הפרקים הקודמים:
בנות הספיר - חלק ראשון
-4-
האנה
האנה התעוררה לקול בכי. היא הבינה שהיא המתייפחת, והציפית היתה ספוגה בדמעותיה.
היא התיישבה במיטתה, ניסתה להתמצא בסביבתה ונזכרה שהיא כבר לא בגרמניה. כאן בבלגיה תהיי בטוחה, אמרה לה בת דודתה ביום שהגיעה. האנה התאפקה לא לצחוק. כאילו מקום כלשהו, בייחוד באירופה הכבושה, יוכל אי פעם להיות שוב בטוח. הדברים הקטנים הם שהשיבו אותה לשם צליל סירנה של ניידת משטרה, קהל גדול מדי. לפתע שוב היתה שם, צמודה לרצפת האטליז, ושברי הזכוכית חותכים את עורה. היא קיוותה שתצליח להימלט מזיכרונותיה הכואבים ומעברה אל כל מקום שהוא. אבל הנה היא כאן, שוב בתוך בור השופכין הארור שהוא היבשת הזאת.
עתה חשה האנה מדקרה של מבוכה. היא קיוותה שבכייה לא הפריע ללילי או למשפחתה. היא מצמצה כדי להרגיל את עיניה לחשיכה של טרום השחר. חדר השינה האלגנטי רוהט ברהיטי מהגוני מהודרים, והשטיחים, הווילונות וכיסוי המיטה היו כולם בצבע ורוד. כן הציור שלילי הציבה למענה עמד מיותם בפינה, והקנבס עדיין היה לבן. בת דודתה התכוונה לטוב. איך יכלה להבין שאחרי כל מה שהאנה עברה, אמנות ויופי פשוט חדלו להתקיים בעבורה?
היא קמה והתלבשה, ואחר כך יצאה על קצות האצבעות למסדרון. שאר ביתה של לילי היה מוקפד לא פחות מחדרה. את רצפות העץ הממורקות כיסו שטיחי משי, ולא היה זכר לצעצועים או לבלגן שאפשר לצפות למצוא בבית שילד גר בו. הבית היה מתוכנן היטב, במחשבה על כל נוחות אפשרית, החל במתקני החימום בחדרי השינה, שהועילו בלילות קרים, וכלה בתופסני החלונות, שאפשרו לפתוח אותם מספיק כדי להכניס אוויר צח, אך לא חרקים או אבק.
האנה ירדה בשקט במדרגות וקלטה ריח קלוש של עשן המקטרת של ניק, שנותר מהערב הקודם. היא ניגשה לדלת והביטה לשני הכיוונים לפני שיצאה מהבית. אחר כך הלכה בשקט לאורך שורת גדרות הברזל המחושל שהפרידו בין הבתים האלגנטיים לרחוב. הגרמנים הטילו עוצר, ומבחינה טכנית, יציאה מהבית לפני עלות השחר היתה הפרה שלו. להאנה במיוחד היתה סיבה להיזהר שלא להיתפס. אבל טיולי הבוקר האלה, שיצאה אליהם לבדה, היו לה כמו חמצן, והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שתוותר עליהם. לכן הלכה בחשאי, בצעדים קלים, ונצמדה לצללים שהטילו הבניינים.
היא עשתה את דרכה אל השדרה הראשית, שוֹסֶה ד'איקסֵל. רחובות השכונה היוקרתית היו שוממים בשעה מוקדמת זו, והיא היתה אסירת תודה על כך. היא כבר היתה בבלגיה כמעט חודש ועדיין התפעלה מהקלילות נטולת הפחד שבה חייכו אנשים זה לזה ובירכו איש את רעהו לשלום כאילו סירבו לתת לכיבוש הגרמני להעיב על רוחם הידידותית. ומנגד, היא עדיין היתה חשדנית וחבולה מחוויותיה בגרמניה, והאינטימיות הזאת מצד זרים גמורים עוררה בה אי שקט.
היא פנתה לרחוב גבּריאל, וחיכוך צעדיה באבני המרצפת הפר את הדממה בשעה שצעדה לכיוון מרכז העיר. בקצה השדרה התגלה המראה המרהיב של היכל הצדק, שכיפתו הניאו קלאסית הצטיירה על רקע השמים המתבהרים. היא החלה לחצות את כיכר רויאל וחלפה על פני דוכני הפרחים. הכיכר היתה מוקפת בבתי גילדות בעלי גגות משופעים, שעיטורי הזהב שלהם היו בלויים ודהויים.
דגל גדול של צלב קרס התנופף בחזיתו של אחד הבניינים. האנה עצרה לרגע, מוטרדת. החיים נמשכו כסדרם עבור האזרחים הבלגים גם תחת הכיבוש. הגרמנים ניסו לשמור לפחות על מראית עין של תרבות. לפעמים, בעיר האלגנטית הזאת, אפילו היא יכלה לשכוח לרגע או שניים את הסכנות האורבות בכל פינה. אבל היא ראתה יותר מדי בגרמניה וידעה שגם כאן הסטטוס קוו לא יחזיק מעמד.
גם מצבה האישי היה רעוע. הגרמנים עדיין לא גילו מי היא או שהיא נמצאת בבריסל. אבל במוקדם או במאוחר הם יגלו. היא צריכה לעזוב בהקדם האפשרי. עם זאת, השגרירויות לא גילו נכונות לעזור, ולמי שאינו אזרח בלגיה לא היתה אפשרות להשיג אשרה. היא הבינה במהרה שהערוצים הרשמיים סגורים בפניה ושיהיה עליה למצוא דרך אחרת לצאת. אלא שכאן לא היו לה הקשרים במחתרת שהיו לה דרך איזק בברלין, והיא תצטרך להיות דיסקרטית מאוד כשתערוך בירורים. אי אפשר פשוט לשאול עובר אורח ברחוב היכן למצוא את המחתרת, כאילו מנסים למצוא את המכולת. אם תשאל את האדם הלא נכון, היא עלולה להיעצר ואף לחשוף את עצמה לגורל גרוע יותר.
האנה החלה לחזור דרומה לכיוון שכונת איקסל ועקפה את הרחוב של לילי לטובת טיול קצר סביב יער קאמבר. היא לא מיהרה לחזור הביתה. אמנם לילי השתדלה מאוד שתרגיש בבית, אבל האנה הרגישה שם כמו זרה נצחית, כמו רהיט מגושם שתופס מקום. וזאת אף על פי שלילי היתה מסבירת פנים, אדיבה ומתחשבת, המארחת המושלמת, ונראה שהיא באמת נהנית מנוכחותה. האנה אהבה את לילי. היא שמחה להתוודע אליה מחדש אחרי כל כך הרבה שנים ולשחזר מעט מהקרבה שהיתה ביניהן בעבר. אבל היא הרגישה כמו מקרה צדקה. כמי שחייבת טובה. לאורך כל חייה וידאה שלא תצטרך להישען על אחרים, ודווקא עכשיו מצאה את עצמה בעמדה הזאת בדיוק והיא שנאה את זה.
