הקולנוען הבריטי מייקל אפטד היה בן 23 כשפגש לראשונה את טוני ווקר, ניק היטצ'ון, סוזן דייוויס וחבריהם, ילדים מאירי עיניים בני שבע בסך הכול. ההיכרות הראשונית נערכה בגן החיות של לונדון בשנת 1964, לשם הגיעו הזאטוטים השובבים כדי להתרשם מבעלי החיים. אפטד קיבל את פניהם בתור תחקירן של פרויקט תיעודי מסקרן בהפקת חברת ההפקה גרנדה. היום, יותר מ-50 שנה אחרי, אפטד הוא במאי ותיק ומוערך עם יותר מ-70 סרטים וסדרות באמתחתו, אולם היצירה המזוהה עימו ביותר נשארה סדרת הסרטים "אפ" שמלווה את חייהם של אותם ילדים מגן החיות אחת לשבע שנים. שמונה פרקים כבר יצאו בסדרה, בפרק האחרון ששודר ביוני השנה ויוקרן היום (ו') בפסטיבל חיפה, המשתתפים כבר בני 63, והוא עלול להיות האחרון בסדרה המונומנטלית בהתחשב בכך שאפטד כבר בן 78.
"אני מקווה שנוכל להמשיך לפחות עד '70 אפ'. אבל צריך לקחת בחשבון שהמשתתפים כבר בני 63", אומר אפטד, "אני מבחינתי אמשיך לעבוד על הסרטים הללו עד אשר לא אהיה מסוגל לעשות זאת יותר. כל עוד אני עומד על שתי רגליי, אמשיך בכך. כמובן שאם הסרט הבא שלי יהיה משעמם במיוחד, אז כבר יהיה מי שיגיד לי לפרוש. אולי מישהו אחר צריך לקחת את זה מכאן, ייתכן שצריך להתחיל מחדש כי אנשים אוהבים את הסרטים האלו. הסדרה זכתה להצלחה יוצאת מן הכלל ועוררה הדים ברחבי העולם". ואכן, סדרת "אפ" זכתה ללא מעט חיקויים במדינות שונות בעולם - שזכו לפחות הצלחה ביחס למקור פורץ הדרך שסחף אחריו קהל נאמן שביקש להתעדכן בגורלם של המשתתפים.
הטריילר של ''63 אפ''
ב"63 אפ" מתכנסים טוני, ניק, סוזן, ג'קי באסט, ניל יוז והאחרים למעין כנס מחזור שמיני במספר. כאנשים מבוגרים בעשור השביעי שלהם, הם מתבוננים אחורה על חייהם ומתבטאים בכנות על ההתפתחויות שעברו הם ובני משפחותיהם. בתור ילדים בני שבע הם הסתכלו קדימה אל העתיד מלאי תקווה, בעוד שהפעם הם מתבוננים אחורה אל העבר, מהרהרים על המסקנות, הגאוות והחרטות. כך אפטד מכווץ 56 שנים אל תוך סרטו כאילו היה הפיזיקאי סטיבן הוקינג. במהלך הריאיון, שהתקיים בניו יורק, הוא עצמו חוזר אחורה אל התחלת הצילומים. הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם, אך נראה שהוא ממשיך לחיות את הפרויקט שהפך לחלק מהותי מחייו, לא פחות מחייהם של הילדים שתיעד עם מצלמתו.
"הכול קרה כמעט במקרה כשבחברת גרנדה החליטו לעשות סרט שיעסוק בילדים בני שבע ממעמדות שונים", נזכר אפטד, "הציעו לי להצטרף כתחקירן לצד הבמאי הקנדי פול ארנולד, שהיה יוצר דרמות. די מהר התברר שהוא לא יודע איך להוביל את הפרויקט. לא היה לו מושג. בלית ברירה הוא נשען עליי יותר ויותר ואני מצידי נשאבתי כל כולי. כשהסרט יצא, הוא עורר המון הדים ושיח על העתיד של בריטניה, אבל אז זה נגמר והחיים המשיכו".
