- 6 -
אנחנו שותים יותר מדי ולא יכולים לנהוג. הברמן לא נראה מוטרד וממשיך למזוג לנו, ואני סומכת על השמוק האחראי שהוא ישים לזה סוף. למעשה, הייתי בטוחה שהוא יסרב כבר לשוט הראשון שהזמנתי.
ואם לא לראשון, אז לשני.
ואין מצב שהוא יוריד את השלישי...
אבל הדבר היחיד שקוטע את זרם האלכוהול הוא שעת הסגירה.
אנחנו כושלים אל מוטל שנועד לשרת נופשים בקיץ, ולא אנשים אבלים בחורף. הכול צבוע כחול ים ומכוסה צדפים ורשתות דיג.
לרגע, מוחי רווי האלכוהול נדרך למחשבה שאחלוק חדר עם דום. אבל הבחור מזמין לנו שני חדרים, ורק אז אני קולטת שאנחנו לא נמצאים בפונדק רומנטי תקופתי על אם הדרך, אלא במוטל מלא בחדרים פנויים.
כשפקיד הקבלה הצעיר מושיט לנו את כרטיסי המפתח ומעביר בינינו מבט חשדני, אני יודעת טוב מאוד מה הוא חושב.
למה הם צריכים שני חדרים כשברור כשמש שהם עומדים להזדיין?
הג'ין הזורם בעורקי מחייב אותי להעמיד אותו על טעותו.
אני משעינה את המרפק על הדלפק, רוכנת אליו ומתכוננת להדהים אותו.
"הוא גרוש." אני זוקרת אצבע לעברו של דום. "אני רווקה." אני מצביעה על החזה שלי. "אבל אנחנו לא ישנים ביחד ולא שוכבים כי אני שונאת את הפרצוף שלו ואת תחתוני האננס שלו. ליתר דיוק תחתוני בוקסר שאחי נתן לו. בהקשר אפלטוני לגמרי. נדמה לי. רגע." אני מכה בכף יד על החזה השרירי של דום. "היה לך קטע עם אחי?"
היד של דום מכסה את ידי, מחזיקה אותה כבת ערובה בעודו לוטש מבט בתקרה ושואף אוויר בצליל שאומר מה לעזאזל?
אהה! שפה לא אחראית. אחת אפס לי.
"לא, מאדי. לא היה לי שום קטע עם ג'וש. היינו חברים."
הבחור נשמע פיכח יחסית למישהו שהוריד ארבע בירות ושלושה שוטים על בטן ריקה.
"יופי. אז רק אני הכתמתי את המוניטין שלך." אני מחלצת את היד שלי בקושי מפתיע, וחוטפת את כרטיס המפתח שלי.
"מאדי." דום נוהם. הוא בטח כועס כי הוצאתי את הכביסה המלוכלכת טעות חייו היחידה בנוכחות עובד מוטל אקראי.
"דומיניק," אני מחקה את קולו העמוק ופונה לעבר היציאה. לפחות אני מנסה לפנות לשם, אבל הרצפה מתנדנדת לי מתחת לרגליים, כך שאני עושה את הדרך בצעדי ריקוד בתקווה להסוות את מידת השכרות שלי.
בחוץ הרוח הקרה והמלוחה חודרת דרך השמלה הרטובה שלי, ואני חולמת על הרגע שבו אקלף מעלי את הבגדים ואעשה מקלחת חמה של שעה לפחות.
"פספסת את החדר שלך." אני מתפתה להסתובב לעבר הקול הצרוד ורואה את דום לא רחוק ממני, עיניו נעוצות במכונת החטיפים.
"איך אתה יודע? אתה אפילו לא מסתכל."
וטוב שכך. אני לא רוצה שהוא יסתכל עלי.
"החדרים שלנו בכיוון הזה." הוא מצביע על שורת דלתות מעברו השני של המשרד.
"יכולת להגיד לי," אני מסננת, וחוזרת על עקבותי, בקושי. "אני שונאת מלונות. ומוטלים. כל החדרים נראים אותו הדבר. אי אפשר להבדיל ביניהם. והם חסרי חיים."
בדרך לדלת שלי אני סוטה מהמסלול ודוחפת את דום בכתף, כי גם אני רוצה לראות מה יש במכונה. העטיפות הצבעוניות מזכירות לי שאני רעבה, אבל כשאני שולפת את כרטיס האשראי ומתכוננת לשרוף את כל כספי על סוכריות גומי, אני מבינה שאין שם קורא כרטיסים.
"זה דפוק." אני מצביעה על חריץ השטרות ומרימה את המבט כדי לשתף את דום בצערי, ואולי לזכות בעוד מבט מאוכזב. אבל הוא פותח ארנק עור ושולף כמה שטרות חדשים.
"אתה מסתובב עם מזומנים? רציני? מי מסתובב עם מזומנים בימינו? מה אתה, בן תשעים? אתה משלם בצ'ק בסופרמרקט? יש לך כסף קטן מדויק לתאי האגרה?"
דום נותן לי לרטון בעודו תוחב את הכסף המיושן למכונה. הוא לוחץ על כמה כפתורים, וכשאני רואה מה הוא בחר אני נאנחת בייאוש.
"בוטנים? אתה צוחק עלי!" אחד היתרונות שיש לי על פני הג'ירף הזה, הוא שאני מתכופפת יותר מהר ממנו. אני כורעת על הברכיים, תוחבת את היד לתוך התא ושולפת את החטיף הבריא שלו.
"מאדי." הקול שלו מתרה בי, אבל אני מתעלמת.
"דומיניק השמוק פרי. יש כאן שורות שלמות של חטיפים מתוקים ומלוחים ויש לך כסף מזומן כדי לקנות אותם, אבל אתה בוחר בבוטנים כמו איזה רוצח סדרתי."
"בוטנים זה חלבון."
"ניסיון שני," אני דורשת, ודוקרת את האשנב באצבע תוקפנית.
"תני לי את הבוטנים שלי." הוא מנסה לחטוף אותם, אבל אני מצליחה להרחיק אותם ממנו.
