- 5 -
בטי קיי
הלכתי במנהרה שחיברה את המעונות אל בית החולים בשמלה הירוקה הצהובה היפה שלי עם המכפלת שתפרתי ופרמתי פעמיים ועדיין היתה עקומה.
"למה לדעתך משמש הדבר הזה?" שאלה קיטי. כשהתעוררתי הבוקר כמעט חטפתי התקף לב כשראיתי אותה עם שיער מגולגל ברולים, מחברת פתוחה מולה על המיטה, והיא משרבטת דברים כאחוזת דיבוק.
"המנהרה?"
"כן. סופות שלגים? מקלט בזמן הפצצה?"
"מקלט בזמן הפצצה?"
"לדוד שלי היה אחד כזה, שנבנה למקרה שהקומוניסטים יפציצו את אטלנטה, אבל כולם ידעו שהוא מבשל שם משהו אלכוהולי."
"לא נראה לי שלמישהו יש תוכנית להפציץ את גרינסבורו, איווה."
"אז בשביל מה זה?"
"אין לי מושג."
אבל היה לי. זה היה כתוב בחוברת הסברים של בית הספר, שהיה ברור שקיטי לא קראה. הסיבה היתה שלבית החולים ולמעונות היה מטבח משותף. זה הקל על העובדים להעביר את האוכל הלוך וחזור. האחיות השתמשו בזה כל הזמן. הסטודנטים לרפואה שבגרינסבורו נאלצו ללכת מהמעונות שלהם בשלג. ובגשם.
זאת היתה ההטבה האחת שהאחיות קיבלו.
"עשיתי משהו שחרפן אותך?" שאלה קיטי, ואני הקפדתי לא להגיב לסגנון שלה.
היא פשוט רוצה לזעזע. אז אל תזדעזעי.
"לא."
"אמירת אמת נוגדת את הדת שלך או משהו?"
"אני משתדלת לא להתנהג בגסות. וברור שזה משהו שאת לא יודעת עליו הרבה."
"אה, לפחות חוש הומור. התחלתי לחשוב שאת רק ספרי לימוד וחזיות ליד המיטה שלך."
הרפיתי ממה שעשיתי ונעצתי בה מבט, והיא חייכה בתגובה.
"את לא מוצאת חן בעיני," אמרתי והפתעתי את עצמי. "ואני חושבת שאני לא מוצאת חן בעינייך, ונראה לי שאולי זה דווקא בסדר גמור."
"אולי?"
"אני מתייחסת ללימודים ברצינות גמורה, קיטי."
"רואים."
"ואני לא רוצה הסחות דעת."
"חס וחלילה."
"כל מה שאנחנו צריכות לעשות הוא להיות שותפות לחדר. זה הכול. אני לא חושבת שאנחנו צריכות להיות חברות."
קיטי העבירה יד לאורך סוודר הטורקיז שהיא לבשה עם מכנסיים אפורים מעוצבים ונעלי סירה אדומות. ציפורניה היו לבנות. לבנות בגוון האופנתי, מהסוג שאני לא הייתי אפילו חולמת להשתמש בו. או אם במקרה הייתי מרימה אותו בדוכן של רבלון, מיד הייתי מתעשתת ומחזירה אותו למקומו. קיטי נראתה כמי שיכלה לצאת היישר מבין דפיו של מגזין הנוער "סבנטין". ובכלל לא כמי ששייכת לגרינסבורו, איווה.
לא. לא היינו אמורות להיות חברות. חברות מציעות משהו זו לזו, ממלאות את הפערים והחורים אצל האחרת. טוד היה החבר הכי טוב שלי. עוד לפני שהיינו זוג. גדלנו יחד והכרתי אותו מצוין, כמו שהוא הכיר אותי. וכשהחברות שלי שאלו אם זה לא משעמם, לא ידעתי מה לומר. מה יכול להיות טוב יותר מהרגשה של היכרות עמוקה וביטחון והנאה בחברת נפש אחרת?
האם זה לא מה שכל אחד רוצה?
"אוקיי, טוב," אמרה קיטי. "את רצינית מאוד ואני לא. אני מניחה שבזה נגמר העניין."
מיד הרגשתי רע. לא מטבעי להיות מרשעת... ואפילו לא בוטה. "אני..."
אבל לפני שהספקתי להשלים את ההתנצלות קיטי הסתלקה. האורות שמעליה היו כזרקורים על במה.
"את באה?" שאלה ג'ני שעברה על פני. "אנחנו נאחר."
הזדרזתי כדי להדביק אותה ופתחנו בדחיפה את הדלתות הירוקות המסתובבות שנשאו את המילים "בית חולים" על השמשה החלבית, ונכנסנו לקומת המרתף של בית החולים סנט לוק.
מכבסה. אנשי תחזוקה, עובדי כוח עזר במכנסיים וחולצות לבנים עם חגורות ונעליים שחורות. אחיות במדים לבנים מגוהצים עם כיסויי ראש מוצמדים בסיכות. המקום היה רועש וחם, וריח של עמילן ואקונומיקה היו חזקים דיים להציף את עיני בדמעות.
אחות חלפה לידנו בריצה, מכוסה בנתזי דם. "נשבעת," היא קראה, "שזה נכנס לי לפה."
ג'ני חייכה אלי, כאילו ציפתה בקוצר רוח שכולה תהיה מכוסה בנתזים של דם. החזרתי לה חיוך, כי במידת מה הרגשתי כמוה. לא שרציתי שיהיה לי דם בפה, אלא במובן הזה שאני בסיטואציה מציאותית כל כך.
שלט על הקיר עם חץ שחור הצביע על מסדרון ארוך מחופה באריחים לבנים. חדרי לימוד.
"שמעתי שהמורה שלנו בקורס המבוא היתה בצבא," אמרתי.
"בחטיבת הסיעוד," אמרה ג'ני. "היא היתה בצרפת ב 45'."
"את מכירה אותה?" שאלתי.
"אני יודעת מי זאת," אמרה ג'ני ולא פירטה.
בחדר 4 שבקומת המרתף בבית החולים, היה חם בכשבע מעלות יותר מאשר בחוץ, ולא היו שום חלונות. הרגשתי זיעה זולגת לי במורד הגב ואל התחתונים.