אפטד הפך לבמאי טלוויזיה ובין היתר עבד על סדרות הדרמה Coronation Street, City of 68, The Lovers וחלם על הפקות הוליוודיות בצד השני של העולם. ואז בתחילת שנות ה-70, הוא קיבל טלפון ממשרדי חברת גרנדה במנצ'סטר. "הם אמרו לי שהם רוצים להמשיך ולעשות סרט נוסף על הילדים בשם '14 אפ' ושאלו אותי מה דעתי. אמרתי שזה רעיון פנטסטי, ואז הם הציעו לי לביים אותו", אומר אפטד ומספר כי כבן לאם בעלת תפיסת עולם שמאלנית, הוא נמשך לצורך לחשוף את המעמדות בחברה הבריטית שהייתה לא שוויונית.
"הסכמתי להוביל את הסרט השני כי זה השתלב היטב בתפיסתי הפוליטית", מסביר אפטד. הבעיה הייתה שמניעיו האידיאולוגיים התנגשו עם השאיפות שלו להשתלב כבמאי בהוליווד, "אני זוכר שבמהלך השבוע הראשון לצילומים פגשתי באחד מהמפיקים והבהרתי שאני לא רוצה להישאר באנגליה ושאני עם הפנים לעבודה באמריקה. עם זאת, אמרתי לו שאם הם מתכוונים לעשות את זה כל שבע שנים, אני יכול להתחייב שלא משנה מה אני עושה באותו רגע, אשוב ואצלם את זה. התשובה שלו הייתה חיובית וכך גם אחרי שעזבתי לארצות הברית, כל שבע שנים מצאתי לעצמי את הזמן וחזרתי לצלם. זה היה די חכם מצידי. המשתתפים הפכו לדמויות של ממש עם הזמן ואיתם קיבלנו את התמצית המהותית של הסרט הראשון. ניסינו להשאיר אותם במסגרת ככל יכולתנו. משם ואילך המשכתי לעשות את זה לאורך השנים וזה הפך להיות פרויקט חיים עבורי".
איך שומרים על המשכיות ההפקה לאורך תקופה ארוכה כל כך?
"בגדול הייתי עובד כשנה וחצי על כל סרט, מתוך הידיעה שהייתי משתגע לו הייתי מקדיש את כל שבע השנים בין סרט לסרט כדי לצלם פה ושם ולערוך ראיונות. אם לא הייתי מגביל את עצמי, הייתי נדרש לחתוך הרבה יותר מדי מתוך החומרים. לפעמים נראה לי שלא הייתי קשה עם עצמי מספיק, אבל לא יכולתי למתוח את היריעה עד אינסוף. לא רציתי לרחם על עצמי ואז לירות לעצמי ברגל. היו הרבה דברים שנמנעתי מלעסוק בהם ואז הצטערתי עליהם לאורך השנים בין סרט לסרט. לא פעם הרגשתי שהצופים פיתחו סקרנות לגבי מהלך חייהם של המשתתפים, ואני לא מצליח לספק את הציפיות שלהם".
אפטד סיפר כי אחרי הסרט הראשון שמנה 20 ילדים, נופו שישה מהם והוא התמקד ב-14 המשתתפים הנותרים שנחשפו בפניו כנערים, מבוגרים צעירים וגם היום כאנשים מזדקנים. מערכת היחסים ארוכת הטווח שהתגבשה נסמכה על תחושת האמון שטיפח. "בהתחלה היה עליהם ללמוד לבטוח בי", הוא מסביר, "אני אדם די שקט ואיני מפחיד אנשים. בנוסף הראיתי עניין בחייהם הפרטיים וברגשותיהם, נתתי להם הרגשה שאני בצד שלהם. נתתי להם תחושת ביטחון עצמי, לעיתים גדולה יותר מאשר הייתי רוצה. לא חיפשתי לעשות יצירה לעומתית שיוצאת נגד ילדי העשירים, אלא רציתי להביט אל תוך חייהם של ילדים מחלקים שונים של האוכלוסייה. הייתי מאוד זהיר, אם היה נושא שהם לא רצו לדבר עליו, העדפתי לנעול אותו בראשי ולעזוב אותו לעת עתה. בשלב הזה ידעתי שאנחנו פה לכל החיים ואין טעם לריב איתם. מצד שני, ככל שהסרטים קיבלו יותר תשומת לב, הם הסכימו להיפתח יותר".
