לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-10-
עלינו לדירה בנביאים, ועוד במדרגות המטונפות הוא התחיל לומר לי שהוא יחטוף על זה בגללי, רק מזל רע אני מביאה לו, וגם ככה חושבים דברים רעים על המיסיון, שם רע מאוד יצא לישו המושיע, האם אני לא זוכרת את כל המכות שהוא קיבל מהברסלבים המשוגעים? ומכהנא על כל החוברות שהוא מחלק? ועכשיו רק חסר לו שיגידו שהוא גם חוטף ילדים ואת הנשמה שלהם. וכל הזמן הזה, עד שעלינו לקומה האחרונה, עלו וירדו מולנו נזירים אתיופים לבושים גלימות שחורות ותקעו בנו מבטים.
הבית היה חשוך והיה בו ריח מוזר. ישו פתח את ארון החשמל והדליק את האור משם. אחר כך במטבח הוא פתח עוד ארון — היו שם אולי אלף שקיות של מרק פטריות והוא לקח ספל ולתוכו שפך מים רותחים על שקית כזאת ונתן לי. אמרתי שאני לא רוצה. יצא מזה ריח של בטון, אבל לרגע שמחתי שלפחות הרחתי, כי פתאום הבנתי שבקדמה, חוץ מהוויסקי, לא היה ריח לשום דבר. עכשיו, כשאני כותבת לכם, עולה בי שאלה מסקרנת: למקום שאתם יושבים בו, אדוני השופט והסוציאליים, יש ריח? איזה ריח בכלל יש לצדק? כי רק עכשיו, אחרי כל מה שעברתי, אני מבינה שבמקומות לא אמיתים אין ריח.
ישו אמר שהוא ילך לחפש לי אוכל נורמלי. בינתיים חיפשתי בכל הארונות עד שמצאתי ויסקי סקוטי מוחבא. שתיתי מהר את טעמו של אלוהים, וכשישו חזר הוא בכלל לא שם לב לזה. הוא החזיק שקית עם בגדים מכוערים. ביד השנייה החזיק לחמנייה ושמנת. הוא ערך את הדברים על השולחן ואמר שאני צריכה לאכול. אבל אני, אולי בגלל שלא אכלתי הרבה זמן ואולי בגלל הוויסקי, התחלתי פתאום להקיא. ישו נבהל מאוד. פתח לי את המים במקלחת, התכופפתי עם הראש ישר לתוך זרם המים והיה להם טעם של ברזל. ישו עמד בצד וכל הזמן שאל את עצמו מה הוא יעשה איתי.
כשנרגעתי והפסקתי לרעוד, ביקשתי ממנו שיספר לי על עצמו. אני חושבת שהוא התחיל לדבר רק בגלל הפחד שאקיא לו עוד פעם מול הפרצוף.
הוא בא מסקוטלנד, ממשפחה מאוד־מאוד חשובה, שלפי המסורת היתה אחת מהמשפחות הראשונות שהפכו לפרוטסטנטיות. רגע, פרוטסטנטית, את יודעת מה זה? הוא שאל ומיד המשיך, לא חשוב, הרי אתם פה בארץ לא יודעים מה ההבדל בין קתולי לאנגליקני, זה עוד לפני שהנרי השמיני התאהב באן בולין הזאת. היתה לו התגלות. בעצם לא אחת, אלא כמה וכמה. שאלתי מה זאת אומרת התגלות. "ראיתי שהשליחים של המושיע שמו לי על הראש כתר של האפיפיור," אמר ישו. "בחלום?" שאלתי.
"זה לא בדיוק חלום. זה כמו נס. לכולם קורים נסים כל הזמן, אבל לא כל אחד מצליח להבין שקרה לו נס."
הקשבתי לו חזק־חזק. וכל הזמן הזה חשבתי שאני שומעת משהו בין המילים שלו ובין הכאילו פטריות של המרק שלו, הרגשתי שאני הולכת לגלות משהו.
