החלקים הקודמים של הספר:
- 5 -
מבנה הדירה של גרייס היה זהה לשלי, אבל האווירה בתוכה היתה רחוקה מרחק שמים וארץ. אצלה הכול היה מלא בחפצים שצברה לאורך השנים. מרוב מדפים וקופסאות וספרים כמעט לא ראו את הקירות. בקצה אחד של הסלון היו חלקי מחשבים ומסכים מכמה וכמה עשורים. צמוד לקיר שליד החלון היה שולחן ששימש גם כשולחן אוכל וגם כשולחן עבודה, ואת הדירה אפף ריח נקניקיות לא מבושלות וציוד אלקטרוני חם.
היא תמיד טרחה להתגנדר לקראת הפגישות שלנו בשבת. היום היא לבשה שמלה פרחונית של לורה אשלי ונעלה נעלי בית מנומרות. היא הסתירה את השיער מתחת למטפחת משי בהדפס בננות ומרחה שפתון בוהק בצבע אדום דובדבן. למיטב ידיעתי, הייתי האדם היחיד שביקר אותה באופן קבוע. לאסו לא עשה עניין ורק הרים את הראש לרגע כשנכנסתי, לפני שליקק את השפתיים ונרדם בחזרה.
"תיכנס, גארי, העמדתי קומקום. מה הבאת לנו לחמם?"
"פאי רועים שאמור להיות חדש ומשופר, ומקרוני בגבינה שהוא 'אורגני' ויש בו 'פחות משלוש מאות קלוריות'."
"שיזדיינו, אני אוכל את הפאי."
היא העניקה ניקור אמהי ללחי שלי, לקחה את האוכל המוכן וצעדה בנחישות למטבח.
"מי היו שני הטיפוסים שיצאו מהדירה שלך כרגע?" היא צעקה משם. "נראו לי כמו שוטרים, או אולי פקידים של בית משפט. לקחת סמים או שאתה מפגר בתשלום שכר הדירה או משהו?"
"הם היו שוטרים. אני אספר לך הכול כשתשבי."
גרייס חזרה לסלון, התיישבה אל השולחן לידי והשעינה את הסנטר על כף יד מאוגרפת כאומרת, "כולי אוזן."
שִחזרתי כמיטב יכולתי את השיחה עם וילמוט וקאולי. גרייס הקשיבה בשקט, וכשסיימתי הלכה שוב למטבח. היא חזרה עם שתי הארוחות המוכנות בתוך המגשיות והטילה אותן על השולחן.
"אז מה דעתך?" שאלתי, בזמן ששנינו ניסינו להתמודד עם החום העז של הארוחות המחוממות.
"אם הפאי הזה 'משופר', אני שמחה שלא ניסיתי את הגרסה הקודמת."
"לא, לא על הפאי. על השוטרים ועל החבר שלי שמת. אם השוטרים באו לרחרח, אולי הוא נרצח."
"בעצם, אתה רוצה שאשלח אותך לחפש את הבחורה ההיא, קלמנטיין. אני רואה שנדלקת עליה."
"נו, אז את שולחת אותי לעשות את זה? את חושבת שאני צריך?"
"אני לא יודעת, גארי. אותי יותר מטריד החבר המת שלך. המשטרה בטח הקיפה את זירת הפשע בסרט סימון. זה עושה לי צמרמורת."
"למה, זה מזכיר לך את סימון ביילס?"
"תהיה רציני. סרט סימון מזכיר לי איך סגרו את תחנת פקהאם כשהמתאבק ההוא השתולל. ואיך סגרו את חדר המדרגות כשהדירה ליד נשרפה. זה עניין רציני."
"ברור, מישהו מת."
"אבל מה שהכי מטריד אותי זה איך השוטרים יודעים שאתה האחרון שראה אותו."
"טוב, הם בטח ראו את ההודעה בטלפון שלו, כשכתבתי לו מתי ואיפה ניפגש."
"אבל הם אמרו שהם לא מצאו את הטלפון שלו."
"אולי מישהו בפאב ראה אותנו יחד?"
"למה שמכל הפאבים בדרום לונדון הם ייכנסו דווקא לגרוב טאוורן? זה לא הגיוני. הוא לא היה לקוח קבוע שם או משהו. הם הראו לך תעודות בכלל?"
"כן, אחד מהם נתן לי כרטיס ביקור. אולי אני אצלצל אליו ואשאל למה אני מעורב."
