הנה סיפורון: בשנת 2005 טסתי לטוקיו לעשות כתבה על הטכנולוגיה החדישה שהיפנים אימצו לפני כולם – טלפונים סלולריים שהם בקושי מדברים בהם, רק שולחים כל היום הודעות טקסט, ואפילו משלמים איתם בקופה! – ויחד איתי נשלח צלם מגזין בכיר. טסנו ביזנס. התאכסנו במלון הכי טוב בטוקיו, כמות האנשים שֶׁקדו בפניי בשבוע אחד הספיקה לי לחיים שלמים, ומדריכת תיירות מקומית הוצמדה אלינו בזמן שמפיק פילס לנו את הדרך ותיאם פגישות 24/7.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
כל העסק הזה, והמלווים, והתענוגות, מומנו על ידי העיתון (במקצת) וחברת סלולר ישראלית (בעיקר) שהיה לה חשוב מספיק שתתפרסם כתבה כזו במוסף מוביל. אף אחד לא חשב על עלויות.
אני לא גאה בזה במיוחד, אבל בטח שלא מתחרט – לך תתחרט על שבוע חלומי בטוקיו על חשבון מישהו אחר – אבל לא זו הנקודה; הנקודה היא שלכל אורך שנות ה-90 והאלפיים, הסכומים שנעו בתקשורת וסביבה היו מסדרי גודל שונים מאוד, ואנשים כמוני - וטובים ממני - האמינו באמת ובתמים שתפסנו את העולם בנקודה רגישה, שאנחנו פסגתו, ושהעתיד כל כך מסנוור עד שאנחנו חייבים משקפי שמש ממותגים.
אלה לא היו רק העיתונות והתקשורת. פרסום, מוזיקה, עיצוב, טלוויזיה מסחרית – כל מה שאפשר לכנות עכשיו "הכלכלה היצירתית" אבל אז היו פשוט המקצועות הבוהקים ביותר להיכנס אליהם – הצטיירו בבירור כמקומות הנכונים לקריירה ארוכת-טווח.
היינו ילידי ומתבגרי שנות ה-80, ההווה היה שלנו, העתיד נראה ודאי. טכנולוגיות חדשות הסעירו אותנו מספיק כדי להאמין שאנחנו רוכבים עליהן ולא הן עלינו: דיסק! מיני-דיסק! סי-די-רום! פאלם פיילוט! אף אחד לא לקח בחשבון את הילדים הקטנים שתכף יגדלו – בני דורנו למעשה – מארק צוקרברג, ג'ף בזוס ואילון מאסק.
כולנו יודעים מה קרה אחר כך. רמז: שום הוברבורדים ומכוניות מעופפות מהסוג שהובטח לנו ב"בחזרה לעתיד". למעשה מה שקרה היה האינטרנט המסחרי, הטלפון הנייד, המדיה החברתית, המגפה העולמית, מערכות תקשורת מקוצצות למוות, עבודה מרחוק, משרות מלאות שהוחלפו בפרילאנסרים, פרילאנסרים שהוחלפו בבלוגרים חינמיים, בלוגרים חינמיים שהוחלפו בתוכן ממומן, תומכים טכניים שהוחלפו ב-AI במבטא הודי, תעשיות שלמות ששקעו לתהום, מודלים כלכליים שנשברו לרסיסים. בעיקר המודל שאמר לנו, ילידי השנים 1965 עד 1980 – דור האיקס, דור ילדי המפתח הראשון, הדור שגדל לעצמאות ולשלום שרק יגיע – שאם רק ניכנס לתחומים המלהיבים הנכונים, נעבוד קשה, נלמד הכל ונתקדם – הכסף הגדול, ובטח התהילה, עוד יגיעו.
הם הגיעו. במקצת. ואז הלכו. לתמיד.
