-14-
גם הבוקר הזה היה עמוס, כמו תמיד. בשמונה היתה ישיבת בוקר, שבה היה פול צריך לסכם בקיצור ‑ ממש בקיצור! ‑ מה קורה בחברות שבאחריותו ולדבר על שינויים שחלו בהן. הוא הקפיד על תיאור קצר וקולע (אם כל אחד משנים‑עשר הנוכחים היה מעמיק בנושא שלו, הישיבה לא היתה נגמרת). חלק מהנאספים העלו תהיות כאלה ואחרות, אבל גם זה היה בסדר. כל אחד מהם קיבל תשלום על כל הביצועים גם יחד, כך שהסיכונים חלו על כולם. הפגישה התנהלה מהר מאוד, כך שהיה צורך לעקוב בתשומת לב.
אחרי העבודה הוא נפגש למשקה עם ריק ואשתו מרי לואיז, בתחנת גרנד סנטרל, באולם שנקרא "דירת קמפבל". ריק קיבל קידום, לנהל עמותה קטנה משלו, קרן לֶמסון. במקום שמפניה, הם חגגו את הקידום בפחיות ברוקלין לאגֶר ‑ המשקה החביב על ריק.
ריק היה דלוק גם על רֶסלמַאניָה, החולשה הסודית שלו, ורוב הזמן דיבר על זה במקום על הקידום שלו.
"אוי, לא, שוב הנושא הזה?" אמרה מרי לואיז, ולשם הדגשה אטמה את אוזניה בכפות ידיה. היא היתה רזה, כמעט שדופה, בעלת שיער שחור עם אניצי כסף, אף קטן ושפתיים גדולות, שחייכו בדרך כלל. עכשיו פזלה בהלצה ‑ הרגל משעשע ‑ כדי להדגיש את הסתייגותה.
ריק אמר, "הערב אנחנו חוגגים גם לכבוד מרי לואיז."
"באיזה עניין?" שאל פול.
"אתה יודע שיש לה סדרת הֶסכתים, כן?" אמר ריק. ההֶסכתים של מרי לואיז עסקו באנשים ממעמד הביניים שהתמכרו בעל כורחם לפֶנטָניל ‑ משכך כאבים נרקוטי. "והסדרה נרכשה עכשיו על ידי 'תעשיות פושקין'."
"נפלא," אמר פול. הוא ידע שתעשיות פושקין היא חברה גדולה שמפיקה הסכתים.
מרי לואיז משכה בכתפיה וחייכה בצניעות.
"אה, ועוד סיבה לחגיגה," אמר ריק. "לפול יש חברה חדשה."
"אוקיי..." אמרה מרי לואיז. ספקנות גדולה נשמעה בנימת קולה. "כמה זמן אתם כבר יחד?"
"כמה חודשים," אמר פול.
"מי היא? מה היא עושה?" שאלה מרי לואיז. "קדימה, תחקיר מעמיק."
פול סיפר להם איך פגש את טטיאנה. "היא צלמת ממש מוכשרת," אמר. "פיקחית, עם אינטואיציה רגשית עמוקה."
"כלומר, שדיים יפים," אמר ריק ונעץ מרפק בחברו הוותיק.
מרי לואיז חבטה בכתפו של ריק, ופול אמר, "אני נהנה מאוד להיות איתה."
"היא בטח יפהפייה," אמרה מרי לואיז. "כל הנשים שאתה יוצא איתן יפהפיות."
פול היסס רגע. "תראי, בעיני היא יפה," הוא אמר. "אבל יותר חשוב שיש לה חוש הומור, אהדה עמוקה לאנשים, והיא מעניינת."
"וואו," אמרה מרי לואיז. "מה דפוק אצלה?"
פול הניד את ראשו: כלום.
"מה ההורים שלה עושים?" היא שאלה.
"אין לי מושג," הודה פול. "אני יודע שהם מרוסיה, ויש לה קשרים טובים עם המשפחה שלה."
"אני רואה שיש לך ניצוץ בעיניים," אמרה מרי לואיז. היא הניחה את ידה על כף ידו של בעלה ואמרה, "הוא מאוהב." ואז פנתה בחזרה אל פול: "אז זהו? אתה סוגר את הפרופיל בטינדר?"
"כבר סגרתי," אמר פול. "בכל מקרה, אני אשמח להכיר לכם אותה. היא משהו מיוחד. אני בהחלט יכול לראות את עצמי מתחתן איתה."
"אוך, בחייך," אמרה מרי לואיז בחיוך ידעני של נשואה ותיקה. "כמה חודשים בסך הכול. אתה בקושי מכיר אותה."
חלק שלישי
מצפן פנימי
הווה
-15-
קודם כול, הוא היה חייב להיעלם. לחמוק מרודפיו. כשהם יעצרו מול השער שחוסם את הכביש וימצאו את הרכב השרוף שלו, הם ידעו שהם צריכים לחפש ביער. לכן הוא היה חייב לרדת מהשביל המסומן.
יש אנשים שפוחדים להסתובב ביער עבות, ובוודאי פוחדים לתעות בו, אבל הוא לא הרגיש ככה.
במידה רבה בזכות אביו המטורלל, נאלץ להודות בלבו. סטנלי ברייטמן האמין שהתרבות האנושית עומדת על סף קריסה, שבעקבותיה תשתרר אנרכיה וכולנו נצטרך ללמוד לעבוד את האדמה או למצוא את מזוננו בטבע, כמו שבני האדם עשו פעם. לכן, מדי פעם, הוא לקח את בנו למסעות ביער ליד בלינגהם, כדי לחפש צמחים אכילים ולצוד חיות למאכל ‑ בעיקר סנאים מסוגים שונים.
פול לא זכר בחיבה את המסעות האלה. הוא לא אהב בשר סנאים. לא בגלל הטעם, אלא פשוט כי לא היה מסוגל לסלק ממוחו את המחשבה שהוא אוכל מכרסם.
ליד המדורה, בלילות, במקום לצלות מרשמלו, הוא נאלץ להקשיב לנאומים של אביו על ההרס שבני האדם גורמים לכדור הארץ. החיים היו הרבה טובים בתקופת האבן המאוחרת, לפני עשרת אלפים שנה, לפני המצאת החקלאות המודרנית, שסטנלי כינה אותה "הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית". אסון, הוא אמר וליווה את דברי התוכחה באצבע זקורה. כשבני האדם התחילו לגדל תבואה, כך הסביר, נוצרה חמדנות, נוצרה חלוקה למעמדות, וכך נולדו גובי המס, המדינות, ובסופו של דבר גם המלחמות. הוא אמר שבני האדם היו בריאים הרבה יותר בימי הציד והליקוט, כשהם רדפו אחרי חיות בר וליקטו צמחים. מדובר בעובדות פשוטות: היינו פחות חולים וחיינו זמן רב יותר. באותם ימים אנשים הקדישו שתים‑עשרה שעות בשבוע להשגת מזון. עכשיו כולם עובדים לפחות ארבעים שעות בשבוע.
היה משהו בדבריו: בתקופות מסוימות הבן שלו עבד שמונים שעות בשבוע.
כבר שנים הם לא החליפו מילה.
הצמחייה היתה עבותה במקומות מסוימים, ושיחי מורן סבוכים, שידועים כמכשול להולכי רגל, הקשו עליו להתקדם במהירות ובוודאי לא אפשרו לו לרוץ. עכשיו הם הגיעו עד ברכיו. פול דשדש דרכם ועבר מקרחת יער לקרחת יער. תיק הספורט היה תלוי על כתפיו כמו תרמיל. מזג האוויר היה בהיר וצונן, אופייני לחודש אוקטובר, וחוּפַּת העלים נעשתה צפופה יותר והגבירה את הצינה. לרגליו של פול היו נעלי העבודה הרגילות שלו, עם חרטומי המתכת, והוא לבש ג'ינס וז'קט דק, כמו תמיד בסתיו בניו המפשייר.
העצים היו ברובם אשוחים ולבְִנים. פה ושם נצמדה לענפים חזזית ירקרקה, שגדלה כמו פרווה על גזעי העצים. פול נע מהר ככל האפשר. מצד שני, היה ברור לו שהשיחים הסבוכים שמאטים את התקדמותו יאטו גם את התקדמות רודפיו.
מחטי האשוחים ועלי האלונים הוריקו את היער. העלים שנשרו היו כתומים וזהובים. הענפים הכבדים מאצטרובלים הדיפו ניחוח שרף, וחברבורות אור הסתננו ביניהם וניקדו את הקרקע.
אחרי שעבר מרחק ניכר, עד שלא ראה כבר את הרכב, עצר ופתח את רוכסן התיק. בתוכו היו כמה טלפונים חד‑פעמיים, טעונים לגמרי. הוא הפעיל אחד מהם.
שלושה פסים ‑ קליטה סבירה. הוא שלף את האייפון מכיסו וסקר אותו רגע. הוא שמע שאפשר לעקוב אחרי אנשים לפי הטלפונים שלהם, אם כי לא ידע איך זה פועל. מה שחשוב, שהטלפון שלו יוכל להעיד על מיקומו אם המכשיר ימשיך לפעול. הוא כיבה אותו. האם אפשר לעקוב אחריו גם כשהטלפון כבוי? הוא לא ידע בוודאות. אולי כן. הוא לא היה יכול להוציא את הסוללה; בשביל זה היה דרוש לו מפתח משושה מיוחד.
