- 3 -
בית הלוויות הסכים לשרוף את הגופה של אחי, אבל סירב לחלק את האפר לשמונה חלקים שווים.
מתברר שזה לא חלק מחבילת "יקירכם איננו" שהם מציעים.
לכן, לא נותר לי אלא להשתמש בכף מדידה שנועדה לקמח, בקופסת זכוכית שנועדה לשאריות מזון, ובמאזניים שנועדו לשפים יהירים שחייבים לדייק בעשירית הגרם, כדי לחלק את כל מה שנשאר מג'וש לחלקים שווים במטבח הבית שדום גדל בו, כמו סוחרת סמים מורבידית.
את הכף הבאה אני ממלאה בתוקפנות רבה יותר.
"תיזהרי," ממלמל קול עמוק.
הגוף שלי ננעל, המפרקים קופאים מהעלבון.
"זה לא הזמן לנהל אותי." אני משקיפה על פני שולחן המטבח אל זוג העיניים החומות שלא מרפות ממני.
מאז התקרית בבית הקברות אני לא מצליחה אפילו להיות עוקצנית. הזעם מציף אותי.
שמונה מדינות לצדו של דומיניק פרי.
לעזאזל איתך, ג'וש סנדרסון. למה אתה חייב לענות אותי מתוך הקבר?
דום משפיל מבט אל המכל שהוא סוגר וכותב את שם המדינה על המכסה האדום. בדרך הנה קנינו מכלים איכותיים של רָאבֶּרמֵייד. המכלים הרב שימושיים הטובים ביותר בשביל אחי!
דום, שנפטר מהז'קט של חליפת הלוויה והפשיל את שרוולי החולצה המכופתרת, מתעסק כרגע בשמינית הג'וש שנוסעת לקנזס.
קנזס. מה נעשה בקנזס, לכל הרוחות?
אני מניחה שנדע כשנגיע לקואורדינטות המסתוריות שכתובות על המעטפה. אחי לא הסתפק בזה שנחצה את גבול המדינה ונפזר אותו לרוח. הוא השאיר לנו הוראות ספציפיות.
כל כך מתאים לג'וש להפוך את המשאלה האחרונה שלו למשחק. בכל מצב אחר, ועם כל שותף אחר, הייתי סקרנית לעקוב אחרי הרמזים ולפתור את החידות שלו. ג'וש המציא משחקי "חפש את המטמון" בחגים אקראיים. יום ולנטיין... יום פטריק הקדוש... יום הנקניקייה העולמי...
"כדי להוציא אותך מהבית," הוא נהג לומר. אני מודה שבילדותנו הייתי טיפוס ביתי, כי פחדתי שאבקנים יגרמו לי להתקף אסתמה. כדי לא להסתכן, הסתגרתי בחדר וקיוויתי שפלורנס תשכח מקיומי. הצטנפתי במושב החלון עם ספר וקראתי על הרפתקאות של אחרים. ג'וש רצה שיהיו לי הרפתקאות משלי, גם אם הן ייגמרו בבית חולים והוא יחכה לי שם עם שקית צ'יפס בטעם שמנת ובצל, ופחית של דוקטור פפר.
אני רואה בדמיוני את אחי הוגה את היעדים האלה כחלק מסדרת המסעות שתכנן לאחותו המופנמת.
האם ג'וש לא סמך עלי שאצא למסעות לבד? האם הוא חשב שדום צריך לדרבן אותי לבצע את המטלה האחרונה הזאת?
אני לא עד כדי כך סולדת מטיולים. לאורך השנים ג'וש לקח אותי איתו כמה פעמים. וגם לי יש רשימת מקומות שאני רוצה לבקר בהם. מתישהו. בעתיד. בעיתוי הגיוני.
בניגוד לאחי, לי יש זמן. רגשות האשם צורבים את העור שלי כמו נייר זכוכית על כוויית שמש.
ג'וש ביקר ברוב המדינות התיירותיות בארצות הברית, כמו ניו יורק וקליפורניה ולואיזיאנה. אבל הוא התמקד בעיקר במסעות בחוץ לארץ, ולכן נשארו כמה מדינות שכף רגלו לא דרכה בהן. יש כמה מדינות מעניינות ברשימה, אבל אחרות ממש לא מושכות אותי.
בעצם, אף אחת מהן לא מושכת אותי.
