- פרק 5 -
עכשיו
בחתונה שלי הוא הסתובב כמי שכפאו שד. רואים בתמונות.
המעטות.
כמעט בכל פריים שבו הוא מופיע, יש על פניו הבעה חמצמצה. נרגנת. של הכריחו אותי. של לא רוצה להיות כאן. של איזה שעמום. של בשביל מה זה טוב.
בשבילו זה לא היה טוב.
הוא שנא אירועים כאלה. בכלל ובפרט.
הוא לא היה מעורב בשום פרט בעניין החתונה הזאת לפנֵי, תוך כדי או אחרי. לא עניין אותו איפה, מי, מה, כמה או למה. הוא עשה את המינימום הנדרש. לבש ז'קט, התייצב בתאריך ובשעה שנקבעו וחיכה לרגע הראשון שבו יוכל לחזור הביתה.
בשתי תמונות בערך ניצת משהו במבטו, וחצי חיוך מתלבש על שפתיו. בתמונות שבהן הוא מחליף כמה מילים עם האיש שהיה פעם המפקד בצבא. אני מנחשת שהם לא דיברו על כמה הכלה נרגשת או יפה. אני מנחשת שהם בכלל לא דיברו על הכלה. גם לא על החתן.
שום דבר בחתונה הזאת לא עניין אותו. לא למה בכלל הבת שלו מתכוונת להתחתן עם הבחור הזה, לא למה דווקא עכשיו, לא איפה או מה יהיה או יוגש שם וכמה זה יעלה.
מבחינתו, זה היה עוד איזה מכשול משפחתי שצריך לעבור. זהו.
ובאותו ערב שבו הסטתי את מסלול חיי, הוא לא תהה למה החתן והכלה מאחרים לחתונה של עצמם. על דאגה בכלל אין מה לדבר.
כשהתברר שמישהו גנב את הצ'קים מתנה, הוא פלט איזה "באמת?" רפה, או משהו דומה. הפרטים לא עניינו אותו, שלא לדבר על כך שלא הטרידו אותו. על הצעות לפעולה, לעזרה או על מילות נחמה בכלל אין מה לדבר.
ואחרי שהחתונה תויקה בזמן עבר, הוא מעולם לא התעניין במה שבא מיד אחריה, בשלומם של הנישואים. או חוסר שלומם.
באותה אדישות שבה התייחס לחתונה, כך התייחס גם לגירושים שהגיעו, כשהגיעו.
כששאלתי אם הוא מכיר עורך דין לענייני גירושים שיוכל להפנות אותי אליו, הוא שלח אותי לעורך דין שהכיר בנסיבות שעד היום אין לי מושג מה היו. מאוחר מדי מבחינתי, התברר לי שהאיש אכן היה עורך דין, אבל תחום מומחיותו היה דיני תעבורה.
הוא עצמו אף פעם לא שאל אותי למה אני מתגרשת, או למה עכשיו, לא שאל אם אני בטוחה, אם זה מה שאני רוצה. לא שאל כלום, לא התעניין בכלום.
לא היה לי אז ומאז מושג אם היה בעד או נגד נישואי בכלל ובפרט, מה דעתו על הבחירות שלי, אם חשב שהחתונה הזאת בטעות יסודה או שאולי הגירושים היו נמהרים. אפילו לא ידעתי אם חשב שהחתונה שלי היתה יפה.
הדבר היחיד שאני יודעת בבירור הוא שכל זה לא ממש עניין אותו. או הזיז לו. שלו הבחירה היתה בידיו היה מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר.
- פרק 6 -
1914
המלחמה.
עוד פעם המלחמה.
נמאס לה כבר מהמלחמה הזאת.
נמאס לה כבר מכל הדיבורים על המלחמה.
עוד פעם יורש העצר פרנץ פרדיננד, עוד פעם הסטודנט הסרבי שאת שמו שוב שכחה, שרצח את יורש העצר; והאם העלה בדעתו לאן תוביל ההתנקשות שביצע? והאם באמת היה מן התבונה לנצל את האירוע להכרזת מלחמה?
עוד פעם ההונגרים, והקיסרות הגרמנית, ואפריקה למה בכלל היא מעניינת בכל התסבוכת הזאת, הרי היא איננה חלק מאירופה. אילזה מכירה את השרטוט הצהבהב של גבולות יבשת אפריקה על מפת העולם בשיעורי גיאוגרפיה, אבל מעולם לא הקדישה ליבשת הזאת, הרחוקה, מחשבות שכללו בני אדם, יחסים, שפה, בתים. עוד פעם טקטיקות ואסטרטגיות וכיצד כל זה משפיע על השוק. ושוב שיחה על איך המלחמה רעה לאנשים, אבל טובה לעסקים. ואם צריך לדאוג ביחס לפרדי, או שלא.
אילזה מרגישה שעוד רגע יצא לה עשן מהאוזניים. היא רוקעת בחשאי ברגלה מתחת לשולחן. איש מהיושבים סביבה אינו מבחין בכך. היא מזדקפת במושבה, מסיטה את שערה אל מאחורי אוזניה, מזיזה כה וכה את הסכו"ם סביב צלחתה.
"אילזה, אל תשחקי בסכו"ם, זה לא מנומס," מעירה לה מגדה מראש השולחן, קוטעת רק לרגע את דיבורה על החזית המזרחית, לשם נשלח פרדי.
אילזה מגלגלת עיניים. ממתי מבינה אמה משהו בלחימה, בקרבות, בנשק?
"את חושבת שהיחידה של פרדי כבר משתתפת בקרבות?" שואל אנטון, ואשתו ברטה, היושבת לצדו, מהנהנת בהד אילם את דבריו.
ברטה האילמת כך מכנה אותה אילזה בינה לבינה, אף שהאישה רחוקה מלהיות אילמת, וכשהיא נמצאת בחברת נשים בלבד, שנתפסות בעיניה כשוות לה, היא מלהגת בלי סוף בנושאים שאף פעם אינם מעניינים את אילזה. אבל בחברה מעורבת של גברים ונשים ברטה אף פעם אינה מביעה דעה או עמדה עצמאית משלה אם היא בכלל מביעה משהו ולרוב היא מעדיפה לשתוק ולהסתפק בהנהון, ספיקת כפיים או צקצוק כזה או אחר מרפרטואר צקצוקיה, מחוות שכולן נועדו לחזק ולהדגיש את דברי בעלה. אילזה תוהה לפעמים מה מצא אנטון בברייה האפרורית והסתמית הזאת, אבל אז היא מיד נזכרת שאנטון עצמו רחוק מלהיות אדם חד, חכם או שנון במיוחד. אפילו אלפרד המוזר, חכם ומעניין ממנו. האמת היא שמהבנים במשפחה, פרדי הרשע הוא החכם מכולם.
אילזה משפדת במזלגה אפונים ירוקים מבריקים.