היא שקלה למצוא עבודה בבריסל כדי להרוויח את לחמה. אבל רוב המשרות היו סגורות בפני יהודים, ולא היו לה המסמכים הדרושים כדי לעבוד. לילי מעולם לא ביקשה ממנה לשלם על המגורים ועל המזון, והיא וניק בוודאי לא היו זקוקים לכסף. נוסף על כך, מציאת עבודה תהיה כמו הודאה בכך שלא תצליח לעזוב את בלגיה בזמן הקרוב, והיא עוד לא היתה מוכנה להודות בכך.
עד מהרה הגיעה לפארק רחב הידיים שביער קאמבר. ערפל ריחף מעל ענפי האלון החשופים שלאורך השביל והספיג אותם בלחות. ברוב הימים היא טיילה כאן עם ג'ורג'י אחר הצהריים. כשהשגיחה על הילד, דעתה היתה מוסחת לעתים קרובות מסביבתה. עכשיו, בדממת הבוקר המוקדם, היא קלטה בחושיה את יופיו השקט של הפארק.
האנה הבחינה בתזוזה ליד בריכת הברווזים ונתקפה אי נוחות. היא תהתה אם בטוח להיות לבד במקום האפלולי והשומם הזה, ובכל זאת היתה סקרנית לגלות מי עוד נמצא כאן בשעה הזאת. כשהתקרבה, ראתה גבר שעמד סמוך לבריכה ובהה במים. ידיו היו בכיסי מכנסיו וכתפיו שמוטות. הוא טיפח זקן צרפתי, בניגוד לאופנה הרווחת, וחבש כובע פדורה קליל. הוא נראה חשדן, כאילו הוקף הילה רדופה, אבל לא נראה לה מסוכן והוא היה שקוע במעשיו מכדי להבחין בה. הוא כרע ליד הבריכה, בחן את אחת האבנים והעביר עליה את ידו.
היא התבוננה בו עוד כמה שניות לפני שפנתה וחמקה משם. היום כבר האיר, והיא רצתה לחזור הביתה כדי שלילי לא תבחין בהיעדרה. אבל דמותו של הגבר ליד בריכת הברווזים נחקקה בזיכרונה. מה הוא עשה שם בשעה כזאת?
האנה חשה דחף בלתי צפוי לתעד את הסצנה. לצייר אותה. הכמיהה הזאת, שלא חשה זה חודשים, שבה אליה פתאום כמו חברה ותיקה. היא החלה מיד לדמיין איך ייראה הציור, כיצד ישתקף אור הבוקר הראשון כלפי מעלה מהמים ויאיר את הגבר הסקרן שכורע מעליהם. היא יצאה מהפארק ומיהרה לביתה של לילי, להוטה להתחיל.
כשהגיעה לשם, מיהרה במעלה המדרגות לחדרה וניגשה אל כן הציור. היא פתחה את צבעי השמן, והריח החריף המוכר מילא את נחיריה.
היא עבדה בהתמדה במשך יותר משעתיים, עד שנקישה בדלת קטעה אותה. לילי פתחה אותה ונכנסה. "ארוחת בוקר ו..." היא השתתקה כשהבחינה בציור שציירה האנה.
האנה הצטערה שלא זזה מהר יותר כדי למנוע מלילי לראות את עבודתה בשלב מוקדם זה. "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מציירת. השארת לי את כלי הציור, אז חשבתי שזה בסדר." היא שמחה שחשבה לגלגל את השטיח ולפרוש בד כדי לא להכתים את רצפות העץ היפות.
"ברור. נהדר לראות שאת מציירת שוב. מי זה?"
האנה משכה בכתפיה. "אף אחד, סתם מישהו שראיתי בפארק."
"בכל אופן, ארוחת הבוקר מוכנה, אם את רוצה לאכול לפני שהיא תתקרר."
האנה היססה. בבית תמיד ציירה ברצפים ארוכים. במשך ימים לא נגעה במכחול, ואז נתקפה התקפי יצירה שנמשכו לילות שלמים ולא הפסיקה אפילו כדי לאכול. היא היתה נוגסת נגיסות קטנות ליד כן הציור, והפירורים התערבבו בכתמי הצבע שעל הרצפה. אבל כאן היא היתה אורחת ולא רצתה להיות גסת רוח. "אני באה." היא עזבה את הציור באמצע משיחת מכחול והרגישה כאילו הקיצה מחלום.
היא נכנסה לחדר האוכל בדיוק כשג'ורג'י סיים פרוסת לחם צימוקים עם חמאה. "בוקר טוב, טָנטֶה האנה," הוא אמר בנימוס.
"בוקר טוב." היא לא יכלה שלא לחייך אליו. לג'ורג'י היו שיער שחור כפחם ועיניים תואמות, שחורות כגחלים. עור החרסינה שלו היה חיוור למעט הסומק הקלוש בלחייו. הוא קיבל את המיטב מתווי פניה של אמו, אם כי לא היה ברור מה מקור שערו המתולתל.
"ניק כבר הלך למרפאה," אמרה לילי והחוותה בראשה לעבר המשרד הקטן הצמוד לחלקו האחורי של הבית, שם קיבל ניק מטופלים מאז שפוטר, יחד עם שאר הרופאים היהודים, מבית החולים האוניברסיטאי.
"אני אקח את ג'ורג'י לפארק אחרי הלימודים שלו, אם זה בסדר," הציעה האנה. לילי הנהנה. בפעם הראשונה שהציעה זאת, ראתה את ההיסוס של לילי לפני שענתה, כאילו לא חשבה שהאנה מסוגלת להשגיח על ילד. למעשה האנה השגיחה עליו בקפידה, אולי אפילו בקפידה רבה יותר מהורה, כאילו חששה שמשהו יקרה ויתברר שחששותיה של לילי היו מוצדקים.
האנה הרימה את העיתון. "הגרמנים דורשים מכל היהודים בהולנד לענוד טלאי צהוב," ציינה. לילי השפילה מבט אל ג'ורג'י, מוטרדת מכך שהיא מדברת על דברים כאלה בנוכחותו של בנה.
עיניו של ג'ורג'י התרחבו. "הם יעשו את זה גם פה, אמא?" האנה שלחה אל בת דודתה מבט מתנצל, ולילי משכה בכתפיה וסלחה לה שוב על המעידה, כפי שעשתה בכל פעם.
"לא, חומד." היא לא אמרה זאת רק למען ג'ורג'י. שנתיים לתוך הכיבוש, לילי באמת האמינה שלמרות המלחמה, יהודי בלגיה יוכלו להמשיך בחייהם. אך האנה ידעה: היא ראתה במו עיניה איך הכול יכול להילקח ברגע אחד. היא הביטה בבת דודתה ברחמים. ללילי פשוט לא היה מושג עד כמה המצב עלול להחמיר.
נראה שהרגע מתאים לנקיטת גישה ישירה יותר עם בת דודתה. "את יודעת," אמרה, "אני אסירת תודה לך על האירוח, אבל אני עדיין חייבת לצאת מאירופה, ולא היה לי מזל בשום שגרירות."
