לקריאת החלקים הקודמים:
שומרת ראש - חלק ראשון
-פרק 3-
חודש חלף, אבל זה עדיין הרתיח אותי.
מנשקת גרוע? מנשקת גרוע?
כלומר, "מכורה לעבודה"? בסדר. זאת לא בושה להיות מדהימה בעבודה שלך.
"לא כיפית"? שיהיה. יש דברים יותר חשובים מאשר כיף.
אבל "מנשקת גרוע"?
זה היה עלבון מהסוג שירדוף אותי עד יום מותי.
לא משהו שאפשר להשלים איתו.
בדיוק כמו המצב הכללי של החיים שלי.
אמא שלי מתה. ואז קרקעו אותי בעבודה. ואז מערכת היחסים הארוכה בחיי הסתיימה בעלבון הכי מעליב בעולם. ושום דבר מכל הדברים האלה לא היה בשליטתי. אמא שלי נשארה מתה, החבר שלי לשעבר והחברה הכי טובה שלי נסעו לשלושה שבועות למשימה שלי במדריד, ואני נשארתי בבית. ביוסטון. לא היה לי שום דבר לעשות ולא היה לי עם מי לעשות שום דבר.
אני לא מבינה איך בכלל שרדתי, הכול מטושטש בזיכרוני.
בעיקרון, עשיתי הכול כדי להיות עסוקה. ארגנתי מחדש את חדר התיקים במשרד. עשיתי משימות קטנות מקומיות. צבעתי את חדר הרחצה בדירה שלי בצבע כתום מנדרינה בלי לשאול את בעל הבית. ניקיתי את הבית של אמא שלי ופרסמתי אותו למכירה. יצאתי לריצות של עשרה קילומטרים אחרי העבודה בתקווה להתיש את עצמי. ספרתי את השניות האלה בכור המצרף עד שאוכל לצאת לעזאזל מהעיר.
אה, וישנתי כל לילה על רצפת הארון שלי.
ארבעת השבועות האלה נמשכו אלף שנים. ובכל הזמן הזה, אני נזכרת רק בדבר אחד טוב באמת שקרה.
כשעברתי על קופסת התכשיטים של אמא שלי, מצאתי משהו שחשבתי שאיבדתי משהו שהיה עשוי להיראות חסר ערך לכל אחד אחר. קבורה מתחת לשרשרת סבוכה, מצאתי סיכת ביטחון קטנה עם חרוזי כסף שהכנתי בבית הספר ביום הולדת שמונה שלי.
הצבעים היו בדיוק כפי שזכרתי: אדום, כתום, צהוב, ירוק בהיר, תכלת, סגול, לבן.
סיכות ידידות עם חרוזים היו הטרנד הלוהט בבית הספר באותה שנה כולנו הכנו אותן וחיברנו אותן לשרוכי הנעליים ולכן ביום שהמורה שלנו הביאה סיכות וחרוזים, התלהבנו מאוד. היא הרשתה לנו להכין אותן במהלך ההפסקה, ואני שמרתי את היפה ביותר בעיני כדי לתת אותה לאמא שלי. נהניתי מהמחשבה שביום שבו היא תיתן לי מתנות, אני אפתיע אותה עם מתנה משלי. אבל לא יצא לי לתת לה אותה בסופו של דבר.
איכשהו, עד בוקר המחרת היא נעלמה.
אחרי אותו יום, חיפשתי אותה במשך שבועות. בדקתי שוב ושוב את רצפת הארון שלי, בכיסים של תיק הגב, מתחת לשטיח במסדרון. זאת היתה תעלומה בלתי פתורה שסחבתי במשך שנים שאלה שנשאתי איתי כל כך הרבה זמן: איך איבדתי משהו חשוב כל כך?
אבל תריצו קדימה עשרים שנה והנה היא, טמונה בבטחה בקופסת התכשיטים של אמא שלי, מחכה לי כמו תשובה שהוחבאה זה מכבר. כאילו היא שמרה לי עליה כל הזמן הזה.
כאילו אולי לא הערכתי אותה מספיק.
וגם לא את עצמי.
באותו רגע חיפשתי בין השרשראות שלה שרשרת זהב חזקה, ואז חיברתי אליה את סיכת החרוזים כמו תליון.
ואז ענדתי אותה. כל יום מאז. כמו קמע. אפילו ישנתי איתה.
מצאתי את עצמי נוגעת בה כל הזמן, מסובבת את החרוזים החלקים מתחת לקצות אצבעותי כדי להרגיש את השקשוק הקטן והעליז שלהם. משהו בה העניק לי נחמה. גרם לי להרגיש שאולי הדברים אף פעם לא כאלה אבודים כמו שהם נראים.
בבוקר שבו רובי וטיילור חזרו ממדריד הבוקר שבו נקבעה פגישה בחדר הישיבות, שבה גלן הבטיח לתת לי משימה חדשה סוף סוף נגעתי בסיכה הזאת כל כך הרבה פעמים, שתהיתי אם אני עלולה לשחוק אותה.
העניין הוא שעמדתי לקבל משימה. עמדתי לברוח. לא היה לי משנה לאן אני הולכת. עצם רעיון הנסיעה לבדו הפך את הלב שלי לאגם קטן מלא באדוות של הקלה.
עכשיו אני איעלם מכאן.
ואז, לראשונה זה זמן ארוך כל כך, אני ארגיש בסדר.
כל מה שנדרש ממני זה לשרוד עוד מפגש עם רובי.
בתרבות שלנו, אנחנו נוטים לזלזל מאוד בשברון לב. אנחנו מדברים על זה כאילו זה מצחיק, או טיפשי, או חמוד. כאילו אפשר לרפא את זה בעזרת דלי של האגן דאז ופיג'מות פלנל.
אבל פרידה היא סוג של אבל, כמובן. זה לא סתם המוות של מערכת יחסים אלא של מערכת היחסים החשובה ביותר בחיים שלך.
אין בזה שום דבר חמוד.
"להיזרק" היא גם מילה שלא מביעה את המשמעות האמיתית שלה. זה נשמע מהיר כל כך כמו רגע בזמן. אבל כשזורקים אותך זה נמשך לנצח. כי אדם שאהב אותך החליט לא לאהוב אותך עוד.
האם זה באמת עובר מתישהו?