"לא!"
כשאני רואה שהוא מתכוון לנסות שוב, אני תוחבת את השקית לצווארון השמלה ומחייכת בניצחון. "הה!"
השמוק האחראי לעולם לא יפר את קדושת הבגדים שלי בלי רשות.
אבל במצבי המבוסם שכחתי איך עובדות שמלות, ובן רגע הבוטנים צונחים מלמטה, כאילו הטלתי ביצה.
אני מהססת לרגע, ולבסוף צונחת ומתיישבת בשיכול רגליים על שקיק הבוטנים.
"את יושבת על האוכל שלי," אומר דום.
"תקבל אותו בחזרה אחרי שתבחר חטיף נורמלי." אני מצביעה על המטעמים שהוא העז להתעלם מהם בניסיון הראשון. "זה מבחן כישורים קוגניטיביים."
דום צופה בי והזמן לא זז. כנראה כי התחת שלי לא נהנה מהמגע עם הבטון הקר ושקית הבוטנים הגבשושית.
בסוף הוא מסתובב, משעין את הראש על חלון המכונה ובוחן את האפשרויות שלפניו.
"אם תבחר חטיף גרנולה," אני מזהירה אותו, "אני קוראת למשטרה ומספרת להם שחיללת את המכונה פעמיים, בלי צל של חרטה."
דום מלכסן אלי מבט, מכניס עוד כסף ולוחץ על כמה כפתורים. החטיף הנבחר נוחת בקול חבטה. כשהבחור מתכופף להוציא אותו, העיניים שלי נתקלות בטעות בתחת המושלם שלו, העטוף בתחתונים הצמודים. שום קמט אבלוּת לא מפר את החיזיון המושלם הזה.
בהחלט לא מראה הולם ללוויה.
"קחי. עברתי את המבחן?" דום מזדקף וזורק אלי שקית בצבע ניאון.
הסוכריות המוכרות מציתות בי להבת נוסטלגיה ומחממות אותי מבפנים.
"'סאוור פאץ'! אני הכי אוהבת אותן."
אני מצמידה את השקית לחזה כאילו היתה דובי.
"אני יודע," אומר דום, והזחיחות שלו חורכת אותי.
"היית מת."
הוא מכניס את הידיים לכיסים ובוחן אותי מלמעלה בהבעה סתומה. "את משחקת איתן בפיראטים, מטביעה את הספינה שלהן וטורפת אותן בעודן בחיים."
"האישה שאתה מדבר עליה ואין לי מושג מי זאת נשמעת יצירתית מאוד." אני קורעת את השקית, בוררת מתוכה גמד אדום ומניפה אותו בינינו. "הו, אחא! חוס עלי ואעניק לך את תיבת האוצר שלי!"
אני בולעת אותו כמעט בלי ללעוס והחמיצות מעבירה בי צמרמורת של עונג.
דום צופה בי בשפתיים קפוצות.
"תטעם." אני מושיטה לו כמה מהסוכריות האהובות עלי. אבל רק כתומות. את האדומות, הירוקות והצהובות אני שומרת לעצמי.
אני מצפה שהוא ירטון או ינזוף בי, או יבקש שוב את הבוטנים שלו. אבל דום משתופף מולי בגובה העיניים ופותח את הפה.
מחשש לאבד אצבע אני מניחה את הסוכרייה בזהירות על קצה הלשון הרחבה שלו, ומושכת את היד אחורה מיד. דום מסתכל לי בעיניים כשהוא לועס לאט ובולע. ואז הוא מדבר בשוויון נפש מוחלט.
"הו, אחא."
שימות.
החיקוי המחריד של דום פרי, האיש והאחריות, גורם לי לפרוץ בצחוק שמטלטל את כל גופי.
בעודי מתקפלת, גם הפרצוף שלו משתנה. בהתחלה אני רואה רק טיק קטן בזווית הפה. ואז בזווית השנייה.
ופתאום הוא מחייך.
דומיניק פרי שולח אלי חיוך רחב והורס. וכל כך לא צפוי, שהגוף שלי פועל על דעת עצמו.
אני מנשקת את החיוך שלו בתאווה ונזכרת איך לזמן קצר הוא היה שלי.
אני מתגעגעת לרגע שבו הוא נישק אותי והאמנתי שהוא מתכוון לזה. אני כמהה לשחזר את האושר הזה.
כשהפה של דום צמוד לפה שלי, לא אכפת לי שהתחת שלי קופא על הבטון הקר, שהראש שלי מסתובב מרוב ג'ין, והלב שלי שבור כי אחי מת.
כשאני טועמת את הפה החם של דום, כשהשיער המשיי שלו מדגדג את אצבעות כף היד שלי, כשאני שומעת את הגניחה העמוקה שלו מהדהדת במורד הגרון שלי ומתפשטת בגופי, אני שוב בת תשע עשרה ומלאת תקווה. העולם די מחורבן, כרגיל. והבחור הזה, שמחבק אותי, שמצמיד את גופי לחזה הרחב שלו, הוא נקודת אור קטנה ונוצצת.
אבל כשדום מתנתק ממני, הרגע מתמוסס כמו הסוכר על לשוני, למרות שהוא לא מרפה מהכתפיים שלי.
"מאדי," הוא אומר בקול צרוד. "אנחנו לא יכולים."
זה שקר.
אנחנו יכולים. ועוד איך.
הוא גרוש. אני רווקה. ואחי שכן או לא היה אוהב את העובדה שהחבר שלו נגע באחותו איננו.
אנחנו יכולים.
דום צריך לדבר בכנות ולהגיד מה הוא מרגיש באמת.
מאדי. אני לא רוצה אותך. מעולם לא רציתי.
כמה טיפשי מצדי ששכחתי. האלכוהול הסיר את ההגנות שלי, אבל הדחייה שלו מפכחת אותי בן רגע ומחזירה אותן למקומן.
"ברור. אנחנו לא עושים כלום." אני מסלקת מעלי את הידיים של דום וקולטת שהוא הקים אותי על הרגליים כשהשפתיים שלנו ננעלו.