"אני יודעת. ביקשתי מניק שישאל את עמיתיו אם הם מכירים מישהו בממשלה שיכול לעזור, אבל עד כה לא היתה לנו הצלחה."
האנה השתהתה ושקלה היטב את מילותיה. "הנאצים... את מכירה מישהו שפועל נגדם?" שאלה בקול נמוך.
"לא, מובן שלא," ענתה לילי ונשמעה המומה מהרעיון.
"אני מצטערת ששאלתי. פשוט חשבתי שאם אצליח ליצור קשר עם המחתרת, הם אולי יוכלו לעזור לי למצוא דרך לצאת."
"זה נשמע מסוכן מאוד."
"זה באמת מסוכן, אבל אני לא מצליחה לחשוב על דרך אחרת."
"את באמת חייבת לעזוב?" שאלה לילי. "כל כך נורא פה?"
כן, רצתה האנה לצעוק. לפחות כך עומד להיות פה. "בשבילי כן," אמרה, ואז השתתקה ושקלה כמה לספר. "תביני, לא עזבתי את גרמניה רק כי אני יהודייה. ציירתי שם קריקטורות פוליטיות נגד הגרמנים. פרסמתי אותן תחת שם עט, אבל כשהגרמנים פשטו על החנות ומצאו את מכבש הדפוס שלנו, הם גילו את שמי האמיתי."
"אוי!" קראה לילי, שהיתה המומה בעליל מהמידע. "לא היה לי מושג."
"את מבינה, בגלל זה נאלצתי לעזוב."
עיניה של לילי התכהו מדאגה כשעיכלה את הסכנה שבה היתה נתונה האנה ושהביאה עמה לתוך ביתה. האנה תהתה אם בת דודתה מתחרטת על שהרשתה לה לגור אצלה. "את מבינה עכשיו למה אני חייבת לעזוב. לכן שאלתי אם את מכירה מישהו. אני זוכרת שכתבת לי פעם על כמה חברים שהיו מעורבים בעניינים פוליטיים."
לילי נענעה בראשה. "זה היה כשהייתי סטודנטית. השארתי את כל זה מאחור." האנה ניסתה לדמיין את לילי כנערה, אבל התמונה בראשה היתה מטושטשת כמו דיו מרוח.
אחר כך אכלו בשתיקה, וכשסיימו, עברו לספה בסלון והתבוננו בילד מדבר לעצמו בשעה ששיחק לבדו. "הרבה פעמים עצוב לי שאין לו אח או אחות," התוודתה לילי בקול נמוך מכדי שישמע.
או בת דודה או בן דודה, חשבה האנה וחשה את הכאב הריק בבטנה. "למה לא ניסיתם להביא עוד ילדים?" שאלה ישירות.
"רצינו עוד," אמרה לילי בעצב, "אבל זה פשוט לא הסתדר."
"אולי את עדיין יכולה," הציעה האנה בניסיון לעזור. לילי לא היתה מבוגרת כל כך.
"פעם גם אני חשבתי כך." זוויות פיה של לילי פנו מטה. "אבל לא נורא. ג'ורג'י הוא הכול בשבילנו."
"ג'ורג'י הוא ילד נפלא," אמרה האנה, גם כדי להציע נחמה וגם כי זאת היתה האמת.
לילי הנהנה. "יש לנו הרבה מזל. ונחמד שאת כאן ואני יכולה לדבר איתך על הדברים האלה. אני מרגישה פחות בודדה, את מבינה?"
כן, חשבה האנה, היא מבינה. "איבדתי ילד, לפני שהפלגתי לאמריקה," אמרה. זאת היתה הפעם הראשונה שהגתה את המילים בקול רם.
לילי נגעה בזרועה. "אני כל כך מצטערת." היא השתתקה לרגע, כהזמנה להאנה לספר עוד אם תרצה. "זה בטח היה כל כך כואב. הלוואי שהייתי יודעת, שהייתי יכולה להיות שם בשבילך."
"גם אני. אבל את כאן עכשיו." האנה השעינה את ראשה על כתפה של לילי, ושתי הנשים ישבו צמודות זו לזו בשתיקה.
מאוחר יותר באותו בוקר, כשג'ורג'י סיים את לימודיו, האנה דחקה בו לצאת לטיול.
"בוא, אני אקנה לך אגוזים מלוחים," הבטיחה. היא רצתה להעיף מבט נוסף במקום ליד הבריכה, שבחרה לצייר.
הם יצאו לדרך. אוויר הצהריים ביום הזה במארס היה קריר ולח, אך לא קר. ג'ורג'י לא רץ קדימה אלא הלך בנינוחות לצדה. האנה לא בילתה זמן רב במחיצת ילדים ולא הרגישה נוח בחברתם. אבל ג'ורג'י היה שונה. הוא היה ילד שקט וסקרן מים שקטים חודרים עמוק. האנה נאלצה להתאמץ כדי להרוויח חיוך מצדו. לעתים קרובות הוא נראה שקוע בעולמו שלו, והוא אהב לספור ולארגן דברים. לילי אמרה שהוא ירש את הנטייה הזאת מניק, אבל האנה חשה שמדובר במשהו אחר, בעניין כמעט כפייתי. עכשיו הוא דילג בחשאי מעל כל סדק במדרכה. האנה תהתה מה הוא חושב שיקרה אם ידרוך על אחד מהם.
כשהתקרבו לפארק, קבוצה של חיילים גרמנים יצאה מבית קפה אל המדרכה שלפניהם. האנה קפאה במקומה.
היא הכריחה את עצמה להמשיך ללכת ולחלוף על פניהם וניסתה לנשום כרגיל. היא חשה את עיניו של אחד החיילים נעוצות בה. זה רק מפני שאני אישה, אמרה לעצמה. זה הכול.
לבסוף הגיעו לפארק. ילדים שיחקו בעליזות על הדשא, ומטפלות דחפו עגלות לאורך השביל המתפתל. "טנטה האנה, האגוזים המלוחים," הזכיר לה ג'ורג'י בעדינות. "בבקשה." היא חיטטה בארנקה, הוציאה כמה מטבעות ונתנה לו, והוא רץ לכיוון המוכר. האנה הניחה לו להתרחק, אבל מתחה את צווארה כדי שלא יצא מטווח הראייה שלה.
כשראתה שהגיע בבטחה למוכר האגוזים, פנתה לכיוון הבריכה. ואז עצרה. הגבר שראתה שם בשעת בוקר מוקדמת היה שם גם עכשיו. הוא עמד ליד הבריכה, כאילו מעולם לא הלך. אבל היא ידעה שהלך, כי המעיל הכבד שלבש קודם נעלם ובמקומו עטה ז'קט קל יותר. הוא כרע כפי שכרע בבוקר והעביר את ידו על אותה האבן.