כי בכל אחת מהן יתלווה אלי השמוק האחראי.
"מאדי "
"למה אתה מרגיש חובה להגיד את השם שלי?" אני קוטעת את דום. "רק אני נמצאת פה חוץ ממך. למי עוד אתה יכול לפנות? פשוט תגיד מה שאתה רוצה להגיד." אני נשמעת קטנונית ומחרחרת ריבים, אבל זאת אשמת הפרצוף שלו.
אחרי שהצליח לדרדר את היום הזה עוד יותר, דום הכריז שהאפר של ג'וש נמצא בבית הוריו. מתברר שאחי דאג לשנע את עצמו לבית משפחת פרי במקום לבית של אמא שלי.
בחירה מצוינת.
ססיליה בטח היתה הופכת את ג'וש ליהלום או משהו מופרך אחר שמצטלם טוב.
דום אמר שאמא שלי לא ביקשה את האפר, אז הוא לא הרגיש צורך לתת לה אותו.
חוץ מזה, בצוואה כתוב במפורש שאני אפזר את האפר.
אני... ודום.
אוף, אני שונאת אפילו לחשוב עלינו בנשימה אחת, לא כל שכן לנשום את אותו האוויר שהוא נושם.
אבל אנחנו חייבים לדבר כדי לתכנן את הצעדים הבאים.
תוכניות לטיול. טיול משותף.
אני רוצה לגמור עם זה. כבר התכוננתי לחזור לסיאטל ולהיפרד לנצח מהחוף המזרחי ומהעבר שלי. יותר מדי אנשים כאן עזבו אותי. עכשיו אני נחושה בדעתי להיות זאת שעוזבת.
אבל מתברר שעוד לא סיימתי את עניינַי כאן, אז במקום להסתתר בחדר המלון עם בקבוק ג'ין עד הטיסה מחר, נתתי לדום לשכנע אותי לבוא הנה, לשכונה הישנה שלנו, כי אמא שלו וסבתא שלי עדיין גרות בה. אנחנו נמצאים בבית שלו, כי מבחינתי, כף רגלי לא תדרוך עוד בבית שלי.
יש לי בעיקר זיכרונות טובים מהמטבח הזה. כאן טרפנו את הפנקייקים של גברת פרי כל יום ראשון בבוקר. הרכבנו לגו עם התאומים בימים גשומים. כשדודה פלורנס העיפה אותנו מהבית, ג'וש הכין לנו טוסטים אחרי הלימודים, ודום עזר לי בשיעורי הבית.
אני הודפת את הזיכרון האחרון. פעם, כשהייתי ילדה, דום היה נחמד אלי, הוא התייחס אלי יפה.
אבל כשהתבגרתי, מוח הרובוט הקר שלו כנראה התבלבל.
הלסת שלו מתהדקת ומתרפה. "טוב. נראה לי שנתחיל בדלאוור."
"דלאוור? היא נמצאת ברשימה בכלל? היא ממש... קרובה." גדלנו בפנסילבניה. איך ייתכן שג'וש לא קפץ לדלאוור? אפילו אני הייתי שם.
דום מניח בינינו את אחת המעטפות.
דלאוור
38°42'55.868'' N
75°4'54.433'' W
כתב היד של אחי ברור. הוא רוצה שנפזר חלק מהאפר שלו במדינה הראשונה שאישרה את החוקה.
"וזאת רְהוֹבּוֹת." דום מקיש על נקודות הציון. "היא נמצאת על החוף."
"חיפשת את הקואורדינטות? זה לא נקרא לרמות?"
העיניים שלו מצטמצמות. "איך נגיע לשם אחרת?"
"עם מצפן ומפה?" אני מושכת בכתפיים ועיני נעוצות במאזניים כי אני מודדת 262 גרם של אפר. ג'וש, שהיה בחור ממוצע, שוקל עכשיו שני קילו ותשעים גרם בסך הכול. כשמחלקים את זה לשמונה, יוצא 262 גרם בערך.
הוא לא ביקש במפורש שנפזר את האפר באופן שווה בין המדינות, אבל זאת המשימה האחרונה שאני מבצעת בשביל אחי, ואני מתכוונת לדייק.
"בשיטה שלך נשוטט באלסקה עד סוף ימינו." דום מרים מעטפה נוספת.
אלסקה
62°44'9.406'' N
151°16'42.517'' W
על המעטפה הזאת יש הערה שלא מופיעה על המעטפות האחרות.
