בסלון הדירה השכורה שבה מתגוררת הזמרת זהבה בן בראשון־לציון, הטלוויזיה על שידורי החדשות, שמציגים את תמונות ההרס והחורבן מאזורי האסון שבהם האדמה רעדה לפני כמה ימים. "הילדים הורגים אותי. הילדים", היא מתבוננת בניסיונות החילוץ והפינוי, והולכת למזוג מים ממתקן השתייה.
את כל היום יושבת ורואה את השידורים מהאסון?
"אני הרבה לא בבית, בואי נתחיל מזה. אז פה ושם, בהפסקות, אני נמצאת כאן וכשאני רואה את הילדים והתינוקות ששולפים מבין ההריסות, הדמעות יורדות. איזו אמא לא הייתה בוכה? בכלל, נורא קשה בתקופה האחרונה לשבת מול הטלוויזיה. בכל רגע יש משהו שמזעזע את הנשמה".
את מתכוונת למצב הפוליטי?
"יש הרבה יותר טובים ממני שיכולים לענות לך על פוליטיקה. אני לא נכנסת לזה. אני אמן, הייעוד שלי זה לשיר. אני מתכוונת לנשים שנרצחות. כמו לידר סוויסה שנרצחה בלוד, כמו האישה, אמא לשלושה ילדים, שנאנסה בגדרה, אי־אפשר לראות את מה שקורה. זה מטורף. זה דברים שאני לא מסוגלת שיעברו לידי, פשוט כואב הלב", היא מדברת בקול שקט וקטן, כל כך אחר מהקול העז והעמוק שלה שקורע את השקט כשהיא על הבמות, המקום שהיא הכי נהנית להיות בו בעולם. "הבמה זה משהו שמנתק אותי מהכול, שמחייה אותי", היא אומרת.
אבל לבמות עוד נגיע. גם לאלה של קיסריה שכבשה לפני כשנה וחצי, וגם לאלה של דובאי שהיא עוד חולמת להרעיד. בינתיים אנחנו כאן, בבית הזמני שבו היא מתגוררת עם בנה, בן, 23, עד שהבית החדש שקנתה יהיה מוכן. סוף־סוף בית משלה. "אני עובדת מאוד קשה, תודה לאל. אני מברכת את זה ומחבקת את זה. קניתי לא מזמן בית של שלושה חדרים בראשון־לציון ואני גרה פה בשכירות, עד שהבית שלי יהיה מוכן".
זה היה החלום? בית משלך?
"כן. כל אחד רוצה שיהיה לו בית משלו".
מה זה אומר, בית משלך?
"שלי". היא מקרבת את כף ידה ומניחה אותה פתוחה על החזה. "שלי".
עם ההצלחה שלך היית יכולה שיהיו לך בניינים, לא רק בית.
"נכון. בסדר. איך אומרים? עדיף מאוחר מאשר בכלל לא. הכול טוב".
אבל את אומרת כל הזמן שאת לא כועסת על המנהלים שהיו לך לאורך השנים.
"אני לא כועסת על שום דבר, ואם עשיתי גם טעויות, הכול בסדר. קמתי מזה יותר חזקה ואני מברכת על זה. הכול טוב. גם כשלא היה כלום בירכתי על זה. אני, בבפנים שלי, מאוד אופטימית, מאוד חושבת חיובי, מאוד חושבת קדימה. לא מסתכלת על מה שהיה. מה שהיה זה רק משהו שחיזק אותי כל הזמן הזה. העיקר זה לא לחזור על אותן טעויות".
מה מפחיד אותך?
חושבת... "אני לא אחת שמפחדת ממשהו. לא מפחדת מכלום חוץ מאשר מבורא עולם. לא מפחדת משום דבר".
"אני אישה שיש בה הרבה אמונה, באתי גם מבית כזה, הייתי בפנימיות חרדיות, בבתי ספר חרדיים, נשארה בי אמונה ותישאר בי כל הזמן. תפילות זה משהו מאוד חזק שדרכו אני מתחברת לבורא עולם"
ואני רואה שאת מתפללת.
"אני לא יוצאת מהבית בלי להתפלל. אני גם קוראת הרבה תהילים", היא מחווה לעבר ספר תפילות גדול שנמצא על שולחן הסלון, בראש הערמה שכוללת גם ספרי אופנה ולייף סטייל. "אני אישה שיש בה הרבה אמונה, באתי גם מבית כזה, הייתי בפנימיות חרדיות, בבתי ספר חרדיים, נשארה בי אמונה ותישאר בי כל הזמן. תפילות זה משהו מאוד חזק שדרכו אני מתחברת לבורא עולם".
מה התפללת עבורו - וקרה?
"אני מרוצה ממה שיש לי, ואני עוד יותר מרוצה ממה שאין לי. קודם כל אני בריאה, אני אמא בריאה לבן שלי, וזה הכי חשוב. את כל השאר אנחנו עושים".