כשחיכיתי ליד השולחן בחדר הישיבות הגעתי ראשונה, הרבה לפני כולם הכתה בי התובנה הבאה: העזיבה של רובי כמו אישרה לי את הפחד הגרוע ביותר, העמוק ביותר שלי, וזה שאני גם מסרבת להכיר בו.
אולי פשוט אי אפשר לאהוב אותי.
כלומר, כן אני בן אדם טוב. יש לי הרבה תכונות טובות. אני מוכשרת, ויש לי מצפן מוסרי חזק... ובל נשכח: אני בשלנית די מעולה. אבל איך מישהו יכול להניח בכלל שהוא יהיה הבחירה הראשונה של מישהו אחר? האם אני טובה יותר מכל שאר האנשים הנהדרים בעולם? האם אני מיוחדת מספיק כדי להיות האחת שמישהו יבחר על פני כולם?
לא בשביל רובי, כנראה.
לא רציתי לראות אותו שוב. ולא רציתי לחשוב על זה. לא רציתי לחוות משבר בדימוי העצמי שלי.
רק רציתי לעוף כבר לעזאזל מטקסס.
האדם הראשון שהגיע לחדר הישיבות היה טיילור. החברה הכי טובה שלי. היא חזרה זה עתה ממדריד עם האקס שלי. אם כי זאת לא היתה אשמתה.
השיער שלה היה קצר יותר מסופר בסגנון אירופי קוקטי ותחוב מאחורי האוזניים, ובניגוד להרגלה היא היתה מאופרת במסקרה, שהבליטה את עיניה הירוקות. כשראיתי אותה, צווחתי ורצתי אליה, והשלכתי את עצמי אל בין זרועותיה.
"חזרת!" אמרתי וחיבקתי חזק את צווארה.
היא חיבקה אותי בחזרה.
"הרגתי את כל העציצים שלך," אמרתי, "אבל זה המחיר שאת צריכה לשלם על זה שעזבת אותי."
"הרגת את העציצים שלי?"
"לא ראית את הגופות?"
"בכוונה?"
"בטעות," אמרתי. "שילוב של הזנחה ועודף תשומת לב."
"זה באמת נשמע קטלני."
טיילור חייכה אלי את החיוך הרחב שנהפך לסימן ההיכר שלה.
דיברנו בטלפון הפעם הרבה יותר ממה שדיברנו בדרך כלל במשימה. בעיקר מפני שאני כל הזמן בכיתי והתקשרתי אליה.
היא היתה ממש בסדר לגבי זה, באמת שכן. היא אפשרה לי לעבד ולפרוק ולהתייסר כאוות נפשי גם כשהערתי אותה מהשינה על בסיס קבוע.
כשראיתי אותה עכשיו, הבנתי כמה זמן עבר מאז שאלתי אותה אני מה שלומה.
"איך היתה הנסיעה?" שאלתי.
"בסדר," היא אמרה.
לא תשובה שאומרת הרבה.
כשהתיישבנו, לא הצלחתי לרסן את הדחף להנמיך את קולי ולשאול, "ומה שלומו?"
"מה שלום מי?" שאלה טיילור.
"האדם שהשם שלו מתחרז עם 'סנובי'."
"אה," אמרה טיילור, והפנים שלה התכווצו מעט באופן שנתן לי הרגשה שהיא לצדי. "אני חושבת שהוא בסדר."
"מה זה 'בסדר' בימינו?"
"זה אומר שהוא לא... לא בסדר."
"חבל."
"מה שיותר חשוב," היא אמרה. "מה שלומך את?"
"הייתי תקועה כאן חודש," אמרתי. "אני הולכת למות."
טיילור הנהנה. "כי את צריכה מים בזימים שלך."
"תודה לך!" אמרתי, בנימה של סוף סוף. "תודה לך שאת מאמינה בזימים שלי."
בדיוק אז נכנס גלן לחדר. "תפסיקי לדבר על הזימים שלך," הוא אמר.
"היא כריש," אמרה טיילור, להגנתי.
"אל תעודדי אותה."
אנשים נוספים נכנסו בעקבותיו, וחדר הישיבות התמלא. אמאדי חביב כתמיד עם האף העגול והחיוך הרחב שלו חזר מניגריה. דוגהאוס, שחזר מבורקינה פאסו, גידל זקן כדי לכסות את הצלקת שנותרה מהכווייה בלסת שלו. קלי בדיוק חזרה מדובאי עם עגילי חישוק מזהב שהלמו להפליא את התלתלים הבלונדיניים שלה.
השתדלתי לא להסתכל על הדלת בציפייה לרובי.
התארגנתי בתנוחה טובה. סידרתי את הפנים להבעה נעימה של בסדר תודה ואיך אתה באופן כה החלטי, ששרירי הלחי שלי התחילו לרעוד. התעלמתי מהרעש הלבן שזמזם באוזני.
לבסוף, בדיוק כשגלן כחכח בגרונו כדי להתחיל לדבר, רובי נכנס בהליכה נינוחה.
שערו הקצוץ התארך מעט. הוא לבש חליפה חדשה בגזרה צמודה, עניבה שמעולם לא ראיתי, ואת משקפי השמש הממותגים המפורסמים שלו אף שהיינו בתוך המשרד. אם כי הוא הוריד אותם בחטף בדיוק כשנכנס לחדר.
לעזאזל. זה נראה טוב עליו.
הוא תמיד היה טוב יותר בסגנון מאשר במהות.
האם כאב לי לראות אותו? האם זה שאב את כל האוויר מהריאות שלי? שיתק אותי מרוב רגש? האם הרגשתי כאילו לגמתי הרגע בקבוק שלם של שברון לב?
האמת שלא.
זה טוב, חשבתי.
רגע. זה באמת טוב?
זה אומר שהתגברתי עליו, נכון? הזמן האינסופי שביליתי ביוסטון לוכסן כור המצרף עשה את העבודה. אומרים שהזמן מרפא את הפצעים. זה מה שקרה? סיימתי?
או שהחודש האחרון פשוט הרס את היכולת שלי להרגיש משהו בכלל?
כשגלן התחיל את הפגישה, עצרתי את הנשימה.
בבקשה, בבקשה, בבקשה, מצאתי את עצמי חושבת. פעם אחת, שיקרה משהו לטובתי.
לפעמים אני תוהה אם עשיתי לעצמי מזל רע באותו רגע.
כי כשגלן התחיל את הפגישה ופתח אותה עם המשימה החדשה שלי הבנתי די מהר שזאת לא הולכת להיות הבריחה שהמתנתי לה בנשימה עצורה.