האנה חיפשה בעיניה את ג'ורג'י כדי לבדוק מה שלומו ומצאה אותו אוכל אגוזים ומשחק ליד המזרקה. אחר כך, מתוך סקרנות, התקרבה לגבר הכורע. הוא הרים את האבן ולקח משהו מתחתיה. האם הוא השאיר את זה שם כשראתה אותו מוקדם יותר היום? היא הציצה מקרוב יותר וראתה שמדובר בפיסת נייר. הוא שולח ומקבל הודעות, היא זיהתה את השיטה מימיה עם המחתרת בברלין. המקום שמתחת לאבן משמש מעין תיבת דואר חשאית.
הגבר הזדקף ופנה תוך שהחליק את הפתק לכיסו. כשראה אותה, הבזק של בהלה ניצת בעיניו, והיא תהתה אם הוא כועס על שהתבוננה בו. ואז, להפתעתה, הוא עשה צעד אחד לקראתה וחייך. "אז את באה לכאן גם בשעות היום."
"סליחה?" גמגמה בחוסר חינניות. לא היה אופייני לה לאבד את שלוות רוחה. היא לא הבינה איך הגבר זיהה אותה מהבוקר, שכן אפילו לא הביט אז בכיוונה.
"אני נוהג לטייל כאן מוקדם בבוקר וראיתי אותך יותר מפעם אחת." קולו היה חלק, ואם ידע שראתה אותו לוקח את הנייר, הוא לא הסגיר זאת. "אני מטיאו," אמר.
"האנה מרטל." היא הושיטה לו את ידה. עיניו החומות היו מהורהרות.
"את אמנית?" שאל, ולרגע תהתה אם שמע על עבודתה, אבל הוא הצביע על כתמי הצבע שעל ידה.
"כן..." היא השתהתה. "כלומר הייתי." היא לא היתה חסרת ביטחון או צנועה. היא היתה ציירת מבוססת, שעבודותיה הוצגו בכמה מהגלריות הנחשבות באירופה. "הייתי אמנית בגרמניה," המשיכה. "הגעתי לכאן לפני כמה שבועות."
שתיקה מביכה השתררה ביניהם. "טוב, נעים מאוד להכיר אותך, האנה מגרמניה." מטיאו נגע בשולי כובעו, בלי להסיר אותו ממש, והחל להתרחק משם.
"רגע!" היא קראה. הוא הסתובב אליה. היא היססה. היה ברור שהוא עוסק בעבודה חשאית כלשהי, אבל היא לא ידעה אם הוא עובד עבור המחתרת. באותה מידה הוא היה יכול לשתף פעולה עם הגרמנים.
אבל היא היתה חייבת לצאת מאירופה. בכל יום שנשארה בבלגיה הכבושה גדל הסיכון שיזהו ויעצרו אותה. אולי הוא יוכל לעזור.
"תרצי עוד משהו?" שאל בנימוס.
"אתה לא טוב כמו שאתה חושב," אמרה. הוא נראה מופתע ואז כועס. "ראיתי אותך משאיר את ההודעה מתחת לאבן." זה היה ניחוש מחושב. למעשה היא לא ידעה מה היתה פיסת הנייר שראתה. הסומק שעלה בלחייו אישר את חשדותיה.
בהלה חלפה על פניו ושוב תפס הכעס את מקומה. "מה את רוצה?" חתך. "כסף כדי שתשתקי?"
"לא, לא," מחתה. הוא פירש את כוונתה בצורה שגויה, הבינה. "אני לא אספר לאף אחד."
"אז למה את מתערבת בענייני?"
"כי אני צריכה את עזרתך."
"אני לא מבין."
"אני חייבת לעזוב את אירופה בהקדם האפשרי, ולא היה לי מזל בערוצים הרשמיים. אני מנסה ליצור קשר עם אנשים שאולי יוכלו לעזור."
"למה את חייבת לעזוב?"
היא היססה. אל תבטחי באף אחד, שמעה את איזק אומר, עיניו הכהות בוערות כגחלים. "אני מצטערת, אני לא יכולה לספר לך."
"אז אני לא יכול לעזור לך." הם עמדו ובהו זה בזה, לאחר שהגיעו למבוי סתום.
"איך אדע שאתה בצד הנכון?" שאלה.
"את לא תדעי, אבל אני מניח שאין לך הרבה אפשרויות אחרות." הוא הניח יד אחת על מותנו. "אז את רוצה לספר לי למה את חייבת לעזוב, או שאני אלך לדרכי?"
"אני צריכה לעזוב את אירופה בגלל זה." היא שלפה פיסת נייר מקופלת מבטנת שרוולה ומסרה לו אותה.
מטיאו פתח את הנייר והחזיק אותו לפניו בתנועה מתורגלת, בעודו נזהר לא למשוך תשומת לב. אצבעותיו היו ארוכות ועדינות, כשל פסנתרן. "זאת קריקטורה פוליטית של מקסים," אמר. היה ברור ששמע על האמן. "מה זה קשור אלייך?" היא הרימה את אצבעותיה המוכתמות בצבע וחיכתה שיבין את הרמז. "את מקסים?" היא הנהנה וחשה צביטה של גאווה על שהקריקטורות הפוליטיות שלה הגיעו לבלגיה ומוכרות כאן. עיניו של מטיאו התרחבו בפליאה. "חשבתי שמקסים הוא גבר."
אנשים רבים סברו כך בטעות, והטעות שירתה אותה היטב באותם ימים אפלים בגרמניה, כשהגסטפו חיפש בכל מקום את האמן שצייר את הקריקטורות החתרניות הפופולריות. אבל אז הם גילו אותה. איזק מת באותו לילה כשניסה להגן עליה.
"כי רק גבר יכול לצייר דברים כאלה?" שאלה ביותר מקורטוב של סרקזם.
"לא, כי מקסים זה שם של גבר."
"זה הוגן," הודתה. "אני יכולה לצייר לך קריקטורה אם תרצה שאוכיח את זה."
"לא, אני מאמין לך."
"אתה מבין עכשיו למה אני חייבת לצאת מאירופה. אתה יכול לעזור לי?"
הוא נענע בראשו. "דברים כאלה... זה לא התחום שלי. אני עובד עם המחתרת בענייני חבלה, תיאום בין קבוצות, דברים כאלה."
היא הביטה בו בספקנות. "אתה לא נראה כמו פרטיזן," העירה, בתקווה שלא יחשוב שהיא גסת רוח.
חיוך קלוש ריחף על שפתיו. "זאת הדרך הכי טובה, לא? אני חושש שעזרה לאנשים לברוח היא לא התחום שלי. אבל אני מכיר מישהו שאולי יוכל לעזור."
תקווה התעוררה בה. "באמת? מי?"
"הראש של אחד מקווי הבריחה כאן בבריסל. השם לא חשוב."
"אתה חייב לקחת אותי אליו מיד. הזמן קריטי. אתה יכול לארגן פגישה?" הוא לא ענה מיד.
"תפגשי אותי ברחוב שאן דה מארס 17 הלילה בתשע. הבניין משמש כקנטינה במהלך היום, אבל אנחנו משתמשים בו בערבים. יש שם סלון, מעין התכנסות של כמה חברים. איש הקשר שלי יהיה שם."
"אבל אם יש מסיבה..." איך יוכלו להיפגש בסתר אם יהיו במקום כל כך הרבה אנשים?
