11.
בבוקר מצאתי את אמא בסלון והיא לא צחקה. היא היתה כעוסה ממשהו והלכה לאורך ולרוחב השטיח. בעצם היא הקיפה אותו ובכל פעם ההקפות הצטמצמו כי היא הלכה לפי הדוגמה וזאת היתה דוגמה של ריבועים. עד שהיא הגיעה לריבוע הפנימי, שאותו חצתה פעם לרוחב ופעם לאורך. סבא וסבתא ראו שהיא ככה אז סבתא אמרה לסבא, "אתה תישאר איתה," וחטפה אותי לכל היום לבת גלים. כבר היה אפשר ללכת לים וכבר היה לי שיער שלא מפחיד ילדים. היה מותר לי לשחות והיה מותר לי הכול, אפילו להיות בשמש. ישבנו עם פואד ועם בקה על שפת הים ואכלנו אבטיח. סבתא צחקה ואפילו שתתה קפה ועישנה סיגריה. קצת אחרי חמש בערב התחלנו לאסוף את הדברים וסבתא באה איתי למלתחה. היא עזרה לי להוריד את בגד הים והלבישה אותי בשמלה כחולה חדשה שדודה בקה קנתה לי. "איזו ילדה," היא אמרה בסיפוק רב. היא סירקה לי את השיער הקצר ושמה לי בו קשת, כחולה אף היא. יצאנו מהמלתחה והלכנו למכונית של פואד ובקה. "תראו איזו ילדה," סבתא חזרה ואמרה.
פואד הוריד את בקה בבית והתחלנו לנסוע בעלייה הגדולה אל הבית של סבא וסבתא, רואים משם ביום את ההר ואת הים, אבל כעת הכול היה בצבע אחד של ערב והתחילו לראות אורות חשמל מנצנצים והים היה כחול שחור.
כשהתקרבנו לבית פואד עצר פתאום. "מה הולך פה," הוא אמר. סבתא נעשתה לבנה. ליד הבית שלה ושל סבא עמד אמבולנס לבן עם מגן דוד אדום, שהדלתות האחוריות שלו היו פתוחות, וגם שתי מוניות היו שם, בשתיהן ישבו נהגים וגם הדלתות שלהן היו פתוחות אבל המנועים פעלו. לא הבנתי למה סבתא ופואד נדבקו ככה למושבי המכונית.
"בואו כבר," ביקשתי. רציתי להראות לאמא את השמלה החדשה ואת הקשת. פואד יצא מהמכונית ואז הוא נעצר ובחן את הכביש. הוא לא זז ואז הוא הרים את הראש והסתכל לעבר המרפסת של סבא וסבתא. יצאתי מהמושב האחורי והסתכלתי כמו פואד, על המדרכה שם היו מפוזרים כל עציצי הגרניום היפים של סבתא לנה, שבורים וקרועים, האדמה החומה מפוזרת על הכביש והפרחים עקומים ושבורים. ידעתי שאם זה שבור ככה כבר אי אפשר יהיה לשתול את הצמח מחדש בתוך האדמה. ואז הסתכלתי למעלה כמו שפואד עשה וראיתי שכל החלונות אצל סבא וסבתא פתוחים לרווחה וזה היה מוזר כי זה היה משהו שסבתא לא הרשתה, היא אהבה שהחלונות סגורים תמיד, ביום ובלילה, ואפילו שסבא ניסה לפעמים לפתוח את החלונות ואמר לה, "תראי איזה אוויר טוב בא מהים," סבתא התעקשה שהיא אוהבת חושך ובסוף לסבא לא היתה ברירה והוא הזמין מזגן.
פואד קיבל החלטה ופתח לסבתא את הדלת של המכונית. "אני לא עולה," היא אמרה מיד.
אבל הוא היה חסר סבלנות ואחז בידה. "אנחנו לא יכולים להישאר כאן," הוא אמר, אבל איך שסבתא יצאה מהמכונית וראתה את העציצים שלה על המדרכה היא נעשתה אדומה ואחר כך לבנה ואחר כך היא נפלה על הכביש והעיניים שלה התגלגלו ופואד קרא לאנשים שהיו ברחבה של החניה, "מהר, תביאו מים!" וכמה אנשים שעמדו בכניסה לבניין רצו אלינו והביאו מים לסבתא. לאט לאט היא התיישבה ואז היא ראתה עוד פעם את העציצים שלה והיא התחילה לצעוק צעקות נוראיות ולא מובנות, כמו חיה פצועה, ואני התחלתי לבכות, אבל האנשים עם המים התכופפו אליה וגם פואד התכופף אליה ואמרו לה שוב ושוב, "היא חיה, היא חיה."
סבתא נרגעה בבת אחת והפסיקה לצעוק ואפילו פתאום קמה והתחילה לרוץ לבניין ופואד אחריה, ואני אחריהם ממררת בבכי, וכל האנשים שהיו השכנים זזו לצדדים ופינו לנו דרך כדי שנעבור, וזה נראה בדיוק כמו הציורים בהגדה של פסח שראיתי בליל הסדר שעשינו. המים זזו ימינה ושמאלה ועם ישראל עבר באמצע עם משה ואהרן וכל הכבשים והשוורים והכול, ואז, בדף שממול ראו שאחרי שהם עברו המים מימין ומשמאל נסגרו מחדש על המצרים שרדפו אחריהם במרכבות, שנראו כמו שני חצאים של מרכבות שנחתכו לשניים, ועם סוסים שנהג בהם פרש מצרי שבעצם היה עגלון, כי הוא לא רכב על סוס אלא רק אחז במושכות. ככה האנשים עכשיו נפרדו לימין ולשמאל ואנחנו עברנו באמצע והיה ברור לי שמי שיעבור כאן בפעם הבאה ייסגרו עליו המים והוא יטבע.