לכן הרים אבן גדולה מהקרקע, הניח את האייפון על סלע שטוח וניפץ אותו. המסך נסדק כמו קורי עכביש. פול ניפץ אותו שוב, והפעם המסך התרסק לחלוטין והקרבַיים האלקטרוניים נשפכו. המכשיר מת. איש לא יוכל לאתר אותו באמצעותו.
באחד הטלפונים החד‑פעמיים הוא חייג לידיד שלו, לואיס וֶסטינג, שהתגורר בלינקולן. המספר היה רשום על פיסת נייר בתיק, שעליה שרבט כמה אנשי קשר שיוכלו להועיל לו. לואיס היה עורך דין, בעל משרד משלו, בעיר קטנה. הם נפגשו במסיבה בחג המולד, ששרה ערכה בדירה שלה, ודיברו על בייסבול. לואיס נתן לו את כרטיס הביקור שלו ואמר לו שיתקשר אליו אם יהיו לו אי‑פעם שאלות משפטיות.
קול של אישה ענה לטלפון. "וסטינג ושות', שלום."
פול ביקש לדבר עם לואיס והציג את עצמו כ"גרנט אנדרסון".
כעבור רגע עלה לואיס על הקו. "גרנט, מה העניינים?" שאל בקול רועם.
"לואיס, סליחה שאני מתקשר אליך באופן פתאומי, אבל אני זקוק מאוד לעזרתך. אני אהיה בסביבה שלך בקרוב."
"כאן, בלינקולן?"
"כן," אמר פול. "מחר או מחרתיים. ואז אני אסביר."
"בוא למשרד שלי ברגע שתגיע לעיר. נוכל לאכול צהריים."
פול כיבה את הטלפון כדי לא לבזבז את הסוללה, והמשיך לפלס את דרכו בצמחייה. הוא ידע שעליו להתקדם מערבה כדי להגיע ללינקולן.
הוא הוציא מהתיק מצפן עגול פשוט וכיוון אותו בדיוק כמו שאביו לימד אותו. התברר לו שעד עכשיו הלך צפונה ‑ בהחלט לא הכיוון הרצוי לו. הרי הוא רוצה ללכת מערבה, לעבר העיירה לינקולן. מזל שבדק את עצמו. הוא תיקן את כיוון הליכתו ויצא שוב לדרך.
בשעתיים הראשונות התלכסנה הקרקע בהדרגה כלפי מעלה, ואז ירדה בחדות לתוך עמק. אחר כך נעשתה תלולה וסלעית יותר ויותר. בשלב מסוים היה קשה להימנע מהתכופפות קדימה. הדחף הטבעי הוא להתכופף אל המדרון, אבל במקום זה צריך לשמור על גו זקוף ככל האפשר ‑ כך לימד אותו סטנלי ברייטמן. בחלק מהמדרונות התלולים יותר הוא נאלץ לוודא שוב ושוב שהוא מניח את הרגל במקום יציב ולופת מאחז יד מוצלח. אחרי שעבר קרוב לשביל המוליך אל רכס סיגנלָ, כפי שהעידו הסימונים, הוא התרחק ממנו ופנה עמוק יותר לתוך היער.
תוך כדי התקדמות הוא ניסה לשמוע אם ישנם אנשים נוספים ביער. לפי המפה, העיירה לינקולן היתה במרחק כשלושים קילומטר. אילו היה הולך בשביל מסומן, הוא היה יכול לעבור שלושים קילומטר ביום אחד. אבל כאן לא היה שביל מסומן. ביער עבות כזה יוכל לעבור, לכל היותר, שנים‑עשר קילומטרים ביום. כך שיצטרך ללכת יומיים וחצי, אם הכול יתקדם כשורה. הוא יוכל להסתדר בלי אוכל, אבל בלי מים לא יוכל להמשיך. סטנלי ברייטמן אמר תמיד שאפשר לשרוד שלוש דקות בלי אוויר ושלושה שבועות בלי אוכל, אבל רק שלושה ימים בלי מים. חוק השלָשות.
אחרי שלוש שעות של הליכה הוא נתקף צמא וקור. הטמפרטורה ירדה. חרטומי המתכת של הנעליים נעשו קרים יותר מאוויר אחר הצהריים, והוא התחיל לאבד את התחושה באצבעות הרגליים. נעליים עם חרטומי מתכת היו פריט לבוש לא‑מתאים בעליל להרפתקה במזג אוויר קר. המתכת העבירה את הקור אל רגליו. חבל שנעל את הנעליים הארורות האלה, אבל הוא הרי לא ידע שייאלץ לברוח. עכשיו רעד. הוא יהיה חייב לעצור ולנסות להתחמם. להחליף את הגרביים הלחים כדי לא לחטוף כוויות קור. אולי ידליק אש. הוא נזכר בדבריו של אביו: האש מאפשרת לנו לאכול ולא להיאכל.
שוב עבר בו רעד, אבל הוא ידע שזה סימן טוב. כל עוד יש לגוף די סוכר, הוא מסוגל לרעוד כדי לחמם את עצמו. ברגע שמאגרי הגלוקוז נגמרים, הרעד נפסק... ואז מידרדרים לתת‑חום ומתים.
הוא נתקף רעב. וגם צמא עז. המים שהיו בבקבוק שבתיק כבר נגמרו. הוא חלף על פני כמה נחלים שהזרם בהם היה קלוש ואטי, מים עומדים כמעט, והוא החליט לא לשתות מהם כדי לא להסתכן. מים שנעים לאט או עומדים עלולים להכיל טפילים, כמו ג'יאַרדיה, שעלולים לגרום מחלה קטלנית במערכת העיכול. שמונים או תשעים אחוז ממי השתייה בעולם מזוהמים בג'יארדיה, כך הכריז סטנלי ברייטמן לא פעם.
כמה מעצבן היה לשמוע בראש את אביו, בלי הרף, למרות השנים הרבות שעברו.
אחרי כחצי שעה של צמא שהלך וגבר, ראה פול נחל אטי נוסף והחליט להסתכן בכל זאת. לא היתה לו ברירה; הוא היה מיובש עד כדי כך שבקושי היה מסוגל לבלוע. אם יחלה בגלל טפיל כלשהו, הוא יהיה חולה בסך הכול. אבל בלי מים הוא עלול למות. חוץ מזה, ג'יארדיה משפיע רק אחרי שבועיים בערך. ושבועיים הם הרבה זמן.
בתיק היו לו טבליות לטיהור מים, אבל בשביל זה יצטרך לחכות חצי שעה עד שהן יפעלו, והוא כבר לא היה מסוגל לחכות. הוא הוציא ספל אלומיניום מהתיק ושתה מאחד המקומות העמוקים בנחל. המים היו צלולים וקרים והחיו את נפשו.
השעה היתה שלוש וחצי כמעט. השמש תשקע בעוד כמה שעות.
הוא חייב להמשיך לנוע, להמשיך לטפס.
השביל נעשה תלול יותר, סלעי וחשוף יותר. לרגע חשב פול להסגיר את עצמו לבולשת הפדרלית, אבל במוחו הבזיקו תמונות ישנות שנחקקו במוחו. נתזי דם על הקירות והשטיח. ריח נחושתי נורא.
והוא ידע שלעולם לא יסגיר את עצמו.
כעבור כמה דקות ראה שלט: אֶל‑קַפּיטָן, 3,540 רגל. הוא מתקרב לפסגה. לא בדיוק הר, אלא כיפת סלע, למעשה. פול שלף את המפה וראה שאל‑קפיטן נמצא צפונה מכפי שהתכוון להגיע. הוא לא התקדם מערבה אלא לצפון‑מערב. שעות ארוכות פסע בכיוון הלא‑נכון.
הוא שלף את המצפן וראה שהמחט מצביעה על המילה "צפון" גם כשהוא מסובב את המצפן. שום קשר לצפון המגנטי של כדור הארץ. המצפן מקולקל, הבין. רוב היום הוא הלך בכיוון הלא‑נכון.
-16-
אבל איך יכול להיות שהמצפן התקלקל? הרי שמר אותו בתיק, בתוך שקית פלסטיק מיוחדת, יחד עם הטלפונים ו... אה... בכל אחד מהטלפונים האלה יש מגנט בתוך הרמקול. מגנט כזה יכול לשנות בקלות את הקוטביות של המצפן. לכן זה קרה כנראה. פעם ידע את העובדה הזאת, אבל שכח ולא חשב על זה כשדחף את המצפן לתוך שקית אחת עם הטלפונים. כשבדק אתמול את הציוד שלו, ראה שמחט המצפן מתנועעת, אבל לא טרח לבדוק באיזו מידה היא מדויקת.
לא היה לו מצפן נוסף. עכשיו יצטרך לסמוך על הבנתו את מסלול השמש בשמים. הוא רצה ללכת מערבה, ולכן עליו ללכת בעקבות השמש כשהיא שוקעת. השמש תשקע בקרוב, וכך יוכל לכוון את עצמו מערבה.