"דבר ראשון," אמר גלן כשהחדר דמם, והצביע עלי. "בואו נדבר על המשימה החדשה של ברוקס." גלן תמיד קרא לי 'ברוקס'. לא הייתי בטוחה שהוא יודע בכלל מה שמי הפרטי. "זה משהו עסיסי," המשיך גלן. "שונה מהדברים הרגילים שלנו. אמור להיות די מרתק. זאת למעשה משימה חדשה לכולם כאן. מצב כזה שדורש מעורבות של כולם. אבל ברוקס תהיה המובילה."
גלן הנהן לעברי הנהון קטן. "היא הרוויחה את זה."
"איפה זה?" שאלתי.
"אני חושב שמה שאת רוצה לדעת זה 'מי זה'."
"לא," אמרתי. "אני בהחלט רוצה לדעת איפה."
"כי הלקוח הזה," המשיך גלן, והקול שלו הזכיר לי אנשים שמדברים עם הכלבים שלהם לפני שהם נותנים להם חטיף, "הוא ממש ממש מפורסם."
לא אבטחנו הרבה אנשים מפורסמים בגלן שולץ אקזקיוטיב פרוטקשן. אילו פעלנו מלוס אנג'לס, זה היה שונה. אבל אנחנו פעלנו מיוסטון אז קיבלנו בעיקר מנהלים בכירים בתעשיית הנפט ואנשי עסקים. מדי פעם איזה בדרן שעבר בעיר. פעם עשיתי כמה הערכות מיקום מרחוק עבור דולי פרטון, והיא שלחה לי מכתב תודה מקסים.
אבל זהו בערך.
הסתכלתי על פניו של גלן. הוא החניק חיוך.
הוא ממש התרגש. וגלן אף פעם לא התרגש משום דבר.
הוא המשיך. "המשימה המסוימת הזאת מתרחשת במקרה במדינת טקסס הגדולה "
"טקסס?!" שאלתי בתדהמה.
גלן התעלם ממני. "ממש כאן בעיר הולדתנו הידידותית, יוסטון, אז "
"יוסטון?!" דחפתי את הכיסא שלי לאחור.
בשמונה השנים שאני מקבלת משימות, מעולם לא מחיתי על מיקום כלשהו שנשלחתי אליו. כי ככה זה בעבודה הזאת. לא אכפת לך לאן את נוסעת. את הולכת לאן ששולחים אותך. זה בסדר.
אבל.
עבר עלי חודש קשה.
בואו נגיד שהייתי ממש על הסף של לעשות משהו לא מקצועי.
אבל אז גלן סיפר לנו מי המאובטח.
הוא מתח את שפתיו בחיוך של שביעות רצון עצמית, כאילו החדשות הטובות האלה יבטלו כל חדשות רעות שיהיו שוב אי פעם, וחשף את הסוד הגדול שלו. "המאובטח הפעם," אמר, לחץ על השלט של הלוח החכם והעלה כרזה של סרט לעיני כולנו, "הוא ג'ק סטייפלטון."
כל הנוכחים בחדר השתנקו.
רובי נכנס להתקף שיעול.
קלי פלטה צווחה כאילו היא בהופעה של הביטלס.
ובדיוק אז, למרות כל מה שהחלטתי על איך שלהגיע ללונדון תהיה התשובה לכל צרותי, אמרתי, "אתה יודע מה? אני מתפטרת."
-פרק 4-
אני לא צריכה להגיד לכם מי זה ג'ק סטייפלטון, כמובן.
בטח גם אתם השתנקתם בעצמכם.
הניסיון שלי להתפטר נבלע לחלוטין בתוך כל הכאוס.
אני לא בטוחה שמישהו שמע אותי בכלל חוץ מגלן, שפטר את ההצהרה הזאת במבט חטוף, כאילו הייתי חרק מעצבן. "את לא פורשת לעולם. כמו שאמרתי לך כבר."
חיכיתי לצאת מטקסס כמו טובע שמחכה לקרש הצלה. האכזבה מכך שאני עדיין תקועה כאן גרמה לי לתחושה של קוצר נשימה.
אבל בכל זאת. כששמעתי את השם ג'ק סטייפלטון אני לא אגיד שזה לא משך את תשומת לבי.
האם לאבטח כאן בטקסס את מי שזכה בתואר הגבר הסקסי ביותר בעולם פעמיים ברצף היה טוב יותר מאשר לאבטח בכל מקום אחר בעולם בכיר כלשהו בתעשיית הנפט שיש לו שיניים צהובות, עיניים מימיות וגוף כבד?
בסדר. אולי.
אין ספק שגלן חשב ככה.
"זה פינוק מיוחד," אמר גלן, שחזר לעצמו בינתיים. "טוב שהיה לברוקס זמן לנוח, כי זה הולך להעסיק אותה לא מעט."
עדיין לא אמרתי כן, כמובן.
אבל מצד שני, מעולם לא אמרתי לא.
גלן לחץ על השלט של הלוח החכם והעלה על המסך של חדר הישיבות תמונה מהשטיח האדום של ג'ק סטייפלטון, במלוא המטר תשעים המהממים שלו. "לפי ההשתנקות הקולקטיבית שלכם אני מסיק שכולנו יודעים מי האיש הזה."
הוא התחיל ללחוץ ולהעביר תמונות. עשינו זאת עבור כל לקוח חדש, אבל בואו נגיד שבדרך כלל זה לא היה עד כדי כך... מרתק. התמונות הראשונות היו צילומים מקצועיים: ג'ק סטייפלטון בטישרט כל כך צמודה, שהיא נראתה כאילו ציירו אותה עליו. ג'ק סטייפלטון בג'ינס קרועים. ג'ק סטייפלטון לבוש בטוקסידו עם עניבת פרפר לא קשורה, מביט אל המצלמה כאילו כולנו עומדים ללכת אחריו לחדר המלון שלו.
"זה באמת הלקוח?" שאל דוגהאוס ליתר ביטחון.
כן, מן הסתם. אבל כולנו חיכינו בכל זאת לשמוע את זה שוב. כי זה היה פשוט כל כך לא ייאמן.
"חיובי," אמר גלן. ואז הוא הסתכל על קלי. "את דלוקה עליו, נכון?"
"מה אני?" אמרה קלי. "נערה מתבגרת?"
"נדמה לי ששמעתי אותך מזכירה את השם שלו."