לא היו שום שולחנות כתיבה, אלא רק שולחנות עץ ארוכים עם שני כיסאות ליד כל אחד. ג'ני ואני התיישבנו יחד כמו שהתרגלנו במרוצת השבוע שעבר.
האחות בּוֹשה, ששערה היה לבן כמו המדים שלבשה, נכנסה לחדר וסגרה את הדלת. כולנו גנחנו כיחידה אחת.
"מתרגלים לחום הזה," היא אמרה והניחה יד על החבילות העטופות בנייר אריזה חום שנערמו בפירמידה על שולחנה.
"המדים שלכן," אמרה האחות בּוֹשה, והביטה בנו מבעד למשקפי עין החתול העבים. "אינכן רשאיות להיכנס לקומה בלי מדים, אתן תחליפו את הבגדים במלתחה שבקצה המסדרון, ואחרי כל משמרת תשאירו אותם במכבסה. הם יוחזרו לכן ביום שני שלאחר מכן, כך שתוכלו ללבוש אותם שוב ביום שלישי."
היא זימנה את הבנות אחת אחת, ולאחר שקיבלתי את המדים שלי, הסרתי מהם את נייר העטיפה והעברתי את אצבעי על שולי הצווארון המעומלנים ועל הקפלים העדינים שבחזית הצחורה.
"התפקיד שלכן בבית החולים הזה," היא אמרה בקול חד שחזר בהד מהקירות המחופים באריחים, "או בכל בית חולים, הוא להיות חיילות טובות. אתן מתפקדות בזריזות וממלאות הוראות. אתן יכולות ללמוד לזהות צרכים, אבל לא הוראות. בבית החולים סנט לוק יש שבעים מיטות. אנחנו בית חולים כירורגי, ורוב המיטות שלנו נמצאות במחלקות הכירורגיות ובטיפול נמרץ. יש לנו שבעה אגפים, כולל חדר מיון, חדרי צירים ולידה, מחלקת ילדים ומחלקה פסיכיאטרית. בשנה הבאה תתרגלו לכולן. אבל השנה תהיה לכן גישה רק למטופלים באגף 3, הפסיכיאטרי. ובאגף 1 לטיפולים ארוכי טווח."
"הם יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו לא יכולות להרוג את אלה שממילא גוססים."
עיניה של האחות בּוֹשה, כמו חצים, עפו היישר אל גוון שאמרה את הבדיחה. כן, ראו עליה שהיא יוצאת צבא, ראו עליה שהיא לא סובלת שטויות ושאין לה זמן להחזיק למישהו את היד. ג'ני הזדקפה במקומה, שעה שמחצית מהבנות ניסו להיטמע במקומותיהם, אכן חיילת ראויה.
"מה נעשה למען חולים בטיפול ארוך טווח?" שאלה האחות בּוֹשה את גוון, שנענעה בראשה בפנים סמוקות.
"אף לא תשובה נבונה אחת?"
"סליחה, האחות."
"האחות בּוֹשה, בבקשה," אחר כך היא הפנתה את מבטה הקשוח אל הכיתה כולה. "למישהי כאן יש רעיון מה נעשה בחולים בטיפול ארוך טווח?"
"נרחץ אותם," אמרה ג'ני.
"נכון. עוד מישהי?"
"נאכיל אותם," אמרתי כשהשתיקה כבר העיקה מדי.
"כן. מה עוד?"
חשבתי שהיא שואלת אותי, אז אמרתי, "ניתן להם תרופות."
האחות בּוֹשה נאנחה. "את חכמה מאוד, מיס אלן, אבל אין צורך לנפנף בזה מול הפרצוף של כולן כאן. אבל זה נכון, ניתן להם תרופות. נרשום את הנתונים היומיים, נמדוד את החום, נעקוב אחרי פעילות הלב ותפקודי הגוף האחרים..." היא הביטה סביבה בגבות לבנות מורמות. "שתיקה מוחלטת. אפילו לא ניחושים? אנחנו ננגב ישבנים, בנות. אנחנו ננגב המון ישבנים מלוכלכים."
"כמה מביניכן שהתקבלו ללימודי הסיעוד האלה אולי הבינו את המציאות הזאת. אבל בלי להבין אותה באמת, ומעבר ללימודי כימיה מתקדמת ולאגף הפסיכיאטרי, שום דבר, ואני מדגישה, שום דבר, אינו משכנע בנות לפרוש מהלימודים כמו ההכרח להתמודד עם כל הישבנים המלוכלכים שאנחנו עוסקים בהם על בסיס יומיומי."
"זאת בדיחה?" לחשה גוון לסוזן א'. "זה נשמע כמו בדיחה."
2 באוקטובר, 1967
גוון פרשה היום מהמבוא לכימיה. זה הקורס השלישי שהיא עוזבת בדמעות. אני לא חושבת, כמו קיטי, שהמורים רוצים שניכשל. אני חושבת שהם רוצים לנכש את הבנות שאינן בנויות למקצוע הזה. הם לא מבזבזים פה את הזמן. ג'ני גילתה שלבנות השנה השלישית יש טלוויזיה בקומה, ואנחנו התגנבנו לצפות בתוכנית של מייק וולאס בסי בי אס. מכל הסרטים והחדשות עולה שהמצב בווייטנאם מחמיר, ולא משתפר. אני לא הייתי יוצאת לשם. גם לא בעד מיליון דולר. אבל לא אמרתי שום דבר מזה לג'ני.
עליתי במדרגות הקפטריה אחרי שיעור נוראי במיוחד בכימיה. ג'ני כאילו זרמה בטבעיות עם החומר הזה, ואילו לי היה קשה מאוד להתמודד איתו. הריח הקלוש של עשן סיגריה מילא את המסדרון, והספרים נהיו לי פתאום כבדים.
שוב קיטי.
ביום רביעי בערב גברת מרגרט הייז פתחה את דלת משרדה וצעקה, "בנות! אני מריחה עשן של סיגריה!" וקיטי אפילו לא מצמצה. היא פשוט שאפה עד שאיפה מהסיגריה שלה והביטה בי כאילו אמרה בואי נראה אותך עושה משהו בעניין הזה.
אבל כשנכנסתי עכשיו לחדר, קיטי, להפתעתי, לא ישבה על אדן החלון ועישנה. היא היתה ליד מכונת התפירה שלה. הפטפון שעל השידה שלה ניגן את השיר של סטיבי וונדר "I Was Made to Love Her" בעוצמה שגברה על רעש דוושת מכונת התפירה.