תשמרו אותי לסוף.
"אבל אם את מעדיפה להשתמש במצפן," ממשיך דום, "ולהסתובב איתי שבועות בכל מדינה "
"גם גוגל הולך." אני קוטעת אותו ומעבירה לו את הנתח השביעי של ג'וש. "רהובּות נמצאת במרחק שעתיים נסיעה מכאן." אני מעיפה מבט אל החלון ורואה את הבוהק החם של שעות אחר הצהריים המוקדמות. יש עוד כמה שעות של אור, וממילא לא הספקתי להגיע לבר בבית הלוויות, אז אני פיכחת לגמרי. "בסדר. נתחיל ממנה. נעשה את זה עכשיו."
הוא מפסיק לכתוב באמצע המילה, זונח את המכסה של דקוטה הצפו...
"את רוצה לנסוע עכשיו." דום עושה את הקטע המעצבן שלו ושואל שאלה בצורת הצהרה. או דרישה. כאילו הוא הגה את הרעיון.
או כאילו אמרתי משהו מגוחך, והוא חוזר עליו כדי שאשמע במו אוזני את השטויות שאמרתי.
אין לי מושג איזו משתי האפשרויות נכונה. אבל עבר עשור מאז שהקדשתי מחשבה לכל תנודה בטון של דום, וניסיתי לחלץ משמעות מכל מבט קודר.
אני אפילו לא טורחת לנסות.
"כן," אני יורה ביובש. "אני רוצה לנסוע עכשיו." ככל שנגיע מוקדם יותר לנקודות הציון, אני אשמע מוקדם מאחי. הסכמתי להשתתף במשחק שלו, אבל האצבעות שלי כבר מגרדות מהידיעה שהקול שלו ולו גם בכתב נמצא בהישג ידי, בתוך המעטפות האלה.
חוץ מזה, אם ניסע עכשיו, אצטרך לראות את דום רק עוד שבע פעמים.
אפילו פחות, אם נצליח לדחוס כמה מדינות יחד, וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות.
הבחור מסתכל עלי, ואני מנסה לא להילחץ מהמבט הביקורתי שלו. וכשאני בכל זאת נלחצת, אני מאשימה את הגרבונים המגרדים ולא את עובדה שהגוף שלי תמיד נקרע בין המשיכה אליו לבין הרצון לברוח ממנו.
דום לא עונה מיד. הוא מסיים לחלק את האפר של אחי בלי להוציא הגה. ורק כשהמכלים מונחים בערימה בתוך קופסת קרטון, והשולחן נקי, ואני עומדת ליד התיק שלי עם רגל אחת מחוץ לבית, הוא סוף סוף מדבר.
"טוב. בואי ניסע." דום חוטף את מפתחות המכונית שלו, מרים את קרטון האפר של ג'וש ופונה לעבר הדלת.
אנחנו באמת עושים את זה. אנחנו באמת עומדים לשחק במשחק המורבידי של ג'וש.
כשהמוח שלי מעכל סוף סוף את היקף הטירוף, אני כמעט מצפה שרואה החשבון האחראי והענייני יגיד שאין צורך למלא את ההוראות ככתבן וכלשונן. שהבקשה של ג'וש מופרכת במידה קיצונית, ושאנחנו צריכים לחשוב על פתרון חלופי, מעשי יותר.
בשנות העשרה שלנו דום תמיד השמיע את קול ההיגיון לנוכח התעלולים השערורייתיים שג'וש הגה. הוא לא תמיד הצליח להניא את אחי, אבל לפעמים כן.
ולפעמים ג'וש ניצח, ודום הצטרף כסייד קיק לפעילות נואלת שהוא לעולם לא היה יוזם בעצמו.
זאת אחת הפעמים האלה.
המוות של אחי היה כנראה הקלף המנצח של ג'וש, כי דום מתנהג כאילו המשאלות שלו הגיוניות לגמרי. ולראיה, הוא מוכן לנסוע למדינה השכנה ולפזר חלק מהשרידים של אחי בחברת אישה ששונאת אותו.
ומי יודע, אולי גם הוא שונא אותי.
רוב הסיכויים שאני סתם מעצבנת אותו וגורמת לו רגשות אשם, מה שרק מכאיב לי עוד יותר.