"מבוגרים מתפקדים לא 'דלוקים' על שחקנים," הצהירה קלי בפני יושבי החדר.
ואז דוגהאוס, שישב לידה, הניח מגף על שולחן הישיבות וחייך אל קלי בערמומיות. "אני די בטוח שיש לה גרביים עם הפרצוף של סטייפלטון עליהם."
"קיבלתי אותם במתנה," אמרה קלי.
"אבל את גורבת אותם," ציין דוגהאוס.
"זה מוזר שאתה יודע את זה."
אבל זה רק הגדיל את החיוך של דוגהאוס. "נכון שיש לך את התמונה שלו על מסך הבית בטלפון שלך?"
"זה מסווג. וזה עוד יותר מוזר שאתה יודע את זה."
"מה שחשוב," אמר גלן והצביע על קלי כדי שכולנו נלמד ממנה לקח. "זה שתהיו מקצועיים. אם יש בבעלותכם משהו עם הפנים של הלקוח עליו "
דוגהאוס התחיל למנות דוגמאות: "חולצות, קעקועים, ביקיני משולשים..."
"תיפטרו מהם עכשיו," סיים גלן את דבריו.
קלי הרחיבה את נחיריה לעבר דוגהאוס, אבל הוא רק קרץ לה.
אבל גלן לא בא לפה כדי לשחק משחקים. זה היה לקוח רציני ועבודה בפרופיל גבוה. הוא לחץ והעביר קדימה לכמה צילומי פפראצי, וראינו את ג'ק סטייפלטון בחולצה משובצת קונה בשוק איכרים. ג'ק סטייפלטון חבוש בכובע בייסבול חוצה מגרש חניה. ג'ק סטייפלטון על החוף לבוש - אוי אלוהים - במכנסי גלישה צמודים, מתרומם מבין הגלים ונוצץ כמו אל רומאי.
טיילור דיברה בשם כל הנשים בחדר כשפלטה שריקה ארוכה ונמוכה.
הרגשתי שרובי מפנה את מבטו אלינו למשמע הצליל, אבל לא הסתכלתי עליו. לא הורדתי את העיניים מהפרס, אפשר לומר.
"גבירותי," אמר גלן. "בואו לא נחפיץ את המאובטח."
הגברים מסביב לשולחן מלמלו בהסכמה.
וממש אחרי זה, גלן לחץ על השלט ועבר לשקופית שגרמה לחצי השני של הנוכחים בחדר לשרוק. "וזאת," אמר גלן, "החברה שלו."
זאת היתה קנדי מונרו, כמובן רצה בסגנון "משמר המפרץ" לאורך חוף מושלם, בלי אפילו גומה אחת של צלוליטיס שנראה לעין, כאילו יש לה יכולת לעשות לעצמה פוטושופ חי בזמן אמת. כולם ידעו שהם זוג, וכששלחנו מבטים של יראת כבוד אל הלוח החכם, לא התקשינו להבין למה.
היופי שלה היה הנשק שלה והיו לו חוקים משלו.
זוג מאז ששיחקו זה לצד זה בסרט "המשמידים". הם בדיוק הופיעו יחד לא מזמן על השער של "פיפל מגזין".
אם כי בעיני הם נראו תמיד זיווג מוזר. עיקר פרסומה נבע למעשה מהשערורייה שהתעוררה כשטענה שהיא נכדתה של מרילין מונרו, עובדה שהתבררה ככוזבת וכתוצאה מכך היא נתבעה על ידי עיזבונה של מונרו. ואז ג'ק סטייפלטון צוטט בריאיון למגזין "אסקוויר" כשאמר, "היא כמו מישהי שממציאה תיאוריית קונספירציה על עצמה."
וואו. איך ידעתי עליהם כל כך הרבה בלי להתאמץ בכלל?
נראה שהיא מעוררת בקלי את אותה תחושת בטן כמו שלי. "היא תהיה כאן?" שאלה, ונחיריה התרחבו.
"לא," אמר גלן. "סתם הכנסתי את התמונה הזאת בשביל הכיף." הוא לחץ והעלה שקופית נוספת הפעם של בחור שהיה דומה כל כך לג'ק סטייפלטון שכמעט שפשפתי את העיניים.
"זה המאובטח?" שאל אמאדי, כאילו עובדים עלינו.
"זה אחיו הבכור, האנק," הסביר גלן. ואז הוא העלה תמונה של ג'ק, ובחנו את השניים זה לצד זה כמו במשחק תמונות של מצא את ההבדלים.
כאן גלן השהה את המצגת. "אני מתאר לעצמי שאין אדם בחדר הזה שלא ראה את 'המשמידים'," אמר. "וכולכם בטח שמעתם שמיד בתום סוף השבוע הראשון של ההקרנה, אחיו הצעיר של ג'ק סטייפלטון, דרו, נהרג בתאונה. זה היה לפני שנתיים. ג'ק התרחק אחר כך מעיני הציבור, עבר לגור באזור הררי נידח בצפון דקוטה, ולא עשה מאז אף סרט."
כן, כולנו ידענו את זה. כולם באמריקה ידעו את זה. תינוקות ידעו את זה. כלבים ידעו את זה. ייתכן שגם תולעים ידעו את זה.
"התאונה טויחה. כלומר," גלן הניד בראשו בהערצה, "הם עשו עבודה מצוינת. אין פרטים בשום מקום, ביקשתי מקלי לבדוק והיא עבדה על זה כל היום."
הנהנו לעבר קלי. היא היתה הכי טובה במשרד בהשגת כל הפרטים המלוכלכים.
"אם הייתי יודעת למה ביקשת ממני לעבוד על זה," אמרה קלי, "הייתי עובדת קשה יותר."
גלן נשאר מרוכז. "כל מה שאפשר למצוא," הוא המשיך, "זה הפרטים הבסיסיים: תאונת דרכים. ג'ק ואחיו הצעיר היו יחד. ג'ק היחיד שניצל."
גלן העלה תמונה של ג'ק עם אחיו דרו בהקרנת בכורה כלשהי, לבושים בחליפות, מחייכים למצלמות כשזרועותיהם זה על כתפיו של זה. הקדשנו לו דקת דומייה.
ואז גלן המשיך. "אבל יש שמועות. שמועות שג'ק נהג ושאולי היה מעורב אלכוהול בסיפור. קלי עובדת כדי לראות אם היא יכולה לאשר את זה."
