שני קומיקאים, כוכב וכוכבת ילדים בהווה, אייקון ילדים במיל' ורוקר נכנסים לוואן, בדרך לשבעה קולקטיבית שמתקיימת מול חופי ים המוות. זה לא פיץ' לסרט, אלא התסריט הבלתי ייאמן שמדינת ישראל התעוררה אליה. אמנים מכל הסגנונות, מכל הגילים ומכל הקהלים - מתאגדים בספונטניות, מצופפים שורות ברכב ויוצאים לסבב הופעות ומפגשים בדרום כדי לנסות ולהרים את המורל הלאומי מהרצפה. טור שלא כלל סוכנים או חזרות, אבל שק של כוונות טובות וכישרון לגרום לקצוות הפה להתעקל מעלה לחיוך.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני מצטרפת לאחד מני סבבים רבים כאלה עם יעל שרוני, תובל שפיר, עינת ארליך, אבי גרייניק, רוני הדר וספי אפרתי. יורדים למקום הכי נמוך בעולם, אבל באמת. מלח ושכול. מלונות מלאים בדיירים שאינם בנופש; שעולמם חרב עליהם בשבת נוראה אחת. מה שרים לאנשים שראו את יקיריהם נטבחים ונחטפים? לילדים ולזקנים שחוו פחד מוות בממ"דים? מתברר שגם הפשוטה והתמימה שביצירות עלולה להיות טריגרית עכשיו - כך מבינים בדרך בוואן. הכול יכול להכאיב. הכול כל כך כואב. בסוף מחליטים על "הכבש השישה־עשר", מינוס "רעמים וברקים". "זה צריך להיות עדין", אומרת שרוני; "צריך מקסימום גמישות ומינימום לכפות דברים על הסיטואציה", מחזק שפיר.
שרוני: "בשבוע הראשון של המלחמה, ביום שלישי או רביעי כבר הייתי בים המלח. נכנסתי לרכב עם רוני הדר, אבי דנגור ושירה נאור ופשוט נסענו, בלי אשת קשר ובלי כלום, בלי לדעת מה מצפה לנו. נכנסנו והסתכלנו על האנשים. בתוך הקונטקסט ובתוך הטראומה המטורפת לוקח להם זמן להבין מי את ולמה את פה. ואז את ניגשת למי שמזמין אותך עם העיניים, מתחילה קצת לדבר ולשאול שאלות בעדינות. עם הילדים זה אחרת, כי הם רואים את הכוכבים ומתמגנטים, ואז עושים איתם שמח והם נפתחים ויש רגע שהם מתחילים לתמלל החוצה את החוויות שלהם. הייתה ילדה בת 12 שסיפרה, 'ירו באמא שלי, שהיא חובשת, אז היא הסבירה לי מה לעשות, ואז שרפו את הבית שלנו והתחיל להיכנס המון עשן ולא היה לנו אוויר, אז שברנו את החלון, עלינו למעלה לקחת אוויר ואם היינו רואים מחבלים מיד היינו מתכופפים'. ילדה אחרת דיברה על אח שלה שקפץ מהחלון ואז תפסו אותו. קשה לי אפילו לספר את זה".
תחנה ראשונה - מלון דוד, שמאכלס את ניצולי הטבח בבארי. תפאורת הלובי מחווירה אל מול הקונטקסט. גנים מאולתרים ובקבוקים קטנים שעליהם מודפסים שמות ילדים - כמעט משכיחים את העובדה שכאן אין חופשה, ושהילדות נלקחה. או לפחות חוזרת במנות קטנות, כמו ברגעים שבהם הצוות מתחיל לנגן על הבמה בלובי את "יש בי אהבה" של אריק איינשטיין. "בין הזיוף לאמת, בין כל מה שחי ומת, ישנה אהבה". לצלילי "תנו לגדול בשקט", ילדים מנופפים בדגלי ישראל. החלום ושברו, גרסת הבוקס לבטן.