בתוך תוכי אני רותחת על ג'וש שכפה עלי את המטלה הזאת בלי הסכמתי. שהוא משתמש בצער שלי כדי לאלץ אותי לשתף פעולה עם אחד התעלולים שלו.
אבל בלב שלי יש עוד פצע פתוח, מדמם, שרוצה לעשות כל מה שרק אפשר כדי להתחבר שוב לאחי, גם אם זה דורש ממני להשתתף במשחק הדבילי שלו.
כשנגיע לחוף, נפתח את המעטפה. ואני אקרא עוד משהו שאחי כתב.
האם המסר יהיה ממוען אלי? אל דום? אל שנינו?
אבל דום ואני זה לא שנינו.
אולי היינו פעם למשך כמה שבועות לפני שנים.
כמה שבועות תמימים ומטופשים שהיו משמעותיים מדי בעיני, וחסרי משמעות בעיניו.
תמיד שנאתי את הרעיון שאני הסוד המלוכלך של דום, ואני שמחה שג'וש לא ידע מה קרה ביני לבין החבר הכי טוב שלו, ולא נאלץ לבחור צד. אני לא יודעת איך הייתי שורדת אם ג'וש היה מעדיף אותו על פני. ועוד אחרי שדום עשה לי דבר דומה.
מה שמזכיר לי...
המילים מתפתלות לי בגרון בדרך החוצה, אבל אני שואלת את השאלה שמציקה לי מהרגע שדום נכנס למכונית שלו, בדיוק כשאני נכנסתי למכונית שלי במגרש החניה של בית הלוויות. כשהוא עזב את הטקס לבד.
"אתה לא צריך לבדוק את זה עם רוזלין?" גם אם הם רבו או משהו, הוא בטח צריך לפחות לשלוח לה הודעה. "נחזור מאוחר. הגברת עלולה לדאוג."
ואם תגיד שאשתך מצטרפת אלינו, אני בחוץ, אני נודרת ביני לביני.
בשבועות שקדמו למותו של ג'וש ניסיתי לחמוק משניהם במסדרונות בית החולים, או לברוח מהחדר של אחי לעבודה ברגע שאחד מהם הגיע. ראיתי בזה חילופי משמרות, שנועדו להבטיח שאחי לא יישאר לבד לרגע. אבל בעצם הייתי פחדנית, ברחתי מהתזכורת לכך שלא הייתי מספיק טובה בשבילו.
עכשיו ג'וש איננו, והמשאלה האחרונה שלו מחייבת אותי לבלות במחיצתו של דום בלבד. אני מסרבת לעבור את הסיוט הזה בחברת הזוג המאושר.
דום עוצר בפתח המטבח, מסתובב לאט, והגבות העבות שלו צונחות בבלבול.
"לא סיפרו לך?" הוא נשמע המום.
מתברר שקרה משהו גדול. משהו שהייתי אמורה לדעת.
משהו שכולם יודעים, חוץ ממני.
אני משלבת את הזרועות על החזה ולוטשת בו מבט, לא אוהבת את זה שאני לא יודעת, אף שזאת אשמתי, כי לא הרשיתי לג'וש לספר לי שום דבר על דום.
מבטו ניתז אל האפר של אחי, ואני נדרכת לקראת המילים הבאות שהוא יגיד.
"רוזלין ואני התגרשנו."
- 4 -
שעתיים לבד במכונית הן לא פרק זמן מספיק כדי להשלים עם העובדה שדום גרוש. כשהוא הציע שניסע ביחד, סירבתי מיד, כי אין מצב שאשהה בחלל סגור עם הבחור הזה. חוץ מזה, הייתי זקוקה לזמן הזה כדי לעבד את המידע החדש, כאילו הוא משוואה.
איך ייתכן שהזוג המושלם כבר לא ביחד?
דום ורוזלין היו זוג למופת בתיכון: התלמיד המצטיין וקפטן נבחרת הבייסבול, וקפטנית נבחרת הדיבייט המהממת, שנשאה את נאום הפרידה בטקס הסיום. המלך והמלכה של נשף פתיחת השנה. הם יכלו להיות גם המלך והמלכה של הפְּרום, אם ג'וש לא היה משכנע חצי כיתה להצביע לו, כבדיחה, על חשבון החבר הכי טוב שלו. אחי לבש חליפה זהה לזו של דום, חבש פאה שחורה, והתעקש שהמלכה תרקוד איתו ואלס לפני שהחזיר את רוזלין לחבר שלה, שנראה מיואש אבל גם משועשע. הפרידה הזמנית של דום ורוזלין באותו קיץ אחרי שהוא נישק אותי ונגע בי ושכנעתי את עצמי שיש לי סיכוי עם דומיניק פרי היתה סתם תקלה קטנה בהיסטוריה המושלמת שלהם.