"כדאי שתעשה את זה."
פשפשתי בכיסים, אבל לא מצאתי את הכרטיס. אולי השארתי אותו בדירה. מיהרתי לשם ובדקתי. הכרטיס לא היה בה. הוא כנראה לא נתן לי כרטיס, למרות שהבטיח. חזרתי לדירה של גרייס.
"לא, הוא לא נתן לי כרטיס."
"אתה בטוח שהם היו שוטרים?"
"כן. זאת אומרת, הם נראו כמו שוטרים ודיברו כמו שוטרים, ולאחד מהם היו ירכיים סמכותיות מאוד. הכול נראה אותנטי לגמרי."
"איך קראו להם?"
"וילמוט וקאולי מתחנת פקהאם."
"תכין לי כוס תה, ואני אנבור קצת באינטרנט."
עשיתי את זה, וכשחזרתי עם התה היא הרימה את המבט מהמחשב.
"נראה לי שהסתבכת יותר ממה שאתה חושב," היא הכריזה. "כדאי שתאתר את הבחורה הזאת."
"למה, מה מצאת?"
"אני לא מוצאת את השמות וילמוט וקאולי באתר של משטרת לונדון. יש קצינה בשם קאולי, אבל היא בתפקיד מנהלי בוומבלי. זה הכול."
"הם בטח לא כותבים את השמות של כל הבלשים בלי הבחנה. יש פה עניין של סודיות..."
"אולי, אבל השמות שלהם לא צצים בשום מקום, בשום מסמך של בית משפט, בשום עיתון, בשום רשת חברתית... זה קצת מסריח, לא?"
"למען האמת, גרייס, אני די בטוח שאסור לבלשים להשתעשע בטוויטר וכאלה. הם שומרים על חשאיות. פושעים נוטרים טינה לשוטרים."
"כולם נמצאים ברשתות החברתיות בימינו."
"כן, חוץ ממני ומשני השוטרים האלה, גרייס. תקשיבי, אני חייב לזוז. נתראה כשנתראה."
"אני אמשיך לחפש את השוטרים לכאורה האלה."
"אני יודע."
ברגע שקמתי, לאסו זינק וחטף את המגשית של פאי הרועים. הוא קפץ בחזרה למטה עם המגשית בין השיניים והטיח אותה ברצפה עד שנשרו ממנה כמה פירורים אפורים של בשר. הוא אכל אותם, זינק על הספה, זקר את רגל שמאל לעבר התקרה וליקק את השפתיים.
- 6 -
הדברים שגרייס אמרה ערערו אותי במקצת, ויצאתי לטיול רגלי קצר כדי להירגע. אני עושה את זה לעתים קרובות כשאני נתקף חוסר שקט. וככה אני מנצל את ההליכה לטובתי: אני מדמיין, למשל, שהיום יפה ושמשי, ואני לובש מכנסי קורדרוי אדומים קצרים ורפויים ונועל קבקבי עץ צהבהבים מרהיבים. הקבקבים ענקיים ויוצרים רושם חשוב. הם עשויים מטופי קשה וכמעט שקוף. בזמן שאני צועד, אנשים מכל הגילים פותחים את דלתות הבתים ומרימים את החלונות כדי לעודד אותי בצעקות ולהתפעל מהקבקבים המדהימים שלי.
"הקבקבים האלה פשוט מעל ומעבר, גארי!"
"כל הכבוד, גארי, אתה ממש מתאים לתפקיד!"
"מדהים, גארי, פשוט מדהים. אתה תמיד קולע בול."
"אתה נראה כמו בעל הבית, כאן ובכל מקום אחר."
אם אני מרגיש חסר תועלת כשאני מגיע לסוף הרחוב, אני מדמיין שאני מסתובב וגומע את מחיאות הכפיים ואת הצהלות של הצופים. אם מצב הרוח שלי נוטה לכיוון חיובי יותר, אני עוצר, מרים את המבט אל השמש ומוריד אותו לאט לאדמה. אני מדמיין שקבקבי הטופי שלי נמסו לשלולית דביקה. כשאני ממשיך ללכת, אני שומע דלתות וחלונות נטרקים וקולות מדברים מאחורי הגב שלי.
"חבל על הקבקבים, גארי. אבל הם היו יפים מאוד כל עוד החזיקו מעמד."