אבל הוא לא היה בטוח שיוכל למצוא את הכיוון במשך היום. למעשה, הוא שוטט ביער עצום, בלי אוכל או מים. אנשים הולכים לאיבוד ביערות. הוא קרא על מקרה כזה בעיתון "יוניון לידֶר" של ניו המפשייר: בני זוג שהלכו לאיבוד ונמצאו מתים ביער, לאחר שגוועו ברעב. הם לא הבינו שבמשך ימים הם חגו במעגל גדול.
ואז נזכר במעומעם בשיטה שאביו הראה לו פעם. הוא ניסה להיזכר איך זה פועל: שמים את שעון היד בצורה אופקית ומפנים את מחוג השעה לעבר השמש. ואז? הוא לא הצליח להיזכר מה השלב הבא. הוא היה תשוש, אבל ידע שאסור לו לעצור כאן. לא בנקודה גבוהה כל כך, שבה הוא חשוף ועלולים לראות אותו מרחוק. הוא חייב להמשיך. אבל הירידה במדרון, כך התברר לו, היתה קשה הרבה יותר ‑ אפילו מתעתעת במקומות שבהם העפר היה רופף, וסלעים התנתקו כשניסה להניח את רגלו עליהם.
בהדרגה איבד את התחושה באצבעות הידיים והרגליים, והרגיש כאילו כפות רגליו עשויות עץ או אבן. מפרקי אצבעות הרגליים כאבו מאוד,וכשעצר וחלץ את אחת הנעליים, מצא שם שלפוחיות ענקיות.
הוא ידע שהוא חייב לעצור ולבנות מדורה כדי להתחמם. אם יעשה את זה עכשיו, יש סיכוי שיצליח. בעוד כמה שעות יהיה חשוך, ומדורה תהיה כמו אבוקה, כמו שלט ניאון מהבהב שקורא לרודפיו.
אביו שינן לו תמיד את הכללים להדלקת אש בשממה: בונים את המדורה הכי קטנה שצריך, ולא למרגלות סלע ‑ שמחזיר את האור ופועל כמו מסך קולנוע, כך שאור האש נראה למרחקים. לא, עדיף לבנות את המדורה בתוך הסבך.
וגם לוודא שאף אחד לא יוכל לאתר את שאריות המדורה לאחר מכן. אסור להשאיר שום סימן. פול נזכר במשהו שנקרא מדורת H. חותכים H גדולה בסבך, מסיטים לשני צדדים את מרבד השיחים החצוי לשניים וחופרים בור באמצע. אחרי שמכבים את האש, מחזירים את שני חלקי המרבד למקום, כמו שתי דלתות שנסגרות זו אל זו, וכך נעלם כל זכר למדורה.
פול שלף את הסכין שהכין בתיק, חצב H בתוך האזוב והעפר של קרקע היער וקילף משני הצדדים את לשונות החיפוי. בתיק היו לו שני כלי חיתוך. סכין של חברת גֶרבֶּר, עם להב מפלדת פחמן, לא אל‑חלד, כדי שיהיה קל יותר לחדד אותו על סלע, בעת הצורך; ואולר רב‑תכליתי, שכלל כלים רבים.
עכשיו נזקק לחומרי בעירה. הוא אסף כמה פיסות עץ לִבנֶה שהיו מוטלות על הקרקע, ובעזרת הסכין גירד את הקליפה עד שיצר ערימה קטנה של שבבים דקים כנייר. קליפת הלבִנה מכילה שמן, שבזכותו היא נדלקת בקלות. השבבים התפוררו בידו כמו עטיפת סיגר ישנה. לערימה הזאת הוא הוסיף כמה מחטי אשוח חומות. וגם קצת זרדים קטנים, בגדלים שונים. אחרי שאסף את חומרי הבעירה, חיפש להבה. ולא, הוא לא התכוון לשפשף שני מקלות. את המיומנות הזאת הוא לא הצליח לרכוש. הוא יקפא למוות אם יסתמך על חיכוך מקלות. ימצאו אותו קבור בתוך גוש קרח, כמו דמות בסרט מצויר.
הוא חיטט בתיק שלו, מצא מצית ולחץ על מתג ההצתה, שוב ושוב.
כלום. אפילו לא ניצוץ.
מיד הבין מה קרה. מתג ההצתה של המצית נלחץ אל חפץ כלשהו בתיק, וכל הגז ברח כנראה.
לא ייאמן. תיק מחורבן.
ובלאו הכי אי‑אפשר לסמוך על מציתים. כשנהיה קר ממש, הם לא מצליחים להפיק להבה.
אבל הוא עדיין לא מיצה את כל האפשרויות. עוד לא הגיע הזמן לשפשף שני מקלות. הוא חיטט בתיק עד שמצא אבן צור וקופסת פח ישנה, שהכילה כדורי צמר גפן טבולים בווזלין. הוא חיכך את אבן הצור בשדרת הסכין, אבל כלום לא קרה. שוב שמע בראשו את קולו של אביו: אתה לא עושה את זה כמו שצריך. ככה הוא היה אומר, אתה לא עושה את זה כמו שצריך, בוא אני אראה לך. או שהיה אומר, אתה לא עושה את זה כמו שצריך, בוא אני אסביר לך.
בסופו של דבר נזכרו שרירי גופו במה שלמדו פעם, והוא הבין איך לאחוז את הסכין, איך לשפשף את אבן הצור כך שתיצור ניצוץ. הוא עשה זאת שוב, והפעם נחת ניצוץ גדול על כדור צמר הגפן הספוג בווזלין. צמר הגפן ניצת, והלהבה נתפסה בקליפת הלִבנה. כעבור זמן קצר היתה לו מדורה.
הוא התיישב על גזע עץ שנפל, מול המדורה. עכשיו היה עליו להזין את האש. הוא קירב את אצבעותיו הקפואות אל הלהבות. הכאב פעם בהן כשהתחממו. הוא חלץ את הנעליים, קילף את הגרביים הלחים והניח אותם על הקרקע, קרוב לאש, כדי שיתייבשו, לפחות קצת. הוא קירב את כפות רגליו אל האש והרגיש כאילו סכיני גילוח חותכים את אצבעותיו. הוא חיטט בתיק עד שמצא זוג גרביים יבש. תחושה מענגת.
הרעב הביא אותו עד סף עילפון. הוא לא אכל צהריים, ובקושי חטף משהו בבוקר. הוא הוציא מהתיק חטיף חלבון, פתח את העטיפה ואכל חצי מהתכולה. הרעב העז הפך את החטיף למעדן. אבל בשלב זה הוא הפסיק לאכול, כי הבין שהחצי הנותר צריך להספיק לו עד שיצליח לצאת מהיער. הוא תכנן להוסיף חטיפים לתיק, אבל שכח. עדיף שישמור את שאר החטיף לשלב מאוחר יותר. מעולם לא הצטיין בליקוט מזון בשטח. פירות יער רבים נראים טעימים אבל בפועל הם רעילים. ולא היתה לו שום כוונה להציב מלכודות לסנאים. בשר סנאים זה לא בשבילו, תודה רבה.
בזמן שהתחמם מול האש, שקל את צעדיו הבאים. הוא הביט בשעון. כעשרים דקות נשארו עד השקיעה, ואם כך, הוא חייב למצוא מקום למנוחת לילה. הוא היה עייף עד מוות, וכמעט נרדם בישיבה: נפילת אדרנלין, זה היה ברור לו. עייפות עמוקה בגלל שעות של אדרנלין גבוה שהסתיימו פתאום. שעות שבהן הגוף שלו פעל בזכות האדרנלין בלבד, עד שלא היה מסוגל להמשיך לייצר את ההורמון ופשוט הפסיק.
כמו כן, ידע, מסוכן לנוע ביער בחושך ‑ ענף עלול להיתקע בעין ‑ ובשום אופן אסור לו להשתמש בפנס. האור ימשוך תשומת לב מרחוק.
הצללים התארכו. הוא יהיה חייב לישון, ולו לזמן קצר. אבל השאלה אם יוכל להקצות זמן לשינה. ובכל מקרה, לא בטיחותי לישון בלילה. הוא עלול לחטוף כוויות קור חמורות עוד יותר. ואם לא ימשיך לנוע, יקטן גם הפער שהצליח לפתוח בינו לבין רודפיו. הוא זכר את אזהרתו החמורה של אביו: אסור לישון. צריך להמשיך לחתור למטרה. סטנלי נהג להתפאר בכך שפעם הוא החזיק מעמד חמישה ימים בלי שינה. "רק ביום החמישי תקפו אותי הזיות," אמר.
שסטנלי ברייטמן ילך לעזאזל, חשב פול בקרירות. מבחינתו, סטנלי חי בהזיות כל הזמן.
-17-
במשך חצי שעה ארוכה התחמם מול האש. ואז הגיע למסקנה שהוא חייב להמשיך הלאה ולמצוא מקום שיוכל לנוח בו, לפחות כמה שעות. הוא כיבה את האש והחזיר למקומו את שני חלקיו של מרבד הצמחייה כדי להסתיר כל סימן.
ושוב הרהר, איך הגיע למצב הזה.