יופי. ככה הרבה יותר קל לברוח. אני עוקפת אותו וצועדת במרץ לעבר החדר שלי עכשיו אני מצליחה לקרוא את המספרים בבהירות.
"מאדי, חכי." צעדיו הכבדים עוקבים אחרי אבל אני לא מסתכלת לאחור.
במקום זה אני מתמקדת בכרטיס המפתח והפה שלי עולה להגנה. "חשבת שהיתה לזה משמעות?" אני מכריחה את עצמי לצחוק, אבל זה נשמע מאולץ. "תבין, בדיוק קלטתי שאף פעם לא יצא לי ללקק חור תחת. רציתי לבדוק איך זה." הדלת נפתחת ואני מטה את הראש מעבר לכתף, מצליחה להסתכל לו בעיניים ולחייך. "למדתי לקח. יש לזה טעם של חרא."
ואז אני טורקת לו את הדלת בפנים. נועלת אותה. כולל הבריח.
אני מתעלמת מהדפיקות ומהקריאות שלו ורצה לאמבטיה. הברכיים שלי נוחתות בעוצמה על הרצפה, ואני בקושי מספיקה להרים את מושב האסלה לפני שאני מקיאה כל זכר ללילה הזה.
כל הג'ין שהורדתי. כוס הבירה שהרמנו לזכר אחי. החטיף העלוב שאכלתי. טיפת מי המלח שמרחתי על השפתיים. הפרפרים הקטנים שניסו לקום לתחייה בבטן שלי כשדום חייך אלי.
הכול יוצא מגרוני בשלולית צהובה מחליאה וחושף את האמת המרה של היום.
שום דבר בשעות האחרונות לא היה יפה או משנה חיים.
זאת היתה סתם עוד גרסה של אותה אכזבה ישנה.
- 7 -
אני יוצאת מהמוטל בשלוש בלילה, כשאני פיכחת ודום ישן, מוודאת שלא אהיה שם כשהוא יתעורר. אני חוזרת לפנסילבניה לפני הזריחה, המרחק המינימלי ממנו שאני מוכנה לסבול אחרי הלילה הזה.
אני מצליחה לארוז את כל החפצים שלי, לנסוע במכונית השכורה לשדה התעופה ולעלות על מטוס לוושינגטון בלי להמשיך להרוס את חיי, וגם זה משהו.
בסיאטל אני נודרת לא לחשוב על דומיניק פרי עד המסע הבא לפיזור האפר. לצערי, יש לי בטלפון תמונה שלנו, והאצבעות שלי מתעקשות לפתוח אותה כמה פעמים ביום.
אולי רוחו של ג'וש רודפת את הידיים שלי, ומחליטה לענות אותי כשהוא משועמם. למשל עכשיו, יומיים אחרי הלוויה והאסון על החוף, יכולתי להיכנס לאתר של מקלט לחיות ולחשוב כמה חתולים נטושים אני צריכה לאמץ כדי למלא את החור שאחי השאיר לי בלב. אבל במקום זה אני שוכבת על הרצפה בדירה שלי ובוהה בתמונה המביכה של דום ושלי מדלאוור.
החיוך שלי מחריד. מלא שיניים, מאולץ ומזויף, דומה יותר להעוויית פנים.
דום, לעומת זאת, לא מזייף. הוא אפילו לא מסתכל למצלמה. לא, הבחור לוטש בי מבט, בטח תוהה למה אני טורחת לצלם אותנו.
הייתי צריכה למחוק אותה. אני לא צריכה אותה.
כשנסיים, אני אומרת לעצמי. כשכל המסעות יהיו מאחורינו, אני אעבור על התמונות ואפטר מהן. גם זה סוג של פרידה.
דפיקות בדלת הדירה קוטעות את ההגיגים הנוגים שלי.
אני מתעלמת ממקצב הדפיקה המוכר ומכבה את הטלפון. ואז אני בוהה בתקרת הדירה ומנסה להיזכר בת כמה פלורנס.
סבתא ואמא שלי מבועתות מפני הזִקנה, ומשקרות בקביעות לגבי הגיל שלהן. אבל אני יודעת שססיליה היתה בת עשרים ושתיים כשנולדתי, ונדמה לי שפעם, בתיכון, כשקוננתי על כך שאין לי חבר, פלורנס ציינה שבגיל עשרים היא כבר היתה בהיריון.
כלומר, פלורנס מבוגרת ממני בארבעים ושתיים שנה.
אם אגיע לגיל שלה, אני עתידה לחיות עוד ארבעים ושתיים שנה בלי ג'וש.
אם לא יותר.
אני יודעת שהמחשבות האלה לא בריאות. הן בוודאי לא מנחמות אותי. אבל המוח שלי חוזר שוב ושוב על דרכים שונות למנות את הזמן שעוד מחכה לי בלי אחי.
ארבעים ושתיים שנה.
אלא אם החיים שלי יסתיימו בטרם עת. כמו שלו.
הדפיקות חוזרות על עצמן, הפעם בלוויית צעקה תובענית.
"מאדי, תפתחי לי!"
אני מתהפכת על הבטן, הפנים שלי נמעכות אל השטיח הצמרירי, ותוהה אם כוח המשיכה יעזור לדמעות להישפך. אני תוהה אם העצב שלי חמור יותר כי אני לא מצליחה לגרש אותו מהגוף בעיניים מוצפות ויפחות קורעות לב.
לא בכיתי אפילו אחרי פדיחת המוטל, כפי שאני מכנה אותה.
נכון, הצטנפתי כמו כדור אומלל על קרקעית האמבטיה החולית והתחננתי בפני ג'וש שיושיט לי יד וימשוך אותי אליו מעבר למסך, אל החיים שלאחר המוות.
אבל לא בכיתי.
לעומת זאת, מצאתי דרכים חדשות לקלל את אחי על כך שהתעקש שאבלה במחיצת החבר הכי טוב שלו, ועוד תחת השפעת אלכוהול. מתברר שמאדי השתויה סולחת ושוכחת בקלות איך דום זרק אותה כמו תפוח אדמה חם.