"חומר לא מתאים בעליל, גארי. אבל ידעת את זה מראש. אתה חייב להתאפס על עצמך, גבר."
"גארי, דפוק אחד."
המטרה היא לזמֵן שיווי משקל ואיזון לחיים שלי. באותו יום ראיתי את הצופים מעודדים אותי, והם עזרו לי להחליט לחפש את קלמנטיין. שתי פיסות המידע השימושיות היחידות שהיו ברשותי היו שהיא גרה בשיכון גריינג' בוולוורת ושיש לה אופניים מטופשים. החלטתי לנסוע לוולוורת ולרחרח. אבל קודם הייתי צריך לקחת את הטלפון מהמשרד. אם רוצים לרחרח, צריך טלפון. חוץ מזה, קיוויתי שווילמוט או קאולי ינסו ליצור איתי קשר. כל עשר דקות עלתה לי בראש שאלה חדשה אליהם.
המשרד לא פתוח בשבת, אבל היו לי מפתחות. בדרך קפצתי לבית הקפה של ויין וקניתי לי קפוצ'ינו ופרוסת באטנברג, כדי שאוכל להתפנק במשרד הריק. המקום נקרא גריינדרס, והבעלים ויין עמד כרגיל מאחורי הדלפק. הוא מכיר אותי היטב, ויש בינינו תקשורת טובה. אני קופץ לשם פעמיים שלוש ביום כבר שנתיים. הוא רואה בי עורך דין פרטי (עזרתי לו לנהל משא ומתן מחודש על חוזה השכירות של החנות ולטפל בכמה עבירות תנועה), ואני רואה בו חבר פוטנציאלי (אם כי לא הייתי מעז להצהיר על כך באוזניו). הוא מכור לכושר ואוהב ללבוש טישרט לבנה צמודה כדי להשוויץ בשרירים המנופחים שלו. הוא בן גילי בערך, הרבה מעל מטר ושמונים, והשיער שלו שחור כדיו ומעוצב בתסרוקת מנופחת, בסגנון של ג'ורג' מייקל בתקופת וואם!. כשוויין ראה אותי, הוא עטה חיוך רחב כמו מברשת שיניים של היפופוטם.
"היי, גארי, לא רואים אותך בשבתות בדרך כלל."
"כן, אבל התגעגעתי אליך והייתי חייב לבוא. זה בגלל השרירים שלך, ויין, הם נכנסים לי לראש וקוראים לי."
הוא כיווץ את השריר הדו ראשי ונישק אותו בשפתיים קפוצות.
"התותחים האלה עושים חשק לכתוב שיר אהבה או שיר הלל לשרירים," הוא אמר.
"זה בדיוק מה שהם עושים, גבר סקסי שכמוך. סקסי יותר מגביע גלידה מעל פעמון בית ספר מבריק."
"אני יודע, בגלל זה יש לי שלוש חברות."
"פגשת מישהי מהן?"
"רק אחת."
"וזאת היתה אמא שלך?"
"לא. אמא שלך."
צחקתי מכל הלב, אבל קלטתי שהצחוק בוקע מכיס עמוק של עצב בתוכי. לא התנהגתי בטבעיות. רק רציתי שהוא יאהב אותי. אני רוצה שכולם יאהבו אותי. אבל כדי שזה יצליח, אני צריך לדעת להתאים את עצמי, וזה כרוך בהרבה מאמץ. אני לא יודע מה המטרה הסופית שלי, אבל עדיף לצבור חברים מאשר אויבים.
"פרוסת באטנברג וקפוצ'ינו לקחת, בבקשה, ויין."
ויין חימם את המכונה והכין לי את ההזמנה.
"אתה אף פעם לא לוקח יום חופש, ויין?"
"לא, אנשים צריכים קפה, ואני בעל הפולים. לא היית רוצה שמפעילי סירות הצלה ייקחו יום חופש, נכון?"
"אבל אתה לא עובד חיוני," עניתי.
"מי אמר שלא? תגיד את זה ללקוחות הקבועים שלי. אני חבל הצלה בשבילם, ובכל מקרה, אם אני אסגור אפילו ליום אחד, הם עלולים לנסות מקום אחר ולהעדיף אותו."
"אתה מביע חוסר ביטחון במוצר שלך, ויין."
"אני מציאותי, גבר. אני להקה של איש אחד. התחרות קשה."