סבתא רצה במדרגות כמו רוח ופואד אחריה יותר לאט ואני הלכתי מאחור הכי לאט ובכיתי בקול רם. דלת הבית של סבתא וסבא היתה פתוחה וסבתא ופואד נכנסו לתוך הבית בזה אחר זה ואני הגעתי אחרונה. וכשנכנסתי לתוך הסלון היו שם הרבה אנשים זרים וסבא עמד ביניהם עצוב ופרוע ומבולבל. החולצה שלו היתה רטובה ומלוכלכת בדם. החלונות היו קצת שבורים בכמה מקומות והיו חתיכות של זכוכית על הרצפה. וליד כל השברים שכבה אמא ואני דחפתי את כולם וצעקתי, "אמא!" ורצתי אליה אבל היא לא ענתה. היא גם לא ישנה וגם לא היתה מתה. העיניים שלה היו פקוחות אבל היא לא היתה יכולה לזוז ואולי גם לא רצתה. נגעתי בה וליטפתי אותה ובכיתי נורא אבל היא לא זזה ממקומה. סבתא היתה כמו קפיץ. היא רצה לחדר השינה והוציאה משם מזוודה ואז רצה לחדר של אמא ושלי וכשהיא יצאה משם היא דחסה למזוודה כל מיני שרוולים של חולצות ושרוכים של שמלות ורגליים של מכנסיים שלא הסכימו להיכנס למזוודה והיה צריך לדחוף אותם לתוכה בכוח. היא הציבה את המזוודה ליד אמא וזה כאילו היה סימן בשביל האנשים הזרים. הם התחילו לארוז כל מיני דברים שהיו על הרצפה ונראה שהיו שייכים להם. ואחרי שהם גמרו לארוז מהר מהר, שני אנשים רציניים ניגשו אל אמא ומשכו אותה לעמידה והתחילו להתקדם לעבר הדלת ואני נדבקתי אליה והיא היתה רטובה ואני צעקתי כל הזמן, "אמא! אמא! אמא!" והם ניסו לקלף אותי ממנה אבל אני לא הנחתי להם ובעטתי בכל מי שניסה לגעת בי, אבל הם משכו אותי בכוח והחזיקו אותי חזק וליד הדלת אמא נעצרה והסתובבה והיא הסתכלה עלי במבט חזק וחודר כאילו היא מצלמת אותי בעיניה כדי שתהיה לה תמונה שלי בראש, ושמחתי שאני עם השמלה הכחולה החדשה ועם הקשת הכחולה ואפילו ניסיתי לנגב את הדמעות כדי שאני אצטלם יפה בתמונה של אמא, ואחרי רגע ארוך היא הפסיקה להסתכל עלי והניחה לשני האנשים הרציניים להוביל אותה לחדר המדרגות, וסבא ופואד החזיקו אותי חזק כדי שלא ארוץ אחריה במדרגות, אבל אני לא התכוונתי לרוץ כי ראיתי שהיא כבר צילמה תמונה שלי בראש שלה, אבל בכל זאת בסוף רצתי לחלונות השבורים ומלמעלה, בעזרת האור של פנסי המוניות, ראיתי שהאנשים האלה נכנסו עם אמא ועם המזוודה שלה לאחת המוניות וכל השאר נכנסו למונית השנייה ולאמבולנס וכולם יצאו מרחבת החניה ונסעו בשיירה עד שנעלמו.
הבית התרוקן בבת אחת ופתאום נעשה שקט נורא. פואד ניגש וסגר את הדלת. סבתא וסבא ישבו על הספה. פואד הלך למטבח להכין תה אבל סבתא קמה במהירות וגירשה אותו לסלון והתחילה בעצמה להכין לנו תה וגם פרסה עוגה. סבא ופואד לא דיברו מילה. האחד לא שאל והשני לא ענה. הלכתי למטבח וישבתי והסתכלתי על סבתא.
"לאן האנשים האלה לקחו את אמא?" שאלתי אותה.
"מי לקח? מה לקח? אף אחד לא לקח כלום," היא אמרה בפיזור דעת, מסדרת את הכוסות הדקות על התחתיות ומתכוננת למזיגת התה.
"אז לאן היא הלכה?" שאלתי.
סבתא לקחה את המגש והתחילה לצעוד איתו לסלון. "אמא נסעה להודו," היא אמרה.
חלק שישי: סליחה ומחילה
12.
בנוהל החדש ערן נוסע להוריו לבד בשבתות ואותי הוא מוריד באחת עשרה בבוקר ליד הבית של סבא. זה יוצא בדיוק שעה אחרי שסבא חוזר מהים ומספיק להכין לנו את ארוחת בוקר שבת הקבועה שלנו, עוד מאז שהייתי קטנה. סלט גדול, דג מלוח, תפוחי אדמה קטנים מבושלים בקליפה. מה שהשתפר מבחינתי מאז הילדות הוא שכעת גם לי מותר לשתות עם הארוחה כוסית וודקה. סבא שותה שתיים. היום יש לו מצב רוח טוב במיוחד כי הוא הספיק, ככה הוא מספר, לדבר עם מוטל'ה בטלפון.
"מה שלומו?" אני שואלת בלי עניין. אני לא מכירה אותו ובחיים לא ראיתי אותו, אבל הוא ואני זה כל משפחת הדם שיש לסבא בעולם, אז אני מרגישה שאני מוכרחה לשאול.
"לא כל כך טוב," עונה סבא. "הוא חולה. היה בבית חולים ועשו לו כל מיני בדיקות."
"מה יש לו?" חבל שאני בכלל לא דומה לאמא. היא לא היתה שואלת אפילו את השאלה הראשונה.
"חולה," סבא לא מפרט. "הוא כבר לא צעיר."
אני נמנעת מלהזכיר שהוא צעיר יותר מסבא. סבתא לנה סיפרה לי פעם שהוא האח הקטן של סבא. "זה הפורץ מנעולים?" שאלתי אותה.
"הא! פורץ מנעולים!" אמרה סבתא בקול רב משמעות.
"הוא לא?"
"הוא כן," אמרה סבתא, "אבל," ואז הנמיכה את קולה למרות שלא היה אף אחד בבית חוץ משתינו, "לפני שהוא היה פורץ מנעולים הוא היה גנגסטר."