"מאדי!" הקול העמום נשמע גוער. "שלא תעזי להעמיד פנים שאת לא בבית. אני מריח את נר הקינמון שלך דרך הדלת!"
אני מתרוממת על הברכיים בגניחה ותוהה איך אגמע את המרחק עד הדלת. זה לא רחוק. הדירה שלי קטנה, ובדרך כלל אני חושבת שהיא נעימה וחמימה. מילאתי את חלל המגורים בספה ירוקה נוחה, שולחן קפה עצום, והמון כריות מדיטציה. לא שאני עושה מדיטציה. לבלות יותר מדי בתוך הראש שלי זה לא רעיון טוב, במיוחד בזמן האחרון. הכריות פשוט נוחות כשיושבים על הרצפה.
לא, זה לא המרחק שמונע מהאיברים שלי להתקדם.
אני פשוט לא בטוחה שאני מוכנה להתעמת עם מה שנמצא מעבר לדלת. לא בטוחה שאני מסוגלת להכניס אותו.
אני שומעת רטינה ועוד דפיקה חזקה במפרקי האצבעות. "אני לא בוחל בשימוש במפתח! אל תאלצי אותי לחזור הביתה ולהביא אותו רק כי החלטת להפוך לצב מתבודד."
הוא מסרב ללכת.
אני מזדקפת בנהמה, מקיפה את האי עם לוח הקצבים בכניסה למטבח בדרכי למסדרון. אני לא צריכה להסתכל בעינית. אני יודעת בדיוק מי מחכה לי מעבר לדלת.
כשאני פותחת אותה לרווחה, אני רואה מולי את האקס שלי והחבר הכי טוב שלי ג'רמי הסן.
ג'רמי הוא הגבר הכי יפה שפגשתי בחיי. וזה כולל כל תמונה של כל ידוען רווק שראיתי אי פעם. ג'רמי הורס יותר מכולם ביחד, וזאת עובדה שאי אפשר להתכחש אליה. הוא גבוה, העור שלו זהוב, והעיניים הכהות, המכוסות עפעפיים כבדים, חודרות ללב כמו גאולה. נשגב מבינתי איך האל הזה שירד לכדור הארץ, החליט לצאת דווקא איתי.
ואני לא אומרת שאני איזו טרולית מחרידה שנגזר עליה לחיות לבד מתחת לגשר. ברוב הימים עכשיו כשאני גרה במרחק אלפי קילומטרים מההצקות של ססיליה ופלורנס אני דווקא מחבבת את הפנים שלי. לפעמים אפילו השיער שלי מציית לי. ואני נראית חמודה בסוודר.
וטוב שכך, כי רוב הארון שלי מורכב מסריגים.
אבל אני בפירוש לא ברמה של ג'רמי.
ובכל זאת, זה קרה. לפני שנתיים התחלנו לצאת. ואז המשכנו. חודשים. צילמתי את זה כהוכחה, ליתר ביטחון.
אבל מה שהכי מעיף את המוח הוא שברגע מסוים הבנתי שאני לא בקטע שלו מהבחינה הזאת.
איך זה קרה בדיוק?
ג'רמי כל כך לוהט, שמרחתי קרם הגנה כשהסתובבתי איתו. הוא האדם היחיד שיכול לגרום לכוויית שמש. והכי גרוע? יש לו אופי נהדר. הוא מצחיק, חכם ונחמד.
באמת לא הוגן שיש גבר כזה בעולם.
אבל יום אחד ישבנו על הספה שלי, והסתכלתי על הפנים המושלמות שלו וחשבתי, הדבר היחיד שבא לי לעשות עם הבחור הזה הוא להמשיך לראות "מכושפות" ולא לשכב איתו שוב לעולם.
שכבנו המון פעמים, וזה היה... בסדר.
זאת בטח אשמתי שהיה רק בסדר. ג'רמי הורס ומתחשב כל כך בסקס, שלא ייתכן שזה יהיה רק בסדר. לפעמים אנשים יפים מדי לא משקיעים במיטה. אבל ג'רמי תמיד דאג שאני אגמור לפניו. תמיד.
אלא שהאורגזמות איתו היו... בסדר. כיווץ נעים כזה, ולא גל של עונג מכף רגל עד ראש.
ובכל זאת לא נפרדתי ממנו. כי אהבתי את ג'רמי למרות שלא הייתי מאוהבת בו, ופחדתי שאם איפרד ממנו הוא ייעלם מחיי. הוא סיפר לי על הקשר הקודם שלו, אבל חוץ מלציין את העובדה שזה היה גבר, הוא לא דיבר עליו. ג'רמי ניתק כל קשר עם הבחור הזה, והייתי בטוחה שהוא יחתוך גם את הקשר איתי אם אודה שיש לי רק רגשות אפלטוניים כלפיו.
כשהתעמקתי ברעיון שאדבר איתו, חטפתי התקפי אסתמה.
עד שיום אחד ג'רמי הופיע בדירה שלי עם הלאטה לוונדר האהוב עלי וקרואסון.
"לא שכבנו כבר חודש," הוא אמר.
בהיתי בו.
"ונדלקתי על הבחור שנכנס לדירה 2F." הוא חייך בהתנצלות והעיניים שלו היו פעורות ומלאות תקווה. "תשנאי אותי אם אבקש שנהיה ידידים במקום בני זוג? וכשאני אומר 'אבקש' אני מתכוון 'אתעקש', כי אני ממש לא רוצה לוותר עלייך, מאדי סנדרסון."
זאת היתה הצעת הידידות הכי יפה שקיבלתי בחיים. ולראשונה זה חודשים הרגשתי שאני מצליחה לנשום.
"אני לא מאמינה שנפרדת ממני לפני שהספקתי להיפרד ממך." שרבבתי שפתיים באופן מוגזם כדי להעמיד פנים שהיה לי אומץ לגמור איתו. ואז העמסתי גבינות על מגש והקשבתי לו מספר על הבחור מ 2F. השתדלתי לא להילחץ מהעובדה שיש לו מישהו חדש בחיים, שעלול לדחוק אותי הצדה. אבל ג'רמי טען שהוא ידע שאנחנו נשמות תאומות מהרגע הראשון, כשהוא נכנס ללובי הבניין ושמע אותי צועקת "הגבינות שלי!" כי הידית של שקית הקניות נקרעה. המסירות שלי למוצרי חלב שבתה את לבו וזיכתה אותי בכבוד מיידי מצדו.