אז לאחר כל ההתגלויות שהיו לו, הבין ישו (אגב, שמו האמיתי היה ג'ון סמואל קמפבל, אולי הגיע הזמן לומר את זה) שעליו לעלות מיד לארץ הקודש, כי חלום כזה לא מבזבזים סתם ונשארים במקום. חלומות כולם חולמים, הוא אמר, אבל ויז'ן יש רק לאנשים מיוחדים. חיכיתי בסבלנות שיגמור לדבר על הסבל של הצלוב מלפני אלפיים שנה, ועל כל מה שהוא, ג'ון סמואל, עשה, כולל לנסוע לגליל ולהכין צלב ולנסות לשתול ברוש ואורן וזית כדי לשחזר את הצלב הקדוש, ושאלתי על איזה סבל הוא מדבר, וישו אמר שגם אם נראה לי שאני סובלת, שום דבר בחיים לא יהיה שווה לסבל הנורא של המושיע.
זה עיצבן אותי. אמרתי שזה נשמע לי כמו עסקה מחורבנת. כי איזה מין אלוהים זה שכשסובלים, הוא אומר, "שתוק, האל סובל יותר ממך." ישו לא ענה. מה היה לו לומר על זה? שאלתי מתי בכלל הוא עלה לארץ, וישו אמר שבשנת אלף תשע מאות שבעים ושמונה, ואני התעוררתי לגמרי. כאן הסיפור שלי היה צריך להיגמר: הליר שלי נמצא סוף־סוף, למרות שהוא היה קצת מוזר לעומת כל הלירים עם החזה הרחב שדמיינתי בכל השנים האלה, אבל עם אמא בקבר ואבא שדואג לי פחות או יותר, גם אם יש למרק שלו טעם של בטון, אני חושבת שאפשר להגיד שאני מסודרת. "אז אתה פגשת את אמא שלי," אמרתי.
ואז ישו הסתכל עלי סוף־סוף, ישר בעיניים, ושאל אם אני עדיין מאמינה בשטות הזאת. שאלתי איזה שטות, והרגשתי שכל החדר מסתובב לי ושאני שוב הולכת להקיא.
ישו אמר שאני צריכה תכף ומיד להפסיק עם הפנטזיה המוזרה הזאת. גם סבתא שלי באה אליו והציקה לו בעניין הזה אחרי שברחתי. האם אני לא רואה לאן זה לקח אותי? אנשים שחולמים שטויות כאלה יכולים להגיע למקומות נוראים. לא שאלתי על מה הוא מדבר. בכלל לא היה אכפת לי. הוא הסתכל עלי ואז העיניים שלי ממש בלי רצון התחילו לדגדג לי ונשכתי את השפתיים עד שטיפות דם ירדו לי על הסנטר, והוא קם והלך והביא מגבת, וניגב לי את השפתיים, ואז הסתכל על הרצפה ושתק המון זמן.
וגם אני שתקתי. ואחרי שהוא שתק המון זמן, הוא הרים את המבט שלו מהרצפה ואמר שהוא בחיים לא היה עם אישה.
אני חושבת שידעתי את זה. כי באמת לא היה לו הריח הזה שיש לכל גבר שהיה עם אישה, ריח כבד שתמיד נכנס לנשמה, מתיישב עליה ולא יוצא משם לעולם. אבל עכשיו זה היה ברור. ליר שלי שוב הפנה לי את הגב והלך. כי אם ישו לא היה עם אישה, הוא גם לא היה עם אמא שלי. ועד שהתחלתי להתרגל לחלום שבו אבא שלי לוקח אותי לסקוטלנד להכיר את סבא וסבתא שלי — החלום הזה מת לי עכשיו בידיים.
קמתי מהספה וירדתי ישר למקלט. מה כבר יכולתי לעשות.
