יומיים לפני מתקפת המחבלים על קיבוץ בארי עזבה המטפלת הזרה של שרי (88) ואָנָדָד (100) אלדן, ושרי נותרה לטפל לבדה בבעלה, שהוא סיעודי, כבד שמיעה, כבד ראייה וכבד תנועה, "אבל אסרטיבי מאוד וצלול דעת מאוד", לדברי אשתו.
בבוקר המלחמה אנדד עוד היה במיטתו בממ"ד כששרי יצאה מחדרה וראתה את המחבלים על הדשא ממול. "אצלנו הקירות מזכוכית ולא כמטפורה, אי־אפשר לעבור בחוץ בלי לראות אותנו", היא מספרת. "היה לי ברור שהם רואים אותנו, אבל לא הסתתרנו ולא סגרנו את עצמנו בממ"ד. בעלי הולך הרבה לשירותים, ומה עושה חברה נאמנה שהיא במקרה גם אשתו? הולכת איתו כאילו כרגיל. לא יכולתי למסור לו אינפורמציה כי הוא לא שומע ובקושי רואה, הוא התנהג כרגיל וזרמתי איתו".
כתבות נוספות:
שרי ואנדד חולצו מביתם אחרי כמה שעות על ידי כוחות צה"ל, והם נמצאים עכשיו עם חברים נוספים מקיבוצם במלון דיוויד בים המלח, הרחק מביתם שנחרב. כששאלתי מה שלומם, ענתה שרי "איתן", כי כזו היא: אישה איתנה שגם בגילה המופלג תפקדה בגבורה מול מחבלים רצחניים והגנה על בעלה הקשיש בקור רוח.
"אני לא גיבורה, פשוט לא רציתי להגביל את התנועה שלו", היא אומרת. "גם אני מתנהלת בהליכון, כך שהמחבלים ראו בתוך הבית שני זקנים עם שני הליכונים, וקצת לא נעים לי להגיד נוכח מה שקרה, אבל הם לא פגעו בנו לרעה. הם הסתובבו חופשי בחצר, מאחורי הבית יש דשא עצום, שם כנראה הייתה המפקדה הראשית שלהם בבארי. היו שם עשרות מחבלים, הם ירו מבחוץ על החדר, ניפצו את קירות הזכוכית ואת העציצים, אבל אנחנו לא נפגענו".
כל אותן שעות אנדד, כאמור, לא היה ער למתרחש, או כך לפחות חושבת אשתו. "זה תחום שאני לא מבינה בו, אנשי מקצוע בתחום הזִקנה צריכים לבדוק את התופעה. הוא מדבר, שואל, אבל לא שומע את התשובה".
בשעות הארוכות האלה ישבה בתם אשכר אלדן כהן בת 63 (בת נוספת, לירז, נפטרה לפני 14 שנה ויש להם גם בן), בביתה בהוד־השרון ולא ידעה את נפשה מרוב חרדה. "התעוררתי באותו בוקר בגלל האזעקה, וראיתי מבול של הודעות ווטסאפ ששאלו מה קורה בבארי", מספרת אשכר, אמנית, משוררת, מרצה, תרפיסטית ואקטיביסטית פמיניסטית. "לא התקשרתי להורים, קיוויתי שאולי הם לא שמעו שום דבר והם ישנים. כבת קיבוץ בארי אני כבר לא מתרגשת מרקטות", היא מספרת. "בשמונה בבוקר בכל זאת דיברתי עם אמא ושאלתי אם היא יודעת מה קורה בקיבוץ, והיא ענתה, 'כן, יש מישהו ששוכב כאן על הדשא ויורה עלינו'. אמרתי, 'אולי זה מישהו מכיתת הכוננות', ואז היא אמרה שמתחילים לירות עליה והוסיפה 'אני אוהבת אותך'. זה נשמע לי כמו שיחת פרידה, הייתי בחרדה מטורפת. ככל שעברו השעות התחלתי לשכנע את עצמי שהיו לי הורים הרבה שנים, שלפחות הם הלכו יחד, בלב כבר נפרדתי. הייתי בטוחה שזהו, שאני צריכה להתכונן להלוויה כפולה. התנחמתי בזה שלפחות נפרדנו יפה".