מתברר שלפעמים נשמות תאומות נועדו להיות ידידוֹת.
ועכשיו אין לי לאן לברוח. וזאת בעיה, כי ג'רמי נחמד מדי, ולא יוכל להתמודד עם כל הזעם שמבעבע מתחת למשא האבל שמכביד עלי.
ג'רמי חסן התיידד עם בחורה מופנמת, שקטה ומשעשעת.
לא עם הגרסה הרעילה, המתגוננת הזאת, שדולפת מהפצע הפתוח בנשמה שלי.
טוב, אולי נלך על לגלוג. משהו דומה לזה שהטחתי בדום, רק בלי הקצוות החדים. ואז ג'רמי ישתכנע שאני בסדר, ילך לדרכו ואני אוכל לשכב על הרצפה ולשקוע במחשבות על קץ החיים למשך עוד כמה שבועות.
העיניים של ג'רמי מתרככות כשהן מוצאות את העיניים שלי. "מאדי," הוא נאנח.
"באת לקחת בְּרי, נכון?" אני שומעת את הבהלה בקולי. זה לא הגיחוך הרגיל שלי, כשהוא דופק בדלת ומחפש משהו לאכול.
"לא." ג'רמי פורש את זרועותיו הארוכות. "אני לובש את הסווטשרט הכי רפוי שלי, ושמתי את הבושם של קרלייל. באתי לחבק אותך, מאדי סנדרסון."
אני לא חבקנית. לא זכור לי שאי פעם הייתי כזאת. אני מעדיפה את המגע הקליני של רופא בבדיקה השנתית על פני חיבוק פתאומי של חבר. אני יודעת שזה מוזר. וזה לא שמגע מעורר בי גועל. חיבקתי את גברת פרי כי ידעתי שהיא אוהבת חיבוקים ומשתמשת בהם כברכת שלום. חיבקתי את אדם כדי להגן עליו מפני הזעם של אחִיו.
אבל חיבוקים לא מנחמים אותי. חסר לי הדחף הטבעי להצמיד את הגוף שלי לגוף אחר. וכשאני נאלצת לעשות את זה, אני מרגישה... שזאת הצגה.
אלא אם כן מדובר בסווטשרטים.
כשזרועות נתונות בסווטשרט עוטפות אותי, אני אוהבת להרגיש את הבד הרך על הלחי שלי.
ושוב, זה לא קשור לאדם שלובש את הסווטשרט. זה הבד עצמו שמנחם אותי.
אני זונת סווטשרטים.
חרמנית על ברדסים.
וג'רמי יודע את זה. הוא יודע שזה לא הוא שמחבק אותי, אלא הבגד הביתי שלו, עם ניחוח הכביסה. אולי אני מוצאת נחמה אמיתית רק בשמיכה מהלכת.
"בואי. אני מריח ממש טוב." הוא מפתה אותי בזרועות פרושות לצדדים כשהוא נכנס לדירה וטורק את הדלת בבעיטה.
אני נשרכת בזהירות אל חיבוקו ומרשה לעצמי להתרפק עליו.
אלוהים, קרלייל הזה יודע לבחור בושם. אני קוברת את הראש בבד הרך המכסה את החזה של ג'רמי, שואפת עמוק ומדמיינת שיש לי מכונת חיבוקים אישית.
"היינו באים. את יודעת את זה, נכון?" ג'רמי ממלמל כנגד השיער שלי ומנפץ לי את הבועה.
רגשות האשם מתגבשים בתוך הבטן שלי, ואני נאנחת ונסוגה. הוא לא נלחם בי אלא שומט את זרועותיו.
"לא הייתם צריכים." אין לי מושג מה הייתי עושה אם ג'רמי והחברה השנייה הכי טובה שלי, טוּלה, היו מגיעים ללוויה ומנסים לחבק אותי. אולי הייתי נשברת וסוף סוף מזילה כמה דמעות. או אולי הייתי רואה את הפרצופים המודאגים שלהם לנוכח העובדה שהסתתרתי ויריתי חצים לכל עבר ולא בכיתי אפילו פעם אחת.
בזמנו, לא הבנתי מה המוות של ג'וש עשה לי.
אני עדיין לא מבינה.
ואני לא עושה שום דבר שאחות אבלה נורמלית אמורה לעשות. למעשה, רגעי ההקלה היחידים שלי היו הרגעים הקצרים שבהם ירדתי על דום.
אוי, כמה טוב היה להיכנס בבחור הזה, שכלום לא מזיז לו. לשלח בו את ההומור הלא נאות שלי ולקבל בתמורה רק תגובות סטואיות.
לעולם לא הייתי יכולה להתייחס לג'רמי וטולה כאל שקי חבטות. הם לא עשו לי שום דבר רע, ואני מבועתת מהמחשבה שהאבל הדפוק שלי ירחיק אותם.
"אני יודע שלא היינו צריכים," אומר ג'רמי, ומסיט בעדינות קווצת שיער סוררת שהשתחררה מהפקעת המבולגנת שלי. "אבל היינו באים. בשבילך. כדי שלא תהיי לבד בלוויה."
"היו שם המון אנשים... רגע. איך..." אני משתתקת ומסמיקה מבושה.
יום אחרי שג'וש מת, שלחתי הודעות לג'רמי וטולה, בישרתי להם את החדשות ואמרתי שאיעדר כמה ימים. אבל לא סיפרתי להם על הטקס כי ידעתי שהם יבואו.
"נכנסתי לבלוג של אמא שלך," הוא אומר וחיוך מעווה את פניו היפות. "רציתי לוודא שהמשפיענית הדגולה לא גוררת אותך לתוך השטויות שלה."