אחת הבנות מקבלת מיקרופון ושרה את שיר ה"הופה היי", שגורם גם לילדה בנעלי בית להצטרף עם סבתה לקהל. ברקע שתי נשים מתחבקות ולא מרפות. אישה על כיסא גלגלים בוהה בחלל. נערה על קביים מתקרבת לבמה. "הכול בסדר", היא עונה כשמציעים לה כיסא. אישה מקסימה מתחילה לרקוד. אחר כך היא תיגש אליי ותספר לי שהייתה היום בארבע לוויות, שמצפות לה עוד ארבע, ושתוך כדי הירי בקיבוץ היא רצה למטבח, להביא לממ"ד סיר ג'חנון ורסק, שיהיה לנכדים. הם ניצלו, תודה לאל. ישבו בו 30 שעות, למדו ממנה איך לעשות פיפי בתוך סדין. ברקע הצוות מנגן ושר את "תפילה" של עפרה חזה. "אלוה, שמור נא עלינו כמו ילדים, שמור נא ואל תעזוב". אלוהים עזב, אבל הרוח החיה של החברה הישראלית מילאה את מקומו.
"אין לי את היומרה לעזור להם מעבר ללהיות דמות ידועה, שהם מכירים דרך המסך, ואולי מרגישים בטוחים כדי לפרוק דרכה, לשמש אוזן קשבת", מודה שפיר; "הייתה שיחה שבה הרגשתי שאני מתפרק גם בשביל מי שדיברה איתי, כי היא לא יכולה עדיין".
אתם חשופים כאן למה שנקרא טראומה משנית.
"כן, אבל המקצוע שלי מאפשר לי להגיד שאני צריך טיפול. מה שמפחיד אותי זה שיש חברות שהמילה הזו היא לא חלק לגיטימי מהחיים בה. אנשים שצריכים לעבד ולעכל ולא נמצאים בסביבה שמאפשרת את זה. גם אני מגיע לפה פצוע קצת, גם אני לא ישן בלילה ורעשים מקפיצים אותי, זה פגש גם את הקרובים אליי. אז יש תחושה שיושבים יחד עם הכאב".
ספי אפרתי: "אנחנו מגיעים להשתתף בטראומה".
זה יכול להיות מאוד טריגרי לנפש.
שרוני: "בואי נגיד שאני והפסיכולוגית שלי בקשר רציף של בערך שלוש פעמים בשבוע. יש המון התפרצויות זעם או כעס שיוצאות ממני, אני הולכת לישון עם הסיפורים בלילה. את יודעת, באופן כללי במדינה שבה הביטחון זה הכול, אמנות ותרבות תמיד היו בתחתית שרשרת המזון. בקורונה היינו עובדים לא חיוניים, ודווקא עכשיו במשבר הזה, הרוח היא הדבר הכי־הכי חשוב. אם זה לדבר את הטראומה, להפיג את המתח רגע, להופיע מול הילדים ולאפשר להורים שנייה לנוח. אנחנו בוכים איתם וצוחקים איתם, אני מרגישה שאני הכי חיונית עכשיו, וזו הסיבה שאני מחפשת רק איפה אפשר להופיע. וכן, זה גובה מחיר מאוד גבוה נפשית, ואני חושבת שכולנו בטראומה, כל המדינה. מתהלך בינינו דור ראשון לשואה, אי־אפשר להיות אדישים לזה בשום צורה. זו מעמסה נפשית מטורפת, ואנחנו נחלים מזה, מתישהו, ביחד".
תחנה שנייה: מלון וורט, שמאכלס את מפוני שדרות. "אתם הצוות של חנן בן ארי?" שואלת אחת המפונות, ולא מסתירה את אכזבתה. יש בזה משהו מנחם: הטקט הישראלי במקומו מונח. מעריצות "גאליס" מסתערות על תובל שפיר. נערות עם ציורי פנים דורשות מרוני הדר להסביר להן איך טלילה, הדמות שהיא מגלמת ב"ילדי בית העץ", מסדרת את השיער. "גדלתי על ששטוס", לוחש איש בחליפה מטעם המלון לעינת ארליך.