כשעברתי לידה הנמכתי את המוזיקה. קיטי נהגה בחדר הזה כאילו הוא נחלתה הבלעדית ואני רק אורחת.
"היי אה." קיטי זקפה את גבה. "נגמר השיעור?"
"כן. לא ראיתי אותך בארוחת הערב."
"עבדתי."
הנחתי את ספר הכימיה על המיטה וכמו שנהגתי כל ערב, השלכתי ממני את הנעליים ונפטרתי מהחזייה.
"כן," אמרה קיטי.
"ועשית מה?"
"תיקונים. החצאיות של ג'ני גדולות מדי, וכשאמרתי לה את זה היא שאלה אם אוכל לתקן לה אותן."
"אמרת לה שהבגדים שלה לא מתאימים?"
"אמרתי את זה גם לך," היא אמרה מעבר לכתפה, והקשיתה גבה באופן שעורר בי את המחשבה שאני מסתובבת בתלבושת של ליצן. "אני אשמח לתקן לך אותם."
"כמה היא שילמה לך?"
"חמישים סנט והסיכומים שלה באנטומיה."
שרקתי בהתרשמות.
גברת הייז הופיעה בפתח הדלת, ויציבתה הנוקשה ביטאה גינוי של כל רפיון גוף שהתמסרתי אליו בחיי. תודה לאל שקיטי לא עישנה לשם שינוי.
"בטי קיי," היא אמרה, "יש לך טלפון."
"לי?"
"בחור."
קיטי הסתובבה לעברי והביטה בי במאור עיניים. "תראו, תראו," היא אמרה. "תראו למי יש פה סודות."
"אני לא... זה לא סוד." זה דווקא היה ממש סוד.
"יש לך עשר דקות." גברת הייז העיפה מבט בשעונה. "החל מעכשיו."
קפצתי מהמיטה, כל הדפים עם סיכומים התפזרו לי על הרצפה, ורובם החליקו אל מתחת למיטה. התעכבתי כדי לאסוף אותם.
"קדימה!" קראה קיטי. "השעון מתקתק."
רצתי במסדרון בגרביים והחלקתי על רצפת העץ, עם הידיים על החזה כדי שהשדיים לא יקפצו לי לכל עבר.
הטלפון היה בגומחה קטנה בקיר, והשפופרת לא היתה מונחת בעריסתה. ליד המכשיר היה לוח כתיבה כדי שסטודנטים יוכלו לאשר בחתימתם את השימוש בטלפון בשעה מסוימת. על לוח כתיבה אחר היו שמותיהם של אנשים שהתקשרו, כדי שהבנות יוכלו לראות אם הן החמיצו שיחות של הוריהן או של חבר כשהיו בשיעור.
תור של סטודנטיות עמד שם בהמתנה. בֵּתאני מחדר 206 עמדה בראש התור בידיים שלובות. היא דיברה בטלפון כל יום, עם החבר שלה שלמד בקוֹ קולג'.
"יש לך..." היא הביטה מטה בשעונה, "תשע דקות."
"ואת תעמדי שם כל הזמן?" שאלתי, והרמתי את השפופרת. בתאני לא התקפלה. "קצת פרטיות, בבקשה," אמרתי, ולבסוף בתאני נסוגה בכמה צעדים, נשענה על הקיר והחליקה עליו והתיישבה על הרצפה.
נשמתי נשימה עמוקה והשתדלתי בכל כוחי לרסן את הקול הצוהל והשמח שעלה מתוכי.
"זאת לא היתה התוכנית," אמרתי לשפופרת, בניסיון לשוות רצינות לקולי אך ללא הצלחה. "שיחת טלפון ביום שישי וביקור ביום ראשון."
בגלל הקציר, טוד לא היה יכול לבוא אתמול וגם לא בכל ימי הראשון האחרונים, ושיחות הטלפון של ימי שישי בערב שלנו, שעמדתי בשבילן בתור כדי שלא יצטרכו לחפש אותי, היו קצרות כי שנינו היינו עייפים כל כך, כך שבאמת ציפיתי בשקיקה לראות את פניו ביום ראשון הזה.
"לא יכולתי לחכות עד יום ראשון," הוא אמר. "אפילו עד יום שישי לא יכולתי לחכות. את כועסת?"
"לא," אמרתי והשענתי את המצח על הקיר. עצמתי את עיני ושיקעתי את עצמי בקולו. בעיניים עצומות יכולתי כמעט להעמיד פנים שהוא עצמו נמצא כאן. "אני מתגעגעת אליך." הרגשתי את המילים נתקעות בגרוני.
זאת הסיבה שלא דיברתי על טוד עם הבנות. מפני שאפילו המחשבה עליו הכאיבה, ודיבור עליו היה נהפך לתחליף מכאיב של פגישותינו היומיומיות לאפס פגישות בכלל. ואם מחשבה עליו נהפכה לגעגועים אליו, לא ידעתי למה יוכלו הגעגועים אליו להפוך. ואיך זה ירחיק אותי מכל מה שרציתי להשיג בסנט לוק.
"בטס," הוא אמר, "ספרי לי הכול. כל מה שעשית השבוע."
"עבדתי קשה בעיקר. השיעורים נעשים קשים יותר."
"אבל את מצטיינת בהם."
האמון שלו היה מעודד, אבל לא יכולתי לשקר. "אני משתדלת."
"המצב בינך לבין השותפה שלך לחדר משתפר?"
"לא טוב יותר אבל לא גרוע יותר. לא נראה לי שהיא תעבור את זה בשלום, זה בטוח. אבל מה איתך? איך בבית?"
טוד סיים את לימודיו בשנה שעברה, ואף שהיו לו ציונים טובים ואוניברסיטת איווה ומדינת איווה חיזרו אחריו עם מלגות היאבקות, הוא התחיל מיד לעבוד אצל אביו בחווה שלהם. פעם, כשהיה מעט שתוי מבירה פושרת בשייקי'ס, הוא אמר לי שהלוואי שהיה יכול לעשות את מה שאני עושה. ללכת ללמוד. הוא רצה להיות וטרינר.
לא אכפת לי לחיות כאן את כל חיי, הוא אמר. אבל הייתי רוצה לראות מקום אחר. רק לזמן קצר. ללמוד משהו מלבד חוואות, רק כדי לראות אם אני יכול לעשות את זה. את מבינה?