"מה זה גנגסטר?"
"מונקי ביזנס. עולם תחתון."
ואז סבתא סיפרה לי את כל הסיפור שהיה ברומא. איך נפרדו האחים ואחד עלה לישראל ואילו השני, הצעיר, עלה על אונייה והפליג לניו יורק.
"ושם זה העולם התחתון?" שאלתי.
"לא כולם," אמרה סבתא. "דוד מוטל'ה הגיע לאליס איילנד והוא פגש שם בן דוד רחוק מבוסטון, זה שכתב לו מכתב הזמנה בשביל הוויזה. אבל זה היה בלוף," אמרה סבתא.
"הוא לא היה בן דוד?"
"הוא כן היה בן דוד אבל ההזמנה לא באמת היתה הזמנה," אמרה סבתא. "הבן דוד בא, לקח אותו לעיר באוטובוס, נתן לו עשרים דולר כי הוא ריחם עליו בגלל שהוא איבד את כל המשפחה שלו במלחמה וחלק מהם היו גם המשפחה של הבן דוד." אבל אז, אמרה סבתא, למרות הרחמים הגדולים, הבן דוד אמר למוטל'ה שעדיף לו להישאר בניו יורק, כי זאת עיר גדולה ויש בה הרבה יהודים והרבה עבודה. הוא לקח אותו "לאיזה חור," אמרה סבתא, "ושמה השכירו לו חדר בדירה. ואז הבן דוד נסע ולמרות שהוא היה משפחה מוטל'ה לא שמע ממנו יותר."
"אז מה הוא עשה?"
"האיש שהשכיר לו את החדר הכיר כל מיני אנשים, ואחד מהם סידר לו עבודה במטבח של מלון יפה בניו יורק. הוא עבד שתים עשרה שעות ביום. קילף תפוחי אדמה וסחב פרות וחזירים. מתים," הדגישה סבתא כדי שאבין שניו יורק זה לא כפר וגם לא גן עדן.
"אז המטבח של המלון היה העולם התחתון?"
"לא. הוא היה יוצא כמה פעמים ביום להפסקות סיגריה והיה פוגש את הסבלים של המזוודות. זאת היתה עבודה הרבה יותר טובה ונקייה. הסבלים לבשו מדים יפים עם כובעים. וכל אחד שהם סחבו לו את המזוודה היה נותן להם כמה דולרים. לחבר'ה האלה היה הרבה כסף בכיסים ומוטל'ה שאל אותם יום אחד אם הם יכולים לסדר גם לו לעבוד איתם בסבלות. והם צחקו ואמרו לו, 'מה אתה חושב?'"
ורק אז דוד מוטל'ה התחיל לחשוב על זה לעומק, ובאמת שם לב שלשני סבלים קראו דומיניק, לאחד קראו ויני, לאחד טוני ולאחד פולי. הוא הבין שזה לא במקרה שכולם איטלקים. "להיות סבל במלון היה ג'וב טוב," אמרה סבתא, "לא נתנו את זה למי שלא היו לו קשרים עם העולם התחתון.
"אבל הם היו צעירים," הוסיפה סבתא והשתתקה. "צעירים" אצל סבתא היה משהו שמסביר הכול. זה הסביר למה פעם היה טוב ועכשיו רע, למה פעם היא היתה שמחה ועכשיו היא עצובה. וזה הסביר למה בכל זאת הסבלים האיטלקים לא נתנו למוטל'ה להירקב במטבח. בגלל שהם היו צעירים היה להם קל להתחבר. הוא סיפר להם על רוסיה, הם הזמינו אותו לצאת איתם לבילויים. הוא סיפר להם שברוסיה הוא עבד עם ברזלים, שהוא יודע איך לרתך ושהוא אפילו יודע לפרוץ מנעולים. את כל המנעולים. סבתא התעקשה שדוד מוטל'ה נהפך בו בערב לגנגסטר. "זאת האמת," היא אמרה. "הוא סיפר לי את זה בעצמו. לי ולבקה ולפואד ולמיכאל. פעם נפגשנו בסן פרנסיסקו. כשאת נולדת. והוא סיפר לנו.
"אבל הוא היה גנגסטר רק כמה שנים," אמרה סבתא, "עד שהיה לו מספיק כסף והוא החליט לעזוב את ניו יורק ונשבע שבחיים שלו הוא לא יראה יותר שלג. אפילו שהאיטלקים האלה היו כמו המשפחה שלו," אמרה סבתא, "בכל זאת הוא עלה על מטוס ללוס אנג'לס ושם הוא הכיר גויה פולנייה שהתאהבה בו ככה שהיתה מוכנה להתגייר בשבילו והם התחתנו ונולד להם בן."
סבא הולך לסלון וקורא קצת במילון. סבא אוהב מילים. הוא אף פעם לא קורא ספרים. רק מילונים דו לשוניים. עברית אנגלית. פולנית אנגלית. כאילו הוא נכון תמיד לצאת למסע לאיזו ארץ זרה.
אחרי שסבא קורא במילונים אנחנו מדברים. סבא אמנם מקצר מאוד כשהוא מדבר על אנשים אמיתיים, כמו מיכל או סבתא לנה או מוטל'ה. אבל הוא מדבר בלי סוף על עניינים בינלאומיים, על פילוסופיה ועל התורה שבעל פה הנקראת "ככה זה בחיים". סבא אף פעם לא מדבר על משהו אישי, וגם אם הוא מדבר על משהו שקרה לו, זה תמיד יהיה סיפור שהוא כמו משל, סיפור מכליל ששייך לסיפורי "ככה זה בחיים".
