באחד הפרקים היפים של "מחוברים" העונה, מתעדת אורנה בנאי את יום ההולדת ה-92 של אביה - השופט בדימוס יצחק בנאי - במה שהפך לחגיגה האחרונה לפני מותו בדצמבר האחרון. בנאי מגישה לו עוגה מקושטת בלב משוקולד וברכה מרגשת. לצידו בסלון יושבים אשתו, שמחה בנאי, בנה של אורנה, אמיר, ובת זוגה עדי כהן. לרגע, זה נראה כמו הקלוז'ר המושלם. אחרי שנים סבוכות, שבהן התקשו הוריה לקבל את זהותה המינית של בתם, פתאום הכל נראה פשוט. אביה מתקרב אל הנר, נושף ומכבה אותו. אמיר שואל מה איחל לעצמו. בנאי האב נשען לאחור. "בריאות לאשתי ולילדיי", הוא ממלמל. ואז מוסיף גם ברכה לאורנה: "מגיע לה בעל טוב שתתחתן איתו ויקימו בית נאמן בישראל". אורנה מחייכת במבוכה. מאוחר יותר, בדרך חזרה הביתה, מול המצלמה היא מתפרקת מכעס. "איך אתה לא מתבייש, שנים רציתי שתקבל אותי, ובסוף, בגיל 92, יוצאת לך האמת", ואז מרימה את עינייה אל השמיים ואומרת: "תודה אלוהים שעשית אותי כזאת". זהו רגע חשוף בפשוטותו שמקפל בתוכו את הסיפור כולו: גם בגיל 56, אורנה בנאי, אולי הקומיקאית הישראלית הגדולה של דורה, היא עדיין הילדה שמחפשת נואשות הכרה. מבוגר אחראי שיסיר ממנה את הבושה שסחבה כל השנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אני מזכיר לבנאי את הרגע הזה בתוכנית והיא מתכווצת. המוות של אביה, לפני כחודשיים, ריכך, באופן מובן, כל טיפת כעס או תסכול. אין פנקס חשבונות, רק געגוע גדול. שבוע לפני, במופע היחיד שהיא מעלה בימים אלה, היא פורצת בבכי לפתע על הבמה כשהיא מספרת כיצד הוריה היו שם לצידה כשהביאה לעולם, לבדה, את אמיר. איך תמכו, החזיקו את ידה גם כשהיה מסובך ביניהם. "הוא לא היה על ערש דווי במשך זמן רב", היא מספרת, "יומיים בסך הכל. אבל הזִקנה הכתה בשניהם בשנים האחרונות. השפילה אותו ואת אמא שלי. הם לא היו סיעודיים, אבל הרבה פחות 'הם'. בכל יום שעובר אמא יורדת עוד שלב ביכולת הקוגניטיבית שלה עם העולם. אבא שלי עד לפני שנה היה צלול לגמרי. בשנה האחרונה, המערכות שלו התחילו להתפרק. הכליות כמעט לא עבדו. הוא סבל מדליריום. תופעה של זִקנה - בלבול חריף בראש. הוא היה יכול להתקשר ולומר: אורנוש, אני שומע פה שירים של מאיר. למה הוא לא מגיע לבקר? אמרתי לו, אבא, מאיר מת. הוא הופתע. מה את אומרת. ממה הוא מת? מסרטן. הוא אמר, נכון, בוושט. היו לאבא ניתוקים. אמא כבר לא מזהה אותנו".
את מדברת ב"מחוברים" על הפחד מהרגע שהם לא יהיו פה יותר.
"כל הזמן דיברנו על זה, האחים, אבל לא רצינו שזה ייגמר. אבא שלי היה אדם נדיר בחוכמה ובעדינות שלו. הייתה לו את הכריזמה הבנאית, אבל לא כמו של האחים שלו, אישיות נרקיסיסטית שרוצה קהל. הוא היה סחי ליד האחים הבוהמייניים שלו. החשש הגדול היה מזה שהוריי הפכו עם השנים לגוף אחד. ואכן, מה שקורה עכשיו קורע לב. בראש, אמא לא מבינה איפה הוא, אבל בלב היא מרגישה היטב. היא כל הזמן מחפשת אותו. שואלת איפה הוא. היא גרה עם מטפלת ליד אביתר והמשפחה שלו. אני מגיעה לבקר הרבה, אבל המראה שלה לבד קשה מנשוא. הם היו בלתי נפרדים".