"ככה זה בחיים, בוס," עניתי. "אנשים קטנים כמונו מתקשים להותיר חותם."
"לך תזדיין, גארי, אתה מדכא אותי. ואל תקרא לי איש קטן. דבר בשם עצמך, גמד."
החלפנו חיוכים עוד זמן מה לפני שהוא מסר לי את ההזמנה. נפרדתי ממנו ועשיתי את שארית הדרך הקצרה למשרד.
המשרד שוכן בשלוש הקומות העליונות של בניין בנק מהתקופה הוויקטוריאנית. המקום הוא כוורת מלאה מסדרונות ומדרגות. הקירות מכוסים טפט לבן עם תבליט, ובכל המשרדים יש שטיחים ירקרקים ורהיטי עץ כבדים. המשרד שלי נמצא בקומה השנייה. על פיסת כרכוב נסתרת מאחורי הדלת כתבתי באותיות קטנטנות "בננות גדולות". מדי פעם אני מעיף לשם מבט כדי להתעודד.
המשרד מרוהט בשולחן ובכיסא ממהגוני, ויש בו שני כיסאות אוכל מעץ ללקוחות ומדפי ספרים משני צדיה של ארובה קטנה. האח הישנה הוחלפה בתנור דו סלילי עם אפקט להבות. הוא פולט חום כיווני מאוד לעבר הלקוחות שיושבים מצדו השני של השולחן. אם אני מעריך שהם עלולים להזיע, אני מכבה אותו.
התפקיד שלי משעמם עד מוות. ההגדרה הרשמית היא "עוזר משפטי". קיבלתי אותו כי סיימתי את לימודי המשפטים לפני שש או שבע שנים ונכשלתי מאז פעמיים בבחינות הלשכה. אולי יום אחד אגש אליהן שוב, אבל לעת עתה המשרה הזאת מתאימה לי. העבודה שלי כוללת קבלת תצהירים ראשוניים מלקוחות חדשים, ביקור בתחנות משטרה, מילוי בקשות לסיוע משפטי, הכנת צוואות והעברות בעלות פשוטות. כל שטות שמבקשים ממני, בעצם.
אני תמיד אוהב להיות במשרד לבדי. אני מרגיש כמעט שובב, כמו פורץ או מפקח סמוי שבודק עמידה בנהלים. זה מחזיר אותי לגיל ההתבגרות, כשנשארתי לבד בבית ויכולתי לרקוד כמו רוד סטיוארט בפנטהאוז שלו בדיסלדורף. אני מדמיין שאני הבוס ומשוטט בין המשרדים השונים, בודק את השטויות על השולחנות ואת התמונות על המדפים. הדממה משונה והופכת את מקום העבודה למוזיאון הדכדוך אווירה הולמת לסיוע בהתאבדות.
הטלפון שלי היה מונח על השולחן, בדיוק במקום שהשארתי אותו, ולא היו לי הודעות חדשות או שיחות שלא נענו. הנחתי את הרגליים על השולחן ונגסתי נגיסה גדולה מהבאטנברג. העוגה היתה כל כך מתוקה, שהשיניים שלי עקצצו. חשבתי שוב על ברנדן ונזכרתי שהוא ביקש לאסוף את המסמכים החשובים שלו מהמשרד שלי. שמרתי אותם בכספת ניידת מתחת למדפי הספרים ועכשיו הוצאתי אותם ובדקתי מה הם כוללים, כדי שאוכל לכתוב עליהם לשארי בשרו.
המעטפה הכילה את שטר הבעלות על השטח של הבית שלו, צוואה בת עמוד אחד שהעבירה את כל נכסיו לגרושתו ושתי קרנות פנסיה. שום דבר ראוי לציון. היה לי עצוב לראות את השם שלו מודפס, ולרגע נזכרתי בו יושב מולי עם כפות הרגליים על השולחן, חושף גרביים בדוגמה של רגלי שימפנזה. החזרתי את המסמכים לכספת, אספתי את כוס הקפה הריקה למחצה ויצאתי מהמשרד כדי להתחיל לחפש את קלמנטיין. שיכון גריינג' שהיא אמרה שהיא גרה בו נמצא במרחק פחות מקילומטר משם. נסעתי אליו במכונית ומהר מאוד חניתי והתחלתי "לרחרח". גריינג' הוא שיכון ציבורי עשוי לבֵנים שנבנה בשנות החמישים. היו בו חמישה בניינים בני חמש קומות, מסודרים בצורת ח', וכמה כבישים קטנים עם חניות התפתלו מסביב לבניינים. בכל בניין היה חדר מדרגות מרכזי, ומסדרונות שיצאו ממנו הובילו לדלתות של הדירות בכל קומה.
מהמקום שחניתי בו נראו היטב החזיתות של שני בניינים. אחד מהם נקרא "וזלי האוס", ורוב הדלתות בו היו צבועות באדום של תיבות דואר, והאחר נקרא "דרָמונד האוס", ורוב הדלתות בו היו תכולות. החומות של המסדרונות הפתוחים היו מלבֵנים חומות כהות, שבראשן אבנים לבנות. חלק מדלתות הדירות היו צבועות בצבעים שונים, והנחתי שהבעלים רכשו אותן במסגרת תוכנית "הזכות לקנות" של העירייה. אם הייתי קונה דירה כזאת, לא הייתי משנה את הצבע של הדלת. לרגע תקפה אותי התרגשות קלה בשל מצבי, אבל היא דעכה ככל שהדקות חלפו.
לא ידעתי בדיוק מה התוכנית שלי. כנראה קיוויתי שהיא תופיע פתאום עם האופניים המטופשים שלה, או תציץ מעל המעקה ותצעק, "היי, מישהו מחפש אותי?" לא היתה לי תוכנית. התרווחתי במושב והסתכלתי סביבי. לא היו שם הרבה אנשים. כחמישים מטר לפני ראיתי טיפוס בסרבל עבודה מתעסק בפס האיטום של השמשה האחורית במכונית שלו. כשהוא נעמד על קצות האצבעות והתכופף לעבר הפינה המרוחקת של השמשה, התחת שלו נראה מלא ומעוך. עלתה במוחי המחשבה המסקרנת שאם הלב שלו היה ממוקם בתוך אחד הישבנים, הוא היה נראה בדיוק אותו הדבר. סודו היה שמור עמו ועם יקיריו והצוות הרפואי שלו. אולי הוא היה נאלץ לספר לעמיתיו ולסוכנות הביטוח שלו. הלב שלו לא היה נהנה מההגנה שהוא נהנה ממנה בתוך כלוב הצלעות. זה היה מדאיג במיוחד אם, למשל, הוא היה נכנס לשדה פרטי והאיכר היה בועט לו בתחת. המחשבה התפוגגה וירקתי על השרוול כדי לנגב כתם מהשמשה. זה רק החמיר את המצב.
הרמתי את העותק של "תסביך קלמנטיין" ממושב הנוסע. לקחתי אותו כדי שיהיה לי תירוץ, במקרה שאמצא אותה - "היי, רק רציתי להחזיר לך את הספר. השארת אותו בפאב. נכון שזה מדהים? אני גבר נהדר ואני מקווה שאת מסכימה איתי."
קראתי את התקציר בגב הספר:
"תסביך קלמנטיין" הוא רומן על בדידות, על היעדר זהות ועל שחיתות תרבותית ומוסרית. הדמויות מבולבלות אבל משכנעות. ספר שכולו הגיגים מטרידים על אהבה, על אובדן ועל מה שביניהם.
זה עדיין נשמע חרא. העפתי מבט נוסף במה שקלמנטיין כתבה: "לא תתאכזב - חה!" אבל ידעתי שאם אשקע בקריאה זה בדיוק מה שיקרה.
העפתי את הספר בחזרה אל מושב הנוסע ופשפשתי בגומחת הדלת כדי להיזכר מה יש שם. מצאתי אינספור שקיקי סוכר ריקים ובוחשני עץ, מסטיק מנטה שחמק מעטיפתו השקופה ונדבק למטבע של חמישה פני ותרסיס לאף. התחלתי לגרד את עטיפת המסטיק, אבל נתקעה לי ג'יפה דביקה מתחת לציפורניים. לקחתי בוחשן, שברתי אותו לשניים והשתמשתי בו כפצירה. הוא עבד מצוין והייתי מרוצה מאוד. הדלקתי את הרדיו. הוא היה מכוון על תוכנית ספורט, ודיברו בה על קרב אגרוף שבו אחד המתאגרפים הכה את השני חזק כל כך, שהוא נפל. אחרי החשיפה הזאת שודרה פרסומת לחברה שמספקת לוחות גבס בעובי שנים עשר מילימטר מהיום למחר. עלה בדעתי שאם הייתי מסתובב עם לוח גבס בעובי כזה ובגודל של מטר ועשרים על מטר ועשרים, מהר מאוד הייתי נחשב לטיפוס. אולי קלמנטיין היתה מתייחסת אלי ביתר רצינות.
העברתי תחנה ושמעתי מוזיקה שאפשר לתאר כ"ג'אז רך". היא התאימה לאווירה. הנמכתי את משענת הגב ושקעתי בהאזנה כדי להסיח את דעתי מהמשימה המטורפת שלקחתי על עצמי. פּארפּ פּארפּ פּארפּ, דוּם דוּם דוּם פּארפּ, התעקשה המוזיקה, והחצוצרה הצטרפה כמו זרם אטי של רוטב סמיך שנשפך מתוך כד.
פתאום התחוור לי שאני צריך להשתין. מבעד לחלון לא ראיתי שום מקום מתאים להתרוקן בו. לידי, בקונסולה המרכזית, נחה כוס הקפה החד פעמית. הזמנתי קפה רגיל, כך שהנחתי שהכוס מכילה בערך מאתיים וחמישים מיליליטר. בדיוק הנפח הנחוץ לי. הסתכלתי סביב. בבלוק שמאחורי לא ראיתי שום נקודת תצפית ישירה על המכונית. הבלוק משמאל היה רחוק מדי, ולא היה סיכוי שרואים ממנו מה מתרחש בתוך המכונית. משתי דירות הקרקע שמימין היתה תצפית על פלג הגוף העליון שלי, אבל לא מתחת לקו החלון. האדם היחיד שראיתי היה הבחור בסרבל, והוא נראה שקוע לחלוטין בשמשה שלו. שווה לנסות, חשבתי, ולו רק בשביל הריגוש.
פתחתי את החלון ושפכתי את שאריות הקפה מהכוס אל שפת הדשא. כשסגרתי את החלון, שמתי לב שהבחור בסרבל נעלם. הוא כנראה נכנס למכונית או לאחד הבניינים. פתחתי לאט את הרוכסן וסקרתי את השטח מחשש לסקרנים. הטיתי את הכוס, הצמדתי אותה לאגן ומיקמתי את הבולבול שלי על שפתה. הזרם שנדחק החוצה חימם את הכוס בו ברגע. העיניים שלי התרוצצו בניסיון לאתר סקרנים ולבדוק את מפלס השתן לסירוגין. בגלל הזווית של הכוס, היא התמלאה מהר יותר מכפי שציפיתי. יישרתי אותה קצת כלפי מעלה, אבל אז נאלצתי להרים את האגן ואת התחת כדי שהבולבול יישאר מעל השפה שלה. שיערתי שנשארה לי עוד מחצית מכמות השתן.
פתאום מישהו דפק על החלון. הזדקפתי במושב והסתרתי את הבולבול בתוך הכוס. הזרם נמשך עוד כמה שניות, והנוזל גלש מעל שפת הכוס והרטיב את חזית המכנסיים. מבעד לחלון ראיתי פיסת כותנה כחולה. זה היה הבחור בסרבל. פתחתי את החלון, מיוזע ונבוך מהמחשבה שהוא ראה אותי.
"שלום," אמרתי בחיוך הלבבי ביותר שהצלחתי לגייס.
"אפשר לעזור לך, חבר? זאת חנייה לדיירים בלבד." הוא דיבר בלבביות אבל בשמץ קשיחות.
הזיעה שלי התאדתה קצת; הוא בבירור לא ראה מה עשיתי.
"כן, אני יודע, אני רק מחפש מישהי שגרה בשיכון הזה. אני לא בטוח לגבי הכתובת המדויקת."
הוא התכופף ומיקם את ראשו במרכז החלון.
"את מי אתה מחפש? או שאתה זומם משהו?"
"סתם מישהי שפגשתי בפאב. היא שכחה ספר ואני רוצה להחזיר לה אותו."
נעשיתי מודע מאוד לריח העז של אספרגוס ואפונה שעלה מהמפשעה שלי. ראיתי שהוא מביט למטה וזוקר גבה.
"אתה שותה ציר מרק?" הוא שאל. "אנשים כמעט לא שותים את זה בימינו. אהבתי את זה פעם, במיוחד בשבת אחר הצהריים, כששידרו היאבקות בטלוויזיה."