אחר כך אני מסתכלת באלבומי התמונות. יש לא מעט במזנון ואני מכירה את כולם בעל פה, אבל מאז ששלג נולדה אני לא יכולה להפסיק להסתכל על האלבום החום הקטן, שיש בו דפים שקופים ומרשרשים שחוצצים בין עמודים שחורים שבהם מושחלים התצלומים לתוך זוויות פלסטיק משולשות, קטנות ושקופות. שם נמצאים התצלומים של מיכל כשהיתה קטנה. מדי שבוע אני בודקת למי שלג דומה. בעמודים האחרונים יש גם תצלומים שלי כשהייתי בגיל של שלג. אלה תצלומים שמיכל שלחה לסבא וסבתא מששת החודשים הראשונים שלנו בסן פרנסיסקו. בתצלומים האלה אני אף פעם לא בעגלה. תמיד על החזה של אמא שלי, בקשירה אינדיאנית, עטופה. רואים הרבה כובע וקצת פנים, אז קשה לי לדעת אם שלג דומה לי. לפעמים אני על הידיים של סיימון גולד, אז בטח את אלה מיכל צילמה. לפעמים אני על שמיכה במרכז הסטודיו שלו. שוכבת על הגב, משחקת בצעצועי עץ מוזרים שמיכל סיפרה לי שסיימון גילף במיוחד בשבילי. יש תצלום אחד, שאולי סבא צילם כשהם ביקרו אותנו שם. אמא וסיימון גולד יושבים ליד השולחן במטבח. היא מעשנת סיגריה. הוא מדבר אליה. יש לו שיער שחור מתולתל די ארוך ופאות לחיים רחבות. היא מחייכת אבל עיניה לא מיישירות מבט למצלמה. לא צריך להיות בלש כדי לדעת שאני שם, גם אם לא בתוך התמונה: רואים שיש מוצץ ביד של סיימון, שהוא משחיל אותו על אצבעו כמו טבעת גדולה, ועל הכתף שלו מונח חיתול בד.
תמיד אני משאירה את האלבום הזה לסוף, וכשסבא לא רואה אני מתכופפת ומריחה את התמונות. אני מחפשת את הריח של אמא שלי. רקפות, גשם, קצף בת אורן לאמבט, חשיש, פצ'ולי ואולי עוד משהו בריח וניל. אני לא רוצה שסבא יראה מה אני עושה כי אז הוא יגיד לי לקחת את האלבום איתי הביתה. ואם אני אקח אותו, לא יישאר לסבא שום תצלום של מיכל שהוא יכול להריח בעצמו. אני בטוחה שגם הוא עושה את זה, אבל אני לא בטוחה שהוא מריח את מה שאני מריחה. אני חושבת שהריחות שסבא מריח מהאלבום של מיכל מזכירים יותר לחם לבן עם חלווה וחמאה.
בשתיים בצהריים מגיע פואד ומתיישב עם סבא לראות כדורגל. לקח להם שנים לעבור לתנוחה הזאת. הקודמת היתה לשבת במרפסת ולשמוע כדורגל מהטרנזיסטור, שהחליף דגמים עם השנים, מג'נרל אלקטריק קטן לסוני קטן (מוטל'ה שלח מאמריקה) ועד לשארפ ענקי שפואד קנה מימאים ושנפל ונשבר והודבק במסקינג טייפ ושרד עוד שנים רבות. בסוף הם נכנעו ועברו לראות כדורגל בטלוויזיה בסלון.
קולות הרקע מפילים על שלג תנומה ואני הולכת לחדר ילדותי. אמא שלי בילתה בחדר הזה שלוש תקופות בחייה. שנה לפני שנסעה לארצות הברית וילדה אותי. חצי שנה אחרי התאונה, כשהייתי בת שבע או כמעט שמונה. וחודש לפני מותה.
היא הגיעה פתאום, זה היה רק לפני כמה חודשים. לקח לי רק רגע, לא יותר, כדי להבין על מה היא מדברת. כי על המוות שלה היא דיברה ברור. היא אמרה שהיא חולה מאוד. מיד עניתי לה את התגובה האוטומטית, "את לא תמותי."
אבל היא ידעה שהיא תמות. והיא ידעה שזה יהיה בקרוב. אני חושבת שהיא באה למות פה כי היא השאירה כאן משהו לא גמור. אבל גם היום אני לא בטוחה שהיא הספיקה לגמור אותו. נוכחותה בחדר מסתכמת בתצלום גדול שלה שתלוי על הקיר. אני צילמתי את זה בהודו, כשנסעתי לבקר אותה אחרי ההתנדבות שלי בצבא (בגלל הברזלים בראש לא גייסו אותי כמו את כולם). היא עומדת והטאג' מהאל מאחוריה. גבוהה, דקה, לבושה בשמלה לבנה ובסנדלים. שׂערה השחור כעורב עף קדימה דווקא ומסתיר חלק ניכר מפניה. כדי לתפוס גם אותה וגם את הקבר המפואר והרומנטי ביותר בעולם הייתי צריכה ללכת אחורה וגם קצת להתיישב בכריעה. איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על התחת. היא צחקה. זאת היתה אחת הפעמים היחידות שאני זוכרת מאז התאונה שהצחוק שלה לא היה הדהוד של מחשבה פרטית שאין לה יכולת להתקיים מחוץ לראשה, אלא צחוק פשוט, מיידי כזה. משהו מצחיק קרה וצוחקים. מרוב הקלה רציתי לבכות. אחר כך היא צילמה אותי. התיישבתי על הספסל בחזית, הספסל שלפני השבילים שמוליכים אל אחוזת הקבר. היא צילמה ואמרה, "כמו הנסיכה דיאנה." עכשיו אני רציתי לצחוק. היה לי קשה להאמין שהיא מחוברת לעולם עד לרמת הנסיכה דיאנה.
אחר כך טיילנו בעיר הקטנה. הגענו לרחוב פקוק וסואן. עלינו לקומה השנייה של גלריית חנויות. מיכל רצתה לקנות לנו צמידים זהים. בזמן שהיא בחרה צמידים, אני נשענתי על מרפסת החנות והסתכלתי ברחוב שלמטה. התנועה זרמה בו בצורה מפחידה, מסוכנת, לא מתוכננת. לא היו מסלולים ברורים בכביש. כל כלי רכב נדחף לאן שרק היה יכול. דווקא היו רמזורים, היו מעברי חציה והיה אפילו שוטר תנועה. הוא עמד על בלט אבן מוגבה, שרק מדי פעם במשרוקית, נופף בידיים, אבל השאון האנושי לא הושפע. מיכל חזרה ונעמדה לידי, החזיקה את הצמידים וצחקה. הרחוב אמנם הצדיק את הצחוק אבל בכל זאת שאלתי, "מה מצחיק אותך? המהומה?"