"הערצתי את אבא שלי. הוא היה כל כך הומני ונאור בהמון תחומים. כן, גם הומופוב. עד גיל 45, בתקופה שלפני היציאה מהארון, בכל פעם שנגמר לי קשר עם אישה, אמא שלי הייתה אומרת, ועכשיו יהיה גבר, אורנוש? וכדי לא לאכזב אותה, הייתי אומרת כן ומנסה"
עד כמה היחסים ביניכם היו פתורים בסוף?
"הערצתי את אבא שלי. הוא ידע הכל. בפוליטיקה. בגיאוגרפיה. בהיסטוריה. בכל תחום אפשרי. הייתי שואלת אותו המון שאלות. אם לא הייתה לי דעה, הייתי מאמצת את שלו. הוא היה כל כך הומני ונאור בהמון תחומים. כן, גם הומופוב. אבל לא הצלחתי לכעוס עליו על זה. רק בסוף הרשיתי לעצמי".
כשהוא מאחל לך בעל טוב להתחתן איתו - זו לא רק הזִקנה, זו האמת שיוצאת החוצה.
"בדיוק ככה. זה איכזב אותי. אמרתי, קיבינימט, אתה אמור כל כך לשמוח בשבילי, וגם הרגשתי שלאורך השנים הוא מקבל אותי, אבל פתאום באיזה רגע של חוסר צלילות, זלגה האמת. זה היה לי מאוד קשה. עד גיל 45, בתקופה שלפני היציאה מהארון, בכל פעם שנגמר לי קשר עם אישה, אמא שלי הייתה אומרת, ועכשיו יהיה גבר, אורנוש? וכדי לא לאכזב אותה, הייתי אומרת כן ומנסה".
והתסכול הזה דובר ביניכם אחרי כל השנים?
"אני זוכרת שהיה לי ראיון עם צופית גרנט. הייתי אצל ההורים בזמן שהוא שודר והתלבטתי אם לפתוח את הטלוויזיה. החלטתי שאני פותחת. ישבנו כולנו וצפינו. היה רגע שאני מספרת על ההורים שלא קיבלו אותי, על הייסורים. כשהסתיימה התוכנית, ראיתי את שניהם מכווצים. כאב לי עליהם".
הם אמרו אי פעם "סליחה"?
"אמא שלי אמרה סליחה מעומק הלב. אבא שלי אמר סליחה, אבל בהסתייגות. אמר, 'אני מצטער, אבל לא ידעתי אחרת. ככה חשבתי שנוהגים. לא הבנתי'. הוא הכה על חטא, אבל לא באופן מלא, לא כמו אמא שלי, שפשוט הלב שלה התרסק על הרצפה. היא לא האמינה כמה היא פגעה בי. היה לה קשה לסלוח לעצמה. היא זעקה, אלוהים, מה עשינו לילדה שלנו. לאבא שלי היה יותר קשה. אף פעם לא הושבתי אותו ואמרתי לו כמה הוא פגע בי. מהרגע שהם גילו שאני לסבית, העולם שלי התהפך. גיליתי שלבושה יש מקום יותר גדול מאשר לי. זה עיצב אותי. גם מלשון עצוב. להתהלך עם בושה זה דבר מעצב. המצאתי לעצמי כל מיני בעיות פסיכוסומטיות בגוף, שאני סובלת מהן עד היום. אני קושרת את זה באופן ישיר לזה".
אולי בגלל זה אמא שלך מפצירה בך מול המצלמה "ליהנות יותר מהחיים".