לפני קצת יותר מחמש שנים הוא ניגש בהפסקת הצהריים לחנות הספרים סטרנד במנהטן, שהסיסמה שלה היא "שמונה‑עשר מייל של ספרים". הוא מצא את המחלקה המתאימה ושלף כמה ספרים שנקראים "איך לשנות את זהותך", "איך להיעלם לעד", "איך להיעלם בלי שימצאו אותך", ו"איך להיעלם: למחוק את טביעת הרגל הדיגיטלית, להשאיר עקבות כוזבים ולהתפוגג בלי להותיר סימן".
הוא חרש את הספרים האלה, ובמשך כמה הפסקות צהריים נוספות השתמש במחשב בספרייה הציבורית ברחוב 58 מזרח. הוא מצא כמה אתרים מעניינים שהציעו עזרה במה שנקרא "להתחיל מאפס". להיעלם ולהתחיל חיים חדשים בשם אחר, בזהות אחרת.
הוא מצא לא מעט חומר בנושא.
לכאורה, אלפי אנשים מנסים להיעלם מדי שנה. מכל מיני סיבות. אנשים רוצים להתחיל מהתחלה. בגלל חובות שנערמים. בגלל נישואים איומים. בגלל מעילה בכספים, הפרת שחרור בערבות, הסתבכות בהונאת פונזי או ניסיון לרמות את חברת הביטוח. או כדי לברוח ממעקב טורדני.
אבל בעידן הנוכחי זה כבר לא פשוט. פול קרא פעם מותחן ישן מעולה, "נשיא על הכַּוֶונֶת", שבו רוצח מקצועי נכנס לבית קברות, מעתיק שֵׁם של מישהו שמת בילדותו, משיג תעודת לידה לפי השם הזה וממשיך בדרכו. אבל מאז 11 בספטמבר זה כבר בלתי אפשרי.
כיום, בעידן האינטרנט, הניסיון להיעלם כרוך בכל מיני בעיות. זיהוי פנים בעזרת מצלמות אבטחה שנמצאות בכל מקום, בכל רחבי ארצות הברית. ואי‑אפשר להתחבא בעיר גדולה, כמו שהיה אפשר לעשות פעם, לפני היות האינטרנט. עכשיו אדם מותיר אחריו פירורים דיגיטליים בכל מקום: כתובות ,IP רשתות חברתיות, העברות כספים אלקטרוניות, עקבות של הטלפון הסלולרי.
השאלה היתה, איך יוכל להשיג זהות חדשה? הוא נזקק למספר חדש בביטוח הלאומי, זה היה העיקר. הכול תמיד מצטמצם לנקודה הזאת. אבל איך משיגים דבר כזה?
לפי מותחני ריגול שקרא, לפי סדרות טלוויזיה וסרטים שראה, הדרך הטובה ביותר להיעלם היא לביים את מותך. שריפה ברכב ש"לא אפשרה את זיהוי הגופה" או משהו כזה.
אבל במציאות, כך מתברר, בימוי מוות ‑ גם אם מצליחים לבצע את זה ‑ הוא רעיון רע, כך עלה מהתחקיר שערך. זאת הדרך הטובה ביותר למשוך המון גורמים לא רצויים מתחום אכיפת החוק ומהתקשורת. או כך נאמר בחומר שקרא.
אבל במקרה של היעלמות, האדם היחיד שימשיך לחפש אותך הוא האדם שממנו ברחת.
לכן הוא החליט אז לא לביים את מותו, אלא ליצור זהות חדשה. לעבור למקום חדש, שבו יתאפשר לו להשתלב בתחום תעשיית העץ. אבל נדרשו לכך המון הכנות. כדי ליצור זהות בדויה ולאמץ אותה בצורה משוכנעת, כך נאמר בחומר שאסף, צריך לבנות אותה שלב אחר שלב.
קודם כול הוא היה צריך להחליט לאן יעבור. לא היתה לו ברירה אלא להישאר בתחומי ארצות הברית, כי לא היה לו דרכון בשם אחר. והיה עליו לבחור בעיר קטנה, שבה לא היה סיכון שייתקל במישהו מעברו. לא עיר נופש או כל מקום שמושך אליו הרבה תיירים. הוא אהב סירות ומים, אבל מקומות כאלה הם תיירותיים מטבעם, ולכן פסל כל עיירה ליד הים. אבל גם העדיף לא להיות רחוק מדי מהים.
הוא בחר בניו המפשייר כי לא היה לו שום קשר למקום. פעמים רבות עבר במדינה הזאת בילדותו, ובהמשך נהנה לעשות שם סקי ‑ אם כי אחר כך התברר לו שהסקי בקולורדו או ביוטה הרבה יותר מוצלח. למעשה, הוא רצה מקום שיהיה הכי שונה מהעיר ניו יורק. עיירה קטנה, אבל לא קטנה מדי. מקום שבו יוכל להסתובב בלי למשוך תשומת לב. שבו יוכל למצוא עבודה שבה ישלמו לו במזומן, בלי שום רישום בספרים (נקודה חשובה ביותר). ותחום הסירות נראה מבטיח.
השילוב של חיפוש עיירות קטנות בגוגל ‑ שוב, תמיד במחשב בספרייה ‑ וחיפוש מקוון של נדל"ן העלה על הכוונת את העיירה דריפילד שבניו המפשייר. מספר התושבים: 1,602 . מקום מחבוא מושלם, כך זה נראה.
-18-
אחרי חמש דקות הליכה, שבהן חש מדקרות כאב חד ברגליים, הוא הגיע לשדה טרשים. כמה סלעים גדולים נערמו זה על גבי זה ויצרו ביניהם חלל דמוי מערה. פול הציץ לתוך החלל כדי לוודא שאין בו דייר אחר, כמו דורבן. חיות אוהבות מאוד מערות. אבל המקום נראה פנוי. אבל המערה הזאת לא היתה גדולה מספיק לשמש לו מקלט. היא היתה צרה, והעומק שלה היה מטר ועשרים בסך הכול.
כישוריו הישנים התחילו להתעורר עכשיו. הוא הביט סביבו וחיפש משהו שיוכל לשמש כתומכה. הוא מצא ענף יבש ארוך ‑ מושלם ‑ והשעין אותו על זיז בסלע העליון, כך שיהיה מוט מרכזי באוהל. בעשר הדקות הבאות גרר למקום ענפי עצים קטנים יותר והשעין אותם על המוט המרכזי הזה. כתום כהה הציף את השמים, השמש צללה אל מתחת לאופק, ופול הספיק ליצור אוהל בסיסי, שקירותיו הנקבוביים עשויים מענפים ועלים מתים. מעין מאורת זאבים. ואז הניח על הקרקע מחטי אשוח, כמצע רך, אבל בעיקר כבידוד מהאדמה הקרה.
הוא השתחל לתוך המחסה. לא היה לו שק שינה ‑ שק שינה הוא שק גופות, ככה אבא שלו אמר תמיד. כלומר, שק שינה הוא מלכודת שמשתקת את הזרועות, אם מישהו או משהו מסתער פתאום. בתוך שק שינה אתה טאקו לדובים. במקום שק שינה הוא הביא איתו "גלילת שטח", כפי שסטנלי קרא לזה: שמיכת פְליס שבתוכה מגלגלים שכמייה, רפידה אטומה לשכמייה ויריעת ברזנט. פול פרש את הברזנט, הניח עליו את הרפידה, לבש את השכמייה והתכסה בשמיכה. הוא זכר שיש לו בתיק גם שמיכה תרמית שעשויה מיריעת אלומיניום. הוא פרש אותה מעל שמיכת הפליס.
במשך זמן רב שכב והקשיב לקולות היער, לרשרוש העלים ברוח, לקריאת ינשוף רחוק, למים שזורמים בסמוך. אבל שום קול אנושי לא נשמע, למיטב הבנתו. לא צעדים, לא זרדים מתפצחים מתחת לרגליים, ולא קולות אדם.
הוא היה מותש. קול רחש הקפיץ אותו מדי פעם. הוא קפא והקשיב בתשומת לב עזה, אבל בכל פעם הגיע למסקנה שזאת אזעקת שווא. אף אחד לא היה בקרבת מקום. רק קולות של יער בלילה.
הוא תהה איך לא שמע עד עכשיו שום קול של רודפיו. האם עליו להסיק שהם לא טורחים לרדוף אחריו ביער? או שפנו לכיוון הלא‑נכון? לרגע לא האמין שהרוסים ויתרו על החיפוש אחריו. אבל אם כך, איפה הם? האם הם נעים בלילה, משתמשים בפנסים כי לא אכפת להם שיבחינו בהם? אם כן, הם עלולים להיות במרחק דקות ספורות ממנו.
המחשבה הזאת לא אפשרה לו להירגע. כשאביו תיאר את האימה שחש לפעמים בווייטנאם, הוא השתמש במילים "לחרבן בתחתונים מרוב פחד". אמו לא היתה מרוצה מהתיאור הבוטה, אבל פול הזדהה עכשיו לגמרי עם התחושה.
האדמה היתה קפואה, והקור קרן גם מהסלעים. ישבנו של פול היה קפוא.