קלי עיקמה את אפה והנידה בראשה כאילו זה לא הולך טוב. אז גלן המשיך. "מה שאנחנו כן יודעים זה שבעקבות התאונה ההיא, חל קרע במשפחה. נראה שיש סכסוך רע במיוחד בין ג'ק לבין אחיו הבכור. לא מצאנו שום דיווח שמסביר מה קרה ביניהם."
גלן העלה תמונה של המשפחה מלפני התאונה שני הורים מתוקים למראה ושלושה בנים בוגרים תמונת פפראצי שצולמה ביציעים של אצטדיון.
"נוסף על כך, למרות הכוונה המוצהרת של סטייפלטון לפרוש ממשחק, הוא עדיין מחויב בחוזה לעשות את סרט ההמשך של 'המשמידים'. הוא נאבק בבית המשפט כדי לצאת מהחוזה, ובשלב זה לא ברור מי ינצח, אבל הוא לא יצא מרצונו מצפון דקוטה מאז. עד עכשיו. הוא מגיע ליוסטון היום." גלן הציץ בשעונו. "נחת לפני עשרים ושלוש דקות."
"הוא יוצא סוף סוף מהמחבוא, והוא בוחר ביוסטון?" אמר רובי.
"הי," אמרה קלי, כאילו נעלבת. "אנחנו לא כל כך גרועים."
רובי הניד בראשו. "אף אחד לא בא לכאן מרצונו."
גלן לקח לידיו בחזרה את המושכות. "גם ג'ק סטייפלטון לא בא לכאן מרצונו."
"הוא נולד כאן," נידב דוגהאוס מידע, גאה לדעת את פרט הטריוויה הזה.
"נכון," אמר גלן. "הוא מכאן. וההורים שלו גרים בחווה ליד העיירה קייטי על נהר בראזוס. אמא שלו אובחנה עכשיו בסרטן השד, ולכן הוא חוזר הביתה כדי להיות איתה לזמן מה."
"בגלל זה הכול קורה כל כך מהר," אמר דוגהאוס.
זה היה מהיר. בדרך כלל לוקח לנו כמה שבועות לפחות כדי להיערך לקראת משהו כזה.
"נכון," אמר גלן. "היא קיבלה את האבחנה ביום שני, והניתוח שלה נקבע ליום שישי בבוקר."
"פרוטוקול טיפולים אגרסיבי," אמר אמאדי. אבא שלו היה אונקולוג.
גלן הנהן. "לפי מה שהבנתי, זה לא הסרטן הכי קל. אבל הוא גם לא בלתי מנוצח."
כולנו שמנו לב לשלילה הכפולה.
"מה משך המשימה?" שאלתי.
"לא ברור. אבל הבנתי שסטייפלטון מתכוון להישאר כאן במהלך הטיפולים שלה."
"שבועות?" שאלתי.
"לפחות. נדע יותר כשהמשפחה תדע יותר."
היה מוזר כל כך לחשוב על זה שלג'ק סטייפלטון יש משפחה או שיש לו בכלל חיים כלשהם פרט לתפקידו העיקרי שהוא לתת לכולנו משהו אנושי מדהים לנעוץ בו מבטים.
ובכל זאת, הנה. ג'ק סטייפלטון הוא אדם אמיתי. עם אמא. חולה. ועיר שהוא נולד בה. ועכשיו הוא הגיע ליוסטון.
גלן החליף שקופית לסדרת תמונות של בית מודרני תלת קומתי. "הוא שכר בית בעיר ליד המרכז הרפואי. לא היתה לנו גישה אליו עד היום, אבל הנה כמה תמונות ממודעת ההשכרה."
מה שאנשים נורמליים היו רואים בתמונות האלה הוא בית חדש, יוקרתי, מודרני ומפואר, עם תקרות גבוהות וחלונות ענקיים ונוף עשיר בצמחייה. היתה לו דלת כניסה בצבע תכלת ולצדה עציץ פיקוס כינורי. זה נראה כמו משהו מתוך מגזין אדריכלות.
אבל אנחנו הסתכלנו על התמונות האלה דרך עדשה אחרת.
הפיקוס הכינורי נראה יפה בתמונה, אבל זה לא היה רלוונטי לאף אחד בחדר הזה. אלא אם כן נוכל להחביא בתוכו מצלמת אבטחה. החומה הגבוהה מסביב לחצר פירושה שיהיה קשה לסטוקר לטפס עליה. השביל המעגלי בחזית היה קצת קרוב מדי למבנה. יהיה צורך לגזום קצת את שיח ההרדוף הענקי הזה. הפטיו על הגג יהיה קל לגישה עבור צלף. בצילומי לילה, התאורה בחזית התאימה אולי ליצירת אווירה אבל לא סייעה במיוחד לראות דברים.
גלן הדריך אותנו לגבי תכונות האבטחה. "מצלמות אבטחה בשפע יש אפילו מצלמת פְּנים אחת, עם חיישן תנועה, בכניסה הקדמית. מערכת אזעקה חדשנית ומנעולי היי טק עם גישה מרחוק. אם כי הנציג של הלקוח אומר שהוא שוכח להפעיל אותה."
דגל אדום. לקוח שאינו משתף פעולה.
הרמתי את ידי. "הוא שכר אותנו? או שזה היה, כאילו, המנהל שלו או משהו?"
גלן השתתק לרגע. ואחרי השתיקה הזאת, כולנו ידענו את התשובה. "קצת משניהם," הוא אמר. "טכנית, המנהל שלו שכר אותנו. אבל זה היה בעידודו הנמרץ של הצוות שלו. ושל האולפן שעומד לצלם את סרט ההמשך של 'המשמידים'."
לא היה נדיר שללקוחות שלנו היו "צוותים".
"למה הצוות שלו 'מעודד אותו נמרצות' לשכור אבטחה?" שאלתי.
"היו לו כמה סטוקרים בעבר," אמר גלן, "ואחת מהם גרה כאן בעיר."
כל יושבי השולחן הנהנו הנהון קולקטיבי.
"אז האסטרטגיה הראשונה היא להסתיר כמובן למשך זמן רב ככל האפשר את העובדה שהוא כאן בכלל. אבל זה פקטור שלא ניתן לשליטה. יש לו פרצוף מזוהה מאוד "
קלי פלטה "הא!"
"אבל," המשיך גלן, "הוא נעלם מהשטח לזמן מה, אז יכול להיות שהוא לא בראש מעייניהם של אנשים. ונראה שהוא מצליח להסתתר מאור הזרקורים לא רע לאחרונה."