"כן," היא אמרה. "ואת רואה את האיש הזה?" היא הצביעה על השוטר. "זה אלוהים."
אני נשכבת על אחת ממיטות היחיד ופותחת את המחברת האחרונה שלה. אני מקווה ששני הקשישים יצליחו לשמוע את שלג מעל קולות הטלוויזיה אם היא תתעורר בעגלה שלה, שנשארה בסלון. אני מדפדפת במחברת של מיכל והמילים שלה הן כמו אלבום תמונות. ציוריות ומדויקות. ציורית היא היתה תמיד, אבל חדה ומדויקת היא רק כאן, בכתב. הנה היא הולכת בגשם שוטף כאילו אין גשם. היא היתה מסוג האנשים האלה שמזג האוויר לא קשור אליהם. אף פעם לא היה לה קר ומעולם לא היה לה חם. עברתי איתה בשבע שנים רוח, גשם, חום כבד, אפילו פעמיים של שלג וברד, אבל היא מעולם לא נערכה לקראת מזג האוויר ולא הקדישה לו מחשבה. היא פשוט הסתדרה. ואולי לזה היא ציפתה גם ממני בשבע השנים הראשונות שלנו. שאסתדר, בשם אלוהי היקום האוחזים במשרוקית. שאסתדר ואניח לה לנפשה.
אמא שלי היתה מהאנשים האלה שעושים דברים שאנשים אחרים עשו אולי פעם אחת בחיים או בכלל לא. ואילו היא, אמא שלי, עשתה אותם כל הזמן. ותמיד לאט. ובלי לחץ. כמו שהלכה תמיד בגשם שוטף, גם כאשר הבגדים שלה נרטבו, הבגדים שלי נרטבו, הנעליים היו ספוגות מים, השיער. היא המשיכה להתנהג כאילו הכול רגיל.
הנה היא פה שותקת שנה שלמה באיזה מנזר טיבטי בהימלאיה אבל כותבת על זה. יש תאריך. לפני עשר שנים. וכאן, בעמוד הדהוי הזה, נטול התאריך, היא יושבת כל הלילה מול האוקיינוס. בטח במקום הזה גם אני מתחילה להיות חלק מהחיים שלה. וכאן היא מחליטה לגלח את הראש. אין שום תיעוד בכתב לביצוע. כאן היא לוקחת אל אס די בפעם הראשונה, באמצע הטיילת, בווניס. אין תאריך אבל אני בטוחה. זה קרה. פרק ארוך במיוחד משתרע על פני שלושה עמודים ובו היא מתארת איך זה לשכב לילה לילה, במשך חודשיים, עם שני גברים באותה מיטה, אבל להזדיין רק עם אחד מהם בכל לילה. האם אחד מהם הוא אבא שלי? לא כתוב ואי אפשר לדעת.
היא כותבת הרבה על התאונה. אבל היא לא כותבת אף מילה על היום שבו היא עזבה והשאירה אותי עם סבא וסבתא. אני לא צריכה את הצד שלה. אני זוכרת את היום הזה היטב, כי כבר הייתי כמעט בת שמונה וזה קרה כאן, ממש כאן, בבית הזה. היא התבוננה בי דקה ואז הסתובבה והלכה בלי לזרוק עוד מבט אחד לאחור. נסעה להודו, סבתא אמרה.
אני לא יודעת למה בכלל קראתי את המחברות שלה. אני לא צריכה אותן כדי לדעת את כל הפרטים. הם כבר היו רשומים אצלי בראש. חלקם היו ידועים ממש וחלקם פשוט רשומים בדברי ימי תת המודע המשפחתי שלנו. מפליא עד כמה גנטיקה יכולה לתעתק ולשעתק מידע בין תאי מבלי שתיאמר מילה אחת. תת המודע המשפחתי הוא כמו בית סוהר שבו לאסירים יש שפה חשאית משלהם. הם מתקתקים תקתוקים ומניעים איברים ומביטים מבטים ומעבירים מידע מדויק והסוהרים לא יודעים כלום כי זה הכול לא מילולי.
בשלוש וחצי ערן בא לאסוף אותנו בחזרה לתל אביב. הוא רוצה להקדים את הפקקים. הפקקים הם האויב המושבע של ערן, פעם הוא מנצח, פעם הם. דווקא כאן אני מסכימה ותומכת. אני יְרֵאָה מהאפשרות שנילכד בפקק ונצטרך לדבר על כל מה שאנחנו לא מדברים עליו בבית. אבל ערן לא מנסה לפתוח בשיחה. הוא נוהג שתוק וזעוף. אני מנחשת שהתחוללה שיחה קפוצת פה על היעדרי, שהוא היעדרות אחת יותר מדי בשביל המזג המשפחתי של תמרה, שלא רק שנבצר ממנה לתעד את שלג לצורכי מוזיאון ההנצחה שבמזנון, אלא גם ניטל ממנה העונג לעדכן אותי בכך שמשקלה של שלג ירוד (לא נכון), שהיא לא ישנה מספיק (לא נכון) ושאם הייתי מיניקה אותה היא לא היתה כל כך חיוורת (לא נכון), ושאני האמא הכי גרועה בעולם (את זה היא לא אומרת במילים אבל דווקא זה נכון).