פרדי הרשע. מאז נהפך לפני שנים אחדות לקצין, אבא לא מרשה לקרוא לו כך. וגם לא בכל שם אחר הנושא משמעות שלילית. אפילו שמרקוס עצמו קרא לו "נוכל נאלח" יותר מפעם אחת לפני שפרדי התגייס לצבא הקיסר. "לכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה," נהג לנמק את פשר המהפך המוחלט ביחסו אל פרדי לאחר גיוסו. אלא שההזדמנות שהעניק לו מרקוס לא היתה שנייה, גם לא שלישית או רביעית. פרדי מִסמס יותר מחצי תריסר הזדמנויות שניתנו לו בפרק הטרום צבאי בחייו הבוגרים. שוב ושוב אִפשר לו מרקוס נתיב חזרה לדרך הישר, שוב ושוב בחר פרדי, בדעה צלולה, לחבור לידידים מפוקפקים או לבצע לבדו עוד מעשה נוכלות, או תרמית של ממש. ובכל פעם שנתפס או נלכד כמעט או ממש מרקוס חילץ אותו מגורל של פושע מורשע.
אבל עכשיו פרדי לא סתם קצין בצבא, הוא קצין בצבא השרוי במלחמה. קצין בצבא לוחם, שנמצא בחזית לחימה. אם להאמין לדברי הוריה, פרדי גם אינו סתם קצין בחזית לחימה, הוא קצין חיוני וחשוב ובכיר. הרבה מעבר לדרגתו הרשמית. הנה עכשיו מגדה שוב מפליגה בדיבורים על מעלליו של פרדי בשדה הקרב. מעלליו בעיני רוחה, משוכנעת אילזה, שהרי גם במכתבים המועטים שהוא כותב, פרדי אינו מספר מה הוא באמת עושה שם בחזית.
"אתה חושב שעלינו להיות מודאגים מכך שכבר שבועיים לא קיבלנו מכתב מפרדי?" שואלת עכשיו מגדה את מרקוס, היושב מולה, בקצהו האחר של השולחן, כאילו לא יושבים ביניהם ארבעת ילדיהם הבוגרים האחרים, שלושה מהם עם בני זוגם. שבעה אנשים בסך הכול.
"אמא, באמת," מבטל אלפרד את דבריה בהנפת יד שכמעט מסתיימת בסטירה על לחייה של הניה, אשתו, שיושבת לידו. הניה קופצת לאחור בבהלה, הסכין נשמטת מידה, נחבטת בצלצול על הצלחת. "הרי כולנו יודעים שפרדי איננו איש של מילים או של כתיבה. כמה מכתבים בכלל כתב מאז שנשלח מזרחה?"
מגדה נשארת איתנה בשלה. "בכל זאת, עברו שבועיים."
"בטח, בטח," ממלמל אנטון בינו לבינו בטון מריר. "בטח עדיין ממרק איזו מדליה מזויפת וטרם יצא בכלל לשטח."
"מה אמרת?" שואל בחדות מרקוס.
"כלום, כלום," ממהר אנטון להבליע את דבריו במפית שבה הוא מוחה את פיו הנקי.
"רק הבוקר קראתי עוד מאמר עד כמה קשה הלחימה בקרבות בחזית המזרחית," חוזרת מגדה לנושא.
"אמא," מצטרפת אדית לשיחה בקולה המרגיע. "את הרי יודעת שכל הדאגה הזאת שלך לא תועיל לפרדי במאום ורק תזיק לך. את צריכה להעסיק את עצמך בעניינים אחרים. בדברים שמחים," היא מחייכת אל אמה.
מגדה תולה את מבטה בבעלה. מאז ומתמיד החשיבה אך ורק את דבריו של מרקוס, את דעותיו ועמדותיו. ודאי כשמדובר בעניינים חשובים וטורדי מנוחה כגון אלה.
אילזה תוהה אם זהו הרגע הנכון להעלות לשיחה נושא אחר לגמרי, אך עוד לפני שהיא מספיקה לומר מילה, דלת חדר האוכל נפתחת בסערה, ושני ילדים קטנים לבושי פיג'מות פוסעים פנימה. הַנזִי וטֵדי, שני בניה הקטנים של אדית. אחריהם משתרכת האומנת בארשת פנים חתומה.
"באנו להגיד לילה טוב," מצייץ הנזי, הבכור. טדי מסתתר מאחוריו. אדית זורחת לעברם וקמה לחבקם. אברהם, אביהם, נותר במקומו, מהמהם משהו לעברם. במוחה של אילזה מבזיקה מחשבה: כל אחי הנשואים בחרו כבני זוג אנשים שעומדים בצִלם. ברטה האילמת, אברהם האפרורי והניה הרקדנית הפחדנית. הייתכן שזאת נטייה משפחתית מולדת? האם גם לה ממתין אי שם גבר דהוי, שבבוא היום יהיה בעלה? היא לא מאמינה שתוכל לחיות עם אדם שלא ישתווה לה, היא הרי תמות משעמום. האם תוכל להישאר, כמו פרדי, רווקה מבחירה, או שאת זה אפילו אביה הנאור לא יוכל לשאת?
מגדה נפנית גם היא אל הילדים, ועל שפתיה נמתח חיוך. מרקוס רועם גם הוא בחביבות ברכת ליל מנוחה לבנים.
אילזה מגלגלת עיניים. מה יש למבוגרים האלה, שהם מתמוגגים בכל פעם מחדש משני הילדים? בסך הכול ילדים, לגמרי רגילים. שניהם, לטעמה, לא נאים במיוחד, גם לא חכמים במיוחד או כישרוניים באופן חריג בתחום כלשהו. טדי הביישן, שתמיד נדבק לאחוריו של הנזי, בכלל נראה לה קצת טיפש. והנזי הוא סתם ילד. ילדותי וחסר כל חן מיוחד.
מילא, לדקות אחדות לפחות איש אינו מעלה על דל שפתיו את המילה מלחמה, או כל נגזרת שלה.
אילזה מנצלת את יציאתם של הילדים מחדר האוכל כדי לבצע גם היא עזיבה מוקדמת של השולחן, ביודעה כי ברגע שילכו, תחזור השיחה לענייני היום שהיו לה לזרא. "אני אלווה אתכם," היא קמה בזריזות על רגליה כשהם פונים אל הדלת. "סיימתי," היא עונה למגדה בטרם נשאלה, ומחווה בידה על צלחתה הריקה, שרק הסכו"ם מונח עליה עכשיו באלכסון מהודק ומדויק. "יש לי עוד חומר לקרוא לבית הספר," היא מוסיפה, כדי לרצות גם את אביה, שטורח להזכיר לה שוב ושוב כמה עליה להשקיע בלימודיה בגימנסיה ובשיעורים הפרטיים הנוספים שהיא מקבלת, כדי שתוכל בבוא היום לממש את כוונתה חלומה להשתלב בניהול עסקי המשפחה, מקום שכף רגלה של אישה טרם דרכה בו.
שני הילדים מושיטים לה ידיים קטנות, צייתניות ומעריצות. אילזה מחייכת אליהם, וברגע שהיא שומעת את האומנת סוגרת אחריהם את הדלת, היא נרכנת אליהם וממתיקה סוד: "בואו נראה אם אנחנו יכולים לרוץ את כל המדרגות למעלה בלי לעצור."
חרף ניסיונות ההתחמקות שלה, אילזה נעתרת לבסוף לתחנוניו של הנזי ומתעכבת בחדרם של הבנים שבעבר היה חדרה של אדית כדי לקרוא להם סיפור לפני השינה. יש לה כישרון דרמטי טבעי, והילדים מתמוגגים כשהיא מספרת, ובעצם מציגה בפניהם, סיפור כלשהו, במיוחד סיפורים שיש בהם דמויות או אירועים מפחידים.