"תסמכי עלי. אני אוכל להכיר ביניכם שם. נתראה הלילה." לפני שהספיקה למחות או לשאול שאלה נוספת, מטיאו הסתובב והחל להתרחק. היא עדיין הרהרה בשאלה מי האדם שהוא מכיר שעשוי לעזור לה כשניגשה לג'ורג'י, ויחד הם הלכו הביתה.
באותו ערב ברבע לתשע עברה האנה בשער הברזל המחושל בכתובת שמטיאו נתן לה. המקום היה בית מפואר, מעין אחוזה קטנה, באחת השכונות הוותיקות והיוקרתיות בבריסל, לא רחוק מביתה של לילי. היא צלצלה בפעמון וחיכתה. איש לא ענה. היא ניסתה את הידית, שהיתה נעולה. היא חשבה שטעתה בכתובת, אבל שמעה מבפנים מוזיקה וצחוק. היא נקשה על שמשת החלון, והווילון הוסט מעט וחשף כתם אור צהוב. דרך הרווח הבחינה בעשרה אנשים לפחות. היא היססה. מעולם לא חיבבה קהל גדול, במיוחד מאז ליל התקיפה בברלין. די היה בקולות התקהלות כדי לגרום לה לחפש מחסה.
כעבור רגע נפתחה דלת הבית, ומטיאו הופיע בפתח. "ערב טוב," אמר ובחן אותה. היא החליפה לחצאית במראה כפרי וחולצה, שתיהן בצבעים בהירים, ושערה הבלונדיני הכהה, שבדרך כלל היה אסוף ברישול, היה מפוזר סביב פניה כרעמה. השינוי לא נעשה למענו, אלא למען מי שאולי תצטרך להרשים כדי שיעזור לה לעזוב.
מטיאו הוביל אותה לחדר הראשי, שם היו אפילו יותר אנשים מכפי שראתה דרך החלון. הם ישבו סביב כמה שולחנות קטנים, שתו דוּבֵל ישר מהבקבוק ונוזל ענברי מכוסות נמוכות. כמה אנשים עישנו והפריחו לחלל ענני עשן גדולים, שיצרו בחדר עננה סמיכה. בפינה גבר ניגן מנגינה של ג'אנגו ריינהארדט בגיטרה שחוקה. מטיאו הציג אותה בפני הנוכחים, והיא ניסתה לשנן את ים השמות והפנים לפני שוויתרה.
האנה פנתה בחוסר סבלנות למטיאו. "באמת, זה מקסים, אבל לא באתי להתרועע." הוא הרים אצבע לשפתיו וסימן לה לשתוק. גבר מזג לה כוסית של ליקר יֵנֵיבֶר, ומישהו אחר הציע לה סיגריה. היא קיבלה אותה ושאפה שאיפה חדה מדי, וכבר התחרטה על הטעם החמוץ שיישאר בפיה גם למחרת. באותו רגע לא הרגישה כמו עצמה, אלא כמי שמתחזה לאישה אחרת לזמן מה. היה בה חלק ששמח על הבריחה.
כעבור דקה הביט מטיאו לעבר הדלת במבט רציני, כאילו שמע או ראה משהו, ואז קם בבת אחת. "בואי נלך. הגיע הזמן." הוא הוביל אותה במסדרון מוזנח, על פני חדרים חשוכים שהדיפו ריח עשן ואבק. בקצה המסדרון פנה לדלת האחרונה מימין ונקש קלות, כאילו אינו רוצה להפריע למי שנמצא בצד השני.
"תיכנסו," אמר קול קצר וענייני.
הוא פתח את הדלת למשרד, שלאורך קירותיו ניצבו כונניות ספרים גבוהות. ליד שולחן מהגוני ישב אדם בכיסא עור גדול, בגבו אליהם. "האנה, תיכנסי ואציג אותך."
האנה נכנסה פנימה. ואז, כשהאדם בכיסא הסתובב לעברה, עצרה בבת אחת. היא טעתה כפי שאנשים טעו לעתים קרובות כל כך לגבי מקסים, יוצר הקריקטורות הפוליטיות.
בראש קו הבריחה עמדה אישה.
-5-
מישלין
מוקדם יותר באותו יום...
מישלין נכנסה לדירתה שבקומה הרביעית ברחוב סן פרנסואה שברובע סקארבק, שכונת מגורים שקטה בפאתיה הצפוניות של בריסל. בגדיה היו ספוגי גשם. היא ניערה את תלתליה הלחים. שערה האדום לא התאים לעבודתה. הוא בלט יותר מדי ועשה אותה קלה לזיהוי, אך היא סירבה לצבוע אותו והתעקשה להותיר אותו גלוי לעין כול.
היא מילאה מים באמבט שעמד על טפרים. אחרי יותר מחודש של עבודה בפריז, בין גנבים ומרגלים, היא שמחה לשוב הביתה. לפני הרחצה הוציאה את מכשיר הרדיו ממקום המסתור שלו וכיוונה אותו לבי בי סי. היא קרצפה את גופה בחוזקה, כאילו ניסתה להסיר מעל עורה את זוהמת העיר.
המבטא של הקריין בשידור הרדיו הזכיר לה את הטייס ביש המזל שהשאירה מאחור בדירת המסתור שבועות קודם לכן. נודע לה שהוא הצליח לצאת מהעיר, אך לא היה לה מושג אם חצה את הגבול בשלום. היא הדחיקה את הדאגה. הוא כבר לא היה עניינה, לא עוד. זה היה אחד הדברים שאהבה בליווי של טייסים, מלבד העזרה במאבק בגרמנים. המשימה היתה מוגדרת ובעלת סוף ברור. המבריח לקח אותם מנקודה א' לנקודה ב', העביר אותם הלאה, ובכך תם תפקידו. לא היו הסתבכויות מיותרות, לא התחייבויות מתמשכות לפחות כך היה עד שמצאה את עצמה אחראית על כל העסק הארור.
מישלין לא התכוונה להנהיג את קו הספיר. היא נהגה להתלוות לאחיה הגדול, מטיאו, למפגשיו במחתרת בימים הראשונים של המלחמה. האחים התייתמו מהוריהם בתאונת דרכים כשהיא היתה רק בת ארבע, וכל ילדותם נדדו בין קרובי משפחה. היה להם רק זה את זה, ולמעט תקופה קצרה, שבה מטיאו הבוגר ביקור במדינות אחרות, הם היו בלתי נפרדים. מישלין עמדה בצללים והאזינה לצעירים, גברים ברובם, כשתכננו פשיטות ודרכים אחרות להילחם באויב.
ואז, יום אחד, הם התבקשו לבצע עבודה מסוג אחר: היה צורך להבריח מאירופה הכבושה אנשי צוות אוויר בריטים שמטוסיהם הופלו במהלך גיחות הפצצה מעל גרמניה. מישלין התנדבה. בתחילה היו הגברים ספקנים: היא היתה בסך הכול נערה. "בדיוק," השיבה להם. "לכן יש סיכוי קטן יותר שיבחינו בי או יחשדו בי." היא למדה את הנתיב דרך דרום צרפת אל הפירנאים ויצרה קשרים עם כפריים באסקים שיכלו לעזור להם בחציית ההרים המסוכנים. היא היתה טובה בתכנון וגם בחשיבה מהירה, תוך כדי תנועה, ומהר מאוד טיפסה בסולם הדרגות ברשת.