אבל הוא היה בנו היחיד של אביו, ותפקידו בחיים נוצק בלידת אחותו הצעירה.
ואולי הוא נוצק כפליים כשהוא ואני התחלנו לצאת. האבות שלנו, שהיו ידידים ותיקים ששירתו יחד במלחמת העולם השנייה, נפעמו מהמחשבה שאדמותיהם יימסרו אחריהם לילדיהם. יישארו בידי המשפחה למשך עוד דור. חווֹת אלן ואקרמן.
היה לזה צליל נעים.
"אנחנו עדיין עסוקים בקציר. עובדים סביב השעון. המקצרה בקושי מתפקדת, אני עושה כל מה שאני יכול להחזיק אותה בחיים."
"אמרת לו לקנות חדשה בשנה שעברה."
"כן. זה לא ממש עזר, אבל נדמה לי שהוא מתחיל להבין על מה אני מדבר. הקציר נמשך זמן רב מדי, אנחנו עלולים לאבד את השדות האחרונים."
"לא נכון."
"זה בסדר. זה פשוט אומר..."
"מה?" הרגשתי חדשות רעות.
"אבא אמר שאני לא יכול להשתחרר שוב ביום ראשון. אנחנו אפילו לא הולכים לכנסייה."
"לא, טוד..." הצמדתי את ראשי אל הקיר. השתדלתי כל כך, השקעתי כל כך הרבה מאמץ לא להיראות אכולת געגועים הביתה.
"הֵיי." זאת היתה בתאני שנקשה על שעונה. "נגמר הזמן."
"טוד, אני צריכה ללכת."
"טוב, אני ממש מצטער על יום ראשון."
"זה בסדר. אני מניחה שזה ייתן לי עוד זמן ללמוד."
"זאת בת השמש שלי." סיפרתי לו על הכינוי של בנות השנה הראשונה, והוא אימץ אותו בהתלהבות.
עצמתי שוב את עיני כדי שאוכל להעמיד פנים, רק לעוד רגע, שהוא קרוב דיו לנגיעה. אם התרכזתי יכולתי להריח אותו, המקום האהוב עלי בגופו הצוואר בדיוק במקום שהוא צולל אל הכתף. שם היה לו ריח של עשב ואור שמש, זיעה ואיווה.
"טוד, אני מתגעגעת אליך."
"אני אוהב אותך כל כך, בטי קיי."
לא היה לי עוד מה לומר. לבי היה שלו. לא שיחקתי את המשחק הזה של לראות מי ינתק ראשון. אני פשוט הושטתי את השפופרת החמה ממגע ידי היישר לבתאני, וחזרתי בצעדים כבדים לחדרי.
קיטי הסתובבה כשנכנסתי, כולה להיטות, כאילו עמדנו לקיים דיון של שותפות לחדר על שיחת הטלפון הזאת, בלי קשר לחילוקי הדעות בינינו, ולדבר על להתנשק עם בנים. כל הדפים שהחליקו לי אל מתחת למיטה היו מסודרים יפה על שידת הלילה שלי.
מבט אחד על פני, וגבות עיניה הכהות של קיטי צנחו מיד. החיוך שלה נעלם. נכנסתי למיטה שלי, משכתי את השמיכה מעל הראש וטמנתי את הפנים בכר. משכתי את השרשרת ממקומה מתחת לחולצה והחזקתי אותה חזק, עד שהאבן הקטנה וזיזי הזהב הכאיבו לי.
"בטי קיי? את בסדר?" קולה של קיטי היה שונה. רך יותר. דחפתי ממני את השמיכה.
היא חייכה בהיסוס, באופן שונה כל כך מהחיוך הלגלגני שכמו שכן בקצות שפתיה דרך קבע. הגבה המורמת קלות, שבכל פעם שראיתי אותה תהיתי אם שכחתי להשתמש בדיאודורנט.
כל זה נעלם כלא היה, והיא היתה פשוט עוד סטודנטית לסיעוד בת שמונה עשרה שרחוקה מאוד מהבית.
ידעתי שקיטי לא תלשין. היא כבר הפרה כללים שהספיקו לשתינו. ואני הרגשתי לפתע צורך עז לפרוק מעט מהמשקל שהכביד על לבי.
פתחתי את כף ידי, היהלום רבע קראט שטוד קנה לי בכסף שחסך מהקציר הקודם נצץ לאור המנורה. הייתי צריכה להכניס את הטבעת למגירה אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. ואם קיטי ראתה אותה כבר קודם, היא לא הזכירה את זה במילה.
"את מאורסת," היא לחשה וזאת לא היתה שאלה.
הנהנתי.
"והוא... בסדר?"
הנהנתי שוב, החמלה שבשאלה הזאת הפתיעה אותי והעלתה שוב את הגוש בגרוני. "אני פשוט מתגעגעת אליו." דמעות שלא רציתי בהן נקוו בעיני, ואני התהפכתי לצד השני ומשכתי את השמיכה מעל ראשי.
קיטי הפעילה את הפטפון שלה לשיר "The Sound of Silence" ובעוצמה גבוהה דיה לאפשר לי מעט פרטיות. זה נראה כמו הדבר הכי נחמד שמישהו, חוץ מטוד, עשה למעני זה זמן רב.
- 6 -
אבי
גרינסבורו, איווה
2019
אילו אמרו לאבי הבוקר שכשתעמוד ליד קבר אמה יהיה רגע שבו היא תתקשה לא לחייך, היא היתה אומרת שזה שקר. אבל הנה היא, רועדת במעילה הטוב בבית הקברות, ליד מפעל המזון דל מונטה, שם נקברו כל המתודיסטים בעיר, ונושכת את שפתה רק כדי לרסן את עצמה.
זאת היתה הלוויה מצוינת כל כך.
אילו אמא היתה כאן, היא היתה הראשונה להסכים.
היית בסדר, אבס, היא היתה אומרת. היית ממש בסדר.
אבי תכננה את ההלוויה הזאת. אחותה, שטענה שעליה לסיים עוד כמה דברים בעבודה לפני שתבוא הביתה, הגיעה בדיוק בזמן לטקס האשכבה ולא ערב קודם, אפילו לא בבוקר האירוע. היא נסעה במכונית הספורט האדומה שלה היישר לטקס האשכבה, כאילו אינה בתה הבכורה של בטי קיי ביצ'ר ופטורה מכל חובות. אבי עשתה הכול לבדה, והכול יצא טוב משיכלה לחלום. הפרחים היו יפים. בן מילא את תפקידו. היא היתה שיכורה מהסוג הנכון, של שתייני יין לבן, ואחר כך קיטי דוורו הופיעה כמו אורחת בהפתעה.