אין נציגים בחליפות מטעם המדינה, או נציגים מטעם המדינה בכלל, מה שעלול להסוות את העובדה שלא מדובר במפגש מעריצים, אלא במלון של מפונים. פליטים בתוך ארצם. בפלייליסט הפעם: "יש לי ציפור קטנה בלב". הקהל פחות רוצה יגאל בשן, הוא דורש "גאליס". האירוע מסתיים עם "עוד יהיה לי". חלק מהילדים בשלב הזה כבר ישובים על הבמה ועל ברכי האמנים. שיר הנשמה של מרגול לא מאכזב. ההרכב פורס כנפיים למלון אואזיס, גם הוא של מפוני שדרות. כאן מעדיפים בעיקר סלפיז. בדרך חזרה אני שואלת אותם בכמה הם היו מתמחרים את המופע הזה באזרחות, בימים שבהם ילדים מציירים חדי־קרן ולא טילים. הם מזדעזעים מהשאלה. "זה מופע שעשוי ממשבר, אי־אפשר למדוד אותו". פוסק גרייניק.
תובל: "צריך לקרוא לזה מפגש בכלל".
רוני: "אנחנו לא באים להופיע, אני מגיעה להתראות, לחבק".
תובל: "זה כמו שמי שיודע לאפות בא עם עוגה, ואתה מרגיש דרכה את הלב שלו, אז אנחנו באים עם כלי נגינה".
אבי: "יש את המילואימניקים שלא קיבלו צו 8, עלו על מדים ושאלו לאן הם יכולים להתגייס. מבחינתי אנחנו מילואימניקים. זה שלא סופרים לנו את זה כימי מילואים זה כבר סיפור אחר".
אבל סיפור מעניין. הצגות בוטלו, הפקות הוקפאו, עם מה תלכו למכולת בסוף החודש?
הדר: "מי חושב על זה בכלל?"
גרייניק: "אני מודאג".
שרוני: "המדינה נמצאת במשבר מאוד־מאוד גדול, כל אחד בתחומו עשה הולד לחיים שלו. וכן, אנחנו לא יודעים מתי נחזור לעבוד, מי יפצה אותנו על הזמן שבו אנחנו לא מרוויחים כסף אבל כן משלמים מסים. זו הבעיה של כל העצמאים".
ארליך: "בגלל זה צריך פה מבוגר אחראי, מישהו שיגיד 'בואו נעשה סדר' כי מדובר במהלך שמקריס את כל השוק. בשלנים צריכים לחזור לפתוח מסעדות, עורכי דין צריכים לחזור למשרדים, ואנחנו צריכים להופיע, כי גם במלחמה צריך את התרבות והשמחה כדי להחזיר אנשים למצב של שפיות".
שרוני: "מילת המפתח היא בקרוב, עכשיו אנחנו בעיצומה של הטראומה".
ארליך: "נכון, אבל חסר לי הבן אדם שיגיד, 'בואו נעשה סדר'".
שרוני: "הנה, הוא פה, בדיוק נחת בארץ מארצות־הברית" (הכוונה לביקורו של ביידן).
גרייניק: "אני רוצה להתייחס למושג 'בוגדים'. בשישי הזמינו אותי לעשות קבלת שבת בחמ"ל נעדרים באקספו. ראיתי 350־400 נשים וגברים עם הלפטופים שלהם, והעיניים שלי נשטפו דמעות. לרוב הגדול של החבר'ה האלה, ציבור שלם במדינה קרא 'בוגדים'. הממשלה, שיודעת שאנחנו לא מצביעים לה, איפשרה את זה, שזה חטא גדול ובל ייסלח. כי כשרואים היום את אחים לנשק, את מה שנקרא ישראל הראשונה והמושמצת, עושים מעל ומעבר בעורף - מגלים חוסר צדק עד כדי כאב. אם תהיה ועדת חקירה אמיתית יגלו שכל אותם ארגונים פציפיסטיים בוגדים תומכי טרור הצילו פה חיים. ואני רוצה הכרה בזה, כן. כי מי שגרם לשנאה בין יהודים אלה יהודים שחושבים את עצמם יותר יהודים ממני. ואת יודעת מה? כל אלה שקראו לנו בוגדים ‑ שילכו לעזאזל".
שרוני: "קראו לנו גם 'חברו למחבלים'".
אפרתי: "הזויים, מנותקים, אספרסו כפול, תל־אביבים".
ארליך: "אנרכיסטים".