"ספרי סיפור מפחיד, דודה אילזה," מבקש גם הפעם הנזי. "אבל עם סוף טוב," ממהר טדי להוסיף, נחלץ לרגע מכבלי ביישנותו המשתקת.
אלפרד, שיש לו לא מעט חברים שחקנים ובימאים ושאר אנשי תיאטרון, כבר אמר לה לא אחת שכדאי לה לשקול ברצינות קריירה בתחום. "יש לך כישרון מולד," אמר לה בהזדמנויות שונות. "חבל שתבזבזי אותו. תלמדי דרמה, תהיי כוכבת, כמו שרה ברנאר," אמר. אבל אילזה התייחסה לדבריו בביטול. "שחקנית זה כלום," אמרה בבוז. "משחק זה לא מקצוע, זה עיסוק. התעסקות של אדם בעצמו. עדיף לנצל יכולת דרמטית למקצועות של ממש. למשל מסחר," קדחה בו בעיניה, ברמז לכל מה שאלפרד עצמו אולי מסוגל היה להשקיע בעבודתו אבל בוחר שלא. "סוחר ממולח, איש מכירות מעולה, הוא שחקן. הוא יהיה מסוגל למכור כל דבר, לכל אדם, בכל מחיר. וזה מה שאני רוצה לעשות," אמרה בטון מנצח.
אלפרד צחק לה אז, וטען שהיא עוד תשנה את דעתה כשתגיע לגיל בגרות. "עוד תראי," אמר.
"אתה עוד תראה," רשפה אז אילזה לעומתו.
בינתיים היא משכללת את רפרטואר ההבעות ואת המנעד הקולי, את המבטאים ואת חיתוך הדיבור שלה בקריאת סיפורים באוזני אחייניה, כמו שהיא עושה עכשיו, או באוזני עובדי האחוזה, פעם בשבוע. מרקוס עומד על כך שכל אחד מילדיו יתרום באופן כלשהו לרווחת העובדים. את אילזה צירף לסבב מוקדם יותר מכל שאר ילדיו, לאחר שהתברר לו כי בתו הצעירה מעוררת בקרב העובדים יראת כבוד גדולה בהרבה מהראוי לחמש עשרה שנותיה, ובאחדים מהם היא אף מעוררת פחד קמאי, כי הם מייחסים לה, משום מה, כוחות על טבעיים. "אני מכשפה, פאפי, לא ידעת?" ענתה לו בחיוך ממתיק סוד ולא פירשה, כששאל אותה לפשר השמועה.
הערב קראה לבנים סיפור על מפלצת שניסתה לגנוב את השינה. אדית בטח תכעס כשתשמע, וטדי ודאי יספר ויתאונן באוזניה על כך בטון יבבני, כשתבוא בקרוב לבדוק אם הם ישנים. הנזי דווקא אוהב את הסיפור, הוא זה שמבקש ממנה לחזור ולקרוא אותו באוזניהם. הוא גם אומר שהוא יודע שאין דבר כזה, מפלצות.
אילזה יוצאת מחדרם ומחייכת לעצמה. איש לא יוכל להתלונן כפי שמגדה מעירה לה לפעמים שהיא אינה מסבירה פנים ל"קטנים של אדית".
היא צועדת לאורך המסדרון לעבר חדרה כשהיא שומעת את הזעקה. חדה ופולחת. אילזה קופאת על מקומה, מפנה את ראשה לעבר המדרגות. והנה היא חוזרת על עצמה, הזעקה. והפעם היא יודעת גם מפי מי היא בוקעת. מפי אמה.
אילזה שועטת במורד המדרגות ונכנסת במרוצה לטרקלין. בדיוק כשהיא נכנסת, מגיעים מחדר האוכל גם אלפרד ואדית ואנטון. באמצע הטרקלין ניצבים הוריהם, חבוקים זה בזרועות זה כמי שקמלו יחד לאגודה אחת.
"מה קרה?" תובעת אילזה, נסערת, בעוד האחרים שותקים, המומים מן המראה הטורד והזר של הוריהם כאנשים שבורים.
מרקוס מתעשת ראשון. הוא מפנה לעברם מבט דומע המבקש רגע סבלנות, מוביל ברכות את מגדה אל הספה ומושיב אותה בזהירות, משל היתה חפץ שביר. מגדה מבליעה את יפחותיה אל תוך ממחטה רקומה.
מרקוס נפנה לעבר ילדיו הדרוכים, מבט מובס בעיניו המימיות.
"הגיעה טלגרמה," הוא אומר אחרי שהוא מכחכח בגרונו לוודא שקולו לא יבגוד בו. "זה פרדי. פרדי," קולו רועד לרגע והוא מתאמץ לשלוט בו. "פרדי נהרג בקרב. הוא היה גיבור. פרדי, הגיבור שלנו. איננו." הוא משתנק, מרכין את ראשו אל דף הנייר הקטן הלפות בידו כמבקש לברר אם אולי בכל זאת נפלה טעות, ואז הוא ניגש אל הספה וצונח לצד אשתו.
אילזה מתבוננת המומה באיש שנראה לה תמיד סלע איתן בלתי שביר, מקור של חיות וחיים.
כמתוך ערפל היא רואה את אחיה נעים חגים סביבה, סביב עצמם, סביב הוריה. היא מודעת לכך שאלפרד אומר משהו ואחריו אדית, שאנטון משיב להם משהו, שואל משהו. אין לה מושג מה נאמר. נדמה לה שבבת אחת הושלכה למים עמוקים, ומבעד להם היא שומעת רק קולות עמומים, לא מילים של ממש.
***
מאז הגיעה הידיעה על מותו של פרדי, דומה שהבית נבלע בעננה סמיכה, שאינה מתפוגגת. אביה אמנם חזר מיד אחרי השבעה לשגרת עבודתו, אולי אפילו ביתר שאת, עושה שעות רבות וארוכות יותר במשרדו, אבל השמחה, ושמא העליצות הטבעית שבדרך כלל מאפיינת אותו, נעדרת מפניו, מכל אורחותיו. כאילו הוא מתנהל בעולם מכוח מתג הפעלה שהוסט ולא מכוח רצון אמיתי כלשהו.
ואמה היא בכלל נהייתה בבת אחת צללית דהויה של עצמה. פתאום אילזה רואה בה את כל אותות הגיל, הזקנה, שמעולם לא ראתה. אמה מרחפת בשתיקה מעיקה בין חדרי הבית, שאפלה מחניקה אופפת אותם. היא אינה מתעניינת ולא מעוניינת בשום דבר ובאף אחד, מעבר למינימום הנדרש ממנה. לפעמים נדמה לאילזה שאת שיחותיה הארוכות ביותר אמה מנהלת עכשיו עם סוזי הטבחית, ולא עם מישהו מבני המשפחה.