כמה חודשים קודם לכן, שני סוכנים גרמנים שהתחזו לפליטים הסתננו לרשת והצליחו להוביל למעצרם של יותר מעשרה גברים, ובהם ראש הקו, אנדרה. מישלין מעולם לא רצתה להיות אחראית. היא העדיפה לעבוד מאחורי הקלעים, לפעול בשקט. אבל נראה שיתר האנשים שנותרו לאחר המעצרים איבדו את העשתונות. אילולא נטלה לידיה את ההנהגה ושיקמה את הרשת, היא פשוט היתה מתפוררת לאבק.
וכך היא לקחה על עצמה את ניהול הפעילות במקטע הבלגי של הקו. היא חשה שהיא חייבת זאת לקודמה בתפקיד. ומרגע שנכנסה לנעליו, גילתה שהיא אוהבת את תחושת השליטה. רק כאחראית יכלה להבטיח שהדברים יתנהלו כשורה.
לאחר שהתנגבה והתלבשה, הרימה את גיליון "לה מונד" שהביאה איתה מפריז ובחנה את תחזית מזג האוויר לדרום צרפת. היא חשבה על הקבוצה ששלחה דרומה שלושה ימים קודם לכן ובוודאי התקרבה כעת לגבול. הגשם היה חשוב. הוא היה צריך להיות חזק דיו למנוע מהמשטרה לפטרל, אך לא שוטף עד כדי כך שיהפוך את החציה של נהר הבידסואה לבלתי אפשרית.
כשהניחה את העיתון, הבחינה במעטפה על השולחן. היא נדרכה. זאת לא היתה דירת מסתור ששימשה גם אחרים, אלא דירתה הפרטית, והמחשבה שמישהו אחר היה כאן עוררה בה חשש. אבל אז זיהתה את כתב היד הארוך והמעוגל. זה רק מטיאו, הבינה ונרגעה מעט. היא נתנה לו מפתח. המחשבה על אחיה הגדול העבירה בעורה עקצוץ של חיבה.
ובכל זאת, זה לא היה ממנהגו לבוא לכאן, ועל אחת כמה וכמה להשאיר פתק. תחילה תהתה אם העניין הוא טייס נוסף שזקוק לחילוץ. הבריטים הגבירו את מתקפותיהם האוויריות, ומספר הטייסים שנפלו מהשמים גדל מדי יום, עד שהרשת החבוטה בקושי הצליחה להתמודד עם עומס העבודה. אבל במעטפה לא היה פרח מיובש, האות המוסכם לטייס הזקוק לחילוץ, אלא רק פתק ועליו שני מספרים, 24 ו 9, שייצגו את התאריך ואת השעה. בקשה לפגוש אותו הערב. המיקום לא צוין, הוא היה מובן מאליו. היא תהתה מה אחיה רוצה.
באותו לילה יצאה מהדירה עטויה בגלימתה הכחולה הארוכה. מלבד שערה האדום, זאת היתה הגחמה היחידה הנוספת שלה שלא היתה מעשית. הגלימה היתה מוזרה ולא אופנתית וגרמה לה לבלוט יתר על המידה.
בחוץ ניגשה מישלין אל האופנוע שהיה קשור בשלשלת למעבר המקושת שבבניין. הבתים הטוריים בעלי הגגות האדומים התנשאו מעליה כשנסעה דרומה ברחובות החשוכים.
כעבור עשרים דקות הגיעה למקום המפגש, הקנטינה ברחוב שאן דה מארס. ביום שימש המקום מטבח בחסות הצלב האדום השווייצרי, וצעירים קולניים ממשפחות עניות מרחבי העיר התאספו בו בחלל דמוי קפטריה, עם שולחנות עץ ארוכים, לארוחת צהריים חמה של תפוחי אדמה וגזר. כעת שולחנות העץ הארוכים שעליהם אכלו הילדים הוזזו הצדה, וכעשרה גברים צעירים ישבו על הספסלים או על כיסאות, עישנו ושתו. מישלין רק אמרה שלום ונכנסה לחדר האחורי ששימש כמפקדה, שם התכוונה לעבור על המידע העדכני ביותר מהשטח.
"יש חדשות על הטייס מפריז שהצלתי?" שאלה את פסקל, עוזר צעיר שבחן את המפה שהיתה פרושה על השולחן מבעד למשקפיים עבים. המפגש הכושל וגורלו הלא ידוע של הטייס עדיין הציקו לה.
פסקל זז הצדה כדי לפנות לה מקום מאחורי השולחן. הוא היה איש שקט ומהורהר, הפוך מהטיפוס שמצפים שיהיה פעיל במחתרת, ולפני שהצטרף לשורותיה כדי להילחם היה כומר. "הוא עבר את ההרים בשלום ונמסר לאנשי הקשר שלנו בספרד."
מישלין נשמה לרווחה. זה היה המשחק: להוציא כמה שיותר טייסים ולהחזיר אותם למעגל הלחימה. נכון, חלקם לא יילחמו שוב לעולם; הם היו פצועים מדי או מצולקים מדי בנפשם. אבל אחרים יחזרו לפעולה ברגע שיוכלו. היה טייס אחד מניוקאסל שהם חילצו בפעם השנייה, לאחר שכבר החזירה אותו פעם אחת לאנגליה.
לאורך נתיב הבריחה ארבו סכנות רבות, מלבד הסכנה להיתפס. איתני הטבע היו לעתים מסוכנים יותר מהגרמנים. מעבר ההרים הגבוה בפירנאים היה מסוכן בנסיבות רגילות, ועוד יותר מסוכן כעת, כשהסלעים היו חלקלקים מגשמי האביב. והיתה גם חציית הנהר הקשה, שרבים כל כך נאלצו לבצע כשהנתיבים האחרים היו נתונים תחת שמירה כבדה. חאבייר, המדריך הבאסקי הטוב ביותר שלהם והגבר היחיד שמישלין אהבה אי פעם נספה בזרם החזק, כשהנהר עלה על גדותיו ממי הפשרת השלגים.
היה קל מדי לשקוע באבידות. במבט לאחור, מישלין ראתה כעת את כל מה שהשיגו, את עשרות הטייסים שהעבירו בבטחה את הגבול מאז שהחלו בעבודת החילוץ. היא חשה דקירה של סיפוק. כשהקו פעל, הוא היה מופלא.
אבל מישלין לא נהגה לנוח על זרי הדפנה. "ומה עם רֵנֶה?" שאלה על המבריחה שנטשה את הטייס בפריז וכמעט גרמה למעצרו.
פסקל היסס. "אין חדש." מישלין כמעט קיוותה שרנה לא הגיעה ללוות את הטייס משום שנעצרה. זה היה עדיף על החשש שמא היתה בוגדת במשך כל הזמן שעבדה איתם.