הוא חש אבן חדה מתחת למצע שמתחתיו וניסה לתחוב יד ולשלוף אותה.
זמן רב עבר עד שהצליח להירדם לבסוף, ורגע לפני כן הזכיר לעצמו שהוא חייב להסתפק בתנומה קצרה.
פתאום התעורר בבהלה, וכשהביט בשעון ראה שישן שלוש שעות ‑ הרבה יותר ממה שהתכוון. הוא התעורר בגלל צליל אלקטרוני, שלא היה שייך לטבע שמסביב. רצף של צפצופים, התרעות על מסרונים. הוא הבין מה זה: מכשירים אלקטרוניים שמגיעים פתאום לאזור שיש בו קליטה. כשמטפסים על פסגות, אחרי זמן רב שהקליטה חסומה, נתקלים לפעמים במקרה בקליטה של מגדל סלולרי רחוק, וכל המכשירים מתעוררים לחיים.
אבל הצפצופים לא בקעו מהמכשיר שלו. הוא הרי לא זז ממקומו.
צינה פתאומית תקפה אותו כשהבין שמדובר בהכרח במכשיר של מישהו אחר, סמוך מאוד, אולי של רודפיו. הוא דמם והקשיב. הוא לא ידע מאיזה מרחק אפשר לשמוע צלילים אלקטרוניים ביער. אבל ידע שהאדם הזה קרוב, גם אם לא היה ברור לו עד כמה.
והאדם הזה יבחין בו בעוד זמן קצר.
החרבון בתחתונים היה קרוב מאוד.
אבל לא היתה לו ברירה אלא להמשיך לשכב בלי לזוז. לא היה לו מושג באיזה מרחק נמצא האדם הזה, והוא ידע שאם יקום ויפגע בענפים של קיר האוהל, הם ישמיעו רעש. הוא זכר שנתן את מספר הטלפון שלו למכר שלו בלינקולן, לואיס וסטינג. מה יקרה אם לואיס יתקשר אליו והצלצול יהדהד בכל היער? אם כי למיטב זיכרונו הוא כיבה את הטלפון החד‑פעמי.
כשבנה את מחסה הזרדים והענפים, חשב שזה ייראה כמו ערימה טבעית, אבל עכשיו כבר לא היה בטוח כל כך. בטח רואים בבירור שמדובר במעשה ידי אדם, לא? יש סיכוי שזה ייראה כמו ענפים שנפלו במקרה?
אם המחסה ייראה טבעי, הכול יהיה בסדר, כל עוד הוא ישמור על שקט ולא ישתעל או יתעטש.
בכל הכוח השתדל לא להשתעל, אם כי מובן שזה יצר לו דגדוג בגרון.
ואז שמע נעליים רומסות עלים יבשים.
הם היו בקרבת מקום.
חלק רביעי
דמי כיס
שש שנים קודם לכן
-19-
הזוגיות שלהם נמשכה כבר כמה חודשים, ופול הרגיש שהוא באמת מתחיל להכיר את טטיאנה. אנשים אמרו לו שאפשר להיות נשואים שלושים שנה ובכל זאת לא להכיר אדם לעומק. אבל הוא הרגיש שהוא יודע עליה כבר המון דברים. שהיא מעדיפה בננות לא לגמרי בשלות. שבכל כוס קפה היא שמה חצי כוס חלב. שהיא נוחרת קצת, אוכלת קינוחים ומתאמנת במרץ במכון אגרוף. שהיא אוהבת סושי אבל שונאת אוכל הודי. שהיא נורא רגישה לדגדוגים. שהיא כל הזמן שומעת מוזיקה. שהיא אוהבת את ליזו, סוויטי וקֶנדריק למאר, וכשהיא במצב רוח רומנטי, היא אוהבת לשמוע את ג'ון בטיסט או ג'ון לג'נד. וכדי להתעודד היא מרשה לעצמה להקשיב לאוליביה רודריגו וטיילור סוויפט.
באותו ערב עמדו פול וטטיאנה להיפגש עם כמה חברים שלו ושלה, לארוחה בסַנסובינו ‑ מסעדה איטלקית על גג בניין בצ'לסי, שבה הגישו את האוכל בצלחות קטנות, ורשימת היינות היתה עשירה במיוחד. המפגש נקבע לשעה שמונה. הם איחרו בכמה דקות. הזוגות האחרים כבר היו שם, וכל אחד הציג את עצמו.
ריק ומרי לואיז עדיין לא פגשו את טטיאנה, ופול הציג אותה לפניהם בחשש מסוים. דעתם היתה חשובה לו.
אך הם הגיבו בהתלהבות מיידית. "אז את טטיאנה המפורסמת!" אמרה מרי לואיז. "פול סיפר לי שאת רוסייה."
"רוסייה אמריקאית. נולדתי במוסקבה."
"אז הורייך היגרו לכאן?" שאל ריק.
"בדיוק."
"אני מכירה הרבה רוסים שהתקשו למצוא עבודה כשהם הגיעו לכאן," אמרה מרי לואיז. "איך הורייך חוו את המעבר? אני מכירה מישהו שהיה נוירוכירורג ברוסיה, וכאן הוא נאלץ להיות נהג מונית."
"נכון," אמרה טטיאנה. "עצוב מאוד."
"מה הורייך עושים?"
היא היססה רגע ארוך. "אבא שלי איש עסקים. ואמי החורגת עקרת בית." פול וריק הסתכלו ושתקו כשמרי לואיז הפנתה את כל הזרקורים אל טטיאנה. טטיאנה כבר סיפרה לפול שאביה "איש עסקים קטן", אבל מעולם לא פירטה.
"לדעתי זה ממש מדליק שאת צלמת," אמרה מרי לואיז. "אמנית. אבל את בטח גם עובדת, לא?"
"בחייך," אמר ריק בשקט לאשתו.
מרי לואיז לא הרפתה, "את מוכרת את התצלומים שלך?"
טטיאנה היססה. "עוד לא יצא לי. אני עדיין מנסה לבנות מוניטין."
פול התערב, "בעוד שבועיים יש לה תערוכה בארגולד."
"נפלא," אמרה מרי לואיז. "אז הורייך בטח עוזרים לך בשכר דירה, מה? תודה לאל שיש הורים." היא אמרה את זה כבדיחה, אבל שמץ עוקצנות נשמע בקולה. פול היה המום. הוא קטע את השיח ואמר, "אממ, טטיאנה, אולי תשבי שם?"
מרי לואיז אמרה, "אני רוצה לשבת ליד טטיאנה, בסדר, פול?"
טטיאנה שילחה אל פול מבט שאמר "הצילו", אבל כבר היה מאוחר מדי; מרי לואיז התיישבה לידה. פול ישב בצדה השני של מרי לואיז כדי לנסות לבלום את החקירה.
בשלב הזה הגיעה אנדריאה, חברה של טטיאנה, עם בחור שזה עתה התחילה לצאת איתו, ששמו ארתור.
טטיאנה ערכה להם היכרות עם היושבים סביב השולחן. ארתור היה אדריכל, חשב שהוא מבין באוכל והחזיק בדעות נחרצות בכל נושא כמעט. הוא הרכיב משקפיים עגולים במסגרת שחורה, טיפח זקן תיש ולבש חולצה לבנה מעומלנת מתחת לבלייזר שחור. הוא האמין שכּמֵהין לבנות עדיפות על שחורות, שאי‑אפשר להבדיל בין פסטה תוצרת בית לבין פסטה יבשה מקופסה, וששמן כמהין הוא מוצר סינתטי לגמרי. כשהגיעו לקינוח וחלקם הזמינו פאנה קוטָה, הניח ארתור את הכפית ואמר, "וניל מקסיקני. ברור לגמרי."
"רוב הווניל בעולם מגיע ממדגסקר, לא?" שאל פול.
"טעים נורא," אמרה אנדריאה.
"לדעתי, לא מעריכים מספיק את הווניל," אמרה טטיאנה.
"והבעיה בווניל ממדגסקר היא ש..." התחיל ארתור לומר.
"מה הבעיה בווניל ממדגסקר?" התערב ריק, שלכד את מבטו של פול והבהיר לו שהוא מתכוון להשתעשע, להתגרות בבחור.
"קילו וניל עולה יותר מקילו של כסף טהור," המשיך ארתור. "שמונים אחוז מצמחי הווניל בעולם צומחים במדגסקר, שהיא אחת המדינות העניות ביותר בעולם."
"אחת מחמש המדינות הכי עניות," אמרה מרי לואיז. "העוני שם ממש מחפיר."
"הקינוח מעולה," אמרה טטיאנה.
"וניל הוא סחלב, למעשה," אמר ארתור ונשען לאחור בכיסאו. "וכל פרח בו דורש האבָקה ידנית. מיד בבוקר שבו הוא פורח. לכן זה יקר כל כך. המון טרחה לגדל אותו."
"האבָקה ידנית?" שאלה טטיאנה. "של כל פרח ופרח?"
ארתור הנהן.
"אז כמה מרוויחים האיכרים שמגדלים וניל?" שאל ריק. בתקופת המכללה הוא היה פעיל בארגונים לצדק חברתי.
"שבעה‑עשר סנט בשעה," אמר ארתור. "שבעה‑עשר סנט."