ישו ירד אחרַי מהר. ראו עליו שלא נעים לו ממני, הוא הבין הכול. מההתחלה. והוא אמר שאני לא צריכה לבכות, גם כשאמרתי לו כמה וכמה פעמים שאני לא בוכה, ראיתי שכל הזמן הוא בודק אותי בפחד שלא אתפרק לו. הוא הרגיש טוב־טוב את הצער שלי. את זה ידעתי. בכל הזמן שהסתובבתי ברחוב לא הרגשתי כזה צער. וגם לא היה פחד אז, כשהלך על הבית היפה בעין כרם, וגם לא כשסבתא קרעה לי את הראש. הטעם הכי מגעיל בא מהתקווה, לא מהייאוש. זה דבר שכבר למדתי.
ישו אמר לי שאני צריכה לישון, ושבבוקר נחשוב מה לעשות. ובאמת בבוקר ישו אמר שלליפתא הוא לא התקרב הרבה זמן, נהיה שם מפחיד מאז שרבין נרצח, וסבתא שלי כבר ירדה עליו פעם במקל. הוא גם לא יכול לקחת אותי איתו, וכנראה שהוא יחזור לסקוטלנד. הגיע הזמן. אבל הוא חשב על משהו. יש לו חברה, תרזה, אם המנזר של המסדר המרימי בעיר העתיקה. אישה מאוד מיוחדת תרזה, אמר. "יש שם גם הרבה יהודיות שבאות לשם. והם לא יעשו לך שום דבר רע, זה עדיף מלהסתובב ככה ברחובות. אבל שם את לא תוכלי להמשיך לשתות ככה," הוא אמר מהר. הייתי בלי כוח לברוח. גם לאן הייתי בורחת? כל העיר נראתה לי כמו בית כלא אחד גדול. אז ירדנו מהדירה בנביאים ואני לא סובבתי את הראש לכיוון קדמה. הדבר האחרון שרציתי זה לראות את הפרצוף של תמרה, או של מישהי מהבנות שם.
נכנסנו בשער שמול העירייה, וישו אמר שתרזה בטוח תסכים לעזור, אבל אני צריכה להפסיק עם הדמיונות בעניין אבא שלי. אני כבר ילדה גדולה, וחוץ מזה — הרבה אנשים גדולים גדלו בלי אבא.
ואת כל זה מי אומר לי? המשוגע הזה שהגיע מסקוטלנד עד לארץ בגלל איזה חלום על כתר. בחיי שלפעמים אני לא מצליחה להבין בני אדם.
אני חושבת שלישו לא היה נעים ממני שהוא עוזב ככה. כי בדרך לתרזה הוא קנה לי מיץ רימונים וכמה שמלות ערביות שלדעתו היו מאוד יפות ומיוחדות. אולי אם את מרוקאית ברברית שעכשיו עלתה מהסהרה, ולא מישהי שברחה מכל מקום אפשרי. ופתאום שמתי לב שאני עדיין עם השמלת עור שתמרה נתנה לי, אבל ישו אמר לי שלא כדאי להחליף. טוב שבדיוק ככה תרזה תראה אותי ותבין את המצב שלי.
בתוך החומות של העתיקה נרגעתי קצת. ריח ביוב עלה לי ישר לראש והחליף את ריח הבטון של הפטריות, ואחרי ששתיתי מיץ רימונים, ישו עצר לפני דלת מעץ. בצד של הדלת היתה אבן ועליה ציור של גבר שנלחם בדרקון. זה מצא חן בעיני. הרגשתי כאילו אני הופכת דף ונכנסת ישר לתוך סיפור.
תרזה נראתה בדיוק כמו שאתם בטח מדמיינים איך תרזה צריכה להיראות. היה נדמה שהיא עשויה מאור, והיא, אדוני השופט והסוציאליים, לא מילאה שום מסמכים ולא היו לה שום חיים מחוץ לחדר הקטן, שבו ישבנו, וגם לא שום חיים בתוך הבטן שלה. זה היה ברור.