היא בחנה את המפה, וכמו בכל פעם, חשה המומה מהיקף המבצע שפיקחה עליו. בפעולת חבלה יכולים לטפל אנשים ספורים בלבד. אבל מבצע חילוץ הוא שונה: הוא מצריך מאות פעילים על פני ארבעה גבולות ושבעה אזורים כבושים, בתוספת שלוש שפות וארבעה מטבעות לפחות.
"יש עוד משהו," אמר פסקל. "שני טייסים נתפסו בדירת המסתור בגנט."
"איך?" דרשה מישלין לדעת. "זה היה אחד המקומות הבטוחים ביותר שלנו."
פסקל משך בכתפיו. "אני לא יודע."
מישלין הביטה בו בתחושת אי נוחות גוברת. תפיסתם של שני הטייסים היתה גרוע, אבל אי הידיעה כיצד זה קרה היתה קטסטרופלית. כשהרשת נפרצה ואנדרה נעצר, היו שחשבו שעליהם לצמצם את הפעילות או אולי להפסיק אותה לחלוטין. אבל מישלין עשתה בדיוק את ההפך. היא ראתה בכך הזדמנות לטוות קשרים חדשים ברחבי צרפת ובלגיה. היא עמלה לבנות את הרשת מחדש, לגייס מתנדבים חדשים, למצוא דירות מסתור חדשות ולזכות באמונם של אנשי הקשר שלהם בלונדון ושל כמה מהעשירים המקומיים שמימנו את פעילותם. מעצרים חדשים ופרצות בקו יערערו את כל זה.
היא הדחיקה את דאגותיה והתמקדה במפה. קו הבריחה פעל כמעין רכבת סודית. יהיה אשר יהיה, הרכבת היתה חייבת להמשיך לנסוע. "אנחנו מצפים לחבילה מחר," הודיע לה פסקל. "חבילה" היתה שם קוד לטייסים בדרך.
היא הזעיפה פנים. כעת, משדירת המסתור נפרצה, הם יצטרכו למצוא מקום אחר לשכן בו את הבאים בתור. "יש התקדמות עם דירת מסתור חדשה ליד האסלט?" שאלה.
"עדיין שום דבר. אבל מצאתי פקיד בעירייה שאולי יוכל לעזור לנו." היו אנשים שהחזיקו במשרות רשמיות ביום ותמכו במחתרת בלילה, כך שחיו על קו התפר שבין הרשמי לחשאי. "תמורת סכום מסוים." מישלין נאנחה. היא למדה כבר בתחילת המלחמה שכל רשת טובה זקוקה לשלושה דברים: מידע, תקשורת וכסף, שהיה לעתים קרובות המשאב הקשה ביותר להשגה. חלק מהפעילים עזרו מתוך רגשי פטריוטיות, אחרים היו מעין שכירי חרב. אבל כמעט כולם, למעט בעלי העקרונות הנעלים ביותר, רצו תשלום בתמורה לסיכון חייהם. הכסף היה מצרך נדיר כרגע, וכל סכום פנוי הופנה למזון ולאספקה שהיו נחוצים לטייסים לחציית הגבול. פשוט לא היה כסף מיותר לשוחד.
"ראית את מטיאו?" שאלה והביטה בשעון. מלבד פגישתם המתוכננת, היא רצתה לראות את אחיה כי הוא בורך בכישרון למצוא את המשאבים שהרשת נזקקה להם: דירות מסתור חדשות, מזון, אפילו כסף. היא עצמה היתה לפעמים ישירה עד כדי בוטות, אבל מטיאו ידע להקסים אנשים ולשכנע אותם לעזור ולתרום גם אם היססו.
"לא ראיתי אותו. אולי הוא הגיע בזמן שדיברנו."
מישלין התרגזה. נכון שהיא עצמה תמיד הקדימה, אבל היה כל כך אופייני למטיאו לזמן אותה ואז לגרום לה לחכות. "בבקשה תבדוק אם הוא בחדר הקדמי."
דקה לאחר מכן נפתחה דלת המשרד. מטיאו נכנס, ואחריו אישה שמישלין לא הכירה. "האנה, זאת מישלין."
מישלין נדרכה מיד. הכניסה למפגשיהם היתה אסורה על זרים, ובמיוחד היתה אסורה עליהם הכניסה למשרד הזה, שבו תוכננו מבצעים רבים מספור.
"מישלין, זאת האנה. היא הגיעה לכאן מברלין."
היא הביטה באחיה בחוסר אמון ובכעס על שהוא מבזבז את זמנה על היכרות סתמית. האם מטיאו, המתבודד הנצחי, נמצא בדייט? הוא בוודאי לא זימן אותה לכאן בשביל זה. היא סימנה לו להתקרב ולומר להאנה לחכות בחוץ. "מה חשבת לעצמך כשהבאת לכאן אישה זרה?"
"אפשר לסמוך עליה. היא לא סתם אישה. היא מקסים."
"מקסים מהקריקטורות הפוליטית?" שאלה מישלין. "אתה בטוח?"
"אני בטוח." עצם ההודאה בזהות הזאת היתה מסוכנת, הבינה מישלין. איש לא יטען שהוא הסטיריקן הנמלט אלא אם כן זאת האמת. האישה צעדה קדימה, הבעתה רצינית. "ברחתי מהגסטפו בגרמניה והפלגתי לקובה, אבל שם הכריחו את הספינה להסתובב ולחזור לאירופה. אחיך אמר שאולי תוכלי לעזור לי." היא היתה מבוגרת ממנה בערך בעשור, העריכה מישלין, עם פנים חזקות שהדאגה ניכרה בהן, עדות לקשיים שידעה. ובכל זאת היתה מרשימה, עיניה הכחולות ועצמות הלחיים הגבוהות הקנו לה מראה של לביאה. "אני חייבת לצאת מהמדינה לפני שהגרמנים יבינו שאני כאן."
"אין לי קשרים מהסוג הזה."
"אבל הרשת שלך מעבירה אנשים."
"טייסים בריטים. אנשי צבא מיומנים, שיכולים לשוב ולהילחם בגרמנים. אנחנו לא יכולים לקחת אף אחד אחר." זאת היתה האמת. עשרות אלפי אזרחים ניסו לברוח מאירופה הכבושה. לא רק יהודים, אלא גם צעירים שקיוו להימנע מגיוס חובה או מעבודות כפייה. הם נאלצו לתעדף את אלה שעשויים להועיל יותר מאחרים למאמץ המלחמתי. הם לא יכלו להציל את כולם.
"בבקשה," אמרה האנה. "איבדתי את ארוסי ואת התינוק שלנו, שעוד לא נולד. גם אני בעבודה שלי נלחמת בגרמנים בדרכי."
לא היה ספק באמיתות דבריה, ובכל זאת מישלין נותרה איתנה בסירובה. "הלוואי שיכולתי לעזור לך. אני מצטערת. אני לא יכולה."