"לא ייאמן," אמרה טטיאנה. "שנחרים את הווניל?"
אחרי הארוחה, כשהתכוננו ללכת, התנצלה טטיאנה וניגשה לשירותים. מרי לואיז אמרה לפול, "היא ממש מקסימה."
"ערכת לה חקירה שלא היתה מביישת את הקג"ב," אמר פול. מרי לואיז התקרבה אליו ואמרה בקול שקט, "אז היא פגשה אותך בנשף צדקה מפונפן, מה?"
"נכון."
"טוב, כנראה היא ידעה שיש לך כסף," אמרה בקלילות, כאילו היא מתלוצצת, אם כי לא התלוצצה.
"בחייך, מרי לואיז," אמר ריק.
"זאת אמירה לא הוגנת," מחה פול.
"הרבה נשים רוסיות מחפשות חתן אמריקאי עשיר, אתה יודע," אמרה מרי לואיז. "יש תופעה כזאת. היא אמנית, אין לה כסף, היא פוגשת בחור שעובד בקרן גידור..."
"באירוע הזה היו בחורים הרבה יותר עשירים ממני," התרעם פול. "ובכל מקרה, אני התחלתי איתה ולא להפך."
"אני לא רוצה שתסתבך עם רודפת בצע, זה הכול. אני רק מנסה להגן עליך, פול."
"זה ממש לא הקטע, מרי לואיז. מספיק עם זה." הוא הסתכל סביב וחיפש את טטיאנה, אבל היא עדיין לא חזרה. "לאן היא הלכה?"
"לשירותים," אמר ריק.
ואז ראה פול שטטיאנה עומדת מחוץ למסעדה ומעשנת סיגריה אלקטרונית.
-20-
כשחזרו אל הדירה, היו פול וטטיאנה שיכורים קצת מכמויות היין ששתו בארוחה. פול שם לב שטטיאנה שקטה מהרגיל, והיה ברור לו למה. ברור שהיא קלטה יפה את המסר הנסתר בחקירה של מרי לואיז, ולא פלא שנעלבה.
"הֵיי," אמר וחיבק אותה. "מצטער שמרי לואיז צלבה אותך."
"היא חושבת שהכסף שלך מעניין אותי?" היא אמרה בשקט. "אתה רואה באיזו צניעות אני חיה. כסף ופאר לא מעניינים אותי."
"זה היה לא בסדר מצדה, ואפילו מכוער. וגם ממש לא אופייני לה. היא יודעת שאני רציני לגמרי בכוונות שלי כלפייך, וכנראה היא נתקפה צורך לגונן עלי. אבל זה היה חסר כל הצדקה. את לא חייבת להסביר לאף אחד איך את משלמת שכר דירה." למען האמת, הוא היה קצת סקרן, אבל הוא לא רצה לשאול אותה.
"מה הסיפור," היא אמרה. "ההורים שלי עוזרים לי. בגיל עשרים ושש עוד מותר להיעזר בהורים."
"אף פעם לא פגשתי אותם. למה את לא מזמינה אותי לארוחה משפחתית?"
"לא יודעת. בתחושה שלי, זה צעד גדול מאוד, פאשה."
"אבל ההורים שלך... את מתביישת בי?"
היא שאפה בחדות. "איך אתה יכול לשאול דבר כזה? ברור שלא!"
"ואת לא מתביישת במשפחה שלך, נכון?"
"פול!"
"תיארתי לעצמי שלא. אני יודע כמה אתם קרובים. זה פשוט קצת... מוזר, זה הכול."
"אבא שלי עורך מסיבה בשבת הבאה," היא אמרה. "יום הנישואים העשירי שלהם, שלו ושל אשתו. אם אתה רוצה לבוא, אני בטוחה שהוא ישמח להזמין אותך."
"בטח שאני רוצה."
"תוכל לפגוש את פאפא ואלינה. והם ישמחו לפגוש אותך. כבר חודשים הם שומעים ממני עליך." היא נשכה את שפתיה.
"למה את נראית נבוכה כל כך?"
היא התרחקה ממנו. "כי אני לא יודעת מה תחשוב על הורי."
"מה זאת אומרת?"
"הם... לא קלים לעיכול."
"אל תשכחי שאבא שלי חי ביער. אני יודע מה זה טירוף. אין לך מה לדאוג."
"אתה אוהב אותי?" שאלה.
למה היא שואלת? "בטח שאני אוהב אותך," אמר. "מה השאלה."
זאת השאלה הכי קלה ששאלו אותו אי‑פעם.
יום המחרת היה יום העבודה המוצלח ביותר שלו באקווינה.
כשהגיע אל תא העבודה שלו, מייקל רודריגז כבר עמד שם וחיכה לו.
"הסתכלת כבר בבלומברג?"
"עוד לא. למה?"
"תציץ ברובַּסט רובוט." חצי שנה לפני כן היתה רובסט רובוט חברת הזנק זעירה, שעסקה בבינה מלאכותית. היא נוסדה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, צמחה בקיימברידג' ונוהלה על ידי מרצה ותלמיד, בלי שום עובדים. פול השיג את הסכמתו של ברני להשקיע שני מיליון דולר מכספי החברה תמורת עשרים אחוז מחברת ההזנק.
עכשיו הביט פול בחדשות היום באתר בלומברג. אחרי התגוששות מסחרית בין שלוש ענקיות טכנולוגיה, מייקרוסופט רכשה את רובסט רובוט תמורת מיליארד דולר.
החשבון היה פשוט. פול הכניס לאקווינה מאתיים מיליון דולר.
הוא פלט תרועת שמחה.
אמנם מאתיים המיליון האלה ייכנסו למאגר הבונוסים, והוא עצמו יקבל חלק זעיר מזה, ובכל זאת ‑ זה יהיה סכום לא מבוטל. נכון, כבר קרה שהוא הימר על הסוס הלא‑נכון, אבל הפעם הוא פיצה על זה בגדול.
הוא הרים את מבטו וראה שברני קובאן צועד לעברו, בקבוק שמפניית קריסטל בידו וחיוך פרוש על פניו.
בשבת שלאחר מכן נראתה טטיאנה מתוחה.
הם הלכו לדירה שלו, בשכונת הדסון יארדס, בצד המערבי. הוא היה צריך לבדוק אם יש לו דואר בתיבה ולרוקן את המקרר מאוכל שהתעפש. הוא כבר כמעט לא שהה בדירה. דירת שני חדרים, עם חדר רחצה אחד ו"מטבח גורמה" שהוא מעולם לא השתמש בו, כי לכל היותר אחסן אוכל מוכן במקרר. רצפת העץ והקירות הלבנים היו חסרי כל אופי. הרהיטים חסרי הייחוד הוזמנו מקטלוג בלי שבדק אותם מראש, כי לא היה לו זמן.
זאת היתה הבעיה העיקרית. לא היה לו זמן. הוא עבד מיליוני שעות בשבוע וכמעט לא פגש אנשים. הוא היה יכול לגור בדירה מלאת אופי וסגנון, אבל הוא לא רצה לגור בבניין בן מאה שנה, שבו דברים מתקלקלים כל שני וחמישי, והמזגן לא פועל, וגונבים לו את הדואר מהתיבה. לכן התגורר בקומה השביעית של בניין יוקרתי, עם מעלית ושוער. מקום סביר לגמרי. כל הדירות נראו זהות. דירות של מבוגרים ממוסדים. והכי טוב ‑ הוא לא היה צריך לדאוג לשום דבר. הדבר היחיד שעניין אותו היה יעילות, איך לנצל הכי טוב את זמנו הפנוי, היקר והמוגבל מאוד.
ההפך הגמור מהדירה השכורה של טטיאנה, שהיתה כולה אופי.
כמה חודשים קודם לכן היא הזמינה אותו לגור איתה, אם כי הדירה שלה היתה קטנה משלו. הוא הסכים. זה היה שינוי רציני, אבל הוא הבין שהדירה שלה, למרות היותה צנועה, היא לפחות מעניינת לעומת הדירה המפונפנת והגנרית שלו.
באותה שבת, אחרי שאסף מהדירה שלו את כל מה שהיה דרוש לו, הם חזרו אל הדירה שלה. טטיאנה עדיין נראתה עצבנית. בסביבות שש היא התחילה להתאפר לקראת המסיבה של אביה. היא עדיין לבשה חלוק לבן רך. פול אהב לראות איך היא מתאפרת ‑ כוריאוגרפיה קבועה ומורכבת. מסלסל ריסים שנראה כמו מכשיר לאכילת צדפות במסעדות צרפתיות.
קרמים וספוגים. קונסילר, מסקרה, שפתון.
הוא רצה להגיד לה שהיא יפה גם בלי האיפור, אבל הרגיש שזה לא הרגע המתאים. היא עלולה לפרש את זה כביקורת על המיומנות שלה בתהליך. ובכל זאת תהה למה היא מקפידה כל כך על ההופעה שלה דווקא כשמדובר במסיבה משפחתית.