זה היה מדהים.
בן והילדים עמדו מאחוריה ומאחורי קלרה, מאחוריהם השתרע ים של אנשים. משמאלם, במרחק, קיטי דוורו במשקפי שמש ובמעיל גשם כהה ששיווה לה מראה של אישה באחד מסרטי הריגול בשחור לבן שבן אהב. זאת היתה דרמה עסיסית.
"נראה לי שיש כאן יותר אנשים משהיו באשכבה," אמרה אבי.
"הם כאן בגלל קיטי דוורו." קלרה סובבה את ראשה והישירה מבט אל קיטי, שעה שכל האחרים השתדלו להפגין שוויון נפש והציצו על כוכבת הקולנוע מזווית העין.
"נכון, גם אני חושבת. כלומר... קיטי דוורו, את מאמינה? ותפסיקי ללטוש עיניים," אמרה אבי.
"כולם לוטשים עיניים, אבי. אנג'י בלייק מנסה לצלם אותה. את יודעת, חיפשתי אותה בגוגל, במכונית. לא מוזכר שם בכלל שהיא למדה בבית ספר לסיעוד. או בקולג' באיווה. היא מאטלנטה," היא אמרה, כאילו רגלו של איש מאטלנטה מעולם לא דרכה באיווה.
אבי פערה את פיה בתגובה. עד כמה חדים נהיו הקצוות הציניים שלה? "את חושבת שקיטי משקרת?"
"אני רק אומרת שזה חשוד."
לפעמים היה קשה לזכור שהן היו הולכות הביתה יד ביד מבית הספר היסודי מאי. כשאמא ניסתה לשלוח אותן למחנות קיץ שונים כדי שיהיו זמן מה בנפרד זו מזו, הן סירבו להיפרד. בתיכון הן איפרו זו את זו לפני צילומים בבית הספר או נשפי ריקודים, וישנו בקיץ בערסל שבחצר האחורית כשרגליהן המיוזעות דבוקות זו לזו.
הן היו האחיות ביצ'ר נגד העולם. ואחר כך קלרה הלכה ללמוד בקולג' ואבי נשארה בגרינסבורו, נישאה, ילדה ילדים, ומה שהיה להם במשותף הצטמצם לאהבת הוריהן.
ועכשיו הוריהן הלכו שניהם לעולמם, וקלרה עמדה לחזור לשיקגו הערב.
זה יהיה הסוף שלנו. המחשבה היתה מלווה בפיק ברכיים.
אילו המצב ביניהם היה שונה, היא היתה נשענת על קלרה בניסיון למצוא מידה של נחמה. אבל הן היו עכשיו שונות. ולא עזרו כל מסיבות ימי ההולדת ומשחקי הכדור שאבי הזמינה את אחותה להשתתף בהם.
אבי הבינה שקלרה עסוקה. וגם חשובה. אבי היא פשוט אמא ורעיה, מי שמתכננת ומארגנת את חייהן של ארבע נפשות. אבל מה, יהרוג את אחותה אם היא תופיע פעם לכבוד עוגת יום הולדת, לכל הרוחות? קלרה תמיד שלחה מתנות יקרות שהילדים תמיד, בלי יוצא מן הכלל, הכי אהבו. זה היה מקומם.
"אמא היתה ספר פתוח, אבי," אמרה קלרה והחרידה את אבי מהרהוריה. "ספר פתוח במלוא מובן המילה. למה היא לא סיפרה לנו שהיא היתה חברה של קיטי דוורו?"
התשובה היחידה של אבי היתה שלכל אחד יש סודות, ולאישה, אפילו לאמא, בייחוד לאמא, מותר שיהיו כמה סודות.
אחרי ההספד של הכומר מתיוס ניגשה ג'ני, הידידה הוותיקה של אמא מסנט לוק וחטיבת הסיעוד הצבאי, לומר את דברי ההוקרה על שם פלורנס נייטינגייל. חלק ניכר כל כך מהלוויות הוא ארוך ושקט, זה אירוע של הכלה, של הקשבה ליגונו של הזולת, של מתן אותן תשובות לאותן שאלות והבטחה לכל אחד שאם המשפחה תזדקק לדבר מה, כן, הם יבקשו.
אבל כמה חלקים מהלוויות הם כמו אגרופים שיוצאים משום מקום כדי לסחוט ממך את שארית הנשימה. אות ההוקרה על שם נייטינגייל היה בדיוק הדבר הזה. אמא קראה את הדברים האלה והניחה את הוורד הלבן על ארונות רבים מספור במשך השנים. וקשה מנשוא היה להיווכח שפתאום הגיע תורה.
אבי פשפשה בתיקה בחיפוש אחר עוד ממחטות נייר.
ג'ני בת השבעים ושתיים היתה מייג'ור בדימוס מהשירות הצבאי בחטיבת הסיעוד עם חזה עמוס מדליות. היא עלתה על הדוכן בכוחות עצמה, לא היתה זקוקה לשום עזרה, וכאשר הבחינה בקלרה ואבי, שיגרה אליהן חיוך עצוב.
אבי ניסתה להחזיר לה חיוך.
"אין יום מתאים לקבור אחות שעדיין היתה פעילה כל כך בקהילה שלה," אמרה ג'ני לבסוף. "עדיין עזרה לחולים. ואין גם יום מתאים לקבור חברה. או אֵם. קלרה ואבי, אני כל כך מצטערת על האובדן שלכן.
"מרגע שהכרתי את בטי קיי במעונות שבסנט לוק, ידעתי שהיא נמנית עם מי שלדידן הסיעוד הוא יותר מעבודה. הוא ייעוד. אֵם הבית שלנו כינתה את תלמידות השנה הראשונה של לימודי הסיעוד 'בנות השמש', כי לא היינו אלא אפשרות, כמו יום חדש שעולה ומפציע. וזאת היתה חברתי בטס."
ג'ני חייכה וסקרה את הנוכחים, ואז, בבת אחת, פניה קפאו. אבי עקבה אחרי מבטה, אבל כל מה שראתה הוא את דמותה הדקה של קיטי דוורו, שעמדה במרחק.