ערן מוריד אותי ליד הבית וממשיך הלאה כדי לחפש חניה. אני מחזיקה את שלג היטב וצועדת לשביל הגישה הארוך המוביל אל הבית. על הספסל היוקרתי שוועד הבית רכש בכספנו מוטל ברוידא ההומלס. פניו אדומות מדי, קלויות וחרוכות, תערובת של עראק או וודקה ושינה מרובה מדי בשמש. רגליו נפוחות מעקיצות ואולי גם מהחמרה של הסוכרת. כפות רגליו שחורות לגמרי כי הוא הולך יחף כמעט כל השנה. ברוידא גר על כמה ספסלים בריבוע הרחובות הקטן שלנו ואפילו ועד הבית המחמיר לא מצא עד כה דרך לגרש אותו. וזה לא שהם לא ניסו. הם כתבו עשרות מכתבים לעירייה אבל הם לא הצליחו למצוא ברווחה מישהו שאכפת לו מזה שברוידא מוריד את ערך הנדל"ן בלב תל אביב. יום אחד שמעתי במכולת איך ברוידא נהיה הומלס. אז מסתבר שבניגוד למה שחושבים האנשים שיושבים לבטח בבתיהם, ברוידא לא נולד על ספסל. לברוידא היתה משפחה. אישה וילדים. הם גרו בבית כמו כל האנשים. אבל יום אחד ברוידא חשב שאשתו בוגדת בו. אז הוא לקח נפט ושפך על הבית ושרף את כולם, אישה וילדים. ומאז הוא נהיה ברוידא ההומלס. אני לא ערכתי תחקיר על הסיפור הזה, שהיו בו לא פחות חורים משיש בסיפור על איך נרצחה המשפחה של סבא ועל איך שהוא מצא את העצמות שלהם וקבר אותם אחרי ארבע שנים. אבל בהחלט העברתי את הסיפור, עם החורים והכול, לירמי מוועד הבית וכך הפינוי של ברוידא נעצר. כעת אני עוברת על פניו בשקט אבל פתאום שלג משמיעה פעייה. ברוידא מתעורר משנת השתייה שלו, פורש את זרועותיו המטורפות לעברנו, צוחק צחוק מלא ליחה ואומר לשלג, "מי בא לאבא."
פואד מתקשר ביום שני בבוקר. אני נמתחת כמו קפיץ מבוהל. רק שלשום הייתי שם. הדברים שהוא אומר לא מרגיעים את הקפיץ. בשבת הוא לא רצה לדבר ליד סבא, הוא אומר, אבל יש בעיה, ככה הוא אומר. יש בעיה. סבא שוכח דברים. סבא מבולבל. הוא שכח את האש דולקת בכיריים במטבח. הוא שכח לנעול את הדלת. פואד דואג שיום אחד הוא ישכח את הדרך הביתה, כמו בכתבות האלה שהוא קורא לפעמים בעיתונים על זקנים שלא זכרו איפה הם גרים ועד שמצאו אותם הם מתו מקור או מהתייבשות.
"בטח, טוב, אני אבוא לכמה זמן," אני אומרת. "אולי צריך לחפש מישהו שיגור איתו," אני אומרת.
בערב אני עושה לשלג אמבטיה. כשאני מסבנת את האצבעות שהן גם ארוכות אבל גם קטנות ודביקות, אני חושבת שאני צריכה להתחיל ללמד אותה לחיצת יד סודית או איזה סימן לא מילולי אחר שיהיה רק של שתינו. שהיא תוכל להבקיע את דרכה אלי בעזרתו גם כשאהיה זקנה ומחוקת זיכרון. גם כשכבר לא אדע כלום. לא אדע מי אני ובאיזו שנה אני והיכן יש לי בית ושפה ומקום. אבל כששלג תלחץ את ידי בלחיצה הסודית שלנו אני אדע ללא מילים, רק בעזרת אותות עצביים, שזאת הלחיצה שחיכיתי לה, הלחיצה של האדם החשוב ביותר בעולם. היקר. היחיד. הנה היא באה, הנה חודרת כאן אהבה.
ערן אומר שאין לו מה להגיד. אני מבינה מזה שלא ממש אכפת לו שאני אהיה בחיפה כמה שאני רוצה, אבל שהוא יתגעגע מאוד לשלג. אני אומרת לו שיבוא לראות אותה בכל זמן שירצה. אמרתי "לראות אותה" ולא לראות אותנו והוא לא תיקן אותי. אני מרגישה כמו בסרטים האלה שבהם הגיבור צריך לנטרל פצצה שמחוברת לשלושה חוטי חשמל בשלושה צבעים שרק אחד מהם הוא הנכון ואם חותכים אותו הפצצה מנוטרלת. אבל אם חותכים חוט אחר הכול מתפוצץ ועף באוויר. "לראות אותה" היה יכול להיות החוט שמפוצץ את הכול אבל השתררה דממה. החוט הנכון נחתך.
אני אורזת מזוודה גדולה וממלאת בה בגדים של כל העונות ובגדים של שלג, כולל אלה שהביאו לה כשהיא נולדה ושעדיין גדולים עליה. אני שמה במזוודה את הלפטופ ואת אלבומי התמונות שלי. מישהו אמר פעם שאם פורצת שריפה, חוץ מבני אדם ובעלי חיים צריך לקחת את אלבומי התמונות. אני לוקחת גם את התכשיטים שלי. אני לוקחת את המכונית שלי ונוסעת לחיפה.
סבא לא מבולבל עד כדי כך שהוא לא יודע שהיום יום שלישי ושזה מוזר שבאתי. אני אומרת לו שאני רוצה להיות קצת בחיפה. ושמחר שלג ואני נלך איתו לים. אני רואה שהוא לא מאוד מתלהב מזה שיש לו עכשיו שותפות לטיול בים, כי הוא התרגל לראות בו מפלט גם כאשר כבר לא נשאר לו ממי לברוח.