תחשבו על זה ככה: בתחילת, אמצע, גם סוף שנות ה-90, ילדים עדיין נהרו מבאר-שבע ומטולה לתל-אביב כדי לקבל כסף טוב תמורת כתיבה במקומונים ובעיתונות הארצית. אחרים הלכו לעשות את הכסף העוד-יותר-טוב בפרסום. עוד אחרים עשו סרטים על אנשים בעולם הפרסום בשם טלילה. בארצות-הברית כל זה קרה, כמובן, בגדול יותר; אנשים הרוויחו אלפי דולרים לכתבת מגזין. קארי בראדשו יכולה הייתה להרשות לעצמה דירה במנהטן וארון מלא נעלי מנולו בלניק ממשכורת של כותבת טור פופולרי.
5 צפייה בגלריה
דירה במנהטן ונעלי מעצבים. שרה ג'סיקה פרקר וקריסטין דייוויס בצילומי “סקס והעיר הגדולה" | צילום: Charles Sykes, AP
זה נמשך 15-10 שנים ואז הכל קרס, והגיעו סרטי ההמשך האיומים שבהם קארי הופכת למנחה-שותפה בפודקאסט. העשור שבין נפילת חומת ברלין לנפילת מגדלי התאומים נראה, בדיעבד, כמו גן נעול, סגור וחתום, ומי שנתקעו בפנים מתבקשים כיום לשלם את המחיר ולפרוע את החובות. והם נערמים, החובות.
"חלקנו נשארנו במסיבה עד מאוחר מדי והתעוררנו עם כאב ראש", מודה שחר סגל, שהתחיל לביים פרסומות בניינטיז, הפך לשם הבכיר בישראל בתחום, ומביים כאלה עד היום אבל חתך מזמן גם לאגפים אחרים – מסעדנות (עם אייל שני), הלבשה ("אתא") ועוד מיזמים. "בפרסום היה אז הכסף, יכולת להיות במאי ולקנות בית בהרצליה פיתוח – וזה כבר לא קורה בשום צורה, אפילו לא ליד. זה מצריך הרבה תעצומות נפש, להגיד: אה, זה בעצם נגמר. העולם השתנה. אנשים לא עושים את זה יותר. בניינטיז, לעשות פרסומות היה הדבר הכי קול. היום עדיף כבר שתעבוד בדואר".
הגזמת. אתה עדיין עושה פרסומות.
"אני מאוד שמח שהתחלתי לעשות עוד דברים. היום כשאני מגיע לסט פרסומת, הצלם שלי עוד מעט בן 65 וזה כבר הרבה פחות כסף ואותה עבודה קשה. האנשים שם מרגישים תקועים בסיטואציה שאינה תואמת את גילם. בסוף, גם לא כיף לצלם פרסומות כשאתה בן 70. זה פיזית קשה".
כשסגל מסתכל סביבו, הוא תוהה לאן נעלמו כולם. "מבין בני דורי כבר אין שם אף אחד. יריב (גבר), נירית (ירון), יוםטוב (משה) – אף אחד. אני שרדתי רק כי אני עקשן או שאני לא מבין רמזים".
הוא דור איקס קלאסי, סגל. הדור שלי.
אנחנו, שגדלנו בעולם שלא השתנה הרבה לאורך שנים ואז השתנה בבת אחת ולחלוטין. כילדים עדיין שמענו תקליטים ודיסקים (וקסטות!), צפינו בטלוויזיה ליניארית, כשרצינו לדבר עם מישהו היינו מטלפנים ומקווים שהבן אדם בבית. הילדים שלי לא מאמינים למעשיות האלה.
מצד שני, גדלנו להיות מודעים לעצמנו, ציניים במידה, עמידים ועקביים בעבודה (תאכלו אבק, מילניאלים עם מצבי רוח!), מושקעים בקריירה אחת שנראתה מבטיחה מספיק כדי שלא נצטרך לחשוב ברצינות על העתיד. "אנשים נכנסו אז לפרסום כי זה היה יצירתי, סקסי, והאנשים הכי מגניבים בעולם עבדו בזה", אומר לי בכיר בענף הפרסום. "וגם בעיתונות ובמוזיקה זה קרה, מקומות שאתה מסתכל עליהם היום ואומר, פאק, אין לזה בכלל היתכנות!"