אפרתי: "ישבנו עכשיו בשני מלונות עם אנשים שאולי פעם היו מכנים אותנו בוגדים, זו קונספציה שהורדה מלמעלה במשך שנים. פגשנו את אחינו הישראלים הדתיים תושבי שדרות, נתנו להם אהבה וקיבלנו מהם אהבה בלי תנאי ובלי קשר לעמדה פוליטית. ולשאלתך לגבי התגמול - על פי רוב, המבנה האישיותי של אנשים שעוסקים בבמה הוא לא כזה שיתעכב דווקא על התגמול הכספי. אנשים באים עם רצון לתת, וכשהם מקבלים אהבה חזרה זה תגמול. ואם נראה את השלטון הזה נופל זה יהיה שכרנו המצוין".
גרייניק: "אמן!"
הדר: "אני מפחדת שמשהו מתפספס. אנחנו לא מיסיונרים שמחלקים סוכריות בהבימה כדי לכבוש לבבות, אנחנו לא באים כדי להגיד, 'השמאלנים הבוגדים הם בעצם חברים, אל תצביעו ביבי'. באנו מאנשים שהם דור ראשון לשואה, באנו לספק איזושהי נחמה, הקלה, הסחת דעת קלה שבקלות. ברמה האנושית הבסיסית, באנו לשבעה של העם שלנו. לפני המחשבות הפוליטיות, אמנים הם אנשים רגישים מאוד שישר מרגישים חמלה וצורך לחבק ולאחות. זו עזרה ראשונה".
גרייניק: "'זה לא הזמן לפוליטיקה עכשיו' זה הדבר הכי פוליטי שאפשר להגיד. אני לא אתן לממשלה הזו להרוויח זמן על חשבון הקורבנות. מתי יהיה זמן טוב לדבר על מה שקרה, כשהממשלה שאחראית על זה תקים ועדת חקירה לעצמה?"
שרוני: "זה נורא נכון, אבל הכאב כל כך חזק שאתה לא יכול שלא להפנות את זה לאנשהו. אומרים לנו לא לדבר פוליטיקה עכשיו, בסדר, אבל יש גם ממשלה שעושה ניצול פוליטי של המצב הזה".
גרייניק: "'זה לא הזמן לפוליטיקה עכשיו' זה הדבר הכי פוליטי שאפשר להגיד. אני לא אתן לממשלה הזו להרוויח זמן על חשבון הקורבנות. מתי יהיה זמן טוב לדבר על מה שקרה, כשהממשלה שאחראית על זה תקים ועדת חקירה לעצמה?"
אפרתי: "הממשלה נכשלה והיא תעוף בזמן שנוח לה".
גרייניק: "דיברתי עם מישהי משדרות שהבית שלה מחורר בקליעים שאמרה, 'אני מאוד ימנית אבל אני אומרת לך שאני לא חוזרת הביתה לשדרות ושילכו לעזאזל כל הממשלה הזו'".
ארליך: "אני גם פגשתי היום המון אנשים שהם ימין על־מלא שאמרו לי: אין מצב שאנחנו מאמינים למי שעומד בראש. גמרנו עם זה, הבנו, לא רוצים את זה יותר. והמשפט שהכי קרע לי את הלב היה של נשים מקיבוץ בארי שאמרו לי, 'אנחנו מתחננות, אל תשכחו אותנו אחר כך'. באנלוגיה לשבעה, זה כל החיבוק והמעטפת האלה שאת מקבלת שבוע, ואז פתאום אין כלום. הן כבר מבינות שהרגע הזה של החיים האמיתיים שצריכים להגיע הוא מאוד קרוב. זה טרגי".
גרייניק: "אני יכול להבטיח לך שהאנשים שבאוטו הזה לא ישכחו אותם".
ארליך: "אבל יש כאן ממשלה שתשכח אותם מאוד מהר".
אפרתי: "אפשר אולי מילה על זה שביבי הוא בעצם איש שכולו במה ופוזה. הוא גם לקח שיעורי משחק. אנחנו יודעים לקרוא את זה, אנחנו רואים דרכו והוא מהגרועים באנשי המקצוע. הוא קצת כמו קיאנו ריבס כזה".
שרוני: "אני לא מאמינה שאמרת את זה!"
אפרתי: "בסדר לא קיאנו, טום קרוז?"