כשאני נכנסת לאזור המטבח, אני מרגישה את המצח המקומט שלו כמו משקולת על השכמות שלי. "שמרתי ממנה מרחק. ולא נשארתי הרבה זמן. רק קפצתי להגיד שלום לכמה חברים ותיקים." אני נזכרת באדם וקרטר ומחייכת למחשבה על התאומים. מצאתי אותם באינסטגרם, שלחתי להם הודעות פרטיות והקמנו צ'אט קבוצתי. אדם הכי פעיל בינינו, הוא שולח בעיקר גיפים וסרטונים אקראיים ומעדכן אותנו בנעשה בחייו.
"מה עשית אחרי הטקס?"
אני מנסה לפתוח צנצנת, כמעט מפילה אותה, אבל מצליחה לתפוס אותה בשנייה האחרונה. "שום דבר מיוחד. נסעתי לבר. הרמתי כוס בירה לזכר ג'וש. העברתי את הלילה במלון."
אין צורך לציין עם מי הייתי בבר, ואיך התגלגלתי למוטל עלוב וחזרתי על טעויות העבר.
ג'רמי מתיישב על הספה. "את נראית פיצוץ, אגב."
אני לא מאופרת, השיער שלי אסוף בפקעת סתורה, ואני לובשת את המדים הקבועים שלי בבית, טייטס וסוודר גברי בדוגמת צמות, שאני מדמיינת שכריס אוונס נתן לי. לא מראה מתאים לשטיח האדום או אפילו ליציאה לילית.
אבל ג'רמי יודע כמה אני אוהבת את הסריגים שלי. הוא לעולם לא יזלזל בהם. זאת אחת הדרכים שלו לגרום לי להרגיש יותר טוב.
"אני אופה לנו בְּרי. אני לא נותנת לך את כל הגבינות שלי," אני מזהירה אותו במקום להגיב למחמאה. מה אני אגיד?
כנראה השילוב של צער ובושה עושה פלאים לנקבוביות שלי.
"ברי אפויה זה כל מה שאני צריך." ג'רמי נשען על שולחן הקפה שלי ובוחן את הפאזל שהתחלתי להרכיב. הוא מרים חתיכה אקראית, מנסה למקם אותה, ונכשל.
"זה אמור להתאים," הוא מפטיר.
אני קופצת שפתיים כדי לא לחייך. ג'רמי מצטיין בריצות מרתון, קריוקי וניהול יחסי ציבור של האוניברסיטה הכי גדולה בעיר. אבל הוא גרוע בפאזלים.
ובקשר רומנטי איתי. אבל גם אני הייתי גרועה בזה, אז מהבחינה הזאת אנחנו תיקו.
הוא הרבה יותר טוב בתור אחד החברים הכי טובים שלי, במיוחד מאחר שההתאהבות שלו ברופא השיניים מ 2F לא גרמה לו להפסיק להיכנס לדירה שלי כל שתי דקות ולדרוש מגשי גבינות מתוחכמים, כי קרלייל מסרב להכין לו כאלה. הוא יכול לסמוך עלי, כי הוא יודע שתמיד יש לי מבחר של גבינות.
אני מניחה תבנית על הדלפק ופורשת עליה נייר אפייה.
"גלגל שלם או חצי?" אני שואלת.
"שלם. גם טולה בדרך."
היד שלי קופאת על ידית המקרר.
טולה קופצת בתדירות דומה לזאת של ג'רמי, למרות שהיא גרה כמה רחובות מכאן. אבל העובדה שג'רמי יודע שהיא מגיעה אומרת דרשני. זאת כבר סיבה לדאגה. הם אף פעם לא מתכננים לבקר. הם פשוט קופצים.
וכאילו ניתן האות, טולה דופקת בדלת ומכניסה את עצמה.
"הבאתי מרגריטות." טולה נכנסת למטבח, מנחיתה תרמוס ענק על הדלפק ושולפת ליימים ומלח מהתיק שלה. השיער הכהה והעור השזוף שלה לחים מהגשם הקל שאני רואה מעבר לחלון. היא אמנם גרה בעיר שמטפטף בה כל הזמן, אבל לא טורחת לקחת מטרייה כי היא טוענת שזה מאט אותה. טולה לוקחת מטרייה רק כשהיא יוצאת לסיבוב בחנויות ספרים, והיא עושה את זה כדי להגן על הדפים היקרים שלה, ולא על עצמה.
טולה מסתובבת בדירה שלי בנחת, כמו בת בית, מביאה את כוסות המרגריטה שקנתה לי ליום ההולדת בעיקר כדי שיהיו זמינות כשהיא מגיעה להפי האוור מאולתר, שבמסגרתו היא משלמת לי באלכוהול לימוני כדי שאקשיב לקיטורים שלה על הגברים מהעבודה שחושבים שהם מהנדסים יותר טובים ממנה, ואז מפשלים והיא נאלצת לתקן את הטעויות שלהם. אני נהנית מהרכילויות והדרמות, שלא קשורות אלי בשום צורה, לוגמת מהמשקה ומשתתפת בזעמה.
כשהמשקאות מוכנים וערוכים על השולחן, החברה שלי עוצרת לרגע ומאלצת אותי להסתכל לה בעיניים, עכשיו הן רכות ואוהבות ועצובות. "איך את מרגישה?"
הרגע הגיע. הרגע שבו אני אמורה לפרוץ בבכי ולקרוס לתוך הבור שנפער בתוכי. שני החברים הכי טובים שלי כאן, מוכנים לתמוך בי.
אבל משום מה אני מרגישה רק משהו דומה לכעס.
לא עליהם. להם אני מודה מקרב לב. הם המשענת שלי, ואין לי מילים לתאר כמה הם חשובים לי.
אבל הרתיחה האטית, הנמוכה, עדיין מחממת את העור שלי, והכותנה הרכה של הסריג כבר מגרדת כמו צמר זול. אני מנסה לשלוט בעצבים הלא ברורים ומסבה את הראש מהמבט החטטני שלה.