כאילו פרדי היה כל עולמה, שעכשיו חרב. וזה מרגיז את אילזה, כי היא יודעת היטב שלא כך היה. היא יודעת שחרף כל הדיבורים על פרדי הקצין החשוב שבחזית, שמילאו את הבית בחודשים האחרונים, אמה לא באמת התבלבלה או שכחה את סאַת המרורים שפרדי האכיל אותה ואת מרקוס, בשלל מעלליו המבישים ולעתים אף נפשעים. היא זוכרת את הוויכוחים התכופים בין הוריה בסוגיה מה נעשה עם פרדי, האם שוב לשפוך כספים כדי לחלץ אותו מתסבוכת כזו או אחרת? האם להשתדל בעבורו עוד פעם אחת אצל הרשויות, אצל ידידים בעלי השפעה, אצל עמית השוקל לאייש משרה? היא זוכרת היטב את חוסר שביעות רצונה של מגדה, בלשון המעטה, מהתנהגותו של פרדי בכלל, ובפרט כלפי המשפחה. "הילד הזה, רק בושות הוא עושה לנו, אף פעם לא חושב מה כל זה עושה לשם המשפחה, לפירמה שלנו," נהגה מגדה לקבול שוב ושוב.
ועכשיו חרב עליה עולמה. איך זה יכול להיות?
***
"פאפי," היא פונה בערב מושלג ומהוסה אחד לאביה, השקוע בערימת ניירות שמתגבהת על מכתבתו בחדר העבודה.
מרקוס מתאמץ לחייך אל בתו הצעירה והאהובה.
"פאפי, אני לא מבינה משהו," אומרת אילזה ומתיישבת בכיסא מולו, קובעת בכך שעכשיו עליו לחדול ממעשיו כדי להיענות לפנייתה. מרקוס מניח מידו את הדף שהרגע אחז בו. "אני לא מבינה למה אמא כל כך..." היא רוצה לומר שבורה, אבל יודעת שמרקוס לא יסבול הגדרה שלילית מעין זאת, כשמדובר באשתו. היא גם יודעת בחושיה שיש כאן דברים שהיא אינה יודעת.
הוא זוקר מולה גבה בשאלה, ממתין בסבלנות. זה תמיד כוחו של פאפי, חולפת בראשה מחשבה לא קשורה, הוא אף פעם לא ממצמץ ראשון, בשום דבר ועניין.
"אני לא מבינה למה אמא כל כך... מלאה בעצב שלא נגמר," היא פולטת לבסוף, מקווה שהצליחה לשאול את השאלה שמטרידה אותה מבלי לשאול אותה ישירות. היא מתקשה לנווט שיחות כגון אלה, מעדיפה תמיד דיבור ישיר, אבל כבר יודעת שלפעמים דווקא הישירוּת אינה יעילה, או בכלל אפשרית. למשל במקרה הזה, כשהיא מדברת עם אביה על אמה.
עכשיו תורה להמתין בסבלנות. בשתיקה. מרקוס מלמד אותה את אמנות המשא ומתן זה זמן, אבל זה בדיוק החלק שבו היא עדיין הכי מתקשה; טרם סיגלה לעצמה אורחות סבלנות וכושר המתנה לתשובה מבלי להסגיר קוצר רוח, וגרוע מכך, מבלי להפגין זלזול בבן שיחה המתמהמה. עכשיו היא מתאמצת במיוחד, כי זה אבא, והיא שאלה על אמא. היא יודעת שנכנסה לשדה מוקשים ועכשיו עליה להיות זהירה שבעתיים.
מרקוס מחליק בכף יד דובית אחת על פניו הטרודות, מיישר בידו האחרת בהיסח הדעת את ערימת הדפים שלפניו. אחרי פרק זמן שנראה לאילזה כנצח שבו היא מצליחה לשבת בשקט במקומה, בלי לנדנד או להקפיץ רגל, או למרוט קווצת שיער מרקוס מיישיר אליה מבט.
"את צודקת," הוא אומר ועיניו קודחות בעיניה. "העצב של אמא מאוד גדול." הוא נשען לאחור בכיסאו הרחב, עיניו לא משות מעיניה. הוא מתלבט. מצד אחד זו אילזה, הילדה הכי חכמה וחדה שלו, הילדה שנולדה עם תבונה של בוגרת. מצד שני זו אילזה, והיא אמנם כבר בת חמש עשרה, אבל היא רק בת חמש עשרה.
מרקוס מקבל החלטה. הוא מזדקף בכיסא, מערבל לרגע בכפו את רעמת שערו, רוכן לפנים, מניח את מרפקיו על השולחן ומשלב את כפות ידיו זו בזו.
אילזה נדרכת. היא מכירה את מנח הגוף הזה של אביה, שכולו אומר, שימו לב, עכשיו ייאמר משהו חשוב.
"מה שאני מספר לך עכשיו, אילזה, אני מספר לך כי אני יודע שאת ילדה גדולה וחכמה וחזקה, ומגיע לך לדעת גם דברים כאלה בנסיבות שנוצרו." הוא מכחכח בגרונו.
אילו נסיבות, תוהה אילזה. ממתי שאלה משפחתית קשורה ב"נסיבות", שזה מונח שלמדה כי אביה משתמש בו בהקשרים עסקיים. למשל, בנסיבות שנוצרו אין שום מקום לדבר על הפחתת מחיר.
נסיבות?
"המוות של פרדי יצר סיטואציה מסוימת, סיטואציה קשה לכולנו, אבל במיוחד לאמא ולי. אם כי," הוא ממהר להוסיף, אולי גם להרגיע, "כל אחד מאיתנו מגיב לדברים בצורה אחרת, כי אנחנו הרי שני אנשים שונים," הוא אומר ועוצר לרגע, כמחשב מה יהיה ההסבר הטוב ביותר.
שוב פרדי אשם, מבליחה מחשבה בראשה של אילזה. פרדי המת יצר "סיטואציה", שהיא גם "נסיבות" כנראה, בנבדל מפרדי החי, שיצר בעיות ועשה בושות.
"את יודעת, לִיבּשֶׁן," הוא פונה אליה בכינוי החיבה המרכך, "שאת נולדת הרבה שנים אחרי כל האחים שלך, שהיית מתנה משמים שאמא ואני קיבלנו," הוא פותח, והבעת פניו כולה מתרככת.
אילזה מרגישה תסכול. ותסכול תמיד מלבה את קוצר רוחה: שוב הנאום על איך נולדתי בהפתעה, שהייתי נס רפואי וכל זה? ומה כל זה קשור לפרדי, החי או המת? היא תוהה בינה לבינה ומרגישה את רגלה מאיימת להתחיל לקפץ.
"אז אנחנו, אמא ואני, כל כך שמחנו ושמחים, כמובן ששמחים בך מאז ולתמיד, ומאוד גאים בך על ההישגים הנפלאים שלך בלימודים ובכלל..."
אילזה זעה במושבה, מתקרבת לקצה הכיסא בניסיון להרגיע רגל סוררת ולהסתיר את חוסר סבלנותה.
מרקוס מבחין בהזדקפות המשונה שלה, אבל אינו סוטה מהקצב שהכתיב. "כל האושר הגדול שהכנסת לחיים שלנו, כך אני חושב, באמת גרם לנו להתמקד בטוב שבחיינו. תוסיפי לכך את הנכדים שנוספו לנו למשפחה בשנים האחרונות, את החיים הטובים של כל הילדים. אפילו," הוא מוסיף בחיוך קצת מריר, "פרדי, שהחיים שלו חזרו לדרך הישר מאז שהתגייס לצבא... אז כשיש כל כך הרבה דברים טובים, קל להבין למה אנשים לא מתעכבים על דברים פחות טובים."
הוא בוחן את הבעת פניה.
היא מרותקת ובה בעת מבולבלת. לא מבינה לאן הוא חותר.