ובן, 54, נמצאת מזה שנתיים בחתיכת עשייה מטורפת. מאז יצאה כמנצחת הגדולה מבית האח הגדול לפני כשנתיים, ההילה שמעל הראש שלה מהבהבת, וצוות הגברים שמקיף את הקריירה שלה כמו דבוקת ירחים מזמזמת, דואג שכל הכוכבים יישארו באוויר – מהופעות סולד אאוט בקיסריה, דרך החזרות שבפתח למחזמר שכתב מאור זגורי ועד הקלטת שיר חדש למילותיו של נעם חורב, שאותו היא ממהרת להשמיע ונבלעת בתוך הקול המרגש של עצמה. הופכת להיות השיר עצמו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אמרתי את זה גם באח הגדול לכולם, שהדרך להצלחה מאוד קשה, וצריך כל הזמן לנסות כי אנחנו פעם למעלה ועוד פעם למטה וזה בסדר, זה העולם הזה, אבל לא להתייאש, לא להישבר, להמשיך כמו שאני לא התייאשתי, כי אני אוהבת את זה. המוזיקה בדם שלי. כל כך רציתי את זה והנה, הגעתי למה שרציתי".
מה רצית?
עיניה הגדולות מתעגלות: "להגיע לבמות הגדולות, לעשות עוד דברים, כמו מחזמר שזה משהו שלא התנסיתי בו. נכון שהיה לי את 'טיפת מזל' (הסרט שבו השתתפה שנושא את שם הלהיט הגדול שלה), אבל אני לא שחקנית. אני עושה את מה שאומרים לי".
ואולי שנים רבות מדי עשית מה שאמרו לך? קראתי בראיון שאמרת שהגיע שלב שבו התחלת לנהל את עצמך.
"היו שלוש שנים שניהלתי את עצמי לבד, כי כבר לא האמנתי באף אחד. ברור שרצו לקחת ולייצג אותי וקיבלתי המון הצעות, אבל רציתי להיות לבד, לראות איך זה, לנסות, וזה לא קל. קשה כשאת לבד, גם להיות אמא במשרה מלאה, גם לסגור הופעות לבד, אבל עשיתי את זה והצלחתי".
וישנת באוטו תוך כדי.
"ישנתי, כן, אני לא מתביישת להגיד את זה. ישנתי גם ברחובות, אני גאה בזה. ישנתי גם על ספסל בים לפני כמה שנים, ואני לא מסתירה. ישנתי אצל חברות, אבל תמיד ידעתי להסתדר והיום ברוך השם יש מה שמחזק אותי לא לחזור לזה".
ואיפה בן היה?
"בן היה עם אבא שלו".
ועם מי סביבך את מתייעצת, חולקת?
"אני מתייעצת עם הבן שלי ועם המנהל שלי, יוני דרפנר".
ולא חסרה לך זוגיות?
"אני כבר 15 שנה בלי זוגיות. אם זה יבוא - זה יבוא, ואם זה לא יבוא, זה בסדר. זה משהו שבא לבד. אני לא מחפשת".
אולי זה שאת מפורסמת מרתיע מעט?
"אני חושבת שאני האדם הכי פשוט בעולם. אם זה מרתיע אותם אין לי מושג".
מתחילים איתך? או שאת בכלל לא שמה לב?
"כן, מתחילים, אבל אני ממוקדת בעשייה שלי, בקריירה שלי, אני לא מחפשת. וחוץ מזה, זו לא נכות להיות לבד. את גם מתרגלת ללבד שלך ופתאום זוגיות זה לא תמיד כזה פשוט".
ומה עם לנסות בטינדר?
היא מעקמת פרצוף: "מה פתאום. מה לי ולמחשבים? אני רחוקה שנות אור מזה".
את ברשתות?
"לא". מעקמת שוב. "יש לי חברה דיגיטלית שמנהלת את זה ומעלה רק מה שקשור לקריירה".
ואם כותבים לך, את רואה?
"לעיתים ממש רחוקות. לא יוצא לי".
יש לה שתי חברות טובות, האחת מבאר־שבע, עיר הולדתה, והאחת מאשדוד, והחבר הכי טוב שלה הוא הבן שלה, בן. "אני גם בקשר טוב עם גל גברעם ודרור קונטנטו, שאותם הכרתי בבית האח הגדול. גל אני שרופה עליה, אין ילדה כזו משוגעת, יש לה לב, אין דברים כאלה. דרור לפעמים בא לפה לאכול כשאני מבשלת, קוסקוס, מרק חרירה, אני אמא במשרה מלאה שמבשלת הרבה. אהבתי את כולם בבית האח ואני מתגעגעת עד כדי כך שלפעמים אני צופה בפרקים שלנו".
אפשר להגיד שבזכות 'האח' הרבה הכירו את זהבה האמיתית? נפתחת.
"אני מאוד פשוטה ואני מאוד אוהבת את הפשטות, כי מהמקום הזה באתי וכשבן אדם לא שוכח מאיפה הוא בא, גם אם יהיו לי ארמונות של זהב – אני אשאר אותה זהבה. בצריף או בווילה. זהבה בן אני רק על הבמה. ביום־יום אני הכי פשוטה בעולם, שוטפת כלים ומנקה את הבית ועושה קניות".