גרייניק: "טום קרוז הוא שחקן ענק!"
שרוני: "ענק! מה קרה לכם? אל תשחירו".
גרייניק: "היחידה שהתגובות שלה אותנטיות כשחקנית זו שרה".
שרוני: "יש לה סאבטקסט פנימי, יש לה רצון. יש לה מכשולים ברוך השם, קונפליקט פנימי? לא ממש".
הדר: "אני חושבת על האנשים שרואים שחקנים וזמרים לפני שמישהו מהממשלה הרים להם טלפון. אנשים שהאהובים שלהם נרצחו בדם קר, שהמשפחות שלהם חטופות בעזה, שלפני שהם ראו מישהו מהמדינה הם ראו אותנו".
גרייניק: "אפילו לא עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת, שלא לדבר על שר. אפס פניות, אפס מפגשים".
הדר: "מה עם החקלאים בדרום? היבול שלהם נרקב. איפה שר החקלאות שיבקר אותם?"
גרייניק: "איפה החרדים שיגידו: תעצרו את הזרמת הכספים אלינו, כי יש פה רצח עם?"
הדר: "איפה השרים המיותרים? למה שרת המודיעין לא מתפטרת ואומרת, 'קחו את המשכורת שלי ותעבירו לחיילי צה"ל, לתושבי העוטף, לתושבי הדרום'".
גרייניק: "מי הביא את הפסיכולוגים למלון? יוזמות אזרחיות! בקופות החולים בישראל יש מספר מגוחך של פסיכיאטרים. זה זילות חיי אדם".
שפיר: "אנחנו מקבלים שיעור מצוין על מנהיגות מנשיא ארצות־הברית, שיעור על מה זו מנהיגות מחרסינה מול מנהיגות מהותית. אולי אחר כך נחפש במנהיגים שלנו יותר תכונות שיש בג'ו ביידן ופחות במה שיש בנתניהו או בטראמפ".
שרוני: "תובל שפיר, תעשה ילד לבנות שלי!"
יעל, איך עושים סאטירה עכשיו? בדיוק צילמתם עונה של "היהודים באים" ל"כאן 11".
"הצילומים הופסקו, נראה לי שנצטרך לראות אילו מערכונים אפשר לשדר עכשיו, אחרי מה שעברנו. אנחנו מדינה של לפני 7 באוקטובר ואחרי 7 באוקטובר. איך עושים סאטירה? שאלה טובה. לאט ובעדינות".
גם עלמה זק, אלונה סער ואניה בוקשטיין פוגשות את המפונים, הניצולים והפצועים ברחבי המדינה. "כל הסיפורים שאני שומעת מהם מדגישים לי עד כמה מדובר באוסף של ניסים, כמה כל אחד מהם היה קרוב למוות וכמה מזל היה צריך כדי שיינצלו", מודה סער; "נורא ריגש אותי לגלות כמה מהם הקפיצו את עצמם באותו בוקר שבת. אנשים שישבו בבית ופשוט נכנסו אל תוך התופת מתוך תחושת שליחות ואהבה".
הייתה חוויה שנצרבה בך במיוחד?
"שישה ימים אחרי אותו יום שבת, הגענו עם הקאסט של 'פלמח' לקיבוץ שמארח את מפוני נחל עוז. הילדים כבר חיכו לנו. ואז שמענו שילד אחד מסתגר בחדר שלו. שני שחקנים הלכו אליו והצליחו לשכנע אותו לצאת אלינו. ישבתי איתו קצת, לא נאמר שם שום דבר מיוחד, הוא בעיקר שיתף שהוא עצוב. אני לא יודעת מה הילדים האלה עברו ואנחנו משתדלים לשמח אותם ולא לפתוח את הפצעים כי אנחנו לא אנשי טיפול מוסמכים. אבל הוא נכנס לי ללב מאוד. הזדהיתי עם הרצון שלו להתנתק, עם הקושי להתמסר ל'הנאה' ול'הסחות דעת'.