"בשנים האחרונות, אמא שלי, בגלל הדמנציה, נהייתה כולה רגש. היא מחבקת אותי כמו ששנים היא לא חיבקה. היא אומרת משפטים מיסטיים כאלה. שאלה אותי פעם, את מאושרת? אמרתי, כמעט. היא הסתכלה על אבא שלי ואמרה, בוא נאשר אותה. חשבתי לעצמי על כפל המשמעות הזה. השיבוש הזה. היא התכוונה בוא נעשה אותה מאושרת, אבל מה שיצא לה זה, בוא נאשר אותה. בוא נקבל אותה. לאבא שלי היה קשה, אבל אין לי ספק שבדרכו הוא קיבל אותי. בשנים האחרונות הקפדתי לבקר אותם הרבה. היה בינינו מאוד חם ונעים. שיחות וצחוקים. אהבה, לא כעס. אבא שלי היה אדם מאוד שנון. הוא מאוד אהב את ההומור שלי וצחק ממני הרבה. באחת הברכות האחרונות ליום ההולדת, הוא כתב לי בכרטיס ברכה: שלך, בהערצה, אבא. קצת לפני שהוא מת הוא סיפר לי בדיחה מקסימה: נידון למוות נלקח על ידי שני שוטרים לחבל התלייה. לאורך כל הדרך יורד גשם זלעפות. כולם נורא נרטבים עד שהוא אומר לשוטרים, תתביישו לכם, להוציא להורג אדם ביום כזה. הם עונים, אתה מדבר? אנחנו עוד צריכים לחזור".
בשיאו של העשור השישי בחייה, אורנה בנאי כבר לא מסתירה דבר. הכל בחוץ. מאוורר. זה קורה בכמה פלטפורמות. היא מככבת ב"מחוברים" שעלתה לשידור ב-HOT VOD וב־Next TV ותשודר החל מה–13.02 בימי ב'-ד' ב-HOT3. היא מופיעה על במות במופע סטנד-אפ חדש ומצחיק מאוד, ובנוסף, בהרצאה "את זה לא תמצאו בגוגל", שכתבה עם סיגל אביטן - מסע בין תחנות חייה והתובנות שחילצה מתוכן. בופה אותנטי, אישי מאוד, חשוף, אבל מלא הומור. בנאי מדברת שם על הכל: הבית בבאר-שבע, הביקורת המשפחתית, הפסיכיאטרית שהבטיחה לה שהיא מסוגלת להירפא מנטייתה המינית, הרומן המפתיע עם אהרל'ה ברנע, שהוביל גם להיריון וללידת בנה אמיר, רגשי הנחיתות שסחבה במשך שנים, התחושה שהיא לא יפה ולא ראויה, והחרדה העמוקה שהלכה וכירסמה בתוכה גם אחרי שכבר יצאה מהארון והפכה לאחת הנשים המקובלות בישראל. "מישהי אמרה לי אחרי אחת ההרצאות שאני נורא אמיצה. אבל תמיד הייתי אמיצה. במשך שנים פשוט מנעו ממני את הצורך לדבר את עצמי. עברתי סוג של דיכוי. בבסיס שלי יותר קל לי להיחשף. ועדיין סירבתי לאורך השנים ל'מחוברים'. הרגשתי שאין לי מה להראות. הציעו לי לפני כמה שנים, כשהייתי בקשר עם אביטל. הקשר הלסבי הראשון המכבד והטוב והבריא שהיה לי. לפני זה הכל היה מוסתר וסבוך. אבל גם אז זה נראה לי רחוק ממני. הפעם שוב הציעו. אמרתי ישר 'לא'. אבל עדי, בת הזוג שלי, ואמיר שיכנעו אותי".
בנאי צילמה הכל. את המפגשים המשפחתיים. את הבונדינג עם אמיר. את שיחות הנפש עם האח אביתר, ואת מערכת היחסים עם השחקנית עדי כהן, הצעירה מבנאי ב-18 שנים. הקטעים שלהן יחד מציגות זוגיות לסבית בוגרת - לא משהו שרואים תכופות על המסך - על כל הריבים וההתפייסויות. הן יחד שנה וחצי, והכירו אחרי שבנאי נשבעה לא להתאהב יותר לעולם. "לאורך השנים היו לי מערכות יחסים רבות, אבל אחרי הקשר האחרון (עם בת חן סבג ‑ א"ס), החלטתי שאני לא פותחת את הלב יותר. אף פעם לא פחדתי לפתוח את הלב. תמיד חשבתי שהכאב והסבל שווים את רגעי ההתאהבות. אבל אחרי בת חן אמרתי לעצמי: לא עוד. לא רוצה להיפגע יותר. לא מסוגלת לעבור את מה שעברתי".