הבמאי והמסעדן שחר סגל: "אני לא מתלהב מטכנולוגיות חדשות למרות שאני משתמש בהן, וזה דבר זקן להגיד. אבל AI זה אירוע מפחיד, אתה רואה את זה ולא מבין: מה, אין בן אדם כזה? אבל יש פה בן אדם! זה קצת כמו המצאת הרדיו לאנשי התקופה ההיא, אני מניח; אני מנסה להבין מי מדבר מתוך הקופסה ולא מצליח להבין איך זה קורה"
הוא עצמו עדיין בפרסום, בכיר מספיק, "אבל בשנים האחרונות זה לא אותו דבר: שחקנים קטנים וטובים יוצאים מהענף כי הדיגיטל שחק אותו לגמרי, ואם לפני 20 שנה היית הולך ל'גראוויטי' (בית פוסט-פרודקשן לפרסומות) ב-11 בלילה והמקום היה מלא לגמרי, היום תלך בשש וחצי בערב – המקום ריק. אנשים התבגרו, ומקצוע כמו פרסום זו עבודה אינטנסיבית שלא תמיד מפרה את הנפש".
תאשימו את האינטרנט וכל מהפכות הדיגיטל שבאו בעקבותיו ורק גרמו לנו לקפץ מרגל לרגל כמו מול אקדוחן ולספר לעצמנו שאנחנו יודעים לרקוד. "אנחנו דור של מהגרים בעולם הדיגיטלי, ואנחנו מסתובבים בו כמו מהגרים", קובע הבכיר, בעצמו בן 50 ומשהו. "גם אם אנחנו יודעים להפעיל את הדבר הזה, זה לא מרגיש לנו טבעי – ושם בעיניי נמצא עיקר הסיפור".
כתבות גדולות שפורסמו לאחרונה כמעט במקביל ב"הניו יורק טיימס" וב"אינדיפנדנט" משרטטות את דור האיקס – אנשים שהם כיום בני 60-50 – כדוׂר האבוד של דורנו; מי שעדיין לא הבינו, גם אחרי "הרשת החברתית" – סרטו הבדיעבד הזועם של ארון סורקין – שהגיע הזמן להמציא את עצמם מחדש.
זה לא בדיוק המצב בישראל – רובנו עדיין שם ומתפרנסים, חלקנו המציאו את עצמם מחדש לא פחות טוב מבפעם הראשונה – אבל בעידן שבו הילדה שלי עושה בשתי אפליקציות את מה שלקח לי חודש לעשות בחוג לקולנוע בשנות ה-90, נותר לכולנו רק להתעורר בזיעה קרה איפשהו בחציה השני של הקריירה, ולגלות שקצת איבדנו את חוט העלילה. מעצבים גרפיים התייתרו; כותבים הפכו לא פעם לפונקציה פקידותית; צלמים בשכר גבוה לשעבר הוזמנו להמשיך לצלם כתחביב; עורכי תוכן הפכו למנהלי דיגיטל ומשם, כל הדרך, למנהלי הסטורי הפרטי של עצמם בתמורה לקידום מוצרים זניחים. כולם נדרשו לעזוב הכל ולייצר סרטונים ויראליים.
המנצחים הגדולים? מי שחתכו בזמן להייטק, לקואוצ'ינג, להדרכת פילאטיס ויוגה, לסיעוד ואחיות, לאקטיביזם, לאקדמיה, לעבודת כפיים ששום AI לא תוכל לגזול, לניהול השקעות, לדת.
אין מנצחים גדולים, בקיצור.
5 צפייה בגלריה
שחר סגל. ''בניינטיז, לעשות פרסומות היה הדבר הכי קול. היום עדיף כבר שתעבוד בדואר''
(צילום: גבריאל בהרליה)
יש דור שניתב את עצמו למסלולי קריירה שנראו מהירים והתבררו ככביש מחורר בבורות של דיסרפשן טכנולוגי, ומוצא את עצמו, כיום, תקוע או רץ מהר יותר ויותר בניסיון להישאר באותו מקום ובשכר שאינו משתנה הרבה.