מרקוס משחרר אנחה. "אבל האמת, ליבשן, שלא תמיד הכול היה נפלא בחיים שלנו, של אמא ושלי. ואני חושב, בעצם אני יודע, שהמוות של פרדי החזיר, במיוחד לאמא, את המחשבות והזיכרונות על הדברים הרעים שקרו בעבר, ולכן היא כל כך עצובה," הוא אומר ומוסיף, "יותר עצובה ממה שאת אולי חשבת שיגרום המוות של פרדי."
איזה אבא חכם יש לה. אבל על איזה דברים רעים הוא מדבר?
"תספר לי, פאפי. איזה דברים רעים?" היא שואלת בשקט ענייני. ושוב נדמה לו שהיא בת חמישים, לא בת חמש עשרה.
והוא מספר. ליתר דיוק מונה. לפי הסדר. ארבעה אחים ואחיות. שלא היה לה מושג שהיו, שמזמן אינם.
איגנץ רוזנברג. "הבן הראשון שנולד לנו. הבכור האמיתי. הוא הגיע כמעט עד בר מצווה. מת מדיפתריה. נדבק מרוזליה הקטנה."
גיזֵלה רוזנברג. "היא היתה תינוקת, בת שנה בסך הכול, כשהלכה לישון ולא התעוררה. מיתת נשיקה של תינוקות, הרופא קרא לזה. אמא שקעה בעצב גדול. הרופאים המליצו לנו להביא עוד ילד לעולם, כדי לעזור לה להתגבר. ואז נולדה רוזליה."
רוזליה שהדביקה את איגנץ.
רוזליה רוזנברג. "היא היתה רק בת שנתיים כשמתה מדיפתריה. מלידה היתה תינוקת חלשה, שגדלה להיות פעוטה חלשה. השד יודע מי הדביק אותה בדיפתריה. והיא הדביקה גם את איגנץ. ומתה חודש לפניו. המזל הגדול שלנו אז, בעיקר של אמא, היה פרדי. כן, דווקא הוא. הוא היה בן חודשים ספורים כשרוזליה ואיגנץ חלו, וכדי להגן עליו, לאמא לא היתה ברירה אלא להתרחק מהחולים ולטפל בתינוק הקטן הבריא. ולהישאר חזקה בשבילו."
הוא מועך בעוצמה את עפעפיו, כמי שמצווה על דמעות סוררות לחזור לאחור.
והוא לא עוצר. "כשרוזליה ואיגנץ מתו אחד אחרי השני, אמא ואני החלטנו לגרש את המוות מהחיים שלנו. לא לדבר על הילדים המתים. לעולם לא לצער את החיים בגלל המתים."
אילזה זוקפת גבה.
מרקוס אינו עוצר, המניין טרם הסתיים.
היינריך רוזנברג. "שנה אחרי שרוזליה ואיגנץ מתו, נולד לנו היינריך. תינוק יפה ובריא וגדול. הוא היה בעינינו הוכחה שבחרנו בחיים והם בחרו בנו. אבל כשהיה בן שלוש, מחלת השנית לקחה אותו."
אילזה המומה. בתוך עשר דקות נהפכה מילדה שאחד מארבעת אחיה נהרג במלחמה, לילדה שהיו לה עוד ארבעה אחים ואחיות שמעולם לא הכירה, שכולם היו חלק ממשפחתה עוד לפני שהיא היתה חלק ממנה. שהוריה אהבו והתאבלו עליהם עוד לפני שחשבו עליה בכלל. שאולי לא היתה באה לעולם אילו לא היו מתים.
בחילה עולה בה. אסור לי, אסור לי, היא משננת לעצמה, לא מסירה את מבטה מאביה, שיושב מולה עטוף בצער מבוגרים מפחיד ונורא. אסור לי לבכות עכשיו.
***
אילזה מהדקת לגופה את המעיל הכבד, מרכינה את ראשה מול פתותי השלג שלא מפסיקים לרדת. ידיה תחובות עמוק בכיסי מעילה, הימנית לופתת בחוזקה מפתח גדול.
זאת פעם ראשונה שהיא לוקחת דבר מה מאבא מאחורי גבו. כשהיתה קטנה, ואחיה עוד התגוררו כולם בבית, נהגה לקחת מדי פעם פריטים מחפציהם מבלי לבקש את רשותם ותמיד תירצה זאת בכך שגם הם עשו זאת לה קודם. גם מאמה לקחה פה ושם משהו מבלי לבקש מפורשות, אבל מדובר היה תמיד בפריט זניח ובעיקר, בעצם, בהצצה לא מותרת ברשומות שאמה ניהלה ותמיד עוררו את סקרנותה. אני רק מציצה, נהגה לומר לעצמה, ותמיד מחזירה עוד לפני שאמא מרגישה. ובדרך כלל גם התאכזבה מהתוכן: מתכון נוסף לעוגה, רשימת קניות או עצה בנוגע למרקם של משחת קסם כלשהי לדברי אמה שאילזה לא מצאה בה כל קסם.
הפעם לקחה במפגיע בלי רשות את המפתח שעכשיו נמצא בכיסה. לא משום שחששה לבקש, אלא משום שידעה שאבא פשוט לא יסכים. לא יסכים לתת לה את המפתח, לא יסכים שתלך בעצמה. לבית הקברות.
ולכן המתינה למועד נסיעתו השבועית העירה בענייני עסקיו, וברגע ששאון קרקוש הכרכרה ונקישותיהן של פרסות הסוסים נמוגו לחלוטין, התגנבה בחשאי לחדר העבודה של מרקוס. וכיוון שידעה כי עליה להזדרז, הקדישה מחשבה מקדימה מדוקדקת לסוגיית מיקומו של המפתח.
ימים ספורים אחרי השיחה עם אביה על אודות מי שעכשיו כינתה במחשבותיה "אחיה הנעלמים", שמעה את אביה מציע לאמה לפקוד את בית הקברות שבקצה עיירתם הפרוורית. "אולי דווקא זה, מגדה אהובתי, יקל את כאבך. אולי סיור קצר בנחלה המשפחתית שלנו," אמר בטון שהתאמץ להיות רך, כמעט משועשע, "יקל עלייך. נלך להגיד שלום לילדים שמיהרו מדי ללכת מאיתנו," אמר בקול נסדק.
אילזה, שהסתתרה במסדרון החשוך מעבר לדלת הפתוחה למחצה של חדר השינה של הוריה, עקבה אחר צלליותיהם המתקרבות זו לזו, דבקות זו בזו לגוש אחד. כאלה הם הוריה. שונים כל כך בזוגיותם מכל שאר קרובי משפחתה, מהורי חבריה ללימודים.
לאילזה אין סבלנות לכל דברי החיבובים שוודאי ימשיכו להרעיף זה על זה, אבל היא רוצה לדעת באיזו נחלה מדובר, ומה הקשר בין נחלה לבית קברות.
כן, היא כבר בת חמש עשרה, אבל מעולם ביקרה בבית קברות כלשהו. עד פרדי, לא הכירה מקרוב אנשים שמתו. סביה וסבותיה, כולם מתו עוד בטרם נולדה. ולפרדי, שהידיעה על מותו אמנם כבר הגיעה לפני שבועיים והמשפחה אף ישבה עליו מעין שבעה, לא נערכה הלוויה ולא נכרה קבר. הוא נקבר בחזית שבה נפל, לצד חיילים אחים, כך הוסבר ונאמר. כשהמלחמה הארורה תיגמר, אמר אבא, הם יפעלו להביא את פרדי לקבורה בבית הקברות היהודי המקומי.