היא לא התקשרה למשטרה או לרווחה, וגם לא שאלה על המשפחה שלי שום דבר, ולא הטיפה לי מוסר ולא שאלה איך ילדה יפה כמוני שלא נראית... הגיעה לעשות כל כך הרבה שטויות. לא, היא לא אמרה את זה. היא רק אמרה שאני בטח עייפה ושאבוא לעזור לה לסדר בשבילי את החדר. היא אמרה לישו שהוא יכול לשבת בינתיים בספרייה, וזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי שמישהו קורא לו בשמו האמיתי, ג'ון. אבל ישו אמר שהוא צריך ללכת, הוא מאוד עסוק, וכשהוא הלך, הוא הסתכל עלי ואמר שיהיה בסדר ושלא אעשה שום שטויות, והרגשתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
תרזה ואני הלכנו במסדרון ארוך, קצת הצטערתי שלא היה לה נר, כי תמיד בספרים הם הולכים עם נר תקוע בתוך פמוט יפה ולא שמים לב שמישהו מסתכל עליהם מאיזה חור. המסדרון לא נגמר, אבל מתישהו הגענו לאיזה תא פצפון. שם תרזה הורידה את כל הסבל של ישו שלא יהיה בולט מדי בעיניים ואמרה שממש אין לי מה לדאוג. יש פה הרבה יתומות, אבל בכל מקרה אף אחד לא יתום באמת, כשהאל איתנו, והמושיע הרי נמצא בדרכנו תמיד ומושיט יד.
היא היתה אישה לעניין, תרזה, ומיד הבינה שאני לא צריכה לתפור או לרקום או איזה שטות מהסוג הזה. היא ראתה איך כל החתולים של הוויה דולורוזה הולכים אחרַי, כשחזרתי מבור המים. "הם מדברים איתך," היא אמרה לי, "אנשים שמדברים עם חיות כמו שלמה המלך, הנשמה שלהם בגאולה," והרשתה לי להכניס אותם לחצר, למרות שמאז שברחתי מליפתא בכלל לא התעניינתי בשום גאולה.
גם הצמחים ישר גילו אותי. הרי בליפתא, בשנים הראשונות, כשסבתא היתה מתחילה לשתות רק מהצהריים ולא מהבוקר, היא היתה עוזרת לי עם הענבים והתאנים. העצים שלנו היו הכי טובים בסביבה, ואחרי שקטפנו — תוך רגע הכול היה נגמר בטרמפיאדה של ליפתא, ששם מכרתי את הפירות. זאת היתה התקופה שבה ללוונדר ולגרניום היה ריח נעים במיוחד.
וגם פה במנזר: כאמל הגנן בא פעמיים בשבוע והופתע ממה שראה. כל הירקות התגלשו על הגדר. העצים כמעט התאבדו מרוב פירות. הוא קרא לי "בוסתנג'ית". החרוב הענקי — שאני עכשיו רואה שהוא עדיין כאן — היה ג'נטלמן, וכשהוא פרח לא יצא ממנו ריח של זרע, בכל זאת מנזר של בנות.
במנזר הרגשתי בפעם הראשונה שקט.
בכלל לא היה אכפת לי מה שקורה בחוץ. לא חשבתי על הטרוריסטים בליפתא. לא חשבתי על תמרה ועל קדמה — כמו שעכשיו אני חושבת כל הזמן. לפעמים היו באות בחורות שלפי הבגדים נראה ששלפו אותן ישר מאיזה גבר, שדיברו בערבית או בצרפתית או באיזה שפה שלא הכרתי. היו לי געגועים לספרים, אבל אפילו זה הסתדר לי, כי תרזה הרשתה לי לשבת בספרייה העתיקה בצד, בלי שהנזירים ישימו לב אלי, וגם השיגה לי ספרים באנגלית, בצרפתית ובעברית. רק להעביר עליהם מבט היה מרגיע אותי. בספרייה הנזירים נראו כמו קוסמים עם הגלימה החומה שלהם. הם לא שמו לב אלי, וזה היה טוב. כמובן שהפסקתי לשתות, וזה אפילו לא היה כזה קשה. תרזה אמרה לי שבכל פעם שאני מרגישה רעד בידיים ויובש בפה, אני מוכרחה ללכת ולשטוף את הראש במים קרים ואחר כך להגיד פסוק מהברית. ככה היא אמרה: ברית. לא ישנה ולא חדשה.