מה קרה שם שלא קרה בפרידות אחרות?
"היה שם שילוב של פרידה ומשבר שלי עם עצמי שהביא אותי לקריסה מוחלטת. הכאב על בת חן היה כאב גדול. הרגשתי תחושת פספוס. לא יכולתי להישאר שם מכל מיני סיבות. אחרי שהתאוששתי מהפרידה, הייתה לי תקופה טובה עם עצמי לבד. נהיה לי נעים. רציתי להמשיך ככה. רק אני ואמיר בבית. עם הכלבים. סדרות. ספרים. קצת עבודה. היה לי ממש טוב. לא רציתי יותר זוגיות. אבל החיים סידרו לי תוכניות אחרות".
הן נפגשו בארוחה משותפת אצל חבר. "עדי הגיעה עם הבת זוג שלה. הן היו יחד עשר שנים. אני הייתי אז בלבד שלי והיה לי נורא כיף, ובכלל לא שמתי לב כמה היא מקסימה. אחרי כמה זמן נפגשנו שוב אצל החבר המשותף. אני הייתי לבד. היא הגיעה עם חברה שלה. ואז פתאום היה שם רגע. ניצוץ. אמרתי אז, אני לא רוצה יותר אהבה, אני לא רוצה יותר סקס, גמרתי עם זה. היא אמרה לי, הצחקת אותי. את עוד תתאהבי. ואם אני הייתי רוצה, זה גם היה קורה איתי. הייתי שוברת אותך. הייתי בטוחה שזה סתם פלירטוט. היה יום אחד שהיא הייתה בתל-אביב והציעה להיפגש. אז כבר הבנתי שהקשר שלה עם בת הזוג בסופו. התחיל בינינו משהו אבל אמרתי, אני לא נכנסת לשם. יש שם ילד בן חמש. מורכב מדי. וגם, בעיקר, כי באמת לא רציתי לפתוח שוב את הלב. אבל הדברים קרו. בפיצוצים ובהתאהבות גדולה. היא שברה את ההבטחה שלי וגם ריפאה את הלב".
זו פעם ראשונה זה שנים שאת מכניסה אלייך הביתה מישהי לגור.
"חברים שלי עד עכשיו עם הלסת שמוטה. מה? הסכמת? שנים היה לי הסכם - גם עם אביטל, גם עם בת חן - שכל אחת גרה בבית משלה. הייתי קנאית לפרטיות שלי. דיברנו על זה הרבה לפני שהחלטנו לעשות את זה. היו הרבה חששות. אני הייתי מבועתת מזה. אבל לאט-לאט, ככל שהזמן עבר, הבהלה קטנה. זה נראה פחות מאיים. היום, אחרי המעבר, זה מרגיש לי ממש טבעי".
הטריילר לעונה החדשה של "מחוברים"
אתן מדברות ב"מחוברים" על נושאים שלא רגילים לראות זוג לסביות מדברות עליהם בטלוויזיה: תשוקה שצריך להתניע מחדש. אין טיפת פילטר.
"אני לא בן אדם שמייפה. אין לי בעיה שיראו את המציאות כמו שהיא. אבל להיכנס לחדר המיטות, היה לי איזה רגע שהובכתי ממנו. יותר קל שיראו אותנו במחוות של אהבה, מאשר להתעסק בזה, אבל גם זה חלק מהחיים. לשמחתי, כמוני, גם עדי אמיצה. אנחנו זוג עם פער גילים, אבל מה שנפלא בעיניי זה שאנחנו מדברות על הכל. זה בכלל יתרון של שתי נשים, ערוץ תקשורת שפתוח לחלוטין. אנחנו לא בהכחשה לכלום. יש הרבה הומור. יש גם ריבים שלא הצטלמו. קשה לצפייה. לא מאחלת לאף אחד לראות את הריבים שלנו. נאמרים דברים אכזריים. אלימים מילולית. אני רגילה שנים שאם אני רבה עם אנשים, אני מתפוצצת ואז נוסעת הביתה. עכשיו אני מתפוצצת ולא הולכת לשום מקום. מה עושים עם זה? אני שואלת, אין לך בית? למה את פה?"
אני לא מצליח לדמיין אותך מתפוצצת.