אבל באיזשהו שלב הילדים הקטנים הפכו למבוגרים, והמעמד שלך כמבוגר האחראי התפורר בוודאי.
"אני מבוגר מהמשתתפים ב-15 שנה, כך שעד שמלאו לי 40 הייתי עבורם כמו אח גדול. הייתי מאוד פתוח להצעות שלהם וגם להתנגדויות. בכל זאת, מדובר בהיסטוריה שלהם. עד שמלאו להם 28 זה היה די כיף, אבל משם ואילך זה נהיה טיפה יותר אגרסיבי ורציני. הם כבר היו בוגרים עם עבודה ומשפחה. היה להם מושג לגבי הרצונות שלהם והייתי נתון יותר לחסדיהם. הם ידעו שאני מושקע רגשית בפרויקט ושברור לי שאם הם יחליטו לא להופיע, לא יהיה לנו סרט. לא פעם הייתי מתווכח איתם, עושה טעויות ואז מתנצל או עושה שינויים בהתאם לדרישות שלהם. קיבלתי את זה כי הייתי צריך להוציא מהם חומרים טובים. ידעתי שעליי לנהוג בהם בדרך ראויה, לא רציתי שאף אחד מהם יפרוש במהלך שבע השנים. הם ידעו שלא אדפוק אותם ואם הם לא רוצים להופיע באחד מהסרטים, הם לא יופיעו בו. היה באפשרותם גם לבקש לצפות בחומרים מבעוד מועד. מצד שני הם הבינו עד כמה מדובר בחלק חשוב מהטלוויזיה הבריטית. הם כבר הפכו לחלק מזה כפי שאני הייתי. בנוסף, ההפקה שילמה להם שכר נאה בעבור התמדתם".
מי שלא התייצב לצילומי "63 אפ" היה צ'ארלס פורנאו, שהפך לעיתונאי ודוקומנטריסט בזכות עצמו ופרש מהפרויקט כבר ב-1984 לאחר שהסתכסך עם אפטד ואף איים לתבוע אותו אם דמותו לא תוסר מהסדרה. גם סוזי לאסק העדיפה לא להופיע בפרק הנוכחי. השניים נוכחים רק בקטעי ארכיון כמו גם לין ג'ונסון שהלכה לעולמה ב-2013 - היחידה בין המשתתפים שאינה בין החיים. "כל השאר התייצבו, כולל ניק היטצ'ון שנאבק במחלת הסרטן, או פיטר דיוויס שנעדר משלושה מסרטי הסדרה ('35 אפ', '42 אפ', ו-'49 אפ') בעקבות מתקפה תקשורתית נגדו בגלל ביקורת שהשמיע ב-'28 אפ' נגד ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר", מספר אפטד.
דווקא ג'קי באסט, שהייתה מהמבקרות החריפות של אפטד והאשימה אותו בגישה שוביניסטית, מופיעה בכל פרקי הסדרה, כולל "63 אפ" שבו היא דנה עם הבמאי במערכת היחסים השברירית ביניהם. כיום אפטד מבכה את מיעוט הנשים בסדרה, ומודה בטעות בדיעבד. כמעט מתנצל.
"הכישלון הגדול ביותר של הפרויקט הוא המחסור בנשים, מתוך 14 משתתפים שהתייצבו לצילומי '14 אפ' רק ארבע היו בנות", הוא קובע, "לא זיהינו את זה בזמן אמת כך שהיה מאוחר מדי לשנות כששמנו לב לכך. ניסיתי לתקן את המצב הזה ולשלב לאורך השנים את הנשים בחיי המשתתפים. לפעמים בנות הזוג נכנסו לתמונה וקיבלו מקום בסרט. ידעתי שאני חייב להכניס כמה שיותר נשים פנימה, זה לא תמיד עבד וזה אף פעם לא היה מאוזן, אבל מה יכולתי לעשות? נתקעתי עם המשתתפים המקוריים ולא יכולתי לשנות את זה. בכל זאת, אני חושב שלאורך השנים הרגשתי התעצמות נשית וזה בא לידי ביטוי גם בסדרה ככל האפשר. ניסיתי להוציא כמה שיותר מבנות הזוג, לא רק להשתמש בהן כרקע אלא להרחיב את הנוכחות שלהן בחיי היומיום והמשפחה. לא שהן תמיד עזרו לי בכך. ניסיתי להביא יותר תשומת לב לנשים, שהן יותר מעניינות מבחינתי, ולו רק בגלל שהן מביאות ילדים לעולם".