"היא נולדה אחות," המשיכה ג'ני ואמרה, וקולה משך שוב את תשומת לבה של אבי. "מעשית, נחושה, אמפתית עד עומק לבה. היא הציבה רף גבוה לעצמה, לבנות כיתתה ולתלמידיה. אחרי הלימודים היא המשיכה וקנתה לעצמה שם בפרסום יומני וייטנאם שלה, שם פרשה את האידיאלים הנעלים ביותר של המקצוע שלנו חמלה, אומץ לב וכבוד."
אבי הרגישה את יפחת השיהוק שהיא ניסתה להחניק עולה בגרונה. היא הסתובבה כדי למצוא את ילדיה, ומשכה את פיונה אל בין זרועותיה ואת מקס קרוב אליה ככל שיכלה. משקלה של פיונה, האחיזה החזקה של ידיים סביב צווארה של אבי, וגופו הקטן של מקס נצמד אל עיקול מותניה, היו כמשקולת מייצבת.
היא טמנה את פניה בגופם החם עד שהרגישה שהמשקולת משנה את מקומה והיא שוב אם יותר מבת, ויכולה לשלוט שוב ביגונה.
מקס, שאבי חשבה שהחזיק מעמד יפה, הרגיש לבסוף שמספיק לו וניסה לטפס על אחד העצים. הענפים העירומים בלטו ברקע השמים האפורים והאדום של מעילו.
"מקס," היא צעקה בלחישה והביטה אל מעבר לכתפה בקיטי ובג'ני, שנראו שקועות בשיחה ערה ליד מכוניתה השחורה של קיטי. על מה הן מדברות? וקלרה עשתה את דרכה אליהן כמו טיל מונחה חום. "בבקשה תרד משם."
"אבל תראי."
"אני רואה, אבל..." הוא דילג מענף אחד אל האחר כמו ספיידרמן קטן. "זה יפה מאוד, אבל לא מטפסים על עצים בבית קברות." זה הכלל. נכון? אלוהים. איפה בן? הוא הבטיח לעזור.
"אמא, זה משעמם."
"אני יודעת, חמוד, אבל זאת הלוויה של סבתא."
"אבי." קלרה החזיקה עכשיו את ג'ני במרפק והן פסעו לעברה. אלא מה. עם הילד שלה על העץ מעל החֶלקה של משפחת מקנילס. היא הרגישה את מחשבותיה השיפוטיות של אחותה.
"מקס!" היא אמרה, והוא הבין את הרמז וקפץ למטה וברח.
"ג'ני צריכה ללכת," אמרה קלרה.
אבי חיבקה את ג'ני בחוזקה. "תודה על דברי ההוקרה."
"על לא דבר," אמרה ג'ני. "היא היתה עושה את אותו הדבר למעני."
"את חוזרת לכנסייה?" שאלה אבי. "יהיו שם כריכי סלט ביצים."
"את יודעת שהייתי באה בשמחה, אבל אֶלרוי צריך להגיע הביתה."
מאז ניתוח הקטרקט שעברה, ג'ני לא נהגה מחוץ לעיר למרחק רב יותר משעת נסיעה, ולפיכך אלרוי, צעיר בניה, הסיע אותה מאיווה סיטי. אלרוי היה רופא בבית החולים לחיילים משוחררים, שם ג'ני פרשה מעבודתה כאחות.
"חבל," אמרה אבי. "רציתי כל כך שנשלים פערים."
"אני יודעת. גם אני. ג'ושוע ומתיו שולחים דרישת שלום," אמרה. הבנים הבוגרים יותר של ג'ני הלכו בעקבות הוריהם והתגייסו לצבא. הם היו מוצבים בגרמניה ובעיראק.
"מסרי להם דרישת שלום מאיתנו," אמרה קלרה. "תגידי למתיו שהוא חייב לי עשרה דולר על המשחק של פֵדֵרֵר."
"הבחור הזה לא מחמיץ שום הימור חסר סיכוי," אמרה ג'ני וצחקה.
"ראית את האורחת בהפתעה שלנו?" שאלה אבי. "קיטי דוורו נכנסה, ואני נשבעת לך שהחדר כולו כמעט חטף התקף לב."
"כן, ראיתי," אמרה ג'ני, וחיוכה נמחק מפניה במהירות מבהילה. "דיברנו קצת."
"על מה?" שאלה קיטי.
"היא חזרה לכנסייה כדי לעזור לעובדות להגיש את הכיבוד. היא אמרה שהיא לא רצתה לעשות סצנה. ש..." ג'ני נענעה בראשה. "האישה הזאת היא כולה סצנה מהלכת."
בין כריכי סלט הביצים וקיטי דוורו, קומת המרתף של הכנסייה המתודיסטית היתה עתידה להיות המקום המסעיר ביותר בטווח של מאתיים וחמישים קילומטרים רבועים.
"אז הכרת אותה? בבית הספר לסיעוד?" שאלה קלרה, כאילו סיכמה עדות של עד עוין.
"פעם שלושתנו, היא, אני ואמא שלך, אהבנו זו את זו כמו אחיות."
"אחיות? אז מה קרה?" שאלה קלרה.
"אני מניחה שאפשר לומר שקיטי דוורו קרתה."
"את לא חוזרת לכנסייה בגללה?" ביקשה קלרה לדעת.
"ג'ני," אמרה אבי, בניסיון להשחיל מילה במהלך חקירת הנגד של קלרה. "למה לא ידענו עליה? כל השנים האלה? על הכפתורים?"
"זה משהו שקיטי תצטרך לספר לכן," אמרה ג'ני. היא הניחה יד על צלב מזהב שהיה תלוי על צווארה, ועל פניה עברה הבעה שהיה אפשר לכנותה רק במילה אחת דאגה. "כשהתקשרתי אליה לבשר לה על אמא שלך, אמרתי לה לא לעשות את זה. לא לבוא עם כל הרפש הזה מלפני כל כך הרבה זמן. אבל קיטי תמיד עשתה את מה שקיטי רצתה. ושום דבר בעולם לא יכול לשנות את דעתה."
ג'ני תפסה את המרפק של אבי ואת ידיה של קלרה. "אל תקשיבו לה."
"לקיטי?" שאלה אבי.