"אני אופה ברי, ואת הבאת משקאות, אז שלומי יותר טוב משהיה לפני עשר דקות." אני נוברת בשפע מוצרי החלב במקרר שלי, כדי שלא אצטרך להסתכל לה בעיניים.
"איך היה הטקס?" היא מנסה.
"תקשיבי," אני מתפרצת, ואז נושמת כדי להירגע. "לא רציתי שתבואו כי זה לא באמת היה הטקס שלו." במקום להטיח את הגבינה בדלפק, אני מקפידה להניח את הברי בעדינות. "זה היה אירוע מלא בעוקבים של אמא שלי ואנשים שאני לא מכירה."
חוץ ממשפחת פרי.
חוץ מדום.
אל תחשבי עליו.
אל תחשבי על המבט השיפוטי שלו.
אל תחשבי על עור המותניים המתוח שנבלע מתחת לגומיית התחתונים בדוגמת האננס.
אל תחשבי על הנהמה שלו כשהוא ניסה לחקות פיראט, והיה כל כך רציני שהיית מוכרחה לטעום את החמיצות מהפה הקפוץ שלו.
אל תחשבי איך הוא דחה אותך. שוב.
אולי בכל זאת הייתי צריכה להזמין את ג'רמי וטולה. הם לעולם לא היו נותנים לי לעשות מעצמי צחוק.
"בדיוק בגלל זה היינו צריכים להיות שם." אני מנסה לפתוח את צנצנת ריבת התאנים בלוויית כמה קללות, עד שטולה לוקחת אותה ממני. המכסה משתחרר בניסיון הראשון. "היית מכירה אותנו. והיינו מחזיקים לך את היד, ומביאים לך משקאות, ולועגים איתך לכל הזרים האלה."
ושומרים על חדרון הציוד כדי שדום לא ימצא אותי טובעת בנייר טואלט.
אולי היה נחמד אם הם היו שם.
"זה היה בקצה השני של ארצות הברית." אני מושכת בכתפיים וממקדת את הברי בדיוק באמצע נייר האפייה.
"היינו נוסעים גם עד סוף העולם בשבילך," אומר ג'רמי.
רואים? הזדמנות מצוינת לבכות.
אבל שק הדמעות שלי יבש.
הם ראויים לחברה יותר טובה ממני. מישהי שתעריך באמת את כמות האהבה שיש להם להציע.
"טוב," אני מפטירה. "אני אודיע לכם בלוויה הבאה."
טולה נאנחת בעצבנות. "פשוט אל תרחיקי אותנו. אנחנו כאן בשבילך."
"ולא רק בשביל הגבינות שלך," מוסיף ג'רמי. "למרות שבגללן התאהבתי בך מלכתחילה."
"מה זה?" טולה מצביעה על שולחן הקפה, המשטח היחיד בבית שלא נכבש על ידי חתיכות פאזל.
"המחשב שלי?"
"ברור שזה המחשב שלך. אבל על מה הוא פתוח? אני מאוד מקווה שזה לא מה שאני חושבת."
"אני לא יודעת מה את חושבת." אני פותחת את דלת התנור ומוציאה את המגש, והחום מבריש את הלחיים שלי.
"מאדי." טולה מנסה לצוד את המבט שלי. "בבקשה אל תגידי לי שאת עוברת על מיילים של העבודה בחופשת האבל שלך."
אני לא יכולה להגיד לה את זה. כי זה בדיוק מה שאני עושה.
"אני לא עובדת באופן פעיל," אני מתגוננת ומזדקפת. "אני רק עוברת על כמה דוחות. ודואגת להיות זמינה למקרה של שריפה. גם ככה אין לי מה לעשות בכל הזמן הפנוי הזה."
"את מתאבלת." טולה אוחזת בכתפי ומאלצת אותי להסתכל עליה. "זה מה שאת עושה. וזה ענק. את צריכה לסגור את האימייל ולקחת קצת זמן לעצמך. צוות רֶדפורד ישרוד בלעדייך."
זה אולי נכון לגבי רוב העבודות, אבל בעבודה שלי לא כל כך. לאורך השנים נעשיתי חלק בלתי נפרד מהמבנה של צוות רדפורד, משרד רואי חשבון שמשרת לקוחות בכל הארץ וזקוק לרכזת לוגיסטית במשך רוב שעות העבודה. הבוסית שלי יודעת פחות או יותר מה אני עושה ואיך אני עושה את זה, אבל היא לא מתעסקת בפרטים. בלעדי, מערכות שלמות יתפוררו בתוך שבוע. אולי פחות.
אבל אם אגיד את זה לטולה, היא תתחיל להציק לי על איזון בין העבודה לחיים הפרטיים.
העניין הוא שאני אוהבת להיות חיונית לחברה. אני אוהבת את זה שהעמיתים שלי סומכים עלי ויודעים שבזכותי הספינה ממשיכה להפליג.
"טוב, אם אֵבֶל היה מגיע עם רשימת מטלות מוגדרת בזמנים מוגדרים, הייתי מפסיקה לעבוד. אבל אני רק קוראת ומרכיבה פאזלים ומתאהבת בנאם דוֹ סאן. יש לי שפע של זמן לעבוד."
"אה! את רואה את 'סטארט אפ'?" ג'רמי שותף לאובססיה שלי לסדרות קוריאניות. "גם אני. דו סאן פשוט הורס. הייתי עושה לו כמה דברים מזעזעים אם הייתי יכול."
"יופי. תעשי בינג'ים של סדרות מרגשות. תרכיבי פאזלים. תקבעי פגישה עם פסיכולוג," אומרת טולה. "אבל אל תעמידי פנים שהחיים שלך לא השתנו. אם תדחיקי הכול, תתפוצצי. את לא יכולה להתעלם מזה."
"אני לא מתעלמת. ג'וש לא אִפשר לי." כשאני לוחצת על כפתורי הטיימר של התנור, אני דוחפת קצת יותר מדי חזק, והצג מזהיר אותי בצפצופים שונים ומשונים.
אל תתעצבני על החברים שלך, אני גוערת בעצמי. הם אוהבים אותך.