כשהתלבשה, התפעל פול מגופה הדק והגמיש. כתפיה היו עגולות ובוהקות, כאילו מירקה אותן. כפות רגליה היו קטנות במיוחד, והיא ענתה טבעת על האצבע השנייה ברגלה הימנית. היא השתחלה לתוך שמלה שחורה מבריקה, עם מחשוף נמוך שהדגיש את כתפיה. הערב לא נראתה כמו מלצרית הסעדה.
האוּבּר שלהם היה טסלה לבנה מצוחצחת. טטיאנה כססה ציפורן.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאל פול.
היא נאנחה, הרכינה את ראשה ואמרה בעגמומיות. "תכף תראה. ההורים שלי שונים מאוד ממני. הם חיים בצורה אחרת."
עד היום סיפרה לו רק שהוריה גרים בצפון העיר ואביה עובד במכירות.
האובר נסע לאורך שדרת מדיסון.
"בניינים יפים," אמר פול כשהגיעו לרחוב 69 מזרח ונעצרו בחזיתם של שני בתים מפוארים, דו‑קומתיים, בסגנון ניאו‑קלאסי. היה ברור ששניהם נבנו בערך באותו זמן ועל ידי אותו אדריכל.
"כאן הם גרים?"
טטיאנה הנהנה.
הוא לא ציפה לשכונה עממית כמו ברייטון ביץ' שבדרום ברוקלין, שבה התגוררו מהגרים רוסים רבים, אבל הבניינים האלה... זאת היתה רמה אחרת לגמרי.
"שני הבתים מחוברים," הסבירה טטיאנה.
"לא בטוח שאני מבין, טטיאנה. אמרת שהורייך גרים בצפון העיר. לא אמרת שיש להם שני..." קולו גווע כשהיא נאנחה שוב. הוא שמע מין רעד נפלט מגופה, אנחה עצבנית.
"תכף תראה, פאשה," אמרה, אבל הוא כבר הבין.
-21-
בית אביה של טטיאנה היה מורכב משתי וילות דו‑קומתיות שחוברו זו לזו.
פול לא ראה מעולם דבר כזה. רק שמע סיפורים.
בכניסה לבית השמאלי ניצבו שני מאבטחים חסונים בחליפות שחורות הדוקות מדי, ולצדם ניצבה אישה שהחזיקה לוח כתיבה.
בתוך הבית, אחרי שהמאבטחים אישרו את כניסתם, הרגיש פול כאילו נכנס לארמון ורסאי לפחות. ציפויי זהב מכל עבר. הקירות, המראות, השולחנות, הכיסאות ‑ הכול נטף זהב. נברשות בדולח, רצפת שיש. במבואה היתה מזרקה ענקית, עם פסל ארד של אישה עירומה, שקילוחי מים בקעו מפיה וגם מפטמותיה, משום‑מה.
החדרים היו גדושים אנשים, מלאי המולה. בין הנאספים היו פזורים גברים קשוחי מראה, בחליפות שחורות מחויטות יותר, עם אוזניות קשר מסולסלות. נשים יפהפיות מכל עבר. הוא זיהה כמה מהאורחים. לא רק בכירים מוול סטריט, אלא גם אח"מים ממנהטן ‑ שני כוכבי קולנוע, ראש עיר לשעבר, מגיש חדשות בכיר. מישהו בקהל אמר שמייקל בּוּבְּלֶה ישיר בהמשך.
פול אחז בידה של טטיאנה. הוא היה שרוי בהלם, בתדהמה מוחלטת.
כמה זמן הוא מכיר את האישה הזאת? שבעה חודשים? קצת יותר? וכל הזמן הזה היא שמרה את זה בסוד. אביה הוא לא סתם לא‑עני; הוא עשיר. ולא סתם עשיר, אלא עשיר כקורח. ברמה אחרת לגמרי.
טטיאנה חיה כמו אמנית דלפונית, בבניין מט ליפול, בדירה צנועה, ואילו אביה הוא בלי כל ספק... אוליגרך רוסי. הוריה יכלו "לעזור" לה. ועוד איך.
כל הארוחות המשפחתיות שהיא הלכה אליהן בימי ראשון ולא הזמינה אותו: עכשיו הבין למה. היא בתו של מיליארדר, והיא לא רצתה שהוא ידע.
המחשבות דהרו במוחו. הדבר הקיצוני ביותר שהיא אמרה על הוריה היה שהם "לא קלים לעיכול". כל אחד יכול להגיד דבר כזה על הוריו.
הוא היה בטוח שהוא וטטיאנה חולקים הכול זה עם זה, לא מסתירים כלום. עכשיו לא ידע מה להרגיש. עלבון? כעס?
הוא שם לב שטטיאנה לא מביטה בו. מלצרים ומלצריות עברו עם גביעי שמפניה: דום פריניון. טטיאנה לגמה ארוכות, וכך עשה גם פול.
"רוצה לאכול משהו?" שאלה אותו.
"אוקיי."
"מקווה שאתה רעב."
הם חלפו על פני תיבת זכוכית, שהיתה משובצת בקיר כמו פריט במוזיאון, ובתוכה היה תכשיט מואר באור ממוקד. טטיאנה לא עצרה להסביר מה זה.
שולחנות היו גדושים מטעמים, כולל קערות ענקיות של קוויאר שחור בוהק וסרטנים. גברים בבלייזרים עם שרשראות זהב מזגו לעצמם כוסיות וודקה סטולי מהבר. פול, שהיה רעב, העמיס קוויאר על משולשי לחם קלוי, בשבילו ובשביל טטיאנה. "קוויאר בֵּלוּגה," אמרה טטיאנה.
"חשבתי שאסור לייבא בלוגה."
היא משכה בכתפיה ואכלה את המנה שלה. "גם אם זה נכון, זה לא יעצור את אבא שלי."
פול נגס ונזכר שהוא לא אוהב קוויאר, למרות כל הניסיונות שלו בעבר. אחרי הכול, מדובר בביצי דגים. הוא צרר את שארית הקוויאר בתוך מפית, קימט אותה והניח אותה על שולחן סמוך.
"אז אני מניחה שאני צריכה להראות לך את המקום המטורלל הזה ‑ אסלות מזהב וכל זה ‑ כן? רוצה להתחיל בבריכה?"
"יש גם בריכה?"
טטיאנה אחזה בידו והובילה אותו במורד מדרגות רחבות. ריח כלור עלה באפו. בריכה אולימפית נגלתה לעיניו, מלאה אנשים חצי עירומים, שהתיזו וצחקו. המון רעש. המון בקבוקי וודקה ודום פריניון. בחורה בבגד ים הריעה כשקפצה לתוך הבריכה. גבר השליך אישה בשמלת ערב לתוך המים, והיא צרחה והתיזה לכל עבר.
"מראה טיפוסי?" שאל פול.
"אני מניחה. לפעמים. לא יודעת." טטיאנה הביטה סביב והנידה את ראשה בהסתייגות.
"טטיאנה, חמודה שלי, בחיים לא סיפרת לי על... על כל זה."
היא נראתה נבוכה. "בוא, אני אערוך לך היכרות עם אבא שלי."
-22-
ארקדי גאלקין היה גבר גדול וקירח, בן שבעים בערך, בעל כרס בולטת ואוזניים גדולות עם תנוכים ארוכים. הוא נראה שקוע בשיחה עם גבר ג'ינג'י, חיוור וקשוח למראה, שאוזנייה היתה תחובה באוזנו, ומתחת לעינו השמאלית היתה צלקת.
טטיאנה ניגשה ישירות אל אביה וקטעה אותו. "פאפאצ'קה," אמרה, "זה החבר שלי, פול ברייטמן."
גבותיו של גאלקין נראו כמו שני זחלים אפורים, שכל אחד מהם נע בנפרד. הן התרוממו כשאמרה "חבר".
"אז אתה קורבן טרי של בת שלי," הוא אמר. הוא לא חייך.
"שמי פול ברייטמן," אמר פול בחיוך.
"אני ארקדי גאלקין. בעלים של כל זה. אולי לא נראה ככה, אני יודע, אבל מראה חיצוני יכול מטעה לפעמים."
"בית יפה מאוד," אמר פול. הוא לא ידע מה עוד לומר.
"אז אתה עובד בכספים, מיסטר פול ברייטמן?" הוא דיבר במבטא רוסי כבד, אבל האנגלית שלו נשמעה סבירה בהחלט.
"נכון," אמר פול. זאת אומרת, זה כל מה שטטיאנה סיפרה עליו לאביה. רק כדי שידע שהבת שלו לא יוצאת עם איזה בטלן. "כספים" נשמע רציני וכולל הרבה אפשרויות.
"נו, ואתה נהנה לעבוד בשביל ברני קובאן?" שאל גאלקין.
זאת אומרת שגאלקין ערך בירורים. "נהנה מאוד," אמר פול. "הוא בן אדם מצוין. לא פסיכופת כמו חלק מהמנהלים של קרנות הגידור."
גאלקין צחק. "אז אתה נולדת בקליפורניה. ואיך באת לניו יורק?"
"התמחיתי אצל מורגן סטנלי בשנה האחרונה במכללה, והם הציעו לי עבודה. אחת הלקוחות שלנו היתה אקווינה נכסים." הוא שתק רגע ומשך בכתפיו. "כנראה ברני חשב שאני טוב, כי הוא שכר את שירותי."