"היא משחקת לפי הכללים שלה, כמו תמיד. את הכרת את אמך, ידעת איזה מין אישה היא היתה. אל תיתני לקיטי לקחת אותה ממך."
קלרה הנהנה לידה. לחשדות שלה נמצא חיזוק.
ג'ני חיבקה שוב את שתיהן בדרכן האמיצה והנוחה של אמהות, לפני שנכנסה למכוניתה עם בנה והשאירה מאחוריה שבעה מיליון שאלות.
"אני הולכת לכנסייה," אמרה קלרה. היא הלכה, והשאירה את אבי לטפל בכל השאר. שוב.
תראו מה זה!
קיטי דוורו היתה במטבח הכנסייה המתודיסטית, לבשה סינר מושאל ושפכה קפה מקומי לפרקולטור ישן. קלרה עמדה לידה, מנתה את הכפות, ופקחה עליה עין כאילו היא עלולה לגנוב משהו.
קלרה פשוט לא יכלה להתאפק.
אם כי אחרי האזהרה של ג'ני ליד הקבר, אבי לא באמת יכלה להאשים אותה.
אל תיתני לה לקחת ממך את אמא שלך.
כל מתנדבות הכנסייה המתודיסטית הצטופפו במטבח הישן, מצאו כל עבודה שנדרשה עכשיו או אחר כך או שהיה אפשר להמציא לזמן מה. אבי התבוננה בהן מפתח הדלת.
"בעלך מצא חן בעיני," אמרה גברת ריצ'י.
"דרוּ?" השיבה קיטי. "כן, הוא היה מתוק אמיתי, ונשבר לי הלב כשלקחתי לו כמעט את כל הכסף."
המתנדבות אהבו את תשובתה והתגלגלו מצחוק, והיה ברור שקיטי מנהלת את ההצגה.
"ואת היית לוהטת מאוד, אז עם רקס דניאלס. לא מייצרים עוד גברים כמוהו." מקהלה של קולות הסכמה נשמעה בחדר.
"הצהובונים אף פעם לא מצליחים לתאר את זה כמו שצריך. רקס היה יפה תואר ושד משחת, אבל הוא ואני היינו רק ידידים."
"הלוואי שהיה לי ידיד כזה," צייצה גברת מונרו, מנהלת המקהלה. קיטי יצרה את הרושם שהיא לא מתרגשת מכך שחייה הם טרף קל, אנשים אוכלים את מה שמלעיטים אותם ואז פולטים זאת בפניה.
"מה עם הבמאי הזה שהיית נשואה לו? זה שעשה את כל סרטי הגנגסטרים האלה?" שאלה גברת מרפי, אשתו זה שנים של ראש העיר.
"אני אף פעם לא השתגעתי על סרטי השלוף האלה," אמרה גברת ריצ'י כשפרסה את רולדת הריבה המפורסמת שלה.
"גם אני לא, למען האמת," אמרה קיטי. "ויוּ ואני לא התחתנו בכלל. זה היה קשר מחייב מדי בשביל יו."
"חיים בחטא?" גברת ריצ'י ניגבה את הסכין בסינרה והותירה בו כתם של ריבת פטל. "מה שהיה משותף לך ולבטי קיי, זה בטוח."
"גברת ריצ'י," אמרה קלרה. "את הנפש היחידה בעולם שמוטרדת מהעובדה שהורי לא נישאו עד שאבּי היתה בת שנה ואני בת שנתיים. הניחי לזה, בבקשה." גברת ריצ'י השתנקה כאילו קלרה העליבה את רולדת הריבה שלה.
אלוהים אדירים, קלרה, אני לא יכולה להשאיר אותך לבד לעשר דקות.
"הַיי, בנות," אמרה אבי בעליצות מזויפת ככל שיכלה. "תודה על כל העזרה שלכן. הפשטידות האלה נראות נפלא." היא נכנסה למטבח, תיק הבד היה תלוי על כתפה ובו שני בקבוקי יין ששמרה ליום סגריר והביאה עכשיו מהבית. היא הניחה שקיטי דוורו לא תשתה יין רגיל. לא במשמרת של אבי.
"טקס אשכבה נהדר," אמרה גברת ריצ'י.
"נכון. בהחלט. אני חושבת שאמא היתה מרוצה," אמרה אבי למקהלה של מילות הסכמה.
קלרה שעמדה בפינה חיברה את הפרקולטור לשקע החשמל, וקיטי ערכה את הספלים. הן קורצו מאותו החומר, שתיהן היו זוהרות מדי למטבח הכנסייה הזה.
כנערה היה לקלרה שיער מתולתל שהצהיב לבלונד בקיץ, וקיבל גוון ירקרק אם בילתה זמן רב בבריכה. היא העבירה את כולו דרך החור שבכובע המצחייה החביב עליה, זה עם הסמל של השיקגו קאבּס. עכשיו הוא הגיע עד סנטרה והיה צבוע בחום עשיר ויקר עם גוונים עדינים בכהויות משתנות. הוא הקרין שדר ברור של "אני דורשת לדבר עם המנהל".
אבי צבעה את שערה בכל אריזה שהיתה במבצע בוולמארט ורק אם היה לה קופון.
"גרינסבורו תדבר על זה עד קץ הדורות," אמרה גברת ריצ'י.
"גם אני חושבת." קיטי חייכה. "אני מצטערת אם זה הרע עוד יותר את היום העצוב הזה."
"את צוחקת איתי?" אמרה אבי כשהניחה את בקבוקי היין על הדלפק. היא התקשתה להיישיר מבט אל קיטי, שהיתה פשוט יפה כל כך. ומפורסמת. אבי חשה שוב ושוב רצון עז לקוד קידה, מה שהיא ידעה שיהיה מגוחך, אבל הדחף היה שם בכל זאת. "ממש מדהים שאת פה. ואת יודעת, כל כך הרבה דברים מתחילים להישמע הגיוניים." אבי נפנתה לקלרה שעמדה והתבוננה בקיטי כאילו ציפתה שכוכבת הקולנוע תשלוף סכין.
קלרה תמיד היתה טובה בלהרוג מצב רוח.
טוב, זאת בעיה קלה לפתרון.