האנה הסתובבה בעגמומיות אל הדלת. "תסלחי לנו לרגע," אמר לה מטיאו והצביע על החדר השני. כשהאנה יצאה, הוא ניגש לאחותו. "אין מישהו שיכול לעזור? מה עם אחד הקווים האחרים? אולי פגסוס?" שאל על הקו הגדול בהרבה שסייע לפליטים. "אולי הולנד פריז?" מישלין שקלה את הרעיון. היו רשתות אחרות שחילצו אזרחים נטולי מסמכים מאירופה הכבושה. אולי הן יוכלו לעזור לאישה הזאת. אבל זה לא היה תפקידה, והיא לא תבקש טובות עבור מישהי שאינה מכירה ואינה סומכת עליה. גם אם היתה רוצה לפנות לקו אחר, היה עליה ליצור איתם קשר ולשכנע אותם לעזור, ופשוט לא היה זמן לכך, לא עם כל המשימות האחרות שהיו מוטלות על הקו שלה.
"גם אם היה מישהו שיכול לעזור, למה שאסתכן?" כעסה גאה. אחיה היה תמיד תמים. "טיאו, אתה בכלל לא מכיר אותה. היא זרה, אולי היא מרגלת. אתה מוכן לסכן את כל מה שבנינו בשביל האישה הזאת. למה?"
"היא קריקטוריסטית פוליטית ועשתה עבודה חשובה למען המחתרת. העבודות שלה מגיעות לאלפים. היא ראויה לעזרתנו."
"אנחנו לא יכולים לסכן את כל הרשת על סמך תחושת הבטן שלך. הרגע פגשת אותה. איך אנחנו יכולים להיות בטוחים?"
"תני לה לעבוד. תני לה להוכיח את עצמה." היה משהו בדבריו. טיאו אולי היה פתי, אבל גם היה חכם, אפילו חכם עד תסכול. כעת, לאחר שאיבדה כל כך הרבה פעילים, מישלין נזקקה לעזרה יותר מתמיד. היו להם אלף ואחת משימות קטנות: לבדוק דירות מסתור, להשיג תעודות זהות ולחלק כרטיסי נסיעה ברכבת וכסף. אלא שאף אחת מהן לא היתה באמת קטנה, כי כל מעידה היתה עלולה להוביל למעצרו של המתנדב ולסכן עשרות מתנדבים נוספים. אם האישה תעבוד עבורם, היא תוכיח כך את מחויבותה.
מטיאו צדק: האנה עשויה להועיל. מישלין התחילה להתרצות. "אם נצליח לארגן את זה, זה יצטרך להיות דרך הרשת שלנו." היא התחרטה על המילים ברגע שיצאו מפיה, אבל היה מאוחר מדי לחזור בה. הם יחרגו באופן חד פעמי כדי לעזור להאנה, ובכך יסתיים העניין. "תכניס אותה." מטיאו פתח את הדלת וסימן להאנה להיכנס לחדר. "אני אמצא דרך להוציא אותך," אמרה לה מישלין, "ובינתיים, תוכלי לעזור לנו."
"לעזור לכם?" האנה היתה צריכה לצאת מבלגיה מהר ככל האפשר. ברור שהיא לא תכננה להיכנס לעניינים כאן.
"עבדת עם המחתרת בגרמניה, לא?"
"ציירתי קריקטורות לעיתון. לפעמים העברתי הודעות."
מישלין שקלה את מילותיה הבאות. האנה יכלה להועיל לארגון. הגרמנית שבפיה היתה רהוטה ונטולת מבטא, שכן היתה שפת אמה, והדבר עשוי לשרת אותם היטב במבצעים ליד הגבול. היתה בה קשיחות מסוימת, עקב כל מה שעברה. היא עשויה להיות בדיוק מי שהם צריכים, אילו רק תהיה מוכנה לעזור. "כרגע אנחנו צריכים את עזרתך כאן בבריסל. בסופו של דבר אולי נצטרך שתפעלי קרוב לגבול ותעבירי את החיילים לאדם הבא. זה מסע קצר, לא יותר מיומיים."
חשש ריצד על פניה של האנה כשחשבה שתתקרב שוב לגרמניה. מישלין בחנה אותה ותהתה אם תעמוד בזה. היא שמעה על לוחמי מחתרת שהתאמנו בבריטניה או ביערות כדי להתכונן למשימות. אבל בקו ספיר לא היו אימונים רשמיים, שכן להובלת חיילים היו נחוצים אינסטינקטים, יותר מכול. האם האנה תעמוד במשימה? "את לא תצאי מיד, כמובן. נצטרך להכין אותך ולראות היכן תוכלי להביא את התועלת הרבה ביותר."
"נשמע שזה ייקח זמן."
"הכול לוקח זמן בעבודה מהסוג הזה. שום דבר לא קל."
"אבל אני חייבת לצאת מבלגיה מיד. בכל יום שאני נשארת כאן אני מסתכנת במעצר."
דבריה של האנה היו נכונים ללא ספק, ומישלין חשה עקצוץ של אשמה על שאינה יכולה לעשות יותר. "יש לך אפשרות טובה יותר?" שאלה בקוצר רוח. האנה לא ענתה. "זאת הדרך היחידה. אפעל מהר ככל שאוכל, אבל את חייבת לסמוך עלי."
האנה עדיין לא ענתה, והמאבק שהתחולל בתוכה ניכר בה. היא עשתה הכול כדי לברוח מגרמניה, וכעת מישלין ביקשה ממנה לשוב ולצלול לעבודה ולחיים שהשאירה מאחור. זה היה מבחן. "תעשי זאת, ואני אדאג שתצאי."
האנה הרכינה קלות את סנטרה. "בסדר, אני אעזור."
"את יכולה לעשות את זה?" שאל מטיאו בשקט. בדרך כלל היה לו אמון בלתי מעורער באחותו, אבל המלחמה עשתה את כולם ריאליסטים, ודברים מסוימים פשוט היו בלתי אפשריים. "להעביר את האנה, אני מתכוון."
"אם אני אומרת שאעשה את זה, אעשה את זה," השיבה מישלין, אם כי למען האמת, לא היתה בטוחה לגמרי איך תעשה זאת. היא פנתה להאנה. "תצטרכי סיפור כיסוי. מטיאו ייתן לך הנחיות נוספות." אחיה הצטיין במשימות שהיא פחות התאימה להן, בפרטים הקטנים של השגת צרכיה של הרשת. הוא ידע להקסים אנשים, למשל את המממנים: הוא היה משכנע משפחות עשירות מבריסל להעביר כמה אלפי פרנקים בלגיים לחשבון כדי לכסות את הוצאות הדיור והאוכל של הטייסים. הוא ימצא את סיפור הכיסוי הנכון להאנה.
אם היה בכלל סיפור כזה. מישלין הוצפה ספקות כשבחנה אותה. לא היה לה קל לסמוך על אחרים. חייהם של מאות פליטים ופעילים היו מופקדים בידיה, והיא לא יכלה לסמוך על איש מלבד עצמה.
היא הפנתה את גבה להאנה, בתקווה שלא עשתה את הטעות הגדולה ביותר בחייה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