לפעמים, אני מודה, התגעגעתי קצת לליפתא. אבל רק לריח של המים לפני שכל הטובלים המשוגעים נכנסו לשם. כשהגעגוע הזה הציף אותי, ביקשתי לצאת מהמנזר והלכתי לבור המים של כנסיית הקבר.
הצלחתי להגיע אליו לבד: האף שלי אמר לי לפנות ימינה בפינת המאפייה, לעלות לגג של הכנסייה ושם פניתי ימינה לכנסייה הקופטית סנט הלנה. ממול, על הגג, נמצא המנזר של האתיופים, שנראה כמו אליס בארץ הפלאות עם כל הדלתות הירוקות והקטנות. בכניסה לבור של הלנה היה נזיר עם שמלה מלאת צלבים מזהב. הרמתי את הראש ועצמתי עיניים עד שהצלחתי להגיע אל הבור.
לפעמים טבלתי שם רגליים. לפעמים בכיתי קצת לתוך הבור, אבל בסך הכול, באמת־באמת שיכולתי לחיות ככה כל החיים. רק עם נשים. לשכוח מכל הדמיונות על ליר.
כן, יכולתי לחיות ככה עם העם הנוצרי לנצח, אבל אז בא שאול והביא איתו את הבשורה.
-11-
שאול, מתקן העולם מליפתא שתמיד היה מגיע ברגע הנכון, לא הסביר איך הצליח למצוא אותי בבור מים של הקופטים, וגם לא אמר שום דבר על זה שלא ראה אותי איזה שנתיים או שלוש. רק נתן לי יד כדי שלא אחליק, אמר שהוא צריך לספר לי משהו וחיכה שאצא מהבור, ליד הנזיר עם השמלה והצלבים. ואז, כשהשמש זרחה לי ישר בתוך העיניים, הוא אמר לי שסבא וסבתא מתו.
הוא לא סיפר ממה הם מתו. רק אמר ש"לא מדברים סרה במתים".
באותו הרגע קפצו לי לראש כל האיברים של סבתא, כשהם מתפוצצים אחד אחרי השני, הכבד והלבלב והכליות, ומיד אחר כך הופיע בדמיון גם סבא, הזרוע הארוכה שהקפיצה את האיברים שלי, אחד־אחד, כשאני יושבת על הברך שלו והפרלמנט סביב.
"צריך לבחור מצבה," אמר שאול והלך איתי למנזר, כאילו ידע בוודאות שאני שם עכשיו וכבר היה שם מאה פעמים. אמרתי שלא מעניין אותי לבחור להם שום מצבה. אני בכלל לא רוצה לראות אותם. "אין ברירה. זה מה שצריך לעשות עכשיו," אמר שאול.
ליד הדרקון של המנזר עמדה תרזה, וראו עליה שהיא כבר יודעת. היא אמרה לשאול שהוא יכול להיכנס, אבל הוא סידר את הכיפה שלו ואמר שזה בסדר ותודה רבה, אבל הוא יחכה לי פה ליד השער. בחדר הקטן שלי תרזה עזרה לי להתלבש. אני לא יודעת למה. אולי בגלל שהרגליים שלי היו כבדות־כבדות. הפוך מהראש שלי, שעכשיו כל הזמן עפו בו פרפרים. תרזה אמרה לי לחכות, וכשחזרה ראיתי שהיא החליפה את בגדי הנזירה. במכנסיים הרחבים היא נראתה מאוד מוזרה. "ככה יותר טוב," היא אמרה ואז הבנתי שהיא מתכוונת לבוא איתי להלוויה. כששאול ראה אותה, הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי שהוא חושב עליה דברים טובים.
ואז נסענו משם. זאת היתה הפעם הראשונה שלי במונית, וכל הזמן רק רציתי להקיא על העור השחור והחלק.