אחר כך הם חזרו והתחתנו בטקס יפהפה, בנוכחות שתי המשפחות. דום התחיל לעבוד במשרד רואי חשבון, ורוזלין נרשמה ללימודי משפטים.
את המידע הזה קיבלתי מג'וש, שסיפר על החיים של החבר שלו כאילו היו מסע מושלם בכדור פורח. בלי מהמורות או רוחות עזות. מסלול ישיר לשחקים.
ועכשיו הם גרושים.
"מה נסגר?" אני ממלמלת לעצמי, ולא בפעם הראשונה, או אפילו העשירית.
אני פשוט לא מבינה מה קרה שם. וכדי להבין, אצטרך לשאול את דום.
לא יקרה.
אם ג'וש היה כאן, הייתי מחלצת ממנו את כל הפרטים.
או שלא.
אחרי שאני חונה ברחוב המוביל לטיילת של רהובּות, אני עוברת על ציר הזמן. דום אמר שהם התגרשו. זה לא משהו שקורה בתוך שבוע. זה תהליך ארוך, ואין סיכוי שהם הסתירו אותו מהחבר הכי טוב שלהם.
זאת אומרת שג'וש ידע לפני שהוא מת ולא סיפר לי.
למה הוא לא אמר שום דבר? האם אני עד כדי כך מנותקת מהמתרחש בחייהם של האנשים שגדלתי איתם?
אבל זה בדיוק מה שרציתי.
אני שומעת דפיקה בחלון וצווחת בבהלה.
דום עומד ליד דלת המכונית שלי בהבעה לא ברורה. מתחשק לי להישאר במקום ולגרום לו לעמוד שם כמו סוטה עד שאצליח להסדיר את המחשבות.
אבל אז הוא מרים מעטפה.
דלאוור
הצורך לדעת מה אחי כתב גובר על הכול.
ג'וש עוד לא נעלם. הוא נמצא במעטפה הזאת, וגם במכל הזכוכית שאני חוטפת ממושב הנוסע.
כן, ג'וש ישב לידי.
וכן, ניהלתי איתו כמה שיחות חד צדדיות בדרך.
אני פותחת את הדלת והיא כמעט נכנסת ברגל של דום, אבל השמוק מצליח להתחמק.
"בואי." הוא מתקדם ואני בעקבותיו, מנסה לא להתכווץ עם כל צעד בגלל הכאב בבהונות. הייתי צריכה להתעקש שנעבור קודם במלון שלי, כדי שאחליף בגדים ונעלים, אבל דעתי היתה מוסחת בגלל מילה אחת שקיפצה לי בראש.
גרושים.
עכשיו אני הודפת אותה, ומשלימה עם העובדה שאני לא יכולה לעכל את המידע החדש על דום ברגע זה. חטפתי יותר מדי מכות היום. בשלב זה אני מסוגלת להתמקד אך ורק בפיזור האפר המגוחך הזה.
כשאנחנו מגיעים לשביל המוביל לחוף, אני חולצת את נעלי העקב ונאנחת בהקלה כשהחול מחבק את כפות רגלי הדואבות.
כשדום שומע את הצליל הוא מסתובב וסוקר אותי מלמעלה למטה. "יש בעיה?"
טוב לדעת שגניחות העונג שלי נשמעות כמו גניחות כאב. "כן, הפרצוף שלך."
בום. סטגדיש. להגנתי ייאמר שאני רעבה ולא השתכרתי, כך שהכישורים הקומיים שלי לא במיטבם.
השמש נמוכה וקופחת על הגב שלנו. בחוף המערבי זה נחשב לשקיעה יפה. אבל אני לא מעוניינת בתפאורה ציורית, כי אז היו כאן הרבה יותר אנשים. כרגע יש רק דייג אחד, מישהו מכורבל בשמיכה שיושב על החוף בשמיכה עם ספר, ומישהו שחולף על פנינו בריצה. דום פונה בכיוון הנגדי, הרחק מהצופים הפוטנציאלים, וכשהוא נעצר אני מתקרבת אליו, אבל לא יותר מדי.