לצידנו רצים עדיין בני הדור שבא אחרינו – המילניאלז – והדור הקודם, הבומרים, והם נותנים פייט; המילניאלז יעבדו בזול יותר ונתפסים על ידי מעסיקים כסתגלנים יותר טכנולוגית, והבומרים עדיין נאחזים במשרות הבכירות באמת.
איפה זה שם אותנו?
זה שם אותנו בחיפוש, או בהישארות מאומצת במקום, או בטיפול בקורות החיים שלנו בעיקר באמצעות מחיקת שנים והעלמת תאריכי סיום תואר מפרופיל הלינקדאין. "אחת הבעיות שלי היא שעד גיל 40 יצא לי באמת לעשות את התפקידים הכי נחשקים שיש, ואז, עם תינוק ופעוטה בבית, הגעתי למצב שאמרתי: טוב, מה עכשיו?" מדגימה על עצמה רותי רודנר, בעברה בכירה בתפקידי עריכה וניהול בעיתונות ובשידורי קשת, וכיום מריצה את המיזם הפרטי המצליח "25 שעות ביממה" (וגם חברה שלי לאורך שנים, גילוי נאות).
"אז די יצאתי מהגריד, הפסקתי להיות שכירה, עשיתי שיפט ליזמות, אבל איפשהו באמצע הצליחו לפתות אותי לבוא להיות סמנכ"ל תוכן במקאן לתקופה. ואני זוכרת שמקאן השתתפה באיזה מכרז והיינו צריכים להגיש את קורות החיים של הבכירים במשרד, עברתי על שלי ופתאום הרגשתי לא נעים שאני מתארת דברים שעשיתי לפני 20 שנה. אמרתי, 'וויי, אלה קו"ח ארוכים מדי! יש לי יותר מדי היסטוריה, זה כבר לא סקסי! ואני זוכרת איך מחקתי אז בפעם הראשונה את הגיל מפייסבוק. ממש חששתי שיפעילו כלפיי אייג'יזם. רציתי שאנשים במקסימום ישאלו את עצמם 'בת כמה המגניבה הזאת'".
זמן מסוים אחר כך היא הקימה את "25 שעות ביממה", החזירה את גילה למקומו הראוי, הרימה פודקאסט לפני רובנו, ועשתה את מה שלא הייתה ברירה: "לא נהייתי משקיענית אינסטגרם אבל השתמשתי בכלי הזה כדי למכור. ביקשתי מהבת שלי להמליץ לי על תוכנת עריכה בנייד, הורדתי אותה – ואין דבר שאני שונאת יותר מלצלם את עצמי ולהתלבט איך לעשות סרטונים כאלה, זה משהו שלא בא לי בטבעיות. אבל התמודדתי עם זה. האם עשיתי סרטונים מדהימים? כנראה שלא. האם הם היו אפקטיביים מספיק כדי שהעסק שלי ישרוד וישגשג? כנראה שכן".
כל זה הביא אותה, נכון לעכשיו, למצב המבוקש: "אי-אפשר היום להגיד לי 'את לא רלוונטית יותר', הוכחת הרלוונטיות היא על הכתפיים שלי".
ורלוונטיות היא מילת המפתח. אפילו אם חתכתם בזמן, נניח, להייטק, אתם לא פעם נאחזים כיום בדפנות הספינה המיטלטלת בפראות. תראו את דני וטניק, 53, שבתחילת הניינטיז עוד עשה את הדבר הכי חשוב אז: עיצב עטיפות תקליטים ("גן עדן עירוני" של להקת בלאגן, מומלץ לגגל). הוא עוד הספיק לעבור לטק בקצה הניינטיז, עבד ב-ICQ, בסאיטקס, פיתח סטארטאפים, "הטכנולוגיה הייתה מפתח יותר גדול מהאמנות ונתנה לי את היתרון התחרותי", הוא אומר, "ואני שמח שאני לא צריך להיות היום במקומות האלה של יצירה, קולנוע, פרסום – זה מפחיד אותי, יש לי שם חברים שהפכו קצת אבודים, עושים כל מיני דברים. חבר שלי שהיה בכיר בעריכת פרסומות עבר לתאילנד ועובד שם כמהפנט, אחרים מוכרים קראפטס ברשת, לא משהו שהייתי קורא לו קריירה".