בתוך יומיים אני רואה שפואד לא הגזים. סבא שוכח דברים. פעמיים לפחות קרה שנכנסתי למטבח והוא הסתכל עלי בתימהון ושאל, "מתי הגעת?" ואז, "איך היתה הנסיעה?" הוא תמיד היה איש מנומס מאוד ודי שקט, אז גם חוסר ההתמצאות שלו היה שקט וזה כמעט הצליח לטשטש את הבעיה. בעצם הוא היה סבא הרגיל, לא היתה שום התפרעות בהתנהגות שלו. וגם הבוקר, למרות ששוב שאל אותי מתי הגעתי, בפעם השלישית מאז שהגעתי, הוא התארגן ויצא לטיול היומי בים עוד לפני שהספקתי להציע שנצטרף. ובכל זאת ברור שצריך למצוא סידור, כי אפילו אני, שהגעתי עם כל החפצים החשובים שלי כמו ניצולת שריפה, יודעת שלא אוכל להישאר אצל סבא לנצח. אני חושבת שצריך להתחיל להגיש בקשות למשרד העבודה או הפנים או הרווחה או למי שאחראי על אישור הבאת עובד זר שיגור עם סבא ומורידה כל מיני טפסים מקוונים, ואפילו שולחת מייל לדני ומבקשת עצה איך להתחיל לדבר עם סבא על האפשרות שעובד זר יגור איתו, ואיך להגיד לו את זה בלי להגיד לו שהוא מבולבל. ועד שאני גומרת עם כל ההתעסקות הזאת ועם הטיול והארוחה של שלג, אני רואה שהשעה כבר אחת בצהריים ושסבא עוד לא חזר מהים.
את המכונית של סבא מצאו בחניה של החוף הדרומי. את סבא לא מצאו עד סוף הערב, וזה כלל משטרה ואפילו כלבים. הכלבים לא מצאו שום דבר מוחשי כי סבא לא לקח איתו שום חפצים כשיצא מהמכונית, אולי רק את צרור המפתחות. הכלבים רחרחו בטירוף ולבסוף נעצרו על קו המים לא הרחק משובר הגלים. שם הם נבחו, נביחה אחת קצרה כל אחד, ולא זזו. השוטרים רכנו וחיטטו בחול ושלו את מפתחות המכונית של סבא. לא היה ספק. זיהיתי את מחזיק המפתחות שהיה בו חוט אדום שסבתא לנה שמה לו נגד עין הרע. חוץ מזה, אלה היו מפתחות של רנו והרנו אכן עמדה שם בחניה, לגמרי לבדה. אחר כך הכלבים עלו על השובר והלכו עד קצהו. שם נעצרו שוב ונבחו נביחה אחת קצרה כל אחד, ראשם מוטה מעט כלפי מעלה. השוטרים הסתכלו זה בזה בפנים מעוננות. הערב ירד מהר, כמו בסתיו, השעה היתה בקושי שש. ערן כבר היה בחוף. הוא הגיע לבית של סבא ומשם הסברתי לו בטלפון לאן להגיע. עמדנו כולנו מול הים, גם פואד ובקה. לא ידענו מה לעשות. השוטרים והכלבים התקפלו ודיברו על אפשרות של צוללנים מחר על הבוקר. עמדתי וחיכיתי שסבא יופיע פתאום ויתפלא לראות שם את כולנו. חשבתי על הסבר הגיוני. חייב להיות הסבר הגיוני.
גם ערן חשב שיש הסבר הגיוני אבל ההיגיון שלו היה מעשי. הוא התקשר לשני מדריכים מקורס הצלילה והם הגיעו כעבור שעתיים עם חליפות ופנסי תאורה. הם הביאו גם חליפה וציוד בשבילו. שלחתי את פואד ואת בקה למכונית שלהם, שיֵשבו שם וינוחו, ונתתי להם את שלג, שכבר ישנה. הם הלכו והתרחקו לאט לאט כי גם הם כבר היו זקנים. קשה לתפוס שאנשים שאת מכירה מהיום שנולדת הם זקנים. גילים במספרים כאלה גבוהים לא נקשרים לאנשים שאת מכירה מקרוב, רק לזרים. כשמיכל מתה היא היתה בת שישים ואחת. המוות שלה היה אירוע מחוץ לציר הזמן האמיתי שלי. כמו מוות של גיבורה בספר או בסרט. היית קשורה אליה, עקבת אחר עלילותיה, נעשית עצובה כשהיא מתה ואחרי כמה זמן התחלת לקרוא ספר חדש. שישים ואחת אצל אמא שלי נראה לי כמו גיל צעיר מאוד. אבל אם הייתי קוראת כתבה בעיתון על אישה בת שישים ואחת המחשבה הראשונה שלי לא היתה שאני קוראת על אישה צעירה מאוד. הלילה, בים, עם סבא שהורח לאחרונה בקצה שובר הגלים ועם דודה בקה בת השמונים ושלוש ודוד פואד בן התשעים וסבתא שכבר מתה כמעט שנתיים ואם היתה חיה היתה בת שמונים וחמש הלילה האנשים שאני מכירה והגילים שלהם מתחברים בבת אחת. החיים פשוט נגמרים. זה לא משנה באיזו צורה המוות מגיע אבל הוא מגיע. החיים פשוט נגמרים. כמה פעמים עוד אראה את פואד ואת בקה נגררים לאט בחול אל המכונית. אולי כבר לעולם לא. אולי בעוד שנה או שנתיים הילדים שלהם יתאספו ויסדרו להם עובד זר. אולי הם יתקשרו להזמין אותי להלוויה. ומה יהיה אחרי זה, אחרי שכולנו נמות. לא לכל אחד בונים טאג' מהאל. וגם זאת שבנו לה אותו, מי זוכר אותה בכלל. לאן ילכו כל הסיפורים, כל התצלומים, כל המראות, השמות, הקולות. אני מרגישה שאני עדיין חלק מכל זה. אני מכירה את האנשים, מזהה את הקולות, זוכרת את הסיפורים, משננת את התמונות. האם עכשיו אצטרך לספר הכול לשלג? אולי ככה זה עובד. בכל דור ודור מישהו זורק על מישהו את כל תכולת המחסן הנודד והעצוב שיש לו בראש. ואולי אפשר להפסיק את זה. למה שלג צריכה לסחוב את כל ההר הגבוה של המוות והעצב הזה. למה שהיא לא תחיה חיים שקופים כמו טיפה, קלים כמו נוצה, תכולים כמו שמים. זה עוד לא מאוחר. אני עדיין יכולה לארגן בשבילה חיים כאלה.