"יש זעם. בטח, צעקות. היא יכולה להיפגע ממני על משהו שאמרתי או עשיתי, ואז אני מנסה להגיע אליה, לא מצליחה, ומשם זה פשוט מידרדר, ממשהו קטן לגדול, לממדים לא פרופורציונליים. בגדול, הבעיה היא שאף אחת מאיתנו לא מפיקה. אנחנו לא נוסעות לטיולים או עושות דברים מיוחדים. אנחנו לא עושות הרבה תנועות חדות. מבלות הרבה בבית".
מה עובד איתה שלא עבד במערכות יחסים קודמות?
"אין פה מאמץ. לא מפחדת להיות מי שאני לידה. בקשרים קודמים שלי הייתי מעט יותר פליזרית. חששתי שיראו את כל הפגמים. החבאתי כמה. כאן הכל על השולחן. אני אוהבת את עצמי איתה. אנחנו מדברות באותה שפה. אנחנו שתינו אש. הרבה רגש. נורא לא אנליטיות. אז יש ריבים, כן, אבל יש גם הרבה בערה".
בשנה האחרונה יש עוד בנאי בסביבה. אמיר, הבן של אורנה, שנולד מהרומן ההוא עם אהרל'ה ברנע, הפך בזכות עצמו לשחקן מצליח. באחד הפרקים ב"מחוברים", מתעדת בנאי שיחה איתו אחרי כתבת שער ב-7 לילות. אמיר חושש שאולי דיבר עליה יותר מדי. אולי, הוא אומר בזהירות, לא תאהב את מה שאמר. בנאי מרגיעה. אולי בהתרסה לעומת הילדה שנדרשה להסתיר ולהתבייש, היא מסבירה לו שמותר לו לומר הכל. היא תעמוד בזה. "היחסים עם אמיר עברו איזו טרנספורמציה. שנים היינו צוות. הוא ואני. פתאום לו יש חברה. לי יש חברה. נוצרה בינינו נפרדות טובה ובריאה. עברנו סוג של פרידה. אנחנו כבר לא מספרים אחד לשני הכל".
"כשאמיר נולד, עוד הייתי מאוהבת באהרל'ה ברנע. כל כך רציתי שהוא יהיה שם. אפילו לבית החולים הוא לא הגיע. אני זוכרת שילדתי וכל העולם התקשר, חוץ ממנו. אפילו לא מזל טוב. כשסיפרתי לו שאני בהיריון הוא אמר לי, בואי נתחתן. שאלתי, אתה רציני? הוא חזר בו. הוא היה נורא מבוהל"
וזה קשה לך?
"קשה אבל גם בריא. תוך כדי הצילומים של 'מחוברים' הרגשתי איך השינוי הזה קורה. למדתי שאני לא צריכה להעמיס עליו הכל. להתרחק כדי להתקרב מחדש. מאחלת לו להצליח בקריירה שלו. הוא שחקן נהדר. הוא מאוד שונה ממני. אני פחות לוקחת את המקצוע ברצינות. סדר העדיפויות שלי היה קצת אחר. אבל הוא בדור אחר שהנראות חשובה לו יותר מהכל".
בראיון איתו הוא דיבר בפתיחות על הרצון להכיר את אביו. הופתעת?
"כן, פתאום הבנתי כמה המקום הזה, בשביל אמיר, לא פתור. כל השנים חשבתי, אולי שיקרתי לעצמי, שהמקום הזה לא טעון, אבל ההפך הוא הנכון. אני חושבת שאמיר כן היה רוצה קשר איתו".
זה לא קרה.
"עד היום נמנעתי מלדבר על האיש הזה בתקשורת, ואולי הגיע הזמן לומר שבהיכרותי עם האיש, אין לו שום דבר לתת לאמיר. אני בעצמי לא מבינה מה עשיתי איתו".
את מדברת על הרומן ביניכם בהרצאה שלך. קושרת בין רגשי הנחיתות שלך להתאהבות בו.