אלא שגם הוא עצמו קצת מיטלטל כיום. "אתה מגלה שאתה אובר-קווליפייד להרבה מאוד דברים, AI לוקחת אנשים מהרחוב והופכת אותם לחצי-מקצוענים, כל יום אתה נדהם מחדש. לכן גם המשקיעים כבר לא כל כך יודעים איפה לשים את הכסף, והסטארטאפים הרגילים שהיינו עושים כדי לבנות משהו חדש מחווירים. כסטארטאפיסט אני רגיל לחתור על הגלשן, להתמקם טוב ולתפוס גל, אבל היום אני מרגיש בפאקינג צונאמי. עד שתחשוב על איזשהו סטארט-אפ ואיזה יכולות אתה מביא – סביר שעוד בתחילת הבנייה של הדבר כבר ישתנה לך הנוף לחלוטין ותהיה לא רלוונטי".
אשת התקשורת, הילה טוב: "ההורים שלי הרוויחו בוודאות יותר ממני, והיו תקופות שהם עזרו לי גם כאישה מבוגרת, כשניסיתי לעשות דברים שלא הצלחתי להרוויח בהם כסף"
אתה מתגעגע לניינטיז?
"אני מתגעגע לעולם של עטיפות תקליטים, ויש לי נוסטלגיה חמה למדינה עם כבישים יותר פנויים, ולזמן שבו היה לנו טעם מוזיקלי שלנו ומחתרתי, כי מחתרות עוד יכלו להתקיים".
והגעגוע לעולם קצת אנלוגי, לצד התדהמה הגמורה מהעובדה ש-ChatGPT מנהל איתך שיחות ברמת בן זוג, משאירים אותנו מתנדנדים בין העולמות. "אני לא מתלהב מטכנולוגיות חדשות", שחר סגל מודה, "למרות שאני משתמש בהן, וזה דבר זקן להגיד. אבל AI זה אירוע מפחיד, אתה רואה את זה ולא מבין: מה, אין בן אדם כזה? אבל יש פה בן אדם! זה קצת כמו המצאת הרדיו לאנשי התקופה ההיא, אני מניח; אני מנסה להבין מי מדבר מתוך הקופסה ולא מצליח להבין איך זה קורה".
וזה מדאיג אותך?
"מדאיג אותי יותר איך הילדים שלי יחיו בעולם שאין בו אמת – כי במובן הכי פרימיטיבי, אמת זה מה שאתה רואה. ראיתי את זה – זה אמיתי. והדבר הזה כבר לא נכון. כי גם אם ראיתי את זה, זה לא אומר שזה אמיתי. ואני אומר: בהצלחה, תתקשרו אליי כשזה נגמר".
עבור מי שלא חתכו מהאגפים היצירתיים-תקשורתיים שאליהם נכנסו בשנות ה-90, נותרה האופציה להישאר במקום ולהמשיך לרוץ. אבל סקרים מהמערב מראים שבני 45 עד 49 הם, קלאסית, קבוצת הגיל הכי פחות מרוצה בעבודה, רבים מהם מרגישים שהכישורים שרכשו נדרשים כיום פחות, הסכומים שהם מרוויחים רחוקים מלהיות מה שהיו, ולגבי קידום בעבודה – ובכן, תתקדמו.
לא עוזר גם ניתוח של קרן המטבע הבינלאומית, שמעריך שכ-60 אחוזים מהעבודות בכלכלות מתקדמות נמצאים בסיכון להחלפה על ידי AI, רבות מהן בדיוק בתחומי הכלכלה היצירתית שבני דור האיקס שיגשגו בהן. בישראל זה אולי חמור פחות, אבל נתוני הלמ"ס מראים שרק 39.4 אחוז מבני ה-59-50 מאמינים שמצבם הכלכלי יהיה בעתיד טוב יותר. מתוך בני ה-29-20 לעומת זאת, 78.4 אחוז מאמינים שמצבם הכלכלי ישתפר.