אילזה יודעת היכן הוא. מקום אפוף מסתורין, שחבוי מאחורי חומה ובה דלת עץ כבדה, מוגפת ונעולה במנעול גדול. עצים גבוהים שמיתמרים מעבר לחומה מונעים כל אפשרות להציץ לצדה האחר. הילדים בבית הספר נהגו לספר שמסתתרים שם שדים ורוחות, ואם השער ייפתח הם יפרצו החוצה ויפוצו לכל עבר.
הילדים בבית הספר היו מטומטמים. אילזה משוכנעת שחלקם נותרו כאלה, בלי שום קשר לסיפורי שדים ורוחות.
עכשיו היא שומעת את אבא מבטיח לאמא שידאג שהמנעול בדלת בית הקברות ישומן, כדי שהמפתח "לא ייתקע כמו בפעם שעברה".
ככה היא יודעת שלאבא יש מפתח משלו לבית הקברות. אולי לכך כיוון אביה כשדיבר על נחלה. האומנם בית הקברות הוא נחלה משפחתית?
כעבור יומיים יוצאים הוריה בשעת אחר צהריים מוקדמת, עטופים במעיליהם, וחוזרים כעבור כשעה, חוטמיהם אדומים מקור ועיניה של מגדה נפוחות מבכי. אילזה מספיקה לראות את מרקוס שולף מכיס מעילו מפתח גדול רגע לפני שהוא נבלע בחדר העבודה שלו.
ככה היא יודעת איפה עליה לחפש את המפתח. והיא גם יודעת שהוא יחליק בקלות למנעול, שייפתח בתנועה חלקה.
היא מוצאת אותו מונח באגרטל הבדולח הצהבהב, שניצב על מדף אמצעי על הקיר הצדדי, ליד תמונת הוריו של אביה, סבא מוזס וסבתא הנרייטה, שאותם לא הכירה אך שמעה אינספור סיפורי שבח והלל על אודותיהם מפי מרקוס. בעיני אילזה, צמד האנשים שניבטים מהתמונה חוּמת הגוונים, נראו תמיד חמורי מבע עד זעופים, אנשים שמבטם מופנה אל אופק עלום כלשהו, ואם לשפוט על פי ארשת פניהם ככל הנראה גם עגום.
כל כך מתאים לאבא להחזיק את המפתח לבית הקברות לצד תמונת הוריו. כאילו שהאב סב מוזס, שמרקוס מדבר עליו ביראה ובהערצה גלויות ובלתי נגמרות, הוא גם אדון בית הקברות הזה. אף שהוא מת כבר מזמן.
היא חומקת לדרכה, בצעדים מהירים ככל שמתירים מעילה ומגפיה הכבדים. הקור העז מדרבן אותה לשמור על קצב זריז, והיא מקפידה ללכת בצמוד לחומת האחוזה, נסתרת ככל האפשר מעיניים בולשות ומנתיב הליכתם של עוברים ושבים ברחוב.
אבל הרחוב שומם בין כה וכה. הקור הבריח אל הבתים את כל מי שאינו חייב להיות בחוץ. היא יודעת שמוטב כך, כי כך איש לא יתהה על מעשיה.
אחרי הליכה מאומצת של כחצי שעה, היא מגיעה אל השער הכבד. היא שולפת את המפתח ביד עטויה כפפה ובכל זאת נוקשה מקור, מתקשה לפרום את אצבעותיה הקפוצות, לנתב את המפתח אל המנעול. כשהיא מצליחה לבסוף לפתוח את המנעול ולהסירו, היא נתקלת בבעיה שלא הביאה בחשבון: השלג שנערם על הקרקע חוסם את תנועת הדלת.
היא בוטשת בשלג ברגליה הקצרות, קצרות הרוח, מסיטה אותו לצדדים במגפיה, מושכת את הדלת סנטימטר אחר סנטימטר, יוצרת פתח צר. כשהמרווח שנוצר מאפשר לה להידחק פנימה היא נכנסת ורוקעת ברגליה להסיר ממגפיה שלג עודף.
היא מרימה את עיניה ורואה שהיא עומדת בקצה מתחם שנראה כגן מלבני גדול זרוע שבילים ומוקף עצים, אלא שבמקום ערוגות פרחים שתולות בו מצבות. לבנות ואפורות, מתגבהות ושפופות, רחבות וצרות, מרוחקות וצפופות. היא פוסעת בשביל הקרוב אליה, מתקדמת בצעד מהוסס בין המצבות, מתאמצת לקרוא שמות וכתובות חקוקים באבן. לובן מסמא פרוש על הכול ומקשה את הקריאה.
"פְרַייטָג", היא מבחינה לפתע בשם מוכר, ולידו כיתוב בסימנים זרים, משונים. השפה היהודית, היא נזכרת, זאת שאמא שונאת ואומרת שהיא מקלקלת את הגרמנית. פרייטג כמו יום שישי, כמו שם המשפחה של הילד אדום השיער שלמד שנה מעליה בבית הספר היסודי. זה שהילדים תמיד צחקו עליו כיוון שגר בבית ורוד. לושי, קראו לאמא שלו. ולא היה לו אבא. ובגלל זה, אמרו הילדים, יש לו בית ורוד. כי אין לו אבא. לוּ היה לו הוא לא היה מסכים לגור בבית ורוד. הילד אדום השיער כבר לא לומד איתה בבית הספר. הוא אינו לומד בכלל, הוא עובד. אם אינה טועה, באחד ממחסני הסחורות בחברה של אבא. מעניין מי הפרייטג שקבור כאן. אולי אבא של הילד אדום השיער. זה שלא היה מסכים לגור בבית ורוד.
היא ממשיכה הלאה, תרה בעיניה אחרי שם משפחתה, נתקלת בעוד כמה שמות מוכרים מהעיירה, מהקהילה.
תפזורת המצבות, שנראתה לה בתחילה אקראית, מתחילה להיראות הגיונית כשהיא מבינה שהמצבות מקובצות משפחות משפחות.
כשהיא מגיעה להצטלבות שבילים ראשונה, היא רואה את השם "רוזנברג" מתנוסס בראש מצבה גדולה במיוחד.
היא מתקרבת, נעמדת מול האבן שמיתמרת מעליה. מוזס רוזנברג. סבא שלה. אבא של אבא. לידו הנרייטה, אשתו. סבתה.
אילזה מסתכלת באבן שאינה מסגירה דבר, נזכרת בסיפוריה של אדית על סבתא הנרייטה, שאותה היא זכרה היטב, סבתא הנרייטה שגרה עם המשפחה אחרי שהתאלמנה, ובשנות חייה האחרונות היתה חולה ורתוקה למיטה. אילזה מעולם לא התעניינה לדעת במה הסבתא שלא פגשה מעולם היתה חולה, אבל היא זוכרת שסופר לה כי מרגע שחלתה אחיה הגדולים עשו ככל יכולתם להתחמק ממנה. הגיוני, מבזיק בה הרהור, זקנים חולים דוחים ילדים.