אפטד אולי מואשם על ידי באסט בהתעלמות מהנשים בסדרת "אפ", אולם כשסוקרים את עבודתו כבמאי בהוליווד נראה שכקולנוען נמשך דווקא לדמויות נשיות. "בתו של כורה פחם" עטור הפרסים מ-1980 בכיכובה של סיסי ספייסק כמוזיקאית לורטה לין הוא הדוגמה הבולטת ביותר, אבל אפטד עסק גם בסיפורהן של אגתה כריסטי ב"אגתה" עם ונסה רדגרייב (1979) ושל החוקרת דיאן פוסי ב"גורילות בערפל" עם סיגורני וויבר (1988). לאורך הקריירה הארוכה והמוצלחת שלו בהוליווד שיתף פעולה גם עם ג'ודי פוסטר ("נל"), קייט ווינסלט ("אניגמה"), מדלן סטו ("עדה באפלה") ואף לאחרונה עם נומי ראפאס במותחן האקשן "מתקפה". לדבריו, דווקא עבודתו המוצלחת עם נשים הביאה לו הזמנה ממפיקי סדרת ג'יימס בונד כדי שיביים את "העולם אינו מספיק" מ-1999 שבו הופיע פירס ברוסנן כסוכן 007 ולצידו סופי מרסו ודניס ריצ'רדס על תקן נערות בונד.
"כשפנו אליי לביים את הסרט הזה, לא הבנתי. חשבתי שזו בדיחה", מספר אפטד, "הבעיה שלי עם סרטי בונד זה המעמד של הנשים שם, וככל שהן סקסיות, זה נהיה גרוע יותר ויותר. אמרתי לסוכן שלי שאף אחד לא רוצה לראות את הבת שלו בתפקידים האלה. הוא אמר לי שזו בדיוק ההזדמנות שלי לעשות שינוי ולכן הסכמתי. כשהתחלנו לצלם אמרתי לעצמי שאין לי מושג מה עושים בסוג כזה של הפקות. המפיקים הודו בפניי שהם מעוניינים להפוך את הנשים לדמויות יותר משמעותיות מבעבר. אומנם בסרט יש אישה שהיא הנבל הראשי, אבל אני לא חושב שזה באמת עבד. התאמצנו לשנות את הצביון של הסרט, אבל בסוף זה תמיד סובב את הדמות הגברית של ג'יימס בונד. אתה יכול להביא כוכבות גדולות, אבל ג'יימס בונד היה ונשאר עניין של אבות ובנים. אתה לוקח את הבן שלך לצפות בבונד, אתה בהחלט לא לוקח את הבת שלך לצפות בבונד. זה יהיה מגוחך".
התפנית המגדרית בתולדות סרטי ג'יימס בונד, המורשת הקולנועית הארוכה ביותר אי פעם, תגיע בקרוב כשלשאנה לינץ', אישה ממוצא אפריקני, תחליף את דניאל קרייג בתפקיד 007. אפטד, שלא היה מודע לשינוי הזה, פרץ בצחוק מתגלגל כשעודכן בהתפתחויות במהלך הריאיון. "העולם השתגע", הוא קבע, "זה רעיון נורא לדעתי, כי זה באמת קולנוע שאבות יכולים לקחת את הבנים שלהם לראות והסדרה הוכיחה שיש די והותר כאלה. ידעתי שיש דיבור על משהו כזה, אבל לא האמנתי שהם ילכו כל כך רחוק. אוי ואבוי. אני מרחם על הבחור המסכן שצריך לצלם את הדבר הזה. זה לא מובן לי. עדיין יש מקום לסרטים שאבא לוקח את הבן אליהם, גם אם האמא לא מעוניינת להצטרף".