אף שהיין האיכותי ליום סגריר בוזבז על האנשים האלה, וכמתודיסטית היא היתה עלולה לזעזע מחצית מהם, היא פתחה בקבוק והורידה כמה ספלי קפה, עם כתמים חומים משנים של שעת קפה. כמה מהגברות צקצקו בספקנות. "את זוכרת איך אמא תמיד צפתה בסרט חג המולד הנורא ההוא שקיטי כיכבה בו? בלי להעליב," היא אמרה לקיטי והושיטה לה ספל מלא יין. "את לא היית נוראה, הסרט היה."
"שום עלבון. הכול בסדר," אמרה קיטי בחינניות אופיינית.
"את נקלעת לסערת שלגים ברכבת שניסתה לחזור לניו יורק, והיו שם להקת ג'ז ובחור עם תלבושת של גורילה? זה היה מחזמר? את לבשת את השמלה עם הנצנצים מכסף."
אבי נתנה לאחותה ספל יין, וקלרה נתנה בה מבט מעיניים פעורות, שניכרה בו מורת הרוח שעוררה בה החנופה לקיטי.
לא כל יום חוקרים. אבי חייכה לבדיחה הפרטית שלה?
"חג מולד א גו גו," אמרה קיטי.
"חג מולד א גו גו, מי שוכח שם כזה?" קראה אבי וחילקה בתוך כך ספלים לחברות חיל העזר. היא רצתה להביא את בן כדי להראות לו ששתייה של הלוויה היא באמת דבר שאנשים עושים, לא רק היא. גברת ריצ'י, כצפוי, פטרה אותה בהינף יד. "צפינו בזה כל חג מולד ואף פעם לא הבנו למה."
"זה היה התפקיד הגדול הראשון שלי. היא היתה... גאה מאוד."
"היא הראתה לנו את התמונה שלך בהקרנת הבכורה," אמרה אבי בהרמת גבות.
"צבע הגוף?"
"מגניב מאוד," אמרה אבי. קיטי הלכה להקרנת הבכורה של הסרט הזה עירומה מהמותניים ומעלה ומכוסה בעלי גפן ופרחים שצוירו על גופה. זה היה כל כך 1969.
"הייתי אלמונית לגמרי באותה תקופה ובלי פרוטה בכיס. אבל רציתי לעשות גלים. השותף שלי לחדר, אלכסנדר, היה מאפר באחד האולפנים, והוא שכנע אותי לעשות את זה."
"וגלים עשית, זה בטוח," אמרה גברת ריצ'י.
"בטי קיי היתה שם, את יודעת," אמרה קיטי.
"איפה?" התפרצה קלרה בשאלה.
"בהקרנת הבכורה."
"סליחה, מה אמרת?" שאלה קלרה.
"היא באה להקרנת הבכורה. גם ג'ני היתה באה, אבל היא היתה בדרכה לווייטנאם. תפרתי את הכפתורים לשמלת הגו גו עם הנצנצים מכסף שלבשתי בסרט, ואמא שלך לבשה אותה להקרנת הבכורה."
"בטי קיי ביצ'ר?" שאלה קלרה. "בשמלת גו גו? בהקרנת בכורה?"
קיטי משכה בכתפיה, ועיניה נצצו מעל שפת הספל. "מה יש לומר, לאמך היה צד פראי."
אבי לא היתה צריכה להביט בקלרה כדי לדעת שאותה מחשבה עברה בראשה. כל צוות הפעילות חשב כך: לא שאנחנו הבחנו בזה.
"קיטי?" שאלה גברת ריצ'י. "איפה את מתאכסנת, אם לא אכפת לך שאני שואלת?"
"האמת היא שלא חשבתי על זה בכלל," השיבה קיטי.
"יש לך ודאי דברים חשובים לחזור אליהם," אמרה קלרה.
"ממש לא. אני פשוט אשכור חדר במלון דרכים."
"לא," אמרה אבי בזעזוע אמיתי. "בשום אופן לא." היא לא היתה מסוגלת לראות בעיני רוחה משהו נורא יותר מאת קיטי דוורו במוטל 6, בזמן שבית הוריה עם כל הנוחיות שבו עומד שם ריק.
"אבי," אמרה לה קלרה בקול של "בואי לא ניסחף".
"אמא תתהפך בקברה, קלרה," אמרה אבי ובחדר נפל הס מביך.
אוקיי. מוקדם מדי.
היא דהרה קדימה כמו שלמדה מאמה, שהיתה ללא ספק מתהפכת בקברה גם אם איש לא היה מוכן להודות בכך.
וכן, ג'ני אמרה להן לא לבטוח בקיטי, אבל באמן היה צד של חיבה למגפי גו גו, שרק עכשיו נודע להן עליו. ואבי רצתה לשמוע כל סיפור.
היא רצתה את אמה בחזרה, וזה לא היה תחליף ראוי. אפילו לא קרוב לכך. אבל זה היה משהו.
"הֵיי, ג'ניס," אמר מר ריצ'י בפתח הדלת. "אתן מתכננות להגיש את הפשטידה הזאת היום?"
גברת ריצ'י סילקה אותו מפתח הדלת, והפעילות החלו להוציא את הפשטידה אל שולחנות ההגשה שבחדר האוכל ואפשרו לאבי, לקלרה ולקיטי מעט פרטיות.
"את תתאכסני בבית של ההורים שלנו," אמרה אבי. "ואני לא מוכנה לשמוע מילה של התנגדות."
"ומה עם קלרה?" שאלה קיטי? "אולי יהיה לה מה לומר בנושא?"
אבי הרימה גבה לעבר אחותה. קדימה, קלרה, תגידי לה איך את חשובה מכדי להישאר לישון כאן אחרי ההלוויה של אמך.
קלרה הזעיפה פנים, אבל החרישה, ואבי התענגה על הניצחון הנדיר.
"יש די והותר מקום לשתיכן," אמרה אבי בשמחה על התפנית במאורעות. "גם אני אבוא!"
מה תגידי על זה, מיס אני חייבת לחזור העירה.
קיטי העתיקה את מבטה מקלרה לאבי, ואבי תהתה אם היא הרגישה את הסדקים והבקיעים שהתגלעו ביניהן, שבאו לידי ביטוי בהתנגדות שגילתה קלרה כשאבי באה לחבק אותה.
"נשמע נחמד," אמרה קיטי.
"נחמד," חזרה קלרה אחריה.
וכך בתוך רגע התארגנה לאבי ולקלרה מסיבת פיג'מות עם קיטי דוורו.
הלוויה כל כך מוצלחת.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