אולי זה כי דור האיקס תקוע כרגע בין תמיכה בילדים מתבגרים ובאוניברסיטאות לבין תמיכה בהורים מבוגרים, על רקע משכורות שלא משתנות. במקרה של אובדן עבודה, רק 25 אחוז מבין בני 59-50 מהישראלים מעריכים שסיכוייהם למצוא עבודה חדשה גדולים מאוד (לעומת 38.4 אחוז בגילי 39-30).
"עשינו כסף יפה מאוד בניינטיז, אבל אני לא מונעת מכסף", מודה הילה טוב, 60, שהייתה אשת תקשורת בולטת לאורך שנים ("חדשות", "הארץ", גלי צה"ל, ערוץ 1) ובתחילת שנות האלפיים חתכה לייעוץ אסטרטגי לארגונים, עברה קורס אימון, וכיום היא שוב בתקשורת, אבל בדרך אקטיביסטית יותר: כעורכת ערוץ האינסטגרם הליברלי-דמוקרטי "חדר מלחמה". "הסוויץ' מבחינתי היה לעבור לאקטיב-מדיה", היא אומרת.
וכסף לא הפך לבעיה עבורך?
"השכר שלי נמוך בין פי שניים לשלושה ממה שהרווחתי בשוק הפרטי, אבל אני היום חיילת במאבק, אני משתייכת לארגונים שתפיסת העולם שלהם יותר חברתית, ומקבלת כסף באופן מידתי".
זה לא מאיים?
"אם לוקחים כדורים כלום לא מאיים, אבל אין ספק שהחינוך הכלכלי של הדור שלנו, בטח בשדה התקשורתי, היה חסר אחריות והיגיון. ואני חלק מהקבוצה הזו, שלא ידעה לדאוג לעצמה".
מה יהיה איתך בפנסיה?
"או שאני אמות לפני שזו תהיה בעיה, או שאחיה באופן מצומצם, וגם אז יהיה לי טוב. אני בין יען לאופטימיסטית חסרת תקנה".
אומרים שאנחנו דור ראשון שמרוויח פחות מההורים, ביחס ליוקר המחיה והיכולות מולו.
"ההורים שלי הרוויחו בוודאות יותר ממני, והיו תקופות שהם עזרו לי גם כאישה מבוגרת, כשניסיתי לעשות דברים שלא הצלחתי להרוויח בהם כסף".
מתגעגעת לניינטיז?
"בעיקר לזה שזו הייתה חוויה בטוחה יותר. חוויה של צמיחה. אנחנו היום באיזו חוויית קצה של הישרדות, חברה חולה שנאבקת על חייה וזהותה. לא זיהינו את זה, חיינו באיזה מרבץ שמנת חביב וחשבנו שאנחנו מיישרים קו עם המערב".
גם אשת התקשורת שרון קנטור, שחזרה לא מזמן מפרדס חנה לתל אביב, נשארת במקצוע, כולל הגשה בתאגיד וכתיבה על ספרים (ורוקנרול). "לרגע לא חשבתי שאעשה משהו אחר – מה, אני אלך ללמוד סייעות שיניים? ומעולם לא הרגשתי במסיבה, לכן אני לא מאוכזבת ממנה גם היום".
אבל את היית, ברמה כלשהי, נערת הפוסטר של שנות ה-90.
"אבל אתה נער פוסטר בהיותך נער, ואחר כך אתה לא נער של שום דבר. אתה אדם מבוגר שחי את חייו. אני לא מתגעגעת לניינטיז כי אני ככלל לא אדם שמתגעגע, גם אם בשנים האלה שעד רצח רבין הייתה תחושה שבאמת יש עתיד והוא פתוח ויקרו בו עוד המון דברים טובים ומופלאים, וכיום התחושה היא של סגירות מסוימת ואיך אני, כפרט, בכלל יכולה להשפיע. אבל אני צופה שזה זמני, שעוד יהיו שינויים, אולי זה נרקיסיסטי לחשוב על כל זה במושגים כאלה, ובכלל כל ההתחבטויות האלה של 'האם עשינו נכון' זה מאוד דור האיקס".