זה היה טוב. כמה שפחות אור זרקורים, כך יותר טוב.
"הוא ציין שהוא ילווה את אמא שלו לניתוח ולתורים ולבדיקות אצל רופאים. חוץ מזה, הוא מתכנן לשמור על פרופיל נמוך."
ניסיתי להישאר לא מחויבת, אבל המוח שלי כבר התחיל לפעול ולתכנן את האסטרטגיה. נצטרך להשיג את התוכניות האדריכליות של בית החולים. לערוך ביקור באתר מראש. למצוא את אפשרויות הכניסה והיציאה הטובות ביותר. לסגור אזור המתנה פרטי.
"מה המצב עם הסטוקרית לשעבר?" שאל דוגהאוס.
גלן הנהן והעלה תמונה. תמונת מעצר של אישה בגיל המעבר עם תספורת מיושנת, שפתון ורוד בהיר שנמרח מחוץ לקווים, ובעיקר, עגילים עם הפרצוף של ג'ק עליהם.
"אין לך עגילים כאלה?" שאל דוגהאוס את קלי.
היא השליכה עליו את העט הכדורי שלה. כשהוא נפל על השולחן בקול נקישה, היא לקחה אותו בחזרה.
כולנו נרגענו. סטוקרית אישה היא דבר טוב. נשים לא נוטות להרוג אנשים.
"היא היתה פעילה מאוד בשנתיים שלפני יציאת 'המשמידים'," אמר גלן, "אבל פחות מאז שהאח מת וסטייפלטון נעלם." גלן העלה רשימה על המסך והחווה בידו לעברה. "בחמש שנים היא שלחה מאות מכתבים, חלקם עם איומים. גם הרבה הטרדות ברשת ברובן היא ניסתה לגרום לו לצאת איתה באמצעות הפחדות."
"התרגיל הכי ישן בעולם," אמרתי.
שמעתי את רובי צוחק מזה.
גלן המשיך. "היא נסעה כמה פעמים ללוס אנג'לס ומצאה את הבית שלו. הוא התעורר בוקר אחד ומצא אותה ישנה באמבטיה שלו, אוחזת בובה עם תמונה של הפרצוף שלו מודבקת עליה."
"אז, הדברים הרגילים של אישה סטוקרית," אמרה טיילור.
"נכון," גלן הנהן. "היא עשתה הכול החל מסריגת סוודרים עבורו ועד לאיום בהתאבדות אם הוא לא יכניס אותה להיריון."
"היא לא קצת... אחרי גיל הפוריות?"
"לא לדעתה."
"איומים במוות?" שאל אמאדי.
"לא שאנחנו יודעים עליהם. לא ממנה, בכל אופן. היתה לאחרונה סדרה של עלבונות מטורפים באתר מעריצים מאת שם משתמש " גלן עיין בניירות שלו "WilburHatesYou321. אנחנו פוקחים עליו עין."
"אז נראה שאנחנו יודעים איך וילבור מרגיש," אמרה קלי.
"איך זה שהשם וילבור פשוט לא נראה מאיים?" שאלה טיילור.
"כי," עניתי, "וילבור הוא החזיר בספר 'חוות הקסמים'."
"אההה," אמרה קלי.
"גבירותי," אמר גלן. "תתרכזו בבקשה."
"אם רצית שנתרכז," אמרה קלי, "לא היית צריך להתחיל את העניינים עם הצגת השקופיות של החתיך הזה."
"הן שיכורות מהורמונים," אמר דוגהאוס.
קלי תקעה בו מרפק. "היית מת."
התדריך היה הרבה יותר קצר מהרגיל כי רק עכשיו קיבלנו את התיק. נצטרך להתעדכן ולעשות את כל בדיקות הנאותות הרגילות שלנו בלחץ של זמן. גלן חילק אותנו לצוותים כדי להתחיל לעבוד.
גלן הטיל על רובי לנתח את הסיקור התקשורתי של ג'ק, כולל האינסטגרם שלו, כדי לגלות כמה מהמידע האישי שלו ידוע ברבים. הוא הטיל על דוגהאוס לבצע הערכה פיזית של הבית שהושכר בעיר במסגרתה הוא ילמד את התוכניות האדריכליות והתכונות של הבית, יאסוף מידע על רמת הפשיעה בשכונה ויכיר לעומק את מערכת האבטחה. הוא אמר לאמאדי לאסוף את כל המידע שהוא יכול על החווה של ההורים. הוא הטיל על קלי להכין תיקייה על מנהלת משק הבית שנשכרה לאחרונה, ועל טיילור להכין תיקייה מקיפה על כל הפעילות של הסטוקרים בעבר.
ואני?
גלן ניסה לשלוח אותי למכון יופי.
"מה לכל הרוחות?" אמרתי, מול כולם.
"את המובילה בתיק הזה, ברוקס. את צריכה להיראות בהתאם."
"קודם כול," אמרתי, "לא הסכמתי להיות המובילה."
נחיריו של גלן התרחבו. "את תהיי."
השפלתי מבט אל החליפה שלי. נראיתי בסדר גמור. לא?
גלן המשיך. "אם היית צריכה בורקה, היינו משיגים לך בורקה, ואם היית צריכה סארי, היינו משיגים לך סארי אז מכיוון שאת הולכת לאחוזה מפוארת ששכר כוכב הוליוודי, אנחנו משיגים לך מהפך אופנתי."
"אני לא צריכה מהפך אופנתי," אמרתי אבל התחרטתי מיד.
כל האנשים בחדר פרצו בצחוק.
"את מתכוונת ללכת כמו צל אחרי ג'ק סטייפלטון כשאת נראית ככה?" אמר רובי.
נגעתי בשיער החום החלק שלי, שכבר התחיל לברוח מהפקעת הנמוכה שבה אספתי אותו, ואז השפלתי מבט אל חליפת המכנסיים של אן טיילור שקניתי בקניון האאוטלט הסמוך. "אולי," אמרתי.
כשהייתי במשימה, לבשתי כל מה שנדרש כדי להתמזג בסביבה. לבשתי הכול, משמלות שחורות קטנות ועד למעילי עור ולבגדי טניס. התלבשתי כמו נער מתבגר, כמו רוקר פאנקיסט וכמו מורה מרושלת. שמחתי להיות אנונימית. אני אעשה הכול כדי למלא את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר.