סמוך למצבות הסבא והסבתא היא נתקלת במצבה צנועה הרבה יותר בממדיה, מצבה מצטנעת, כאילו מסתתרת וחוסה בצלם של מוזס והנרייטה. רוזה רוזנברג הוא השם החקוק בה, לצד תאריכי לידה ומוות שמסגירים חיים קצרים מאוד. לידה, כמעט צמודה אליה, מצבה קטנה אילזה כבר מזהה שזו מצבה של ילד ועליה חקוק השם ליאופולד רוזנברג.
מי אלה? מה הקשר שלהם למשפחה? הרי לא ייתכן שאביה שכח למנות עוד כמה אחים מתים שהוסתרו מפניה. אולי אלה ילדים מתים של הדוד קרל, אח של אבא? אולי גם לו היו ילדים שמתו והועלמו.
היא חייבת לשאול את אדית. שבוודאי תדע. וגם אם לא תרצה לגלות, בסוף היא תספר לה, כי אדית לא באמת מצליחה להסתיר ממנה דברים.
מאחורי המצבות של סבא וסבתא והלאה, שמאלה מאלה של רוזה וליאופולד העלומים, יש מרווחים פנויים. קצת הלאה משם, כאילו באמצע השטח הריק, ניצבות זו לצד זו ארבע מצבות קטנות. אילזה מתקרבת ורואה את השמות שחיפשה. איגנץ רוזנברג. גיזלה רוזנברג. רוזליה רוזנברג. היינריך רוזנברג. ארבעת אחיה הנעלמים, שעד לפני זמן קצר לא ידעה בכלל שחיו. ומתו. היא בוחנת את סביבתה. את המרחק שנפרש בין קבריהם לשביל.
אז זאת כנראה הנחלה המשפחתית שאבא דיבר עליה. ושמור בה מקום לכולם. מסביב היא רואה עוד שמות שנדמה לה כי שמעה מוזכרים בעבר, בכל מיני אירועים משפחתיים. בני המשפחה המורחבת, כמו שאמא מכנה אותם ושכמותם, למשל כשהיא מדברת על עוד דודן או דודנית רחוקים, שהיא מנסה לשדל את אבא לקבל אותם או את אחד מילדיהם לעבודה במשרה כלשהי בחברה. אילזה בדרך כלל לא מקשיבה בשימת לב רבה לסקירת עץ המשפחה, אין לה סבלנות לכל אלה, בעיקר כי כמעט תמיד מדובר באנשים מבוגרים ממנה בשנים רבות. בהיותה "ילדת הנס" המשפחתית, אין לה דודנים בני גילה.
היא חוצה את השטח אל שביל אחר, פוסעת לאורכו, מגיעה לשורת העצים התוחמת את בית הקברות וסוקרת את סביבותיה.
כן. אין ספק שגם בבית הקברות, כמו בעיירה, משפחת רוזנברג היא המשפחה הדומיננטית. המרכזית. הגדולה ביותר. החזקה מכולם.
מחשבה צינית עולה בה. אנחנו חזקים במוות כמו בחיים.
***
היא תהיה כמעט בת ארבעים כשתבוא לסייר בפעם האחרונה בחייה במקום שמתישהו, היא אינה זוכרת מתי, החלה לכנות בינה לבינה נחלת המוות המשפחתית. היא לא תדע, כמובן, שזאת הפעם האחרונה. מבחינתה זה יהיה סיור בטרם פרידה זמנית, רגע לפני שתעלה על סיפונה של אונייה שבה תחצה את הים ואשר תחצה גם את חייה.
לפני ואחרי.
ובחיים שאחרי לא היה מקום לשום דבר מלפני, גם לא לנחלת המוות המשפחתית.
אבל באותו יום שטוף שמש קרירה של אביב, כשהעצים המקיפים את בית הקברות אִווששו בכל גוני הירוק של צמרותיהם והדלת הכבדה נפתחה בקלות אל מבוך שבילי המשפחות, אילזה תעשה את דרכה ביניהם בזריזות של בת בית, וליתר דיוק: בעלת בית.
בזעף תציין לעצמה שתצטרך שוב להחליף מילים תקיפות ונחרצות עם רוּדי, עובד המועצה, שמשפחת רוזנברג מממנת את משכורתו זה שנים, ולחמר בו בנוגע לתחזוקת המקום. השבילים זקוקים לטאטוא נמרץ יותר, אבני השפה משוועות לשכבת צבע טרי, יש לעבור על כל המצבות ולוודא שהשמות והכתובות קריאים, לגזום את ענפי העצים ולנקות את אבני החומה.
דומה שהמשמעת התרופפה מעט בחודשים האחרונים. אולי זאת השמועה על נסיעתה שהורידה את מפלס הדריכות אצל אחדים מהעובדים, היא תהרהר ברוגז ותעווה את פניה מול המצבות השותקות.
היא תניח פרח ואבן קטנה על כל מצבה משפחתית ונוספו רבות מדי לטעמה במהלך השנים תיגע קצרות בכל אחת מהן בהבטחה דוממת שתמשיך לדאוג לכבוד המקום ותשוב במהרה.
מה שלא יקרה לעולם.
הפעם היא גם תדע היטב מי כל אחד מהנוכחים הנפקדים מהחיים. כמו אותה רוזה, שהפתיעה אותה בביקורה הראשון והחשאי במקום, והילד ליאופולד שלצדה. רוזה, כך למדה לדעת, היתה אחותו "המופקרת" של אביה מרקוס. כן, אחיה פרדי לא היה הראשון לבייש את המשפחה המיוחסת והגאה, שלא לומר גאוותנית. רוזה היתה האחות ששמה לא הוזכר כי הרתה מחוץ לנישואים בהיותה בת שבע עשרה, ועוד לאחד מעובדי התחזוקה הזוטרים באחוזה המשפחתית. שסולק מיד מהמקום. סבא מוזס וסבתא הנרייטה לא יכלו לשאת את הבושה. אבל על הסדר החברתי והתדמית חובה היה לשמור, ולכן רוזה נשלחה למקום רחוק, ילדה את בנה וחזרה עם התינוק, שהוצג כאסופי שהמשפחה אימצה. אלא שלא עברה שנה מהלידה ורוזה שבורת הלב והרוח ובנה התינוק מתו שניהם, בזה אחר זה, ממחלה מסתורית ששמה מעולם לא נהגה.
- פרק 7 -
עכשיו
לאבא שלי היו אח גדול, שהוא אהב והעריץ בדרכו המרוחקת מאופקת מילדות, ואחות קטנה, שהכירה לו את אמא שלי, נעמי. כשהוא התחתן עם אמא שלי, הוא קיבל בעסקת חבילה אישה בית וחותנת סבתא אילזה, שבראשית נישואיהם הם גרו איתה ובהמשך היא גרה איתם, עד סוף ימיה. ולמרות המארג הצפוף לכאורה הזה, קשה היה להגדיר את אבא שלי כאיש של משפחה.