"לפעמים קשה לי לבקר ילדים ולשמח אותם, כי אני לא שמחה בעצמי. להבדיל ממפגשים עם פצועים, ששם מדברים את הכאב ואת החוויה, עם ילדים התפקיד שלי הוא יותר להיות הסחת דעת. ובשלב מסוים זה היה לי נורא קשה כבר. הרגשתי שאין לי שמחה לחלק, שקשה לי להעמיד פנים. אז במפגש הזה, עם הילד, פתאום לרגע הייתה הסרת מסכות כזו שריגשה אותי. הוא אמר שהוא עצוב. ואני אמרתי שיש לו את כל הזכות להרגיש ככה. ופשוט חשבנו יחד על מה אפשר לעשות כדי להתעודד".
סער: "קשה מאוד שלא להרגיש שהעורף נפל על כתפיים אזרחיות, וזה משקל כבד מאוד. כולם קורסים. ראבק, איפה המשאבים של המדינה? אנחנו צריכים לדאוג לחיילים שיהיה להם מה לאכול ושקי שינה לישון בהם?"
"צריך לגייס אפוד קרמי פנימי כשאת נכנסת למקומות האלה", מוסיפה זק, "כי הם נורא פגיעים ואת נורא רוצה לעזור. שאלתי את עצמי אם זה פולשני, אם זה לעניין או לא לעניין, אם זה עוזר. יש אנשים שאת מזהה בעיניים שהם רוצים חיבוק, אם הצלחתי לגרום לבן אדם אחד להסחת דעת לשעה, גם אם לא הרמטית, לא להסתכל רק פנימה לכאב, אז עשיתי הרבה".
"בגלל שהאבל כל כך כבד, הרבה פעמים נוצרת אטימות כי אנחנו לא מסוגלים להכיל כזו כמות של כאב וזעזוע", מספרת בוקשטיין, "ויש משהו במוזיקה, בצלילים, באיך שהמילים מתחברות ללחן - זה המפתח להזזת החומות. כשמתחברים למוזיקה זה מאפשר רגע לבכות. זה כמו עזרה ראשונה".
סער: "אני מצד אחד מאוד כועסת על זה שהחברה האזרחית נאלצת לסחוב כל כך הרבה על הכתפיים שלה. ומצד שני מאוד שמחה לגלות עד כמה היא מצליחה לתפקד בלי הנהגה וניווט ראוי. גם מי שלא יצא למילואים הוציא את עצמו למילואים כאזרח. זה באמת דבר שמייחד את ישראל בעיניי, ההתגייסות הזו. אבל גם נורא קשה להתמצא בתוך הכאוס. כולם רוצים להתנדב ולא מוצאים בהכרח איפה ואיך, ובכל פעם שאני נתקלת בכאוס הזה אני מתמלאת בכעס ועלבון. קשה מאוד שלא להרגיש שהעורף נפל על כתפיים אזרחיות, וזה משקל כבד מאוד. כולם קורסים. ראבק, איפה המשאבים של המדינה? אנחנו צריכים לדאוג לחיילים שיהיה להם מה לאכול ושקי שינה לישון בהם?"
"יוצא לי לפגוש עכשיו הרבה אנשים שלא הייתי פוגשת כנראה במצבים אחרים", מוסיפה סער. "המכנה המשותף הוא כעס ותחושת יתמות. אנשים זועמים, פגועים, מרוסקים. כולם מחכים ליום שאחרי. אני אישית מאוד דואגת ממה יהיה כשיגיע 'היום שאחרי'. ראשית, כי מתי זה? מתי יודעים שזה נגמר? כשהחטופים חוזרים? כשחמאס נופל? איך יודעים בכלל אם חמאס נפל? כשיגידו לנו? אנחנו נאמין להם אם יגידו לנו? ושנית, אני מאוד מפחדת שהפילוג בעם יחזור ואפילו יחריף. שהאצבעות יכוונו לאזרחים, לימנים, לשמאלנים, לכל מי שאפשר להצביע עליו".
ומה יהיה עם התרבות, האמנות?
בוקשטיין: "האמנות תשרוד כמו שהיא תמיד שורדת. היצירה חזקה מהכול. במקום שאין בו יצירה יש רק מלחמה, היצירה משמרת את המהות ואת הדופק שלנו והיא מצילה את הנשמה. בלי זה אנחנו באמת אבודים".
פורסם לראשונה: 00:01, 27.10.23