אבל לא משנה מה לבשתי במשימה, תמיד חזרתי לנקודת המוצא שלי חליפת המכנסיים של אן טיילור עם נעליים שטוחות, לא עם נעלי עקב, כי תמיד צריך להיות מוכנים לרוץ.
הנעליים הן ממש קריטיות.
עדיין הגבתי לרעיון המהפך האופנתי כשרובי אמר לגלן, "אתה צריך לתת את העבודה הזאת לקלי."
קלי צווחה מאושר למשמע הרעיון אף שלרובי היתה אפס סמכות לקבל את ההחלטה הזאת.
גלן ממש לא אהב שקוראים עליו תיגר. הוא פנה לרובי. "מה אמרת?"
רובי העיף מבט לכיווני, כך שכולנו ידענו בדיוק על מי הוא מדבר. "היא לא מתאימה לזה."
"זאת לא החלטה שלך."
רובי משך בכתפיו באדישות ואמר, "רק אומר." ולפני שהספקתי אפילו לשקול אם אולי הטיעון שלו נכון, הוא המשיך. "תסתכל עליה," אמר. "היא לא תצליח להיטמע בעולם הזה."
אלוהים, רובי.
ככה הוא התכוון להתחרות בי על התפקיד בלונדון? לחבל בעבודה שלי?
אבל הסטתי את תשומת לבי מפניו הכעוסות של רובי שנראו לפתע דורשות סטירה הרבה יותר ממה ששמתי לב אי פעם והעברתי את המבט ימינה עד שנחת על גלן.
"אתה אומר שאני המובילה פה בין שזה מוצא חן בעיני או לא?"
"זה בדיוק מה שאני אומר."
"למה?"
"כי אם את רוצה שאני אשקול אותך לתפקיד בלונדון, את צריכה לעשות את זה, ולעשות את זה כמו שצריך. אם את לא משלימה את המשימה הזאת כמו מלכה... אז רובי נוסע ללונדון, ואת נשארת כאן בטקסס בתפקיד משרדי לנצח."
הוא לא התיק את עיניו ממני, במין קרב מבטים קטן.
ואז הוא הוסיף, "את צריכה להגיד לי תודה."
"אני אוותר על זה."
"את תעשי את זה," אמר גלן. "ואת תעשי את זה בלי להתלונן, ובלי להיות חסרת מוטיבציה, ובלי להרגיש קורבן, ובלי לעשות לי פרצופים שזה לא פייר והחיים לא הוגנים. החיים באמת לא הוגנים. זה לא חדש. אני יודע בדיוק מה רובי עשה לך, ואני יודע שזאת לא בדיוק הבריחה שחיפשת "
"זאת לא בריחה בכלל," קטעתי את דבריו.
" אבל זאת ההזדמנות הכי טובה שיש לך. אז את הולכת להפיק ממנה את המיטב. וזה מתחיל במלתחה חדשה, כדי שלא תעמדי ליד הגבר הכי סקסי בעולם ותיראי כמו עובדת זמנית אומללה שצריכה דחוף מקלחת."
הוא חשב שאני אבהל מעלבונות? אני אכלתי עלבונות לארוחת בוקר. זקפתי כתפיים. "למה אתה מכריח אותי להוכיח את עצמי כשאתה כבר יודע למה אני מסוגלת?"
"אני יודע למה את של פעם היתה מסוגלת. את של עכשיו? אני עדיין לא בטוח."
זה בסדר, חשבתי. גם אני לא הייתי בטוחה לגמרי לגבי זה.
האם זה היה מה שהשתוקקתי אליו? לא.
אבל האם זה היה משהו?
והאם הייתי נואשת מספיק כדי לעשות הכול?
"בסדר," אמרתי.
"'בסדר' מה?"
"בסדר, אני אפיק מזה את המיטב."
גלן הביט בי מעל משקפי הקריאה שלו. "את תעשי את זה ועוד איך."
"אבל," הוספתי, הרמתי את שתי הגבות והשתתקתי לרגע כדי שהוא ידע בדיוק היכן עובר הגבול שלי. "אין סיכוי שאני עושה שום מהפך אופנתי דפוק."
הייתי רוצה להגיד לכם שהתנהגתי כמו אדם רגוע מאוד שלא התבלבל מהתהילה. טיילור נתקלה פעם בטום הולנד בבר בלוס אנג'לס, והיא הדליקה סיגריה לחבר שלו עם מצית של זיפו בשיא הקוּליוּת. כאילו זה לא סיפור גדול.
אני לא הייתי מתנהגת באופן רגוע כזה.
כשעיינתי בתיק של ג'ק סטייפלטון, נאלצתי להודות, לפחות בפני עצמי, שהייתי ההפך מקוּלית.
על הנייר, הוא לא היה שונה מכל לקוח אחר. היו לו בנק וכרטיסי אשראי, בדיוק כמו לכולם. היו לו שתי מכוניות בצפון דקוטה ואגונר וינטג' וטנדר אבל הוא שכר ריינג' רובר לתקופת המגורים ביוסטון. הוא סבל מאסתמה בילדותו, והיה לו מרשם עדכני לכדורי שינה. תחת הסעיף "אויבים ידועים" היו כמה דפים של מעריצים מטורפים שהופיעו ונעלמו במהלך השנים, אבל זה היה בערך הכול. תחת "רומנים/ חברים ידועים", היתה רשומה קנדי מונרו ומישהו, בטח דוגהאוס, כתב "סקסית אש" ליד השם שלה.
לא היו פה הפתעות.
תיק רגיל. תיק רגיל, לעזאזל.
בסדר. אוקיי. לא הייתי חסרת מודעות לכריזמה של ג'ק סטייפלטון.
כלומר, לא הייתי מעריצה כמו קלי. לא הסתובבתי עם הפרצוף שלו על הגרביים שלי.
אבל ראיתי את רוב הסרטים שלו חוץ מאשר את "מי מפחד מהחושך", שהיה סרט זוועות ולא הקטע שלי. ויתרתי גם על "הרכבת לפרובידנס" כי שמעתי שהוא הקריב את עצמו לזומבים בסוף הסרט, ולמה שאני ארצה לראות את זה?