"בן אדם טוב?"
"בהחלט."
"אקווינה חֶברה טובה?"
"הייתי אומר שכן."
"מנהלת שלושה מיליארד."
"משהו כזה. איך אתה יודע כל כך הרבה על התחום שלי?"
"כי זה גם תחום שלי, מר ברייטמן."
"קרנות גידור?"
"בוא נגיד, אני אוהב להשקיע קצת לפעמים."
"לא רק קצת, אני מניח," אמר פול בחצי חיוך והעביר את מבטו סביב.
"שמתי לב שאתה לא אוהב קוויאר," אמר גאלקין. "מה כן אתה אוהב?"
כלומר, גאלקין ראה שהוא נפטר ממשולשי הלחם שלו. לפחות לא ירק לתוך המפית.
"למען האמת, ברצון הייתי יורד עכשיו על המבורגר טוב," אמר פול.
גאלקין נעץ בו מבט ממושך, ברצינות קודרת, ואז פרץ פתאום בצחוק, כאילו לא הצליח לשמור על פנים חתומים. הוא צחק כל כך, שכרסו רטטה. ואז אמר לטטיאנה, "אני יכול לקחת רגע חבר שלך?"
טטיאנה משכה בכתפיה, ואביה לפת את כתפו של פול ואמר, "בוא איתי."
פול התלווה אל גאלקין. הקהל נחצה לפניהם כמו ים סוף. גאלקין לא אמר כלום עד שהגיעו אל דלתות מטוטלת שהובילו אל מטבח בגודל מוסדי, הומה מרוב טבחים ומגישים. בתוך המטבח, באוויר החם והלח, בתוך השאון, עצר גאלקין והניח זרוע סביב כתפו של פול. "מה שיש שם ‑ לא אוכל אמיתי," אמר.
הוא פנה ברוסית אל קשישה נמוכת קומה ועגלגלה, שבחשה משהו בסיר על כירת גז מקצועית גדולה. היא ענתה לו, גאלקין אמר עוד משהו והקשישה השיבה. פול לא הבין את השיחה כמובן, אבל לפי נימת קולה של האישה ובחירת המילים שלה הבין שהיא לא מדברת ביראת כבוד אלא בהתרסה.
גאלקין צחק והסיר את זרועו מכתפיו של פול.
המבשלת הפסיקה לבחוש בסיר והתרחקה מהכירה.
"אין כמו המבורגר אמריקאי," אמר גאלקין. "בשום מקום לא מכינים אותם כמו באמריקה. אתה גדלת בעוני, כן?"
"לא הייתי אומר עוני," אמר פול, "אבל לא היה לנו שפע של כסף. אבא שלי היה מובטל רוב הזמן. ואתה?"
"שישה בחדר, במוסקבה. כן. בית שימוש אחד. כשהיה מזל, אכלנו מקרוני עם גבינה לארוחת ערב. לא כמו מק‑אנד‑צ'יז אמריקאי. לא כמו של חברת קראפט. מקרוני עם חמאה וגבינה ירוקה מעובש. ואם היה לנו מזל, אכלנו מקרוני עם חמאה וסוכר לקינוח. מממ."
פול לא ידע מה לענות. האם גאלקין מתגעגע למאכלי ילדותו העשוקה? "נראה לי שאתה ניצחת," אמר פול.
"מצטער שאין לנו היום המבורגר כאן. אבל נדמה לי ימצא חן בעיניך מה שאוקסאנה נותנת לנו."
הזקנה חזרה עם שתי צלחות. על כל אחת מהן היה כריך מפרוסות לחם כהה. פול וגאלקין לקחו את הכריכים, וגאלקין אמר משהו למבשלת והנהן. אוקסאנה אמרה שוב משהו מחוצף ונעצה את אצבעה בכרסו של גאלקין. גאלקין פרץ בצחוק רועם.
פול נגס בכריך. טעים להפליא. פסטרמה, כנראה מאחת המעדניות המשובחות שעדיין נותרו במנהטן.
"אוהב פסטרמה?" שאל גאלקין.
"מאוד. שכחתי כמה."
אבל הלחם ‑ לחם מחמצת שחור ‑ היה הלחם הטעים ביותר שפול אכל מעודו. דחוס ולח, עם עקצוץ של חומץ, שמעבר לו חש פול בטעם של קפה, קימל ודִבשה.
"ולחם שחור של אוקסאנה ‑ יותר טוב מכל מה שקונה באמא רוסיה."
"מדהים," אמר פול בפה מלא. "ממש מצוין."
"כן?"
"הכי טעים שאכלתי אי‑פעם."
"טוב, תגמור סנדוויץ', ואז נצא לראות איך אורחים מסכנים שלי אוכלים ביצי דגים וסופלה."
פול הנהן והמשיך ללעוס.
"אתה לא כמו חברים רגילים של טטיאנה. אמנים משוגעים, מחפשים נשים עשירות. מגונדרים כאלה." גאלקין נקש באצבעו על אפו. "חושבים את עצמם, ככה אומרים אצלכם, כן?"
פול חייך.
"לאן הוא לקח אותך?" שאלה טטיאנה כעבור זמן לא רב.
"למטבח. לאכול כריך."
היא צחקה. "נדמה לי שמצאת חן בעיניו."
"כנראה. בהחלט היה לנו רגע של קרבה."
היא הבחינה במישהי מוכרת ונופפה לה בזרוע מושטת ונענוע אצבעות. "תכיר את אלינה, אשתו של אבא שלי," אמרה.
פול הסתובב. אלינה היתה נמוכה מטטיאנה בכמה סנטימטרים, בעלת צוואר ארוך, עצמות לחיים בולטות, גבות גדולות מקושתות ועיניים גדולות ובורקות. סנטר חד, שפתיים מלאות וחושניות, ורעמה סבוכה של שיער חום, שהשתלשל עד הכתפיים. אישה חטובה ומושכת, שלבשה שמלת מיני ירוקה עם אמרה מסולסלת ושרוולים שקופים. מחשוף השמלה העמוק הבליט את שדיה השזופים ואת שרשרת האזמרגד הבוהקת שענדה על צווארה. על אצבעה היתה טבעת ענקית עם יהלום בגודל סלע.
"אלינה, תכירי בבקשה את פול ברייטמן."
"נעים מאוד להכיר אותך, פול," אמרה אלינה במבטא רוסי בולט ואחזה בידו בשתי ידיה. "איזה גבר נאה! איך אתה וטטיאנה נפגשתם?"
"בגאלה במטרופוליטן," אמרה טטיאנה בחיוך. "הוא חשב שאני מלצרית. משירותי ההסעדה."
"אה, כן?" אמרה אלינה, משועשעת.
"לא תיקנתי את טעותו." טטיאנה כרכה את זרועה ברכושנות סביב מותניו של פול.
"כנראה יש מלצריות מאוד יפות במטרופוליטן," אמרה אלינה.
"אף אחת מהן לא יפה כמו טטיאנה," אמר פול. ריח הבושם של אלינה עלה באפו. ניחוח עז, חריף.
"וגם לא חכמה כמו טטיאנה." אלינה הרימה אצבע אל רקתה. "או... מסובכת."
טטיאנה אחזה במרפקה של אלינה ונישקה אותה בלחי. הן דיברו רגע ברוסית.
"היא אומרת שאתה יותר חמוד מהקודם," אמרה טטיאנה לפול והוסיפה, "אבל זה לא קשה."
אלינה אמרה עוד משהו ברוסית והנידה את ראשה. פול קלט כמה מהמילים. הוא התחיל להיזכר ברוסית שלמד.
"היא שואלת אם יש לך עבודה, כי הקודם היה מובטל," אמרה טטיאנה, ואז ענתה לאלינה ואמרה משהו ברוסית שנשמע דומה מאוד ל"קרן גידור".
היא פנתה שוב אל פול ואמרה, "אבא שלי לא אוהב עצלנים."
אלינה המשיכה לדבר ברוסית מהירה.
טטיאנה הנידה את ראשה וחייכה בנימוס. "ניְֵיט, נייט."
"אז מה היא אמרה?" הרוסית מהמכללה לא סייעה לו כל כך, אבל זה נשמע לו כמו מחמאה. הוא קלט את המילה קרָסיבי ‑ נאה.
"היא אומרת, 'אל תסמכי עליו. הוא נאה מדי.'"
פול חייך, הניד את ראשו ולא הצליח למנוע את הסומק שעלה בפניו.
ואז אמרה אלינה באנגלית, "תיזהר, מר פול. תזכור מה פושקין אומר לנו. אהבה של אישה אלינו תגדל כמה שנאהב אותה פחות."
מלצרית ניגשה, הושיטה לו גביע שמפניה מלא ולקחה את הריק.
"טוב, אלינה," אמרה טטיאנה. "אנחנו חייבים לזוז, סֶסטריצְ'קה," אמרה לאמה החורגת ‑ שאותה כינתה "אחות קטנה" ‑ ונישקה אותה על שתי לחייה.
פול הוסיף, "ספָּסיבּה." תודה.
"פָּז'אלוּסטָה," אמרה אלינה. "אבל למה אתם הולכים לפני מייקל בּוּבְּלֶה שר?"
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