שאול לקח אותנו ישר להר המוות. שם, בחדר קטן עם ריח של זבובים, הם היו שניהם, מכוסים לגמרי. שאול שאל אם אני רוצה לראות אותם לפני שנפרדים. אמרתי שלא, ורק כששמעתי רעש של מקהלה, הרמתי את העיניים וראיתי שגם הברסלבר עם השש נשים והטריליון ילדים שלו הגיעו. הלכנו עם שתי האלונקות ששאול והחברה קדישא והברסלבר סחבו. שאול אמר שרצה לבקש שהקברים יהיו ליד אמא שלי, אבל לא היה מקום.
תרזה ליטפה לי את השיער כששאול אמר קדיש והאנשים זרקו עפר על סבא וסבתא, או שאולי קודם זרקו עפר ואז אמרו קדיש, אני לא זוכרת, רק זוכרת משום־מה ששאול תקע לברסלבר כסף בכיס והוא הלך סוף־סוף עם כל הצעקות שלו ושכל הזמן הזה תרזה עמדה בשקט. היא לא חיבקה אותי, אבל היתה במצב של כמעט.
כשהכול נגמר, תרזה אמרה שהיא חוזרת למנזר ושאבוא מתי שאני רוצה. היא לחצה את היד של שאול והלכה. שאול ואני התחלנו לרדת לליפתא.
שאול אמר לי לא להיבהל. לא שאלתי ממה כבר יש לי להיבהל. הרי הדבר הכי נורא היה כבר מאחורי.
כשהגענו, לא הבנתי מה אני רואה.
בהתחלה ראיתי שהכול שחור. ורק אחר כך הבחנתי שבתוך השחור יש עוד צבעים. עץ התאנה נראה עצוב. כל הצמחים מסביב לבית היו מכוסים באפר שחור.
הם פשוט נשרפו. הזרוע והמודיעין, סבתא וסבא שלי, נשרפו במדורה ענקית. שום בקבוק ושום איברים.
הגג נהרס לגמרי, אבל הקירות עדיין היו שם. נכנסתי למרות ששאול אמר שלא כדאי. כל הילדות שלי היתה שם בחתיכות שרופות. גם בקבוקים שבורים היו, והמראה הזה של הזכוכיות של הבקבוקים קצת הרגיע אותי.
שאול אמר שגם למכבי אש וגם למד"א לקח זמן להגיע, כאילו אנחנו לא תקועים להם ממש מתחת לאף כבר איזה חמישים שנה. הוא אמר שכבר הכין לי הכול, יש אוכל בבית שלו והוא סידר לי פינה שאוכל לשבת עליהם שבעה, כמו שצריך.
עכשיו, אם עוד לא הלכתם ואתם עוד פה, כבוד השופט וכבוד הסוציאליים, יושבים וקוראים את המכתב שלי, אז בטח אתם חושבים לכם שכל מה שחשבתי זה ברוך שפטרנו ולא רק יתגדל ויתקדש. אתם בטח חושבים על כל היתומות המאושרות האלה שהלכו לעשות חביתיות ולהחליק על סקטים בזמן שכל המשפחה עשתה להן שלום מהשמים. אז קודם כול, תגידו לי עכשיו: מי משוגע לנסוע על סקטים בליפתא, מי שמטומטם לעשות דבר כזה, ישר פותח את הראש. ודבר שני, אוכל לא חסר בשבוע ההוא. שאול בישל — אמנם שעועית ואפונה וקובה, אוכל כבד שנדבק לקיבה — אבל לא שום חביתייה מזוינת שנדבקת לתקרה.
אני לא יודעת למה, אבל למרות כל השנים האלה שגרתי עם סבא וסבתא, וכל השנים שהייתי ברחוב ובפנימייה ובעין כרם ואצל תמרה — בלי לדעת כלום על אמא ובלי להכיר את ליר — לא הצלחתי לאסוף את כל השנאה, לא חשוב כמה הוא שלח אלי ידיים וכמה היא הרביצה לי וקיללה את אמא שלי. עם השתי ערימות עפר בהר המוות ועם הבית השחור הזה שהיה מטר מהבית של שאול, לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי לשנוא אף אחד, ואולי זה מה שגרם לי אז, באמצע השבעה, להחליט להסתלק מהעולם.