"עברתי שם חוויית דחייה. אני בטוחה שאם הוא היה רוצה אותי, אני לא הייתי רוצה אותו. נכון, אמיר הוא פרי של קשר. הייתי מאוהבת בו עד כלות. גם הוא היה מאוהב בי, אבל עצר את זה. הוא לא רצה להתאהב. זה היה קראש פסיכי שלי. רצון שלי להיות סטרייטית. היו שם כל מיני מניעים. זה שהוא לא רצה אותי, שהוא לא התמסר, זה מה שהשאיר אותי. אבל היה לו תפקיד. דרכו אמיר הגיע לעולם. אבל מעבר לזה אין לו שום תפקיד. הוא בטח לא 'אבא' של אמיר. כשאמיר נולד, עוד הייתי מאוהבת באהרל'ה. כל כך רציתי שהוא יהיה שם, ומהר מאוד הבנתי שהוא לא יהיה שם. אפילו לבית החולים הוא לא הגיע. זוכרת שילדתי וכל העולם התקשר, חוץ ממנו. אפילו לא מזל טוב. וזה ילד שלך. היינו ברומן. זה לא סטוץ. זה לא גניבה. הוא אהב אותי, היינו יחד שלושה חודשים. כשסיפרתי לו שאני בהיריון הוא אמר לי, בואי נתחתן. חייכתי. שאלתי, אתה רציני? הוא חזר בו. הוא היה נורא מבוהל. בקיצוניות, עבר מבואי נתחתן לאני לא לוקח אחריות. התוצאה היא שנולד לי יהלום ולכן אני לא מתחרטת לשנייה. ייאמר לזכותו שהוא לא אמר מעולם 'תעשי הפלה'. בדרכו אמר, אני נותן לך את ברכתי, אני לא אהיה שם".
"הממשלה הזאת מסוכנת וקיצונית ומנסה לקחת אותנו אלפי שנים אחורה בכל התחומים. החברה שלנו קרועה ומפוררת. יש פה שנאה גדולה. חברה אלימה. לא סובלנית. חופש הביטוי סורס. נתקלתי לפני כמה זמן במשפט שמבטא בדיוק את מה שאני מרגישה: פחות ופחות יש מה לומר על יותר ויותר"
אז למה הכעס הגדול או הציפייה שהוא כן יהיה שם? הוא היה מאוד מפורש בברכתו.
"אחרי שנתיים-שלוש, הוא ראה אותנו איפשהו. הוא ניגש ואמר, אני רוצה לנסות. מאוד שמחתי. רק ביקשתי דבר אחד: אל תשבור לו את הלב. במשך חודשיים הוא הגיע לבקר אחת לשבוע. לא יצא עם אמיר מהבית. פחד שיידעו. אמיר כבר קרא לו אבא. הדבר הבא שקרה זה שהוא עזב לוושינגטון מבלי להיפרד. אז כן, יש כעס. וגם הכעס הוא שהוא העז להגיד שהוא לא אביו הביולוגי ולכן נאלצתי לעשות בדיקת אבהות. הוא התנהג נורא לא יפה. זו הייתה האינטראקציה האחרונה בינינו".
אם הוא קורא את הראיון, יש מסר שאת רוצה להעביר לו?
"לא ממרירות, אבל אני באמת חושבת שאמיר ניצל מהעובדה שהוא לא בחיים שלנו כי הוא לא היה יכול להעניק שום דבר לילד הזה, מלבד לתסבך אותו ולגרום לו להיות קבצן. הילד שלי מלך. הוא לא קבצן".
שנים דיברה על אמיר - איך הפך אותה לאמא, הכריח אותה להיאחז במציאות, לא לשקוע - אבל תמיד הייתה שם גם מיקה, הבת שאימצה לפני 15 יחד עם בת זוגה לשעבר קארין. ב"מחוברים", היא חושפת אותה לראשונה, אחרי תקופה ארוכה שזה היה מסובך יותר. "מיקה לא גדלה איתי בבית. אני חלק מחייה, אבל לא גידלתי אותה. היו שנים לא פשוטות. קארין ואני הבאנו אותה בגיל שנה מרוסיה. הקשר ביני ובין קארין עלה על שרטון מהר מאוד. קארין ביקשה לקחת את מיקה איתה ואחרי מאבק משפטי, בסופו של דבר, החלטנו, ואולי המציאות הכתיבה, שמיקה תגדל אצל קארין. לצערי, הקשר עם מיקה לא היה רציף ועמוק לאורך כל השנים, אם כי במשך כל הזמן הזה תמכתי בה כלכלית ושילמתי מזונות. בשנים האחרונות נוצרה בינינו שוב קִרבה. חזרנו אחת לחיים של השנייה ביג טיים".