אבל ראיתי את כל האחרים, כולל "ירח דבש זה לא", פעמים רבות כל כך ששיננתי בלי כוונה את הסצנה שבה הוא מתוודה, "זה כל כך מתיש להעמיד פנים שאני שונא אותך." המשחק הדרמטי שלו ב"ניצוץ של אור" היה לא מוערך באופן טרגי. ואף על פי שהסרט "תמשיכי לחלום" זכה לביקורת חריפה על כך שלא פסח על אף קלישאה מכל הקלישאות שהיו בכל הקומדיות הרומנטיות בכל הזמנים כולל נסיעה מטורפת לנמל התעופה, תארו לעצמכם הם עדיין עשו את הקלישאות האלה ממש טוב, ולכן זה היה אחד הסרטים שתמיד הייתי הולכת להתנחם בהם כשהרגשתי מדוכדכת.
וגם, איך שהוא נישק את קייטי פאלמר בסרט "תמיד מפסיד, תמיד מנצח"? על זה הוא היה ראוי לאוסקר. למה אין קטגוריית אוסקר לנשיקה הטובה ביותר? הוא צריך להירשם בדפי ההיסטוריה בזכות הנשיקה הזאת לבדה. בפעם הראשונה שראיתי את זה, זה כמעט הרג אותי.
כאילו, כמעט מתִּי מרוב עונג.
אז זה לא היה לא מרגש בשבילי שקיבלתי כרגע משימה לאבטח אותו.
שימו לב לשלילה הכפולה.
זה לא שהוא לא היה על הרדאר שלי. זה לא שאני לא הושפעתי מהמחשבה עליו.
לעולם לא הייתי מודה בזה בטח לא בפני עצמי אבל כן חוויתי את מה שאפשר לתאר כהידלקות קטנה נורמלית לחלוטין, לא פתטית, מתונה באופן מנחם, ולא מטרידה כלל.
אתם יודעים, כמו שאת יכולה להידלק על קפטן קבוצת הפוטבול בתיכון שלך. את לא תצאי לדייט עם הקפטן של קבוצת הפוטבול. את יודעת את מקומך ומקומך הוא: מזכירת מועצת התלמידים. אשת קשר של התלמידים למחויבות בקהילה. סגנית נשיא מועדון הגיליונות האלקטרוניים.
זה רק מקום קטן ושטוף שמש שהפנטזיות שלך יכולות לשוטט בו. לפעמים. מדי פעם. בין הדברים האחרים, הרבים והחשובים יותר שיש לך לעשות.
אין בזה כל נזק, נכון?
האם לא לשם כך נועדו כוכבי קולנוע בסופו של דבר? להיות פנטזיות עבור כולנו? לפזר סוכריות צבעוניות דמיוניות מעל הקאפקייק המטפורי של החיים?
אבל עכשיו המציאות עמדה להתנגש בפנטזיה.
זאת היתה הסיבה שרציתי להגיד לא.
אהבתי את הפנטזיה. לא רציתי שג'ק סטייפלטון ייהפך לאמיתי.
חוץ מזה, איך אפשר לאבטח בן אדם שמעורר בך אי שקט? איך אפשר להישאר מרוכזת כשאל חי ונושם נמצא במרחק של כמה מטרים ממך? גלן רצה להגן על המוניטין המקצועי שלו, אבל גם לי היה מוניטין להגן עליו. הייתי אמורה להרשים את גלן בטירוף אם רציתי את העבודה בלונדון, אבל מה אני אעשה אם ג'ק סטייפלטון יופיע יום אחד באותה חולצת בייסבול בצבעי כחול כהה וכחול דרדר שהוא לבש בסרט "האופטימיסט"?
אלוהים אדירים. אולי כדאי שאני פשוט אפרוש עכשיו.
ראיתי את ג'ק סטייפלטון מנשק אנשים בדיוניים, קובר אב בדיוני, מתחנן לסליחה בדיונית ומתייפח דמעות בדיוניות. ראיתי אותו מתקלח, מצחצח שיניים, מתכרבל מתחת לשמיכה לפני השינה. ראיתי אותו גולש בסנפלינג במורד צוק. ראיתי אותו מחבק את בנו שאבד ונמצא. ראיתי אותו מפוחד, לחוץ וכועס, ואפילו עירום במיטה עם אהבת חייו.
שום דבר מזה לא היה אמיתי כמובן. ידעתי את זה. כלומר, לא הייתי משוגעת.
זה לא היה אמיתי, אבל זה נראה אמיתי. הרגשתי שזה אמיתי.
כבר היה לי אכפת ממנו, זה מה שאני אומרת. המרחק הזה שקיים תמיד בינך לבין הלקוחות? הוא כבר נפרץ אף שמעולם אפילו לא פגשתי אותו.
חוץ מזה, היה משהו בג'ק סטייפלטון שפשוט אהבתי. צורת העיניים שלו חמודות וחייכניות כאלה. הפרצוף האדיש כשאמר את השורות שלו. הדרך שבה הביט בנשים שאהב.
אוי, זאת הולכת להיות משימה ארוכה.
אבל והנה הגיעה שיחת העידוד לא בלתי אפשרית.
הבחור שעל המסך לא יהיה אותו אדם בחיים האמיתיים. הוא לא יכול להיות. הבחור שעל המסך אמר דברים מצחיקים כי כותבים מצחיקים כתבו לו את השורות שלו. הבחור על המסך נראה מושלם כמו תמונה כי מחלקת ההפקה עיצבה לו את השיער ואיפרה אותו ובחרה לו את הבגדים. והקוביות בבטן? לא מקבלים אותן במתנה. הוא השקיע בטח שעות על גבי שעות כדי לתחזק את הדבר הזה. שעות שהיה אפשר להשקיע במטרה הרבה יותר טובה, נניח במלחמה בעוני, או בהצלת חיות מחמד חסרות בית, או, לא יודעת, בקריאת ספר.
אולי, אם יש חמלה ביקום, הוא לא יהיה בכלל כמו שתמיד דמיינתי.
אולי הוא יהיה איש לא נחמד, כמו רוב הלקוחות שלי.
אם הוא יהיה לא נחמד זה עשוי לעזור.
אבל אני מוכנה לקחת גם מטומטם. גס רוח. אטי כמו צב. נפוח מחשיבות עצמית. נרקיסיסט. כל דבר שיוכל להוריד אותו לדרגת אדם רגיל, אמיתי, מעצבן קלות כמו כל אחד אחר... ויאפשר לי לעשות את העבודה שלי.
זאת אומרת, בטח. הייתי מעדיפה להשאיר את הפנטזיה.
אבל גם המציאות שימושית לפעמים.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