ערן מטלטל אותי. נרדמתי על השמיכה. הוא מטלטל אותי בעדינות ואני מתיישבת לאט. יש הרבה אנשים עכשיו ליד שובר הגלים. ויש אמבולנס ותאורה שנדלקה. מישהו מביא לי קפה. ערן עוזר לי לקום ביד אחת. בשנייה הוא מייצב עליו את שלג, שהיא ערנית כעת ומסתכלת סביבה בעניין, מוצצת את בקבוק המים שלה.
"מצאו אותו." זה כל מה שערן אומר, כי הוא בטוח שאני מבינה. אבל אני לא מבינה.
"איפה הוא היה?" אני שואלת. כי בראש שלי סבא פשוט התבלבל והלך הלאה והלאה עד עתלית או אולי אפילו עד טנטורה. ורק כשהוא הבין שטעה הוא הסתובב וחזר. פואד אמר שזה מה שיקרה. כמו הזקנים האלה ששוכחים איפה הבית.
"מצאו אותו במים, בעומק. לא רחוק מהשובר. אני מצטער. הוא היה איש טוב," אומר ערן.
אף אחת מהמילים שלו לא נקלטת לי במוח.
"אבל הוא בסדר?" אני שואלת.
"הוא טבע," אומר ערן. "יש סימנים של פציעה בראש. הרופא פה אומר שנראה שהוא נפל על השובר, חטף מכה חזקה בראש, איבד את ההכרה ונפל למים. נראה להם שהוא אפילו לא הרגיש שהוא טובע. הוא לא סבל."
מכה בראש. נפל למים. לא סבל. אני לא מצליחה להבין את כל המילים. "רגע, הוא מת?"
"כן."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"באמבולנס." הוא מחווה בראשו הצדה.
אני זורקת את הקפה על החול ורצה לאמבולנס. פואד ובקה כבר שם. בוכים כאילו לא ידעו מוות מעולם. הם מנסים לעצור אותי אבל אני משתחררת מהם. אני נעמדת ליד הפתח האחורי של האמבולנס. אני רואה שבפנים, על הרצפה, מונחת אלונקה ואליה קשור אדם.
"למה הוא קשור? אני רוצה לראות אותו," אני אומרת לפרמדיקים. יש שם ארבעה.
"מי את בשבילו?" שואל הפרמדיק הצעיר בנימוס.
"אני הבת שלו," אני אומרת.
החובש מושיט יד ועוזר לי לעלות לתוך האמבולנס. פואד ובקה מתקרבים עוד לפתח האחורי של האמבולנס ומסתכלים פנימה. הפרמדיק השני מסיט את הסדינים שהם הניחו על סבא. לא שקית ניילון שחורה כמו בסרטים. אין רוכסן. רק סדינים לבנים. מתגלות פניו של סבא שנראות כעת חיוורות ולחייו שקועות. אני מגששת ומוצאת את היד שלו ולוחצת אותה. היא קרה מאוד. אני שולפת מהכיס שלי את המפתחות של הרנו ומתירה את החוט האדום של סבתא לנה וקושרת אותו סביב מפרק כף ידו השמאלית של סבא. היד של ההתקף לב, כמו שהוא היה קורא לה. אני נותנת לו נשיקה על הרקה השמאלית. הרקה של הלב.
פואד קורא לי מלמטה.
"בואי, רובין. תני להם ללכת. אנחנו נראה אותו עוד פעם אחת לפני ההלוויה."
הוא מושיט לי יד ואני לוקחת את ידו וקופצת לחול. האמבולנס נוסע. ערן מודה לחברים שלו. גם פואד ובקה. גם אני מצטרפת ואומרת תודה. כולם מתחילים ללכת למכוניות שלהם. ערן שואל אותי אם אני רוצה שהוא יישאר איתי עד הבוקר אבל אני אומרת שלא. אני רוצה להיות לבד.
רק בחמש בבוקר אני נרדמת וישנה בדיוק שעה לפני ששלג מתעוררת ומלהגת אל מול היום החדש שחודר מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים. אני מאכילה אותה ומזמינה מונית שתיקח אותנו לים, כיסא הבטיחות של שלג בידי השנייה. נהג המונית מסתכל עלי קצת עקום אבל אני לא אומרת כלום ורק מכוונת אותו עד שהוא חונה במקביל למכונית של סבא. שם אני מארגנת לשלג את כיסא הבטיחות במושב האחורי ואז נכנסת למושב הנהג ומתניעה. על כיסא הנוסע יש שקית פלסטיק שקופה ובה תפוח מקולף, חתוך לרבעים שכבר התחילו להשחיר. מתחת לשקית מונח ספר. אני הופכת אותו. הוא בלוי וחום. "הרוזן ממונטה כריסטו". בפולנית. את המילה הראשונה אני לא מבינה אבל מונטה כריסטו זה מונטה כריסטו בכל השפות. אני לוקחת את הספר ליד ומרגישה שהטבעת שמהדקת לי את החזה מתרופפת, מתמסמסת. סבא היה לפעמים מספר לי מתוך הספר הזה, פרקים פרקים. כשגדלתי הוא קנה לי אותו בעברית. ואז קראתי אותו וראיתי שהוא לא סיפר לי את הכול. תמיד נעצרנו אחרי הקטע של הבריחה ממצודת איף. פעם לא הייתי בטוחה אם הוא קרא בכלל את ההמשך. זה היה הספר היחיד שהיה לו בפולנית, הספר היחיד שנשאר לו מהבית ואולי הספר היחיד שקרא מעודו. השאר היו אנציקלופדיות ומילונים. המוח שלי מפסיק את ההמיה שפשתה בו מאז הלילה. סבא לא טבע והוא לא מת. הוא צלל לחופשי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
מרים קוץ / בייבי בלוז
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תמר אגמון
עורכת הלשון: סיגל גפן
סדר: טפר בע"מ
עיצוב הכריכה: נועה שניר
התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)
ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