את אחיו ואחותו ובני זוגם מעולם לא מנה עם חבריו הקרובים. את הוריו לא טרח לבקר מעבר למינימום הנדרש ומעולם לא שאל בעצתם או לדעתם, מרגע שנחשב בגיר. אחרי מות אביו, אמו החולנית נחשבה בעיניו לטורח מחויב מציאות. חוג ידידיו לא כלל בני דודים ושאר מחותנים. הוא שנא חתונות, בריתות ושאר שמחות משפחתיות, ותמיד העמיד פנים שאין לו מושג במי מדובר ומהי באמת קרבת הדם המחייבת את נוכחותו באירוע, גם כשידע היטב מי הנפשות הפועלות. חגים ומועדים מהסוג שבדרך כלל מחייבים התבשלות במיצים משפחתיים היו מאוסים בעיניו, והוא השתדל לחמוק מהם בכל דרך אפשרית. הוא היה מקצר ככל האפשר כל התכנסות או ארוחת חג כזאת, ואם היתה נערכת בילדותי אליפות עולם בקריאה מהירה של ההגדה חלקה הראשון בלבד, כמובן הוא לבטח היה זוכה בה, בפער ניכר מאחרים. את שירי ההגדה הכרתי בעיקר מבית הספר. אצלנו לא שרו. למה לעכב את האוכל, מי צריך את זה, היה מפטיר.
כיליד הארץ שגבולות משפחתו הקטנה אבא אמא אח אחות שורטטו לו היטב בילדותו, הוא לא חיפש איש במדור לחיפוש קרובים, בגולה דוויה או בחוצלארץ, שאליו נסע כבר בשנים שבהן רק מעטים יצאו את גבולות הארץ והמדינה, שדרשה הצגת אישור על רכישת דולרים בסכום מרבי נקוב ונמוך. ובשנים שבהן ילדים חיפשו שורשים לעבודות בית ספר, פרויקטים של עצי משפחה העלו בו גיחוך כמעט מזלזל.
עד שיום אחד, דווקא בזקנתו, ניעור בו איזה דחף, אולי בכלל יצר בילוש הוא תמיד אהב לקרוא בלשים והוא איתר בנבכי המחשב ענף משפחתי עלום משפחת גולדוַוייץ. משפחה שמעולם לא שמענו עליה, ששמה לא דמה במאום לשם משפחתו, לא המקורי ובוודאי לא המעוברת; שם שלא נקשר בשום וריאציה לשם משפחתו המקורי, וריאציות שבינתיים החל לאסוף רבות מהן משלל ארצות ושפות, והיה משוכנע שעוד מעט קט יוכיח לנו כי הם קרובי משפחה.
גולדווייץ, חזר ואמר והדגיש, מנסה לשדל אותי ואת אחי להצטרף למסע החיפושים שלו.
אבל אני לא הכרתי שום גולדווייץ.
את סבי מצד אבי אני לא זוכרת בכלל הוא מת כשהייתי בערך בת שנתיים.
את אמו של אבי, סבתי החולנית, בקושי הכרתי. רק לעתים רחוקות הכריח אותי להתלוות אליו לביקור קצר אצלה, ביקורים שכולם עוררו בי פחד עז מפני האישה שארשת פניה היתה תמיד רשת צפופה של דאגות וחמיצות, שתמיד התנשמה והתנשפה, ותשובתה הקבועה לשאלת אבי "מה שלומך", היתה "אוי, רע מאוד" ואחריה בא פירוט מיחושים שעורר בי בכל פעם מחדש חשש שעוד רגע היא תמות, או לבטח תתעלף.
זה לא קרה אז, היא מתה שנים רבות אחר כך, אי שם בשנות השמונים שלה, בבית חולים, לא לעיני אף אחד מהנכדים שלה.
ואני לא הכרתי אף אדם נוסף במשפחתו של אבי, למעט אמו המרתיעה ודודי ודודתי ומשפחותיהם, שהיו יותר בגדר פריטי מידע מאשר אנשים אמיתיים בביוגרפיה המתהווה שלי.
ופתאום גולדווייץ. וקנאוּת של ממש מצדו לאיזו שושלת שניסה בכוח למצוא. להתחבר אליה. לחבר אותי אליה.
הוא רצה לנסוע לרוסיה, ואולי זה היה בכלל לצ'צ'ניה, לשוטט ברחבי הסְפר והכפר בפולקסווגן מסחרית ולחפש קרובים עלומים, בימים שבהם מסע כזה לרוסיה המתפרקת דמה יותר מכול למסע התאבדות שיעי.
סירבתי. מה לי ולהרפתקה מפחידה כזאת.
אני פחדנית. והגולדווייצים, בני משפחתו או שלא, אינם באמת בני משפחה שלי, מוכרים או אבודים.
המשפחה שלי היתה סבתא אילזה. המעט שסיפרה וכל מה ששתקה.
חשבתי שזה יעבור לו. הוא הרי לא איש של משפחה.
זה לא באמת עבר לו.
החיים עברו לו.
***
נזכרתי בכמיהה הזאת שלו למשפחה שלא הכיר, שלא היה לו סיכוי של ממש להכיר, זמן קצר אחרי שהחל המרדף שלו אחרי השורשים שהתכלו.
סבתא אילזה כבר מזמן לא היתה בין החיים, והנה אני עצמי נוסעת בעקבות קצה חוט פרום, מקרי, לצד האחר של הים, לפגוש אישה שאין לי מושג מי היא, ולגמרי במקרה מישהו חיבר משהו ואותה אלי, ואותי אליה.
קראו לה אולריקה.
לאולריקה מעולם לא היה שום קשר למשפחתה של סבתא אילזה, משפחת רוזנברג, וגם לא לשום משפחה יהודית אחרת שבניה ובנותיה טמונים בבית הקברות שבקצה עיירת הפרוור של וינה. אולריקה בכלל לא היתה יהודייה או היסטוריונית במקצועה, או כל דבר אחר שההיגיון היה מותח קו מחבר בינו לבין מפעל חייה המאוחרים. כשפגשתי את אולריקה הממושקפת והמטופחת, היא היתה גמלאית אוסטרית. מצפונה התעורר בשלב מאוחר בחייה ולא נתן לה מנוח, ולכן היא מינתה את עצמה לשומרת הזיכרונות האבודים של אותה קהילה יהודית שהיתה ואיננה עוד.
כעבור שנים אחדות היא תוציא ספר בן ארבעה כרכים שמתעד בפרטנות משפחות בקהילות יהודיות שחיו בסביבת וינה באוסטריה והושמדו בשואה, ותשלח לי עותק עם הקדשה.
אבל באותו יום קיץ אוסטרי שדמה יותר לסתיו ישראלי, היא אספה אותי במכונית גולף אדומה שהדהירה למרכז העיירה, שבמאה אחרת, באלף אחר, היתה מרכז עולמה של סבתא אילזה. באנדרטה לזכר תושבי המקום שנפלו חלל במלחמת העולם הראשונה היא הצביעה על שמו של פרדי, ואחר כך לקחה אותי לקצהו של הרחוב הראשי, ושם שלפה מכיסה מפתח ברזל גדול וישן ופתחה דלת עץ כבדה אל נחלת המוות המשפחתית הגדולה.
היא סיפרה לי על רוזה וליאופולד, איגנץ וגיזלה ורוזליה והיינריך, וכל האחרים שסבתא אילזה שתקה כל חייה, כמו הוריה, ולקחה איתה למנוחת עולמים.
ואני עמדתי שם המומה, בין המון מצבות שנשאו את השם רוזנברג, מצבות למתים שלא ידעתי על חייהם, כולם כולם בני משפחתי שלא שמעתי עליהם מעולם. ובכיתי.
עליהם.
עלי.
על כל המשפחות האבודות.
גם זאת של אבא שלי.
שידע לבכות רק על סבתא שלי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