אבל זה לא נראה ככה כשהיא מסתובבת עם פמליית גברים סביבה, שמנהלת אותה סטייל הייתה מדונה של הלבנט, וכשאני מספרת לה שזה הרושם שהתקבל כשהחבורה הגיעה לסטודיו שלנו לצילומי השער, היא צוחקת: "באתי עם צוות הביוטי שלי, אדיר ואליאב, והיה גם נתנאל, איש יחסי הציבור הנסיך, שאני שרופה עליו, ונכון, הגיעו גם יוני המנהל שלי וגם הנהג שלי, אז זה נראה הרבה...".
הנהג שלך? הלו, גברת פשטות, איך זה מתחבר עם נהגים?
"הכי טוב", צוחקת. "הוא נהג שלי שאוהב לשמור עליי כזה".
את נוהגת?
"כן".
אוהבת לנהוג?
"לא אוהבת. אבל אם אין לי ברירה, אז מה? נוהגים".
את מקבלת את החיים כמו שהם.
"כן".
על מה את חולמת?
"חולמת?" מחייכת. חושבת. "מאז אינתה עומרי, חלמתי להופיע בבית האופרה במצרים, אבל אני לא יודעת אם זה עדיין החלום שלי".
אז אין לך חלומות?
"לא יודעת. טוב לי, כיף לי. הכול טוב. מה שיבוא יבוא ואני אקבל באהבה. אולי חו"ל?" היא פתאום עוצרת ומזדקפת ולרגע נדמה לי שצומחות לה כנפי זהב מתוך הגולף של הסוודר. "אולי דובאי? לבוא לקונצרט כזה גדול, לשיר את השירים של אום כולתום. וגם לשם נגיע בעזרת השם, אמרתי ליוני כבר".
נו, טלפון קטן לעומר אדם.
היא צוחקת. "זה בסדר, יש לי מנהל שהוא לא צריך אף אחד. האמת היא שלפני הקורונה סגרנו דובאי, ואז זה התבטל ונכנסתי לבית האח הגדול. יאללה הלוואי".
ועד דובאי, עוד יש את ההופעה בשבוע הבא ברידינג 3 בתל־אביב, שאליה כל הכרטיסים כבר כמעט נמכרו, וזהבה מתרגשת לקראתה. ואולי גם יהיו הופעות עם שימי תבורי, כפי שפורסם לפני כמה שבועות.
איך שימי תבורי הגיב כשהזמנת אותו להופיע איתך?
"מאוד התרגש ואמר לי תודה רבה. איך שראיתי שהוא לא מופיע בעצמאות אפילו לא היססתי. ישר חייגתי אליו ואמרתי 'אני רוצה שתבוא להופיע איתי את ארבע ההופעות', והוא אמר באהבה, ודיברנו עם המנהל שלו וברור לגמרי שזה תמורת תשלום, ומתחלקים בכסף, אני לא מזמינה אותו הרי סתם".
זה מאוד נדיב מצידך. לא כל אחד היה עושה את זה.
"באהבה גדולה אני עושה את זה".
כשאני שואלת למה היא מתגעגעת, לוקח לה זמן לענות. אבל התשובה לא מפתיעה. "להורים שלי שכבר לא בחיים. תמיד כשאני עולה על הבמה אני מדמיינת אותם בשורה הראשונה. בקיסריה, למשל, דמיינתי אותם בשורה הראשונה מסתכלים עליי. זה היה החלום שלי, להיות על במה גדולה ושהם יראו אותי ויהיו גאים בי. למרות שאני בטוחה שהם גאים בי תמיד. אני מרגישה שהם לידי", היא מתרגשת.
האמנת שתגיעי לקיסריה?
"בתוך־תוכי כל השנים ידעתי שאני אעמוד על הבמה הזו, רק לא ידעתי מתי. אני מאמינה במוסר העבודה שלי, ביכולות שלי. והגעתי. בחיים לא נתתי לעצמי להישבר ובחיים לא התייאשתי ובחיים לא ביקשתי עזרה מאף אחד ואני גאה בעצמי שעשיתי הכול לבד ובכוחות עצמי. אבל תראי, בסוף זה אנחנו שעושים את קיסריה, לא קיסריה עושה אותנו".
מאיפה החוזק?
"מהחיים. אנחנו כל הזמן שורדים, אנחנו צריכים לשרוד, אחרת מה?"
די עם הישרדות. את לא בתחושת רווחה כבר?
"אני מדברת על השנים הקשות. זה לשרוד. אבל לא הייתי מוותרת עליהן".
אבל היום?
"היום טוב לי. היום ברוך השם, אני נמצאת במקום אחר לגמרי. ברור שזה מקל, אבל אני אף פעם לא שוכחת מאיפה באתי, זה אסור לשכוח. לא שוכחת שלא היה לי כסף ללכת למכולת ואז ישנתי על הספסל בחוף הים או שישנתי עם שתי מזוודות אצל מדלן, אחותי הגדולה. ואני אומרת את זה לנשים היום, לא להצטער על כלום, לא להישבר, לא להתייאש. אם תחזירי אותי היום לשנים ההן, יהיה לי קל כי הייתי כבר במקום הזה ואני מכירה אותו".