לא חשבתי שאצטרך להילחם במזג החם שלי. בשנה האחרונה דמיינתי כמה פעמים את העולם אחרי ג'וש, והנחתי שהוא יכלול הרבה בכי בפרהסיה.
אבל אני לא בוכה אפילו בפרטיות.
"מה זאת אומרת?" טולה נשענת על האי ונותנת לי מרחב, אבל היא ממשיכה לבחון אותי. "למה ג'וש לא אִפשר את זה?"
"הוא השאיר לך משהו?" ג'רמי נוטש את הפאזל וממקד בי את מלוא תשומת הלב. "כמו המכתב שהוא השאיר לאמא שלך?"
אז היא כן שיתפה את העוקבים שלה. מעניין אם הם ראו מה הוא כתב, או שססיליה פשוט המציאה משהו.
אני שואפת אוויר בחדות ונושפת באטיות. "ג'וש רוצה שאני אפזר את האפר שלו. בשמונה מדינות שונות. אלה שהוא לא ביקר בהן."
וכאן אני עוצרת. בחצי האמת. כי אני חברה גרועה.
השניים האלה יודעים עלי כמעט הכול. הם יודעים על ההורים המחורבנים שלי והסבתא המזניחה שלי. הם יודעים שג'וש הראה לי מה זאת אהבה בין בני משפחה. הם יודעים שמישהו שבר לי את הלב, אז החלטתי לעזוב הכול ולהתחיל מחדש. את טולה הכרתי באינטרנט, בשנה א' של הקולג', בפורום מעריצים מקוון של סדרת פנטזיה רומנטית. היא זאת שהתפייטה על הלימודים באוניברסיטת וושינגטון. בגללה ברחתי לכאן.
אבל מעולם לא נקבתי בשם דומיניק פרי.
ואני לא מתכוונת לנקוב בו עכשיו.
אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לפרק לגורמים את הקשר המוזר והבלתי נגמר שבגללו אני עדיין פגיעה. לא מסוגלת להודות בפניהם שבחור שפגע בי בגיל תשע עשרה, עדיין הופך לי את הבטן. אני לא צריכה שהם יגידו לי לא לקחת את זה כל כך קשה. אני יודעת. ואני מסרבת לתת לדום את הכוח הנוסף הזה. מבחינתי, אני זאת שיוצאת למסעות והוא רק מצטרף אלי.
ומבחינת ג'רמי וטולה, עדיף שהם יחשבו שאני מפזרת את האפר לבדי.
"לעזאזל," מסנן ג'רמי. "זה המון מקומות. איך את מרגישה עם זה?"
אני מושכת בכתפי. "לא יודעת. אני עושה בשבילו משהו וזה נותן לי תעסוקה, אז את החלק הזה אני אוהבת. אבל זה קשה. המון פרידות. והראשונה היתה מספיק קשה."
טולה מקמטת את מצחה בדאגה. "אנשים מבקשים כל מיני דברים בצוואות שלהם, אבל חוקית את לא מחויבת לציית."
"אני יודעת, אבל... זה ג'וש."
זה אחי. זה הדבר האחרון שהוא ביקש ממני לעשות.
הפיסה האחרונה ממנו שנותרה לי.
טוב, פיסות. יש לי עוד שבעה מכלי ראברמייד על מדף גבוה בארון, שבדרך כלל אני לא משתמשת בו כי צריך סולם כדי להגיע אליו. לרגע חששתי שיחרימו לי אותו בשדה התעופה, אבל נתנו לי לעבור בלי בעיות.
"אם את רוצה חֶברה, אני אשמח לבוא. שנינו נשמח." ג'רמי מטה את ראשו לעבר טולה, והיא מהנהנת בלי לחשוב פעמיים.
אני לא ראויה לחברים כאלה. הייתי צריכה לספר להם על דום, אבל אני לא מוצאת את המילים. אני לא סומכת על עצמי בכל מה שקשור לדיבורים עליו.
ואני לא סומכת על עצמי בכל מה שקשור למסעות עם שני האנשים האהובים עלי ביותר בעולם עכשיו, כשג'וש איננו.
"תודה," אני אומרת. "באמת תודה. אבל נראה לי שאני חייבת לעשות את זה לבד." כדי להסתיר את השקר אני מחליפה נושא ומצביעה על הכוס הרביעית שטולה העמידה על הדלפק. "קרלייל מגיע?"
"לא," היא אומרת, ופותחת את התרמוס כדי למלא לנו את הכוסות. היא מושיטה כוס לכל אחד ומשיקה את שלה בכוס הרביעית. "זה בשביל ג'וש. הוא יחסר לנו."
אני נזכרת בפעם האחרונה שהוא בא לבקר אותי. ג'וש וג'רמי חברו יחד ושכנעו אותנו לצאת לסיבוב ברים ולגמור את הלילה במועדון קריוקי. שרנו וצחקנו, שיכורים מהחיים ומהחברוּת.
למחרת בבוקר, כשנשארנו לבד, ג'וש סיפר לי על המחלה שלו.
הלילה הזה היה הפעם האחרונה שהייתי שמחה.
"לג'וש." ג'רמי מרים את המרגריטה שלו. "השותף השיכור הכי טוב שאפשר לבקש בקריוקי." הוא מנסה לשמור על נימה קלילה, אבל אני שומעת שמיתרי הקול שלו מתכווצים.
הם הכירו את אחי. אהבו אותו. סביר להניח שאפילו בכו עליו כשקיבלו את ההודעה שלי.
ואני לא הזמנתי אותם ללוויה כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הרעיון שהחיים הנוכחיים שלי יתערבבו עם הקודמים. אני כובשת את רגשות האשם ונודרת שלעולם לא אתן לעיסה הרעילה בחזה שלי להישפך עליהם.
"לג'וש." אני מרימה את הכוס ומנסה לא לחשוב על הפעם האחרונה ששתיתי לזכרו, ועם מי. "ולמסעות שעוד נשארו לי איתו." הוא עוד לא נעלם. אני מחייכת אל החברים של בניסיון לפוגג את הצער. "אני אביא לכם מזכרות."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