החלטתי לא להתאבד כמו הטיפשה ההיא, כמה שנים לפני זה, שבלעה כדורים ליד המעיין והשאירה מכתב, ואחר כך לא הפסיקה להקיא לי ישר על הרגליים שלי, עד שמד"א לקחו אותה משם. לא. אני ידעתי בדיוק מה צריך לעשות. רק מי שהכיר את ליפתא, הכיר את המדרגת אבן מעל לבריכה שהתחבאה לה בתוך שיח של קורנית. אם קופצים ממנה לתוך המים הרדודים אפשר לצאת ישר לעולם הבא, בלי צוואר ובלי תחנות בדרך. רק קפיצה אחת קטנה וזהו.
יום לאחר שהשבעה נגמרה, חיכיתי ששאול ילך לעבודה שלו בארנונה.
המדרגה מעל הבריכה היתה מכוסה בקורנית, שנראתה כמו עץ בגלל כל הגשם שירד עליה באותה השנה. לא רציתי לחשוב יותר מדי, אבל שתי ערימות העפר והקבר של אמא עשו את העבודה. וגם — אין ליר. נגמר ליר. המקום של הצאצאית האחרונה לבית משפחת אוחיון היה מתחת לאדמה.
קפצתי. אני זוכרת טוב מאוד שקפצתי. אבל איכשהו משהו תפס את הרגל שלי באמצע הקפיצה ונפלתי ישר על האף.
ומי זה היה? כמובן ששאול. שאול, שתמיד ידע להגיע בזמן הנכון. אני חושבת ששאול לא התחתן כי בטח הוא לא היה טוב בשוטף. אבל בכל מה שקשור לאירועים מיוחדים — שאול הוא הבנאדם לסמוך עליו. אתם צריכים להעסיק אותו, כבוד השופט. חסר לכם אנשים כאלה.
שאול צעק, "מה את עושה, את השתגעת?"
כנראה שניסיתי שוב לקפוץ, כי הוא ממש החזיק אותי בידיים וכל הזמן אמר, "מסכנה, מסכנה, תבכי." הוא הזיע. דיבר מהר. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. ואז הוא עצר ואמר, "את בכלל יודעת איך נולדת? את בכלל יודעת?" לא אמרתי שום דבר. מהאף ירד לי המון דם וכל הזמן ניגבתי אותו עם השרוול.
"הם לא סיפרו לך, ה...?" אני חושבת שהוא בלע את הלשון שלו כי לא רצה להגיד עליהם דברים לא יפים כשהם עוד לא התקררו באדמה. הלב שלי דפק ודפק ודפק, כי עכשיו הרגשתי שעוד רגע באמת אגלה משהו. לא כמו הסיפור המזויף עם ישו ועם כל גבר שעבר באזור שלי שחשבתי שהוא הליר שלי.
שאול אמר שאני לא יכולה לכעוס על סבא וסבתא שלי. למרות הכול, הרי הם לקחו אותי עם כל המצב שלהם. הם לקחו אותי ולא זרקו אותי למשפחה אחרת. תינוקת פגה וקטנה, שבהתחלה בכלל היה אסור לגעת בה בידיים. שחיה בנס. רק בנס.
לא עצרתי את שאול כדי לשאול על איזה נס הוא מדבר. הוא המשיך לדבר מאוד לא מסודר. "ומה את עושה? זורקת את המתנה לפח. ככה! שלושה חודשים היא חיה רק בשבילך כדי שבגיל שמונה־עשרה תהרגי את עצמך?"
את היום שבו קרתה התאונה הוא זכר היטב, כי באותו השבוע היה ליקוי בשמים. והיא עברה ככה ליד הבית פה. שאול הצביע על השביל, ואני שמתי לב שאני עדיין צמודה למדרגת הסלע. "קטנה, רזה, עם הבטן ככה. היא הלכה מהר כאילו היא ברחה מהבית. רק אחרי שבוע שמעתי מהחדשות שזאת היא."