"מוכנה?" הוא מרים את המכתב, והרוח המלוחה מנסה לחטוף את המעטפה הדקה מבין אצבעותיו.
אבל שום דבר זניח כמו רוח קלה לא יגבר על איתן הטבע המכונה דומיניק פרי.
"תפתח." אני מצמידה את ג'וש לחזה, לוטשת מבט אל מכל הזכוכית ומנסה לדמיין את קולו כדי לא לשמוע את הבחור שמקריא את מילותיו האחרונות.
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לדלאוור!
דום ממש גרוע בהקראת סימני קריאה אבל אני חושדת שיש שם סימן קריאה. ג'וש אהב לטעון את המסרים שלו באנרגיה.
קו הגבול המדינתי כל כך קרוב, ובכל זאת לא הספקתי לחצות אותו. תודה שהבאתם אותי הנה. אני מת על האוקיינוס. על המים שמשתרעים עד קצה האופק, עד אינסוף. כל חוף שביקרתי בו הזכיר לי כמה קטן אני לעומת העולם, אבל גם כמה מזל יש לי שאני זוכה לראות נוף מעורר יראה.
אני מצטער על הרגשנות, אבל המכתבים האלה הם הדרך הכי טובה להתבכיין קצת.
אני רוצה שתיקחו אותי לשחות. כן, אני יודע שאתם אנשי בריכות, אבל אני רוצה שתתפרעו קצת. תנו לגלים לסחוף אתכם. תנו לגלים לקחת איתם את האפר שלי.
ואז, כשאני איעלם, תמצאו את הבר הכי קרוב ותשתו בירת דוגפיש הד מהחבית, ותרימו כוס לזכרי, כמובן!
תצטלמו ותנסו לחייך בשבילי.
באהבה,
ג'וש
דום מקפל את הדף לאט, מחזיר אותו למעטפה ותוחב אותה לכיס הז'קט. כל אותו הזמן הוא ממשיך להשקיף על המים.
אני מרכינה את הראש ורואה מה אני לובשת. מתחת למעיל הצמר נמצאת השמלה השחורה הלא מחמיאה, ומתחתיה הגרבונים הזוועתיים, שעכשיו מתברר שיש להם חור גם בבוהן.
אני מתה להיפטר מהם. למרות הקור החורפי, מתחשק לי להוריד את הבגדים, לזרוק אותם למים ולא לראות אותם שוב לעולם.
אבל שאר הבגדים שלי נמצאים במלון בפנסילבניה, ואני לא מתכוונת לנהוג שעות בחזייה ותחתונים ירוקים. יש לפחות שני תאי אגרה בדרך, ולא מתחשק לי לעשות את היום לעובדים.
אבל אני יכולה להיפטר מהתלבושת המדכאת הזאת לרגע. לקלף מעלי את מחלצות הלוויה הנוקשות והמגרדות.
"טוב, ג'וש. הגיע הזמן לשחות." אני מניחה את מכל האפר ליד הנעלים שלי, פושטת את הז'קט ומרימה את אמרת השמלה.
"מה את עושה?" אני מרגישה את העיניים של דום נעוצות בי, אבל מתעלמת מכובד המבט שלו ומסירה את השמלה מעל הראש בתנועה אחת מהירה.
"מתנהגת כמו אחות טובה, כמובן." אני מקלפת את הגרבונים מהרגליים ורועדת ברוח החורפית שעושה לי עור ברווז. הטמפרטורה עוד לא ירדה מתחת לאפס, אבל זה לא נעים.
"לא כתוב שום דבר על שחייה בעירום." אני מזהה משהו בדיבור של דום, מתח מסוים במיתרי הקול. כאילו הוא כועס.
למי אכפת? הוא ראה את הכול.
והחליט לא לבזבז עלי את הזמן.
אני מסיטה את השיער מהכתף בתנועת יד מבטלת ומרימה את ג'וש. "אני לא מתפשטת, סוטה. אבל אני גם לא מתכוונת לשבת בבר בשמלה רטובה. אז אלתרתי בגד ים. תצטרף או אל תצטרף. עדיף שלא."
"אפשר לחזור בקיץ."
ולהוסיף עוד פגישה עם דום? לא נראה לי.
"תעשה מה שאתה רוצה." אני צועדת בנחישות לעבