לקריאת החלקים הקודמים של הספר הדיירת השקטה - חלק ראשון


פרק 6: מספר אחת


הוא היה צעיר. ראיתי מיד שזאת הפעם הראשונה שלו. הוא לא היה טוב בזה. בכלל לא טוב.
זה קרה בקמפוס, בחדר המעונות שלו. איך שהוא עשה את זה דם בכל מקום. הדנ"א שלי עליו, הדנ"א שלו עלי. גם טביעות אצבע.
הוא לא הכיר אותי. אבל שמתי לב אליו בשבועות שלפני כן. אם הסתובבת מספיק זמן באוניברסיטה, במיוחד בשבת בערב, את יכולה להיות בטוחה שסטודנט שנה א' ביישן ייגש אלייך בסוף. לא בטוח איך לשאול, מתי לשלם.
רובם פשוט הסתלקו אחרי שנתנו לי את הכסף. אחר כך הם הסתובבו עם השחצנות שהעולם לימד אותם. הם היו צעירים מכובדים, ואני הייתי האישה שדרשה חמישה עשר דולר על מציצה.
לא ציפיתי לזה ממנו. הוא היה צעיר מדי, שברירי מדי. לא היה לו מושג מה הוא עושה.
נדמה לי שהוא הופתע שאני אוהבת לקרוא. הבחורים אף פעם לא חשבו עלי בתור מישהי שאוהבת לקרוא. אבל אני אהבתי. כתבתי הערות ליד הפסקאות שעוררו בי מחשבות, קיפלתי את פינות הדפים שעוררו בי רגשות. באותו ערב היו לי שני ספרים בכריכה רכה על לוח המחוונים של הטנדר. "זה" ומותחן שנקרא "אוהב מוזיקה, אוהב לרקוד". אני זוכרת את שניהם, כי לא יצא לי לגלות איך הם נגמרו.
הוא חיכה עד שהתחלתי ללבוש שוב את החולצה. היד שלו זינקה לצווארי. כאילו הוא אִתגר את עצמו. כאילו ידע שאם לא יעשה את זה באותו רגע, הוא ישתפן לנצח.
העיניים שלו נפקחו לרווחה ברגע שעיני נעצמו. התדהמה על פניו: הֶלֶם שהוא באמת עושה את זה, ושהגוף שלי מגיב בצורה הנכונה. הלם שזה הדבר האמיתי שאם לוחצים מספיק חזק על צוואר של מישהי, היא באמת תפסיק לזוז.
אני זוכרת שתפסתי, בזמן שהוא הרג אותי: אם הוא יצליח, הוא יחשוב שהוא יכול לעשות כל דבר שהוא רוצה.


פרק 7: האישה בצריף


את זוכרת חלקים מעצמך, ולפעמים הם עוזרים לך.
כמו מאט.
מאט היה הדבר הכי קרוב שהיה לך לבן זוג כשנעלמת. הוא היה כמו כל דבר אחר, הבטחה שלא התגשמה.
מה שאת זוכרת יותר מכול לגבי מאט: הוא ידע לפרוץ מנעולים.
חשבת הרבה על מאט בצריף. ניסית כמה פעמים. שלפת שבב מהרצפה, יצרת שקע דיסקרטי בקיר. העץ לא השתווה למנעול הגדול שעל השרשרת. חששת שהוא יישבר, ואז מה?
אז היית נדפקת.
את זוכרת חלקים מעצמך, ולפעמים הם עוזרים לך. רק לפעמים.

האיש שמחזיק בך חוזר למחרת עם אוכל חם ומזלג. את דוחפת חמישה ביסים לפה לפני שאת בכלל מנסה לזהות מה את אוכלת ספגטי וכדורי בשר. כעבור עוד שלושה ביסים את קולטת שהוא מדבר, עוד שניים כדי לגייס את הכוח להניח את המזלג. מה שהוא אומר חשוב יותר להישרדות שלך מארוחה אחת.
"תגידי לי איך קוראים לך."
האוזניים שלך מזמזמות. את מחזירה את המכסה לכלי האוכל, וכדור הבשר שנותר קורא לך.
"הֵיי."
הוא ניגש מקצה הצריף, תופס את הסנטר שלך ומאלץ אותך להרים את העיניים.
את לא יכולה להרשות לעצמך לעצבן אותו. אף פעם, אבל במיוחד לא עכשיו.
"סליחה," את אומרת. "אני מקשיבה."
"לא נכון. שאלתי אותך איך קוראים לך."
את מניחה את קופסת הטאפרוור על הרצפה ויושבת על הידיים כדי לא לעסות את פנייך במקום שאצבעותיו לחצו. נושמת עמוק. כשאת אומרת את זה, הוא חייב להאמין לך. זה חייב להיות מין קסם, קריאה מטקסט קדוש. זאת חייבת להיות האמת.
"רייצ'ל," את אומרת לו. "קוראים לי רייצ'ל."
"מה עוד?"
את מנמיכה את קולך, מעשירה אותו בהטיות להט עגולות. הוא צריך ממך משהו, והוא לימד אותך, שוב ושוב, איך לתת לו את זה.
"אתה מצאת אותי." את אומרת את השאר בלי שיצטרך לשאול. "אני יודעת רק מה שלימדת אותי. כל מה שיש לי זה מה שנתת לי."
הוא מעביר את משקל גופו מרגל לרגל.
"הלכתי לאיבוד," את מדקלמת. "אתה מצאת אותי. נתת לי קורת גג." המשפט הבא הוא הימור. אם תתאמצי יותר מדי, הוא יראה את החוטים מאחורי הקסם שלך. אבל אם תתאפקי, הוא יישאר מחוץ להישג ידך.
"אתה משאיר אותי בחיים." את מרימה שוב את קופסת הטאפרוור כראיה. "הייתי מתה בלעדיך."
הוא מעביר את אצבעו על קווי המתאר של טבעת הנישואים שלו ומסובב אותה כמה פעמים על אצבעו. מסיר אותה ועונד אותה מחדש.
גבר חופשי לשוטט בעולם, נעול בצריף גינה. גבר שפגש אישה, אחז בידה, כרך ברך ושכנע אותה להתחתן איתו. גבר נחוש כל כך לשלוט באיתני הטבע, ובכל זאת הוא איבד אותה. עכשיו עולמו התרסק, אבל בהריסות חייו את עדיין בידיו.
ועדיין יש לו בת.
"איך קוראים לה?"
הוא מביט בך בקטע של על מה את מדברת? את מצביעה לכיוון הבית.
"מה אכפת לך?"
אם היתה לך אפשרות להגיד את האמת בצריף, היית אומרת, אתה לא תבין. זה טבוע בך, אם היית פעם נערה. את חולפת לידן ברחוב. את שומעת את צחוקן. את מרגישה את הכאב שלהן. את רוצה לקחת אותן בזרועותייך ולשאת אותן לנקודת הסיום, להציל להן את כפות הרגליים מהקוצים שהקיזו דם מרגלייך.
כל נערה בעולם היא קצת אני, וכל נערה בעולם היא קצת שלי. אפילו הבת שלך. אפילו זאת שחצי ממנה הוא אתה.
אכפת לי, את רוצה להגיד לו, כי אני צריכה את החלק בך שיצר אותה. בשום אופן לא היית הורג את הבת שלך, נכון?
את יושבת בדממה. מניחה לו להאמין במה שהוא צריך להאמין.
ידו השמאלית מתאגרפת. הוא לוחץ את האגרוף על מצחו ועוצם לרגע את עיניו.
את מתבוננת, לא מסוגלת לנשום. את לא יודעת מה הוא רואה מתחת לעפעפיו, אבל חייך תלויים בכך.
עיניו נפקחות.
הוא שוב איתך.
"אסור שהיא תתחיל לשאול שאלות בגללך."
את ממצמצת. באנחה קצרת רוח הוא מטה את ראשו בכיוון העולם בחוץ בכיוון הבית.
הבת שלו. הוא מדבר על הבת שלו.
את מנסה לחזור לנשום, אבל שכחת איך.
"אני אגיד לה שאת מכרה. חברה של חברים ששוכרת חדר פנוי."
קולו עולה כשהוא מסביר. זה הוא: הססן, עד שהוא משכנע את עצמו שאי אפשר להכניע אותו. אז הוא מתחייב ולא מעיף מבט לאחור.
הוא אומר לך את זה כאילו הכול היה רעיון שלו. כאילו לא זרעת את הזרע, לא הצעת הצעה. הוא יעביר אותך לבית החדש באמצע הלילה. אף אחד לא יראה. יהיה לך חדר. תישארי רוב הזמן בחדר הזה. תהיי כבולה לרדיאטור, מלבד בזמן כשתאכלי, תתקלחי ותישני. רוב הבקרים תהיה ארוחת בוקר, ארוחת צהריים בכמה סופי שבוע, ארוחת ערב ברוב הערבים. תצטרכי לוותר על ארוחה פה ושם. שום דיירת, לא משנה כמה היא ידידותית או נזקקת, לא תאכל כל הזמן עם בעל הבית שלה ובתו.
בלילה תישני כבולה למיטה באזיקים. הוא יבקר אותך, כרגיל. החלק הזה לא ישתנה.
את תהיי בשקט. במשך כל זה, תהיי שקטה מאוד.
את תדברי עם הבת שלו רק בזמן הארוחות, רק כדי שהיא לא תחשוד. בשביל זה נועדו הארוחות: את תהיי נגישה לבת שלו, כדי שתאבדי מקסמך. את לא תסקרני אותה. את תהפכי לחלק מחייה חלק משעמם, שהיא אפילו לא תחשוב לתהות לגביו.
מעל לכול, את אמורה להתנהג בצורה נורמלית. הוא מדגיש את זה כמה פעמים, בין כללי המקלחת לכללי השינה וכללי האכילה. אסור לך להסגיר כל סימן לאמת. אם תעשי את זה, תיפגעי.
את מהנהנת. זה כל מה שאת יכולה לעשות. את מנסה לדמיין את זה אותך, אותו ואת הבת שלו, כולכם במקום אחד. מיטה. מזרן. כרית. שמיכות. רהיטים. ארוחת בוקר וצהריים. אוכל מוגש על צלחת. מקלחת אמיתית. מים חמים. שיחות. חלון לעולם. עוד אדם. בפעם הראשונה זה חמש שנים, מישהי מלבדו.
הוא מפסיק להתהלך ומתכופף מולך. העור סביב ציפורניו פצוע, נכסס לא מזמן. הוא שוב מרים לך את הסנטר, מטה את פנייך אל פניו. כל העולם, כאן ועכשיו בעיניו.
אצבעותיו נודדות במורד צווארך, אגודלו על גרונך. הוא יכול לעשות את זה. עכשיו. זה יהיה כל כך קל, כמו קימוט פיסת נייר.
"אף אחד לא יֵדע." פניו מאדימות בזוהר מנורת הקמפינג. "זה כל העניין. את מבינה? רק אני. וססיליה."
ססיליה.
את רוצה להגיד את זה בקול רם, אבל השם נתפס לך במיתרי הקול. את בולעת אותו בחזרה. הבת שלו, ילדתו. יש בכך משהו כל כך טבעי. כל כך אצילי. הוא בבית החולים בחלוק נייר, מחזיק בידיו הרועדות תינוקת שזה עתה נולדה, מרוחה בדם. גבר הופך לאב. האם קם בשתיים, שלוש, חמש בבוקר כדי להאכיל אותה? האם חימם בקבוקים בחושך כשמוחו מטושטש ממחסור בשינה? האם העלה אותה לקרוסלה, עזר לה לכבות את הנר ביום ההולדת הראשון שלה? האם ישן על הרצפה לצד מיטתה כשהיתה חולה?
עכשיו נותרו רק שניהם. האם הוא מרשה לה להחזיק טלפון? כשהיא בוכה, אם היא בוכה, האם הוא מוצא את המילים הנכונות? בלוויה של אמא שלה, האם ידע להניח יד על כתפה? להגיד לה דברים כמו האנשים שאנחנו אוהבים אף פעם לא מתים באמת, הזיכרונות שלנו משאירים אותם בחיים, את רק צריכה לחיות חיים שהיו מעוררים בה גאווה?
"זה שם מקסים," את אומרת.
אבל לא היית צריך לגלות לי אותו.


פרק 8: אמילי


הוא יודע מה שמי.
יום חמישי מגיע והוא לא בא. אני חושבת שאיבדתי אותו. אבל אז, הפתעה נהדרת: בשישי בערב, כשאני לא מצפה לו, הוא מתממש בבר.
"אמילי," הוא קורא, וזה השם שלי בפיו, זרם של קִרבָה מקשר אותו אלי.
אני אומרת לו הַיי ולפני שאני יכולה לעצור את עצמי שלא ראיתי אותו אתמול. הוא מחייך. מבקש סליחה. מקרה חירום בעבודה מחוץ לעיר, הוא אומר. אבל עכשיו הוא חזר.
והכול בסדר בעולם, אני אומרת לעצמי. הפעם בלב.
אני מאמצת את זה אל לבי. את הביקור המפתיע שלו, את צליל השם שלי בפיו. אני מניחה לזה לשאת אותי לאורך כל הערב, לכל אורך יום המחרת, כל הדרך עד לשבת בערב.
שבתות במסעדה הן שדה קרב. אנשים מגיעים מהעיר, מתחרים עם המקומיים על השולחנות הפנויים. הם מרוצים עד שהם לא. האוכל יוצא בטיסה מהמטבח חם, קר, לא משנה. מה שאנחנו צריכים זה צלחות על שולחנות, צלחות על שולחנות. מאחורי הבר אני מצמיחה עוד זוג ידיים. כולם רוצים קוקטיילים בשבת. כוסות מרטיני בזו אחר זו, רצף אינסופי של לימון וזיתים. אני מקלפת לעצמי את האגודל עם קליפת לימון. מפרקי כפות הידיים שלי מוחים בכל פעם שאני מרימה את השייקר, תסמונת התעלה הקרפלית מתחפרת במפרקים עם כל שקשוק של קוביות קרח.
דבר טוב ונדיר במסעדה: כשהיא עמוסה עד כדי כך, זה מאלחש אותי. אין זמן לחשוב, אין זמן להילחץ מכך שניק מתעלם מרוב ההוראות שלי, שהוא מתייחס כמו שמוק לכולם, כולל אלי, שהייתי צריכה לפטר אותו מזמן אבל אז לחשוש ששף אחר יהיה עוד יותר גרוע. זה רק אני והבר עד שאחרון הלקוחות עוזב וקורה נועלת את הדלת מאחוריו.
כשהכול נגמר, אנחנו יוצאים. זה לא הגיוני, אבל חייבים לעשות את זה, גם אם לכולנו נמאס הערב אחד מהשני. כי אם שבת בערב הוא שדה קרב, אז אנחנו חיילים, ואנחנו חייבים להתקיים יחד. והדרך לעשות את זה היא לשתות אלכוהול.
עד שאני מגיעה, כולם כבר יושבים ליד השולחן הרגיל שלנו. אני מנופפת לריאן, הבעלים לא בחור רע, רק מישהו שחושב שזה רעיון טוב לקרוא לחור הזה "העכביש השעיר" ויושבת בין אריק ליוואנדה.
"אומרים שזאת היתה תאונה, אבל אני לא מאמינה," אומרת קורה. "ראית את מסלולי השטח שם? ממש קשה ליפול מהם."
ריאן מביא לי את בירת השבוע שלו השבוע, בירה חמוצה בטעם דלעת. אני לוקחת שלוק ומהנהנת אליו בתקווה שיפרש את זה כאות להערכה.
"על מה אנחנו מדברים?"
יוואנדה מעדכנת אותי. "האישה שנעלמה בשבוע שעבר."
קראתי עליה בשבועון המקומי: בת שלושים פלוס, בלי עבר של מחלות נפש או סמים. ציירת שיש לה סטודיו קטן במרחק 65 קילומטרים צפונית לנו. נעלמה במשך הלילה ולא נראתה מאז. הטלפון או כרטיסי האשראי שלה לא היו פעילים.
"שוטר אחד אמר לאחותי שהם חושבים שהיא יצאה לטייל ברגל ונפלה לערוץ," אומרת סופי. "היא כנראה אהבה את השבילים האלה."
יוואנדה קוטעת את דבריה: "אבל אין להם סרטון אבטחה שלה באיזו חנות בשבע בערב?"
סופי מהנהנת.
"אז מה," ממשיכה יוואנדה, "היא קנתה בחנות ואז יצאה לטיול? מי יוצא לטיול בשעה מאוחרת כזאת?"
אריק לוקח שלוק מהבירה שלו. "אולי היא רצתה לראות את השקיעה?"
קורה מנענעת את ראשה. "לא. קודם כול, השמש שוקעת עכשיו מוקדם יותר. בשבע לא היה נשאר לה מה לראות. ולמה לטרוח לצאת לטיול? אני מכירה את העיירה. אפשר לראות את השקיעה מכל מקום."
אני עומדת לקחת עוד שלוק מהבירה של ריאן, ואז מסתפקת ברחרוח ומניחה את הכוס. יש משהו שקשה לי להבין. "למה הם בכלל מתמקדים בשבילים?"
קורה משפילה מבט כאילו היא מודה בתבוסה. "מצאו את הנעל שלה בשיחים," היא מודה. "אבל אני לא יודעת. זאת רק נעל. זה לא מסביר למה היא יצאה לטיול מאוחר כל כך, ועוד לבדה."
אריק טופח על זרועה. "אנשים עושים דברים מוזרים כל הזמן," הוא אומר לה בשקט. "זה קורה."
"אריק צודק," אני אומרת. "תאונות קורות."
אף אחד לא מתווכח איתי. אנשים מסתכלים על המשקאות שלהם, על הטבעות הלחות שהכוסות שהשאירו על השולחן של ריאן. לא מתווכחים עם יתומה שאומרת לכם שתאונות קורות. אבא שלי: התקף לב בשבת בבוקר לפני שנתיים; אמא שלי: תאונת דרכים בתקופה המעורפלת שאחרי זה.
"בכל אופן," אומר ניק אחרי כמה רגעים. "שמעתי שאיזה שף מהעיר קנה את הבניין שהבר של מָליגן היה בו פעם. הוא כנראה פותח שם סטייקייה." הוא מסתובב אלי במה שיכול להיחשב לקנטור עדין: "אולי הוא יגיד לך מאיפה הוא משיג את הסירלוין, אם תבקשי יפה."
אני נאנחת. "אתה יודע, ניק, אני חושבת שבריא שאתה לא מתרגש מדברים קטנים. כששואלים אותי מה אני הכי אוהבת בשף הראשי שלי, אני תמיד אומרת להם שהוא חושב על התמונה הגדולה."
זה מעלה חיוכים על פניהם של אריק ויוואנדה. כל השאר בוחרים לא להתערב. גם אני הייתי עושה את זה, אם הייתי צריכה להעביר חמישים שעות בשבוע במטבח עם ניק ומגוון רחב של סכיני קצבים.
כעבור כמה שעות אריק מסיע אותנו לבית שהיה של הורי, שעכשיו אני גרה בו איתו ועם יוואנדה. הסידור הזה עבד מפני שהוא היה חייב לעבוד. שניהם הגיעו אחרי התאונה וטיפלו בי כמו שרק חברי ילדות יכולים לעשות. הם מילאו את המקרר, ודאגו שאוכל ואישן, לפחות קצת. הם עזרו לי לתכנן שתי לוויות בבת אחת. הם ארחו לי לחברה כשלא יכולתי להיות לבד ונתנו לי מרחב כשהייתי זקוקה לו. איפשהו לאורך הדרך הסכמנו שעדיף שהם לא יעזבו. הבית היה גדול מדי בשבילי. כדי למכור אותו הייתי צריכה לשפץ קצת, וזה לא בא בחשבון. אז בסוף שבוע אחד העברנו את הדברים של ההורים שלי לאחסון והתמוטטנו על הספה בסוף היום, וכך הגענו למין איזון. לא מושלם וקצת חריג. הדבר ההגיוני היחיד.
הלילה אני מתהפכת במיטה, מותשת אבל לא מסוגלת להירדם. אני חושבת על הנעדרת. מליסה. כל מה שנשאר ממנה: שם פרטי, עבודה, שם של עיירה, נעל ליד מסלול שטח. כמו ההספדים שאנשים נשאו על הורי, מדויקים אבל לוקים מאוד בחסר. החיים של אבא הצטמצמו לכמה מילים: הוא היה שף, הוא היה אבא, הוא עבד קשה. פיסות הקיום של אמא, כמו החצי השני של הפאזל: היא ניהלה את העסק, היא היתה המארחת, היא ניהלה את הספרים, היא היתה הדבק מאחורי הכול. הכול נכון, אבל זה לא תיאר אותם כאנשים. לא היה שם כלום על החיוך של אבא, על הבושם של אמא. שום דבר על החיים איתם, איך הם גידלו אותי, איך הרגשתי אהובה ונטושה באותה מידה.
אני חוזרת לנעדרת, מנסה למלא את החורים בסיפור שלה. נראה בוגדני להשתמש בה כדף חלק כדי לתאר אותה כמו שאני רוצה, אבל משהו בסיפור שלה מעסיק אותי.
אולי היא היתה קצת כמוני. היתה - תראו אותי, חושבת עליה בלשון עבר כשאנחנו עוד לא יודעים. אולי גם היא היתה מוקסמת ומבוהלת כאחד מהעולם כשגדלה. אולי הכריחו אותה ללבוש שמלות כשהעדיפה מכנסיים. אולי הכריחו אותה להגיד שלום למבוגרים כשרצתה להיות לבד. אולי למדה להרגיש תמיד לא בנוח, תמיד קצת עצובה. אולי היא גדלה וחיכתה למרד נעורים שאף פעם לא הגיע, ואולי כשהגיעה לגיל עשרים וחמש, התחרטה שלא השתחררה מכל החרדות שלה.
זה הסיפור אני מספרת לעצמי. אין פה מי שיגיד לי שזה לא הגיוני. זה מתחיל כמחוות הוקרה ומסתיים באנוכיות. זה לא קשור אליה, בעצם. זה קשור אלי ולחלקים בחיי שמוצאים אותי באפלה. זה קשור אלי ולמי שהייתי כשהייתי קטנה ולדרך שבה היא מסתכלת עלי, הדרך שבה היא קוראת לי, דורשת תשובות שאין לי.


פרק 9: האישה בצריף, כשעוד היתה ילדה


סימני האזהרה מגיעים ב 2001, השנה שבה מלאו לך עשר. אמא של החברה הטובה שלך חולה בסרטן. פורצים לדירה של בת הדודה שלך, והרכוש הכי יקר שלה נגנב בלילה. הדודה שלך מתה. בכל פעם הלקח מתבהר יותר ויותר: דברים רעים קורים לנשים שאת מכירה.
את מתחילה לחשוד שיום אחד יקרו לך דברים רעים. אי שם בעומק לבך את מקווה שתהיי פטורה מזה. עד עכשיו היו לך חיים קסומים. הורים אוהבים שלימדו אותך לרכוב על אופניים בפארק ריברסייד, אח גדול שלא מתייחס אלייך כמו למטומטמת. פֵיות רכנו על עריסתך ונתנו לך דברים יפים. למה שהמזל הטוב ייגמר?
התקווה הזאת נותרת כמעט ללא פגע עד לסוף הילדות שלך. אחר כך מתחילות שנות הנעורים, והמסע קצת יותר קשה. אחיך לוקח כדורים. פעם ראשונה, פעם שנייה. את לומדת להיות עצובה. את לומדת לאכלס את החור בלבם של ההורים, זה שמתגעגע לילד מועדף. את בת חמש עשרה. את מוכנה למישהו שיראה מי את באמת. את מוכנה למישהו שיאהב את האני האמיתי שלך.
באתר סקי את מנשקת בן בפעם הראשונה. מה שאת זוכרת מהרגע הזה: את לבו הולם כנגד לבך, את ריח הג'ל בשערו, את הזוהר של מפלסות שלג שבוראות צורות על קירות החדר השכור שלך. אחרי שאת חוזרת הביתה, מתברר שלנער לא היתה שום כוונה להתקשר אלייך, אף פעם. את לומדת שיברון לב מהו. ההתאוששות מזה תהיה ארוכה יותר מההתאוששות מפרידות ממשיות כשתגדלי. הקיץ מגיע. את מתחילה להחלים.
כעבור שנתיים את פוגשת את החבר הראשון שלך. הוא מושלם. אם היו משווקים שירותי חבר בהזמנה לנערות מתבגרות, היית בוחרת בו. אם מכשפה היתה נותנת לך במתנה גוש חמר שיכול לקום לתחייה, היית צרה אותו.
את מתייחסת ברצינות לתפקיד בת הזוג. זאת ההזדמנות הראשונה להוכיח את עצמך בתחום הזה, ואת רוצה לעשות הכול כמו שצריך. את לוקחת אותו לראות את הקבר של דיוק אלינגטון בבית הקברות ווּדלוֹן. ליום הולדתו את קונה המון מתנות קטנטנות תיבת נגינה שמנגנת את שיר הנושא של "סיפור אהבה", סוכריית וִיד, את "התפסן בשדה השיפון" עם הסוס על הכריכה הרכה ומחביאה אותן על גופך, בכיסים האחוריים ובחגורת המותניים של הג'ינס שלך. כשמגיעה השעה לתת לו את המתנות, את אומרת לו לחפש. הוא מניח עלייך את ידיו.
אף פעם לא קיימת יחסי מין. הוא כן. הוא מבוגר ממך בחצי שנה. את לא ממהרת לגדול. את יודעת שזה משהו שאת צריכה להתבייש בו, אבל את לא מתביישת. לא מספיק כדי לשנות את דעתך.
אבל את עושה את שאר הדברים, וטוב להיות עם בחור שיודע מה לעשות. את מניחה לו לדחוף ידיים מתחת לחולצה שלך. את מניחה לו לפתוח לך את החזייה בשתי אצבעות. את מניחה לו לפתוח את כפתור הג'ינס שלך. אחרי זה את נלחצת, והוא רואה את זה. הוא מפסיק. הוא תמיד מפסיק.
אחרי חודשיים בערך את חושבת לגמור את הסיפור. במקום זה את מניחה לעצמך להתאהב. יום בהיר אחד ביולי את שוכבת אחר הצהריים מתחת לעצים בקמפוס של קולומביה וקולטת שעברה חצי שנה. אנשים אומרים שיש לך מזל גדול שבחור כמוהו נשאר עם בחורה כמוך כל כך הרבה זמן בלי ללחוץ עלייך לשכב איתו. את מחייכת ואומרת שאת יודעת.
ואת באמת יודעת. את לא מאמינה שהוא שלך. לפעמים הוא נרדם, ואולי מעמיד פנים שנרדם. את רק יודעת שהוא פה ושהעיניים שלו עצומות, וגם אם הזרוע שלך מתאבנת, את לא חולמת להזיז אותה מתחת לראשו. את בת שבע עשרה. טעמה של האהבה היה מתוק מכפי שציפית.
ערב אחד הורייך נוסעים לניו ג'רזי לנשף התרמה. הוא בא אלייך. אתם "רואים סרט", קוד למזמוזים. לפני שבועיים "ראיתם" את "רקוויאם לחלום". לא היית מצליחה לצטט משפט מהסרט הזה גם אם חייך היו תלויים בכך.
באותו ערב זה "מועדון קרב". אף פעם לא ראית את הסרט. הוא, כמו כל הבנים, אומר שזה הסרט שהוא הכי אוהב. זה לא משנה. שום דבר ב"מועדון קרב" לא משנה. מה שמשנה זה עורו כנגד עורך והבל פיו החם על פנייך. אצבעותיו בשערך, על ירכייך, בין רגלייך. את מרגישה כל כך הרפתקנית, כל כך מאושרת שמצאת אותו, שהוא ידריך אותך. זה מה שהמגזינים אמרו לך לחפש: מישהו שמוצא חן בעינייך, שגם את מוצאת חן בעיניו. נער שאפשר לסמוך עליו.
את לובשת חצאית. אדוארד נורטון מתאבל על הספה שלו, על הסטריאו שלו, על הבגדים היפים שלו, והחבר שלך דוחף לך שתי אצבעות לתחתונים, ואז מהר, לפני שאת קולטת בכלל, לתוכך. משהו שאף פעם לא חשבת עליו עד עכשיו: חצאיות מספקות גישה קלה, במיוחד בקיץ, בלי הטייץ ושכבות הצמר שמשמשות גבול בינך לבין העולם.
האצבעות של החבר שלך מתחילות לעבוד. את יכולה להתמודד. את נושמת ואומרת לעצמך להירגע.
בראד פיט במרתף, מסביר את הכלל הראשון של מועדון קרב. החבר שלך מוריד לך את התחתונים. בחיים לא הרגשת עירומה כל כך. צחוק נפלט לך מהחזה כמו שיעול. החבר שלך מגיב בנשיקות חזקות יותר.
יש פה הסלמה שאת לא מסוגלת לעבד. פניו של אדוארד נורטון נבקעות על רצפת הבטון. את והחבר שלך עירומים מהמותניים ומטה.
אמרו לך להגיד לא, אבל לא אמרו איך. אנשים הבהירו שהעולם לא יעצור בשבילך ושזאת האחריות שלך להאט אותו, אבל אף אחד לא נתן לך הנחיות מעבר לכך. אף אחד לא אמר לך איך להסתכל בעיני האדם שאת אוהבת ולהגיד שאת רוצה להפסיק.
היית מעדיפה שהחבר המקסים שלך יבין בלי שתצטרכי להגיד את זה. שהיה שם לב שהזרועות שלך רפויות, שהשיניים שלך נוקשות. אבל אדוארד נורטון שולח מיילים עם שירים לחבריו לעבודה והחבר שלך מחפש קונדום. לא היה לך מושג שיש לו קונדומים בכיס הפנימי של תיק הגב שלו. שום מושג שיש לו שיטה לדברים האלה.
בראד פיט נושא מונולוג על כך שהפרסום הורס את הנשמה. את רואה איך החבר שלך חודר אלייך. זאת הפעם הראשונה שלך, וזה קורה כי פחדת מדי להגיד לא. כי הבחור שעשה את זה שכח להסתכל לך בעיניים.
בשבוע לאחר מכן את משאירה לו הודעה קולית. את אומרת לו שחשבת על זה ושעדיף אם זה ייגמר ביניכם. את מנתקת ובוכה.
כעבור שנים תקלידי את שמו בסרגל החיפוש של פייסבוק. הפרופיל שלו יהיה נעול, ריבוע אפור במקום שבו צריכה להיות התמונה שלו. לא תציעי לו חברות.
בינתיים את שורדת. אלא מה.
את שוב מקיימת יחסים. לפעמים הסקס גרוע. לפעמים הסקס משעמם. לעתים קרובות מדי את מגלה שאת חוזרת לאותו רגע.
את לא שוכחת את הפעם הראשונה שלך. את אף פעם לא שוכחת את הבחור שלימד אותך איך לשרוד כשאדם זר חודר לגופך.


פרק 10: האישה במעבר


כל ערב את שואלת אותו מתי, וכל ערב הוא מסרב להגיד לך. "בקרוב תדעי," הוא אומר. "מה בוער לך? הרי אין לך לאן ללכת."
הוא אומר שהם עוד לא גמרו לארוז. כמה חפצים כבר יש להם? הוא לא עשיר. הבגדים שלו נקיים אבל בלויים. הוא כבר הזכיר מטלות, את הרצפות שהוא צריך לטאטא, את הכביסה שהוא צריך לתלות. משא העולם על כתפיו, ואין מי שיעזור לו, ודאי לא בשכר. אבל הם גרו בבית הזה שנים, ועכשיו הם צריכים לחפור ולהוציא את פרטי ההיסטוריה המשפחתית שלהם, כל פיסת נייר, כל אביזר שהושלך הצדה. הם יוצאים למסע, והם צריכים להחליט מה נשאר ומה בא איתם. הם צריכים לעזוב ולהשתקע במקום אחר.
ואז, ערב אחד, הוא נכנס ואומר, "בואי."
עוברת שנייה. כשאת מבינה, את קופאת במקומך. הוא מקים אותך בכוח ומתחיל לעבוד על השרשרת. יש מפתח כל הזמן הזה היה מפתח וכמה משיכות. השרשרת מחליקה בחבטה מרגלך. את מרגישה קלילה להפליא.
שיווי המשקל שלך משתבש בלי השרשרת. את מייצבת את עצמך כנגד הקיר. הוא כבר מושך בזרועך, מנסה להוציא אותך בשיא המהירות.
"בואי," הוא אומר. "קדימה."
בתוך כמה שניות יהיה דשא מתחת לכפות רגלייך ולא יהיו קירות מסביבך.
"רגע."
את הולכת לחלק האחורי של הצריף. ידו כמעט מחליקה ממך. אחיזתו מתחדשת, בכוח, כוחו של גבר שאף פעם, אף פעם לא ירפה. זרועך השמאלית מסתובבת בפתאומיות כזאת ששדה הראייה שלך מיטשטש. הוא נצמד לגבך.
"את עושה ממני צחוק?"
את מתנשפת ומצביעה בידך הפנויה על הספרים. לפני הרבה זמן הוא הביא לך שקית ניילון, כדי להגן עליהם מהלחות. הוא כנראה רצה להראות לך שהוא יודע איך לטפל בדברים ששייכים לו. יש גם מיני תכשיטים על הארגז, כל הדברים שלקח מהאחרות והעביר לך.
"רק רציתי לקחת את הדברים שלי," את אומרת מבעד לשיניים חשוקות. "אני מבטיחה. אני מצטערת."
"לכל הרוחות."
הוא מוליך אותך לערימת הספרים כשזרועך השמאלית צמודה לירכך. כפות רגליו מסתבכות בכפות רגלייך. את מועדת. הוא תופס אותך, מייצב אותך.
"תתקדמי."
גופו נע עם גופך כשאת מתכופפת להרים את שקית הניילון. את מכניסה אותה לארגז, עם שאר החפצים שלך.
"עכשיו את מוכנה?"
את מהנהנת. הוא מלווה אותך לדלת. אין זמן להיפרד. רק לחטוף את הזיכרונות המעטים, ימים מתערבבים זה בזה, חמש שנים שנהפכות לבוץ. תקופת מאסר ארוכה אחת בצריף. מקום של ייאוש, של חורבן, אבל בסופו של דבר, זה מה שהכרת.
כאן למדת לשרוד. הבית החדש שהוא לוקח אותך אליו מלא באי ודאות, אפשרות לטעות אורבת בכל פינה.
הוא עוצר אותך כשאתם מגיעים לדלת. משהו מתכתי מהבהב, משהו קר ונוקשה כנגד מפרק כף היד שלך. אזיקים. הוא סוגר אחד על היד שלך ואת האחר על היד שלו.
"קדימה."
ידו הפנויה מושטת לבריח. הוא מקרב את פניו לפנייך.
"אל תנסי שום דבר בחוץ. אני רציני. אם תברחי או תצרחי אם תעשי משהו אחר חוץ מללכת איתי למכונית, יהיו לזה השלכות."
הוא מרפה מהבריח, כורך את ידו סביב עורפך ומאלץ אותך להסתכל למטה. האקדח. תלוי לו על המותן בנרתיק.
"אני מבינה," את אומרת.
הוא מרפה מראשך. את שומעת נקישה וקול משיכה ו זה פתאומי מדי, נגמר לפני שאת יכולה לקבל אותו בברכה את נס הרוח על פנייך.
"בואי."
הוא מושך אותך קדימה. את עושה צעד ראשון, ואז צעד שני. את בחוץ. עומדת זקופה ונושמת. קווצות שערך מלחכות את לחייך. כל כך הרבה קורה, הטבע דורש שישמעו וירגישו אותו. סחרור הרוח בעלי העצים, האדמה מתפשטת מתחת לכפות רגלייך היחפות. חרקים מזמזמים וזמורות חורקות. רטיבות הטל על קרסולייך.
עוד משיכה. את צועדת אל הטנדר החונה שלו. את רואה בפעם השנייה את החלק החיצוני של הצריף: לוחות עץ אנכיים צבועים באפור, שוליים לבנים סביב הדלת. מתוחזק ומסודר. הוא לא הטיפוס שיניח לעשבים שוטים לגדול על אדמתו, וגם לא הטיפוס שירצה שינוי. אם מישהו היה רואה את הצריף, הוא לא היה חושד.
אם תמצמצי, תוכלי לראות משמאל את קווי המתאר הרחוקים של הבית. גבוה, רחב, ריק. בית שבו, כך את מדמיינת, גרה פעם משפחה מאושרת, אור זוהר מהתקרות, קולות צחוק מהדהדים במסדרונות, מנתרים ממכשירי חשמל מבריקים. עכשיו החלונות חשוכים, הדלת סגורה. הזיכרונות נעלמו. אדמה חרוכה, חיים משותפים שנמחו מקירותיו.
את מתקדמת. גבר עסוק ולהוט דוחק בך ליעדך. הערב לא נועד לך. שום דבר מזה לא בשבילך.
מעלייך, את יודעת, נמצאים השמים. אולי כוכבים. אולי הירח.
את חייבת להסתכל.
זה עלול לעלות לך ביוקר, להטות את הצוואר כדי להציץ. זה לא ימצא חן בעיניו. אבל עברו חמש שנים, ואם זה יקרה, זה חייב להיות עכשיו.
הוא לפנייך, ראשו כפוף, עיניו נעוצות בכפות רגליו. הוא לא ירצה למעוד. הדבר האחרון שהגבר הזה רוצה זה ליפול.
את נצמדת לקצב שלו, נזהרת לא לפגר, ו לאט, כמו מישהי שעולה על קצה רועד של גשר תלוי מטה את ראשך לאחור.
הם כאן, כאילו חיכו לך. שמים שחורים ועשרות כוכבים. את ממשיכה ללכת צעד אחד צעד, ומניחה לשמים ללגום אותך. את והחשיכה. את, האוקיינוס האינסופי, וההבטחה של קרחונים קטנטנים ומנומרים בכל מקום. את, דיו שחורה, מתעוררת לחיים בעזרת הבהובים של צבע לבן.
יש עוד משהו. צביטה בחזך, מרירות הרסנית. את, וכל האנשים שמסתכלים על אותו רקיע כמוך. נשים כמוך וילדות כמוך וגברים כמוך וזקנים כמוך ותינוקות כמוך וחיות מחמד כמוך.
זה מה שהשמים אומרים לך: פעם היו בחייך אנשים. היו לך אמא ואבא ואח. היתה לך שותפה לדירה. היתה לך משפחה עם קרבת דם ומשפחה שבחרת. אנשים שהלכת איתם להופעות, אנשים שישבת לשתות איתם בבר. אנשים שאכלת איתם. אנשים שחיבקו אותך והרימו אותך אל העולם.
זה מה שיצאת לחפש, ועכשיו מצאת. אחווה דוממת דומם שקורעת אותך לגזרים.
צביטה בשוקייך. משהו עולה ממעמקייך. את חייבת למצוא אותם שוב, את האנשים שהוא לקח אותך מהם. יום אחד תצטרכי לרוץ אליהם.
"מה את עושה?"
הוא עצר והסתובב. הוא מביט בך כשאת מביטה בשמים. צווארך חוזר מיד לזווית הטבעית שלו.
"כלום," את אומרת לו. "סליחה."
הוא מנענע את ראשו ומושך אותך קדימה.
השמים ערערו אותך. את רוצה לצרוח ולשרוט את חזך בציפורניים ולרוץ, לרוץ, לרוץ, גם אם את יודעת, ואת יודעת טוב מאוד, שזה יהיה הסוף שלך.
טיפשה. זה מה שקורה כשאת חושבת על האנשים בחוץ.
כלל מספר אחת להישארות בחיים מחוץ לצריף: אל תברחי אם את לא בטוחה.
הוא נעצר שוב. את מועדת ונעצרת בזמן כדי לא להיתקל בו. את עומדת לצד דלת הנוסע של הטנדר שלו. הוא פותח אותה ואת מניחה את הארגז על המושב האחורי. הבזק אחרון של עלים ירוקים, שאיפה חשאית אחת של אוויר צח. את יושבת על מושב הפוליאסטר הקדמי. האזיקים נפתחים בנקישה בקצה שלו. הוא מושך את שתי ידייך מאחורי הגב וכובל אותן.
"אל תזוזי."
הוא רוכן מעלייך וחוגר לך את חגורת הבטיחות. לא גבר שיסתכן בכך שיעצרו אותו בשולי הכביש בגלל עבירת תנועה קטנה. הוא לא מסתבך, והעולם מודה לו על כך.
אחרי עוד בדיקה של חגורת הבטיחות, הוא שוב מזדקף. מגשש בחגורת המותניים של הג'ינס שלו ומוציא את האקדח מהנרתיק. מנופף בו מול פנייך. עורך נמס ונמוג לנוכח האקדח. הגוף לא מציע לך עזרה או הגנה רק חלקים שאפשר לשבור. רק הבטחה אינסופית של כאב.
"אל תזוזי. אני לא אהיה מרוצה אם תזוזי."
את מהנהנת. אני מאמינה לך, את רוצה להגיד לו כמו שבועה, כמו דרשה. אני תמיד מאמינה לך.
הוא טורק את דלת הנוסע והולך לצד הנהג כשהאקדח מכוון לשמשה, ממשיך להסתכל עלייך. הדלת שלו נפתחת. נכנס ויושב במקומו. שומט את האקדח על לוח המחוונים, חוגר את חגורת הבטיחות שלו. פולט נשיפה חדה.
"קדימה."
הוא אומר את זה לעצמו יותר מאשר לך.
הוא מתניע את הטנדר. מחזיר את האקדח לנרתיק. את מחכה שיתחיל לנסוע, אבל במקום זה הוא מסתובב אלייך. הלסת שלך מתכווצת. הוא עלול לשנות את דעתו. ברגע האחרון, הוא עלול להחליט שזה לא ילך. שיהיה קל יותר, טוב יותר, אם תיעלמי לתמיד.
"כשנגיע לשם... כבר מאוחר. היא ישנה. תהיי ממש בשקט. אני לא רוצה שהיא תתעורר באמצע הלילה ותתחיל לשאול שאלות."
את מהנהנת.
"טוב. עכשיו תעצמי את העיניים."
את לא מתאפקת ומקמטת את המצח.
"אמרתי לך לעצום עיניים."
את עוצמת עיניים. ההסבר צץ בראשך כשהטנדר מתעורר לחיים מתחת לירכייך: הוא לא רוצה שתראי איפה את או לאן אתם נוסעים. כמו לפני חמש שנים כשלקח אותך, אבל בפעם ההיא, הוא כיסה את עינייך. הושיט לך בנדנה ואילץ אותך לכרוך אותה סביב הראש כשהביא אותך לבית שלו. אבל זה היה אז, ועכשיו זה עכשיו. עכשיו הוא מכיר אותך. הוא יודע שתעשי מה שהוא אומר לך.
בכל מצב אחר היית מסתכנת. היית פוקחת עיניים ומעיפה מבט חטוף. אבל לא הערב. הערב, כל מה שחשוב זה להישאר בחיים.
את מתרכזת בתנודות ובקפיצות של הטנדר. הוא מיטלטל על פני מה שנדמה לך כמו שביל הגישה ולאחר מכן מגיע למשטח חלק כנראה אספלט. כביש. את מרגישה מסוחררת, לא ממש בחילה מנסיעה, אבל אפשרות לבחילה. מה אם תגחני, ככל שחגורת הבטיחות תאפשר, ותפריעי ליציבה שלו? תאלצי אותו לסובב את ההגה? מה אם תסובבי את ההגה בעצמך, עם הברך או כף הרגל או חלק אחר בגופך? מה אם שניכם תסטו לעבר מעקה ביטחון או לערוץ? לא יהיה לו זמן לתפוס את האקדח. אולי. ואולי הוא יחזיר את הטנדר לכביש בתוך כמה שניות, ייסע למקום מבודד, ישלוף את האקדח ויטפל בך.
אז את נשארת דוממת. רק טרטור המנוע נשמע, ומדי פעם נקישות אצבעותיו על ההגה. קשה לדעת כמה זמן הוא נוהג. עשר דקות? עשרים וחמש? בסופו של דבר הטנדר מאט, ואז עוצר. את שומעת את צלצול המפתח שהוא שולף החוצה.
את לא זזה. את לא פוקחת עיניים. יש דברים שאת לא עושה אם הוא לא אומר לך לעשות. אבל את כבר יודעת. הגעתם. את מרגישה את זה. הבית קורא לך. עורג.



מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.


קלמנס מישלון / הדיירת השקטה

Clémence Michallon / The Quiet Tenant

לרכישת הספר

מאנגלית: אסנת הדר

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: חמוטל לוין
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ

ידיעות אחרונות | ספרי חמד


עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play