"את," המשיך שאול, "היית אצלה בפנים, כשהיא מתה. דרסו אותה ככה. כשהיא חצתה כביש. לא תפסו עד היום את המנוול. מי המנוול אני לא יודע וגם לא רוצה לדבר עליו. חטא לדבר על רשעים. אבל את, את — נס רפואי. שלושה חודשים היא שכבה חצי מתה וחצי חיה, כדי שאת תגדלי בתוכה. ואת גדלת בתוכה וניצלת. תינוק ששרד דבר כזה — שורד הכול. כמה כוחות אמא צריכה להזרים לתינוק הזה כדי שיחיה למרות הכול. כמה מסירות. כמה הקרבה. ואת, איך יש לך לב ללכת ולזרוק ככה את החיים שהיא נתנה לך. הרי היתה יכולה למות ואת היית מתה איתה. היא מתה והתגברה על המוות. שלושה חודשים שלמים. בשבילך. רק בשבילך. כדי שיגיע לך אוכל לבטן, כדי שלא תצאי מוקדם מדי ממנה. זה קדוש. קדוש. את לא יכולה לטמא את זה."
"אז אני גורם המוות?"
"אמרתי לך, היא נדרסה."
"אבל מי דרס אותה?"
"לא יודעים," אמר שאול, "לא יודעים, וזה בכלל לא חשוב. חשוב שאת נס רפואי. לקחו אותה לבית חולים ואז גילו שהיא אמנם צמח אבל צמח בהיריון. שמה חיברו אותה לצינורות עד שאת יצאת."
התמונה של אמא שלי בתור מצבה ישנה מאוד התחלפה, וראיתי אישה רזה מלאה צינורות. כבר לא ידעתי איזו תמונה עדיף לשמור בזיכרון.
"אבל כשראית אותה לפני..."
"כשראיתי אותה היא הלכה פה על השביל, יש דברים שאנחנו רוצים לעשות אבל משהו אחר תופס אותנו באותו הזמן. ירד גשם, הרבה גשם ירד... רק אחר כך הצטערתי שלא פניתי אליה... שלא..."
כששאול ראה איך שאני מסתכלת עליו, הוא אמר מיד, "אני לא יודע מי האבא. אף אחד לא יודע מי האבא שלך," ובאותו רגע הבנתי ששאול אהב ועדיין אוהב את אמא שלי, שולה אוחיון, ועוד משהו הבנתי: שהיא לא אהבה אותו.
את כל הדברים האלה שאול סיפר לי על הסלע של ליפתא, כמה ימים אחרי שקברנו את סבא ואת סבתא. אני לא אגיד שמיד אחרי זה התחלתי לחיות וללבלב, כמו שהוא אמר, או שהתחלתי לקחת צלב על הכתפיים, כמו שתרזה אמרה, אבל אחרי ששאול תפס אותי באמצע הקפיצה, אחרי שסיפר לי מה שסיפר — הבנתי שאני לא יכולה למות ככה. בלי לדפוק חשבון לעולם.
בינתיים עוד לפני שעזבתי את ליפתא השרופה והשחורה שלי, ולפני שהתחלתי לחיות ולפני שהלכתי להיפרד מהמנזר ומתרזה, שאול לקח אותי לאכול. הוא אמר שלפני שהולכים לעשות משהו ולהשתנות, צריך לאכול כמו בנאדם. והוא לא אמר יותר שום דבר על הקפיצה שלי. אז הלכנו לאכול משהו אחרי שקיבלתי את החיים שלי בפעם השנייה, ושאול אמר שאני אגיע רחוק כי אני חכמה. אולי עכשיו אני לא רואה את זה, אבל הוא פשוט יודע את זה.
ושום מחשבה לא היתה לי על ליר, כששאול הסתכל עלי ובדק שאני אוכלת כמו שצריך. ליר עזב אותי ואני עזבתי את ליפתא.
ככה בעצם הרגתי את אמא שלי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