הוא בבירור לא הבחין בכתם הרטיבות סביב הרוכסן שלי.
"כן, אני מכיר את זה נוזל בשרי נחמד שמחמם אותך על הספה. לא, זה סתם תה צמחים אומרים שהוא בריא למעיים."
"אני רואה שאתה שותה בלי חלב. זה מאוד מקובל בימינו. אישית, אני לא סובל תה בלי חלב, מביא לי את הקריזה."
"אני מוכן להתערב שלא ניסית. רוצה לגימה?"
"לא, זה לא בשבילי."
"בחייך, מתי בפעם האחרונה טעמת תה בלי חלב? העולם מתקדם. התערובות החדשות נועדו להיות טעימות בלי חלב."
הרמתי את הכוס לעבר החלון והקפדתי להסתיר את הרוכסן הפתוח ביד שמאל.
"הוא קצת פושר, אבל ככה שותים את החליטות החדשות האלה. קדימה, קח לגימה."
"טוב, תביא."
הוא לקח את הכוס מידי וקירב אותה אל שפתיו. חרא, הוא מתכוון לשתות את זה. התעשַׁתי.
"במחשבה שנייה, גבר, אל תשתה את זה. זרקתי פנימה שתי טבליות מגנזיום, וזה יעשה לך רע אם אתה לא רגיל."
הוא החזיר לי את הכוס.
"חבל, דווקא ריח טוב. קצת חריף, אבל אני אוהב חליטות חזקות. זאת הבעיה עם תה צמחים, יש לו טעם של שתן. בכל אופן, איך קוראים לבחורה הזאת? אני מכיר את רוב הדיירים בחלק הזה של השיכון."
"זה בסדר, אני אתקשר אליה. הייתי צריך לעשות את זה קודם. אבל תודה."
"אין בעיה. רק אל תתעכב. כמו שאמרתי, זאת חניה לדיירים בלבד."
כשהוא התרחק, העמדתי פנים שאני מתקשר ואחר כך התנעתי. מימיני צץ סנאי על הענף הנמוך ביותר של עץ שקמה.
"הכול טוב, חבר?" שאלתי אותו ביני לביני.
"לא רע, גארי. שמעתי שהשתנת במכונית כרגע."
"כן, מטופש מצדי. אני לא יודע למה אני עושה דברים כאלה."
"כדאי שתחשוב לאיזה מסקנות אנשים עלולים להגיע אם הם יראו מה אתה עושה. למה אתה עושה שטויות כאלה?"
"אני לא ממש יודע. הייתי נואש, אם זה עוזר."
"אני אגיד לך למה אתה עושה את זה, גארי. כי לא מזיז לך מה חושבים עליך. אף אחד לא מספיק חשוב לך כדי שתתעניין בדעתו."
"לא, לא נראה לי שזה העניין, חבר. אני חושב שאני תמיד מתאמץ נורא להיות מישהו אחר כדי שיאהבו אותי, ולפעמים עולה בי דחף להשתחרר מהכבלים האלה. נכון שאני מרגיש עכשיו נורא, פשוט מבועת, למען האמת, אבל לפחות הרגשתי חי לרגע."
"אז כדאי שתחשוב מה זה אומר עליך, שיש לך מוטיבציה כזאת."
"אולי יום אחד."
"כן, אולי."
"אני מלא חרטה, אם זה עוזר."
"לא, לא ממש."
פתאום שמעתי דלת נפתחת ונטרקת במרחק כשלושים מטר ממני. הנחתי שהיא של דירה בקומה השנייה. הסנאי זינק מהענף והסתלק. פתחתי את החלון ושמעתי גבר ואישה רבים. הגבר צעק במלוא הגרון, אבל הצלחתי לקלוט רק חצאי משפטים פה ושם. הוא נשמע כועס למדי. הדלת נטרקה שוב, ואז ראיתי אותם.
הרחק מעלי התעופפו אופניים מעל מעקה הקומה השנייה ועשו את דרכם בסחרור לעבר הקרקע. אלה היו האופניים של אפי במלוא תפארתם, והם עמדו לשבור את המפרקת. הם נחתו על הרחבה המרוצפת שלפני המדרגות. הכידון היה עקום לגמרי והגלגל האחורי הסתובב כמו גלגל רולטה. המושב פנה לאחור והצביע לשמים.