היא צודקת, כנראה. בוודאי שכל העיונים הנוכחיים בנפילתו ונפילתו של דור האיקס עשויים להיתפס אצל רבים כאוי-אוי-אוי – כי בואו, גם בניינטיז היו מספיק אנשים צעירים שהלכו להיות סטטיסטיקאים, רואי חשבון ומתקיני גגות רעפים, ואיש לא הזיז להם מאז שום גבינה – אבל עתידם של בני הדור הזה נראה, כרגע, מעט מעורפל. האם החיים עוד יהיו טובים יותר? 50 אחוז מהישראלים בשנות ה-50 לחייהם ענו ללמ"ס שכן; זה לא מעט, ומצד שני שימו לב שבקרב ישראלים בשנות ה-20 לחייהם, ענו 83.7 אחוז שכן, החיים עוד יהיו טובים יותר.
אז בדור שלנו מאמינים בזה פחות, ואולי זה טיפוסי לבני דור שטיפח סרקזם ומודעות עצמית כתחביב ונאלץ לגלות שהם שימושיים פחות בעולם שהפך ניהיליסטי ממילא ונוטה להעריך הרבה יותר דברים שנופלים תחת קטגוריית "מרגש", "מדהים" ולב-לב-לב. אבל אולי, בסוף, גם אובדן הרלוונטיות יעשה לנו רק טוב. "יש לי חבר מעצב, אחד הטובים בארץ, ובדיוק דיברתי איתו על זה", מספר יצחק (יוץ) גינסברג, בעצמו פרסומאי ומפיק קולנוע ישראלי בכיר בשנות ה-90, שחתך מזמן לעסקי הוצאה לאור ביתיים בלוס-אנג'לס. "הוא סיפר לי שהוא הגיע לפגישה בחברה שביקשה ממנו לעצב לה לוגו, וכשהוא הגיע הם מראים לו שהם כבר הוציאו מהאינטרנט 50 לוגואים אפשריים. והוא חכם, אז הוא אמר: 'אבל אני יכול להסביר לכם איזה מהם טוב לכם'. כלומר הוא הבין שהתפקיד שלו השתנה; ממעצב למישהו שיודע הרבה יותר טוב מהם איזה לוגו הם צריכים לבחור, בין אם זה שלו או משהו שהמכונה הוציאה".
גינסברג עצמו, לדבריו, מאושר לנוכח השינויים הטכנולוגיים שמאפשרים לו כיום להוציא לאור עוד ועוד ספרים – בעיקר ביוגרפיות וספרים על כדורגל – "והחלום של לשבת בבית עם המחשב שלך, בלי צוות, בלי הוצאות על משרד ועובדים, ולהקים עולם שלם, מתגשם".
לתחושתך יצאת בזמן מעסקי הפרסום והקולנוע?
"אותי תמיד הובילו העניין והכיף, ופרסום שיעמם אותי אחרי 200 פרסומות, למרות שהיה שם כסף גדול. בשנות ה-90, מה שהיה לנו זה להיות נורא קריאייטיביים. אבל העולם הזה מת והפך להיות עולם של מבחר אינצ'ים ומדיה, והכוח לא נובע מהקריאייטיב אלא מהאם אתה יכול להעביר את הכסף דרך הצינור שלך למדיה ולגזור קופון. אותי זה משעמם, כל מה שמעניין אותי זה ליצור משהו שאין לו תאריך תפוגה, ועם הטכנולוגיה אני לא צריך לתלות את הנעליים, יש לי את הערוצים שלי".
געגועים לניינטיז?
"שום געגוע. היה לי קל מאוד להתנתק מהעולם הזה. כאדם צעיר זה היה לי מאוד אינטנסיבי, ויש איזה רגע שהאגו צריך קצת להתאוורר ולהצטמק. ומי שרוצה להמשיך בחיי היצירה שלו, אני אומר לו: תבין מה התפקיד שלך ותשתמש בטכנולוגיה כדי להיות על הגלגל. אני יכול כיום, בעזרת הטכנולוגיה, להביא את היכולות שלי למקום שממשיך לפרנס אותי וגם עושה לי כיף, וזה כל הסיפור".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