שרי: "לא פחדתי, כי לא ידעתי שהם רוצחים את חברי הקיבוץ. עד שלא הגעתי למלון לא שמעתי על הזוועות, ואני חושבת שעוד לא לגמרי עיכלתי. יש לי כנראה מנגנון פנימי שאיפשר לי להתנתק, מנגנון הישרדותי שניהל את תחושת הפחד והביא אותי לתפקוד, הייתי אומרת אפילו תפקוד עילאי. מצד אחד תפקדתי נהדר, ולא פשוט להיות אחראית על אדם בן 100. נתתי לו להתנהל איך שהוא רוצה עד כמה שאפשר, אבל בשביל זה הייתי צריכה לחשוף את כל הבית, לא סגרתי חלון פלדה ולא סגרתי דלת לממ"ד. באיזשהו שלב המחבלים נכנסו הביתה, אחד מהם ביקש את המפתחות של המכונית, אמר לי 'סיארה, סיארה', ועשיתי עם היד שאני לא מבינה. לא התנחמדתי, הוא היה רופס כזה, חיטט לי במגירות ובארונות ואחר כך עשה לי עם היד תנועה של ירייה, כמו במשחק 'הנדס אפ' של הילדים, אבל לא כיוון אליי אקדח אמיתי".
שרי ואנדד הכירו באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל הוא תמיד טען שהוא סימן אותה כבר כשהייתה נערה צעירה, כשהגיעה עם הוריה מגבעתיים לבקר את הדודים שלה בקיבוץ חפציבה שבו התגורר. "אוי, את מעלה בי זיכרונות, אני צריכה לצלול לבריכת הנעורים בחזרה ולדלות משם את הזיכרון הזה", היא צוחקת. "אחיו שלום, עליו השלום, היה איתי בגרעין בקיבוץ גשר. החברה הכי טובה שלי הייתה חברה של החבר הכי טוב שלו, נהיינו רביעייה וביקרנו לא אחת בחפציבה. שלום תמיד סיפר שיש לו אח משורר, אבל לא הכרתי אותו בקיבוץ. נפגשנו רק כשלמדנו יחד ספרות עברית באוניברסיטה. הוא ראה אותי בזווית העין והקפיד לשבת לידי בכל השיעורים. פעם שאל 'מי את?', ועניתי 'מה אכפת לך?', ואז הוא שאל אם אני מכירה את אחיו שלום. אמרתי, 'שלום, שיש לו אח מוזר שחושב את עצמו למשורר?', והוא ענה, 'את יודעת, אני האח המוזר שחושב את עצמו'.
"מהר מאוד הפכנו לזוג. הוא החליט כמעט מיד שאני אהיה אשתו, אני לא כל כך. הגיל לא הפריע לי. זה הפריע לאבא שלי שחשש גם מזה שהוא משורר. הוא אמר, 'אם הוא משורר אז הוא כנראה שיכור'. אנדד הסתובב באותם ימים עם נתן אלתרמן ונתן זך ואלה היו באמת שיכורים, אבל הוא בחיים לא השתכר, אולי כוסית אחת בפסח".
לאחר החתונה גרו בני הזוג בקיבוץ חפציבה, אבל שרי לא הרגישה שם בנוח. "אנדד היה בכיר הבנים שלהם, הוא היה מדריך נערץ והיה לו מקום משמעותי, אני הייתי עדיין ילדה ולא הרגשתי שייכת", היא מספרת. "ביקשתי ממנו בעדינות לעזוב לבארי, ולמה לבארי תשאלי? כי הוא הכיר את ותיקי בארי מהפעילות שלו בתנועת הנוער העובד, ואני הכרתי אנשים מגרעין ההשלמה שלהם, שהיו בני גילי, כך שלכל אחד מאיתנו הייתה קליטה נורא טבעית".
בני הזוג הגיעו לבארי בשנת 1959. היא השתלבה בחינוך, והוא עסק בחקלאות ובפעילות ציבורית, ובין לבין כתב שירים והוציא 15 ספרי שירה.
לימים הקדישה שרי את עבודת המאסטר שלה בתואר השני בספרות עברית לשירתו של בעלה. "הוא כתב טקסטים קשים שאת חלקם לא הבנתי, ביקשתי שיסביר לי למה התכוון המשורר, והוא לא עזר לי, אבל באחת הפעמים אמר שזו מחוות האהבה הכי מרגשת שיכולתי לתת לו".
נראה לי שאת עדיין מאוהבת.
"את יודעת מה? נראה לי שאת צודקת".