גבר הגיח מחדר המדרגות, רמס את הגלגל הקדמי בסוליית הנעל והתרחק ברקיעות רמות. הוא היה גבוה, ללא ספק מעל מטר ושמונים, ונראה כבן ארבעים. הראש שלו היה מגולח, וזה החמיא לו מאוד הודות למבנה הגולגולת היפה ולתווי הפנים הנאים. הוא לבש ז'קט כחול קטן מדי בשתי מידות ומכנסיים בגזרת סקיני. בריון בחליפה של נער רואים הרבה כאלה בימינו. הוא נכנס לב מ וו סדרה 3 באדום מבריק ונסע משם בשעטה. שתי דקות אחרי שהוא הסתלק הרמתי את הספר ממושב הנוסע ויצאתי מהמכונית כדי לסרוק את השטח.
כשהתקרבתי לאופניים ההרוסים, ראיתי את קלמנטיין יוצאת מחדר המדרגות. הפוני שלה כבר לא היה מושלם, ושערה היה סתור ופרוע. היא לבשה חלוק בית אפור ושרוכי הדוק מרטינס היו פתוחים. מבטינו הצטלבו. היא ניגבה את האף בשרוול החלוק ובירכה אותי בחיוך מאוכזב.
"מה אתה עושה פה?" שאלה, ועיניה סקרו את השטח בחשאי.
"אה, למען האמת אני מחפש אותך."
"אני לא מבינה. למה שתחפש אותי?"
עמדתי קרוב אליה עכשיו וראיתי שהיא בכתה.
"את בסדר?" שאלתי.
"כן, אני בסדר. מה אתה רוצה? זה לא עיתוי כל כך מוצלח..."
"אני רואה. תקשיבי, את בטוחה שאת בסדר? מי הבחור שזרק את האופניים שלך מלמעלה?"
"לא עניינך."
נדהמתי מהאדישות ומהקרירות שלה. לא ככה דמיינתי את הפגישה שלנו. מרוב הלם נקטתי גישה רשמית יותר.
"זה יהיה קצר. זוכרת את הבחור ששתיתי איתו בגרוב אתמול?"
"כן, בערך."
"אז אחרי שהוא הלך משם מצאו את הגופה שלו, וכנראה הייתי האדם האחרון שדיבר איתו."
"איזה חרא. באמת?"
"כן. השוטרים דיברו איתי, ויכול להיות שאני אצטרך אליבי לזמן שעבר מאז שהוא יצא מהפאב ועד שחזרתי הביתה. רציתי לדעת אם זה בסדר שאמסור להם את השם והכתובת שלך."
התגובה שלה היתה מהירה ונגועה בפחד ובבהלה:
"לא, אני מצטערת. אתה לא יכול לעשות את זה. זה עלול לסבך אותי, ואני ממש לא צריכה את זה כרגע."
"את בורחת ממשהו? ייבאת סיגריות אלקטרוניות תקולות או מכרת וילונות גנובים?" אמרתי בניסיון להקליל את האווירה.
"לא, אני פשוט עונה לשאלה שלך. אני לא מסכימה שתיתן את הפרטים שלי למשטרה."
זאת היתה תגובה ברורה וחד משמעית, ובהיותי שפן, ויתרתי מיד.
"טוב, אין בעיה. בסדר גמור. רק שאלתי. אני לא רוצה לסבך אותך. תגידי, אפשר לעזור לך עם האופניים?"
"לא, בבקשה, רק תלך. אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך. בבקשה אל תבוא הנה שוב."
"אני לא. אל תדאגי, אני לא חשוד או משהו. זה בטח לא סיפור גדול." כשהיא הסתובבה נזכרתי בספר. "אה, הבאתי לך את הספר שהשארת בפאב." הושטתי לה אותו, בתקווה שהוא יחזיר אותה אלי.
"זה בסדר, תשמור אותו."
היא שלחה אלי חיוך קלוש, הסתובבה וגררה את האופניים במעלה המדרגות. כל כך רציתי לעזור לה, אבל היא לא רצתה. קודם כתבתי את שמי ואת מספר הטלפון שלי על הדש השמאלי של העטיפה, בתקווה שהיא תתקשר אלי יום אחד. עכשיו, כשעמדתי עם הספר ביד וצפיתי בה מתרחקת, הכתה בי ההכרה שכנראה לא אדבר איתה שוב לעולם.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