יש תחושה של החמצה?
"כן. אנחנו מדברות על זה. בגלל שהיא לא גדלה איתי בבית, הקשר לא עמוק כמו שהייתי רוצה. אני לא בטוחה שזה משהו שאפשר לתקן עד הסוף. היו פה הרבה שנים שלא היה קשר ואותן אי-אפשר להחזיר. אבל אנחנו מנסות לפצות על זה עכשיו".
המפגש עם בנאי מתקיים על רקע אחת התקופות הפוליטיות הסוערות במדינה. באופן מפתיע, בנאי מבקשת לא להיכנס למקומות הנפיצים שכבר סיבכו אותה בעבר. היא מתגעגעת לסאטירה של "גב האומה", לחופש המוחלט לדבר על הכל, אבל מודה שיש בה כנראה "איזה רצון לנוח מזה. חטפתי מספיק. אולי יותר מכל אמן אחר בארץ". בתקופה האחרונה היא בדיאטת חדשות. מנסה להימנע מדיווחים שוטפים, להתנתק, אבל לא תמיד מצליחה. "אני לא אישה שיודעת לחיות בהדחקה בהכחשה או בעצימת עיניים ואני יודעת הכל. יודעת שהממשלה הזאת מסוכנת וקיצונית ומנסה לקחת אותנו אלפי שנים אחורה בכל התחומים. אני מודאגת מאוד".
אולי גם הבנת שמגבלות הדיאלוג בישראל לא באמת מאפשרות להקשיב לך?
"החברה שלנו קרועה ומפוררת. יש פה שנאה גדולה. לא רוצים לשמוע כלום. אנשים מחזיקים סכין או אלה בתא הכפפות ובתוך רגע אתה גומר את הבן אדם. חברה אלימה. לא סובלנית. חופש הביטוי סורס. נתקלתי לפני כמה זמן במשפט שמבטא בדיוק את מה שאני מרגישה: פחות ופחות יש מה לומר על יותר ויותר".
אבא שלך היה שופט. מה הוא היה חושב על המהפכה המשפטית המתוכננת?
"גדלתי בבית עם אבא של צדק, מוסר וחוק. בשנים האחרונות לאבא ולי היו הרבה מאוד שיחות על פוליטיקה, הוא לא הבין מה קורה פה. הוא הביט בעצב ובדאגה גדולה אל מול ההידרדרות המוסרית והאלימות. היה מדוכא ומוטרד מאוד. באחת השיחות האחרונות שלנו הוא אמר לי, 'אורני אנחנו במדרון. כואב לי, אני לא אופטימי'".
אם הסטנד-אפ של בנאי הוא מנה גדושה של הומור פלוס הופעת אורח של לימור האיקונית, מופע היחיד שלה הוא טיפול עשרת אלפים לנפש. את החלק האחרון במופע מקדישה בנאי לדיכאון שחוותה לפני ארבע שנים. התמוטטות נפשית שהביאה אותה לצלול עמוק עד כדי כמעט טביעה. זה השלב היחיד על הבמה שחוסר הנוחות שלה מורגש, ובנאי, כמו בנאי, מצליחה לדבר עליו בהרבה הומור וחן. "היה שם שילוב של דברים", היא לוקחת אוויר. "הפרידה מבת חן שקרתה במקביל לזה שכבר לא יכולתי להחזיק מעמד. מרגע שפקחתי את העיניים ועד שהלכתי לישון, כולל בשינה עצמה. חרדה תמידית. לא התקף. זה סבל גופני ונפשי. פחד קיומי. פחד מזה שיש לי ילד ואני לא אצליח לטפל בו. פחד מזה שאני לא יכולה שבת הזוג שלי תראה עד כמה אני חלשה. זה התחיל לפני הפרידה, אבל זו הסיבה שגם התרחקתי. לא רציתי לחיות. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. זוהר, הסוכנת שלי, ביטלה הופעות. לא הגעתי ל'גב האומה'. לא הצלחתי לצאת מהבית. הרגשתי שרואים לי. היו לי מחשבות אובססיביות. אפילו לא יודעת על מה. זה הפך אותי למבוהלת. וזה הדבר היחיד שהיה אפשר לראות עליי אז. לא רציתי שיראו את זה".
