:43, 07.09.22