איך התמודדת?
"אספו אותי. המשפחה, אחותי אפרת, אביתר, צופית, חברות שלי. נכנסתי לחודש למקום מסוים, אלטרנטיבה לאשפוז, ושם במשך חודש טופלתי. אמיר היה אצל חברות שלי ואצל אחותי. אחרי חודש חזרתי לעצמי, אבל בתקופה הזאת רזיתי עשרה קילו. לא הצלחתי לבלוע. לא האמנתי שאצא מזה. הייתי בטוחה שזה הסוף. אמיתי".
חשבת שהגוף לא יעמוד בזה או שתקפצי מהחלון?
"היו לי אמנם מחשבות אובדניות, אבל לא הייתי קופצת. ישבתי פה על המעקה, קיוותי שמישהו ייתן דחיפה קלה", היא מחייכת, "אבל לי לא היה את האומץ לזה. אפרת אמרה לי באיזשהו שלב, אלוהים לא ויתר עלייך".
בנאי מתארת איך החליטה לתפוס פיקוד מחדש על חייה. את ההתאוששות שלה מהתקופה הקשה הזאת היא זוקפת גם להחלטה להצטרף לתוכנית 12 הצעדים - תוכנית גמילה ממגוון התמכרויות והתנהגויות כפייתיות. "הגעתי לשם גם בגלל מחשבות טורדניות וגם בגלל אלכוהול. לא הייתי במצב של גמילה מאלכוהול, אבל השילוב הזה עם המחשבות שלא הניחו היה מסוכן. רבצתי במקומות שלא התאימו לי. ניצלתי, וטוב שניצלתי. יש לי עוד מה לעשות פה. ועדיין, אם הייתי צריכה לבחור אם להיוולד או לא, אני לא סגורה מה התשובה שלי", היא מחייכת, "כל כך הרבה תובנות יש לי לחלוק עם אנשים. אנשים ניגשים אחרי הרצאה ואני מרגישה שמשהו בניסיון החיים שלי, בדברים שעברתי, יכול לקצר להם את הכאב. אני סבלתי, לפחות שמישהו יפיק מזה משהו".
המשפחה ראתה?
"ההורים שלי לא הספיקו. גם לא הייתי רוצה שיבואו. אביתר ראה. הוא בכה וצחק והיה קצת בשוק".
באחד המפגשים שלך עם אביתר ב"מחוברים", הוא אומר שהקשר ביניכם צריך לחזור בתשובה.
"אני לא באמת יודעת למה הוא התכוון. לאורך כל השנים אנחנו אחים נורא קרובים. היה משבר קטן כשהוא חזר בתשובה. נורא נבהלתי. פחדתי שיהיה נתק, אבל זה לא קרה. בהתחלה היה קיצוני. הייתה לו חתונה כמו בכת. במפגש מול המצלמה של 'מחוברים' שאלתי אותו אם היה לו קושי עם הזהות המינית שלי. הוא אמר שהוא נקרע ביני ובין הקושי של ההורים. הצורך להגן עליהם. אבל לו עצמו לא היה שום קושי עם זה שאני עם נשים. אם כבר, זו אני שהייתה לי ביקורת על החזרה שלו בתשובה. אני קצת אתאיסטית. אבל עם אביתר אפשר מאוד לצחוק על זה שהוא דוס".
הזמן בכל זאת עושה את שלו.
"הבפנים משתפר, אבל הבלות נמשכת", היא צוחקת. "ליוויתי את ההורים שלי בשנים האחרונות. אין בזִקנה שום חן. ועדיין, אנחנו צועדים לשם. אני לא אוהבת את זה בכלל. קיבלתי השנה החלטה: לא עושה יותר בוטוקס. הייתי עושה בקטנה, והחלטתי שגם זה מיותר. אי-אפשר באמת להסתיר. כמה שאת יותר מתערבת, זה נראה יותר פתטי. ואם יש לי פחד אמיתי, זה להיות פתטית. בסוף אי אפשר להסתיר את הגיל וגם אין טעם. אין כמו להיראות טבעית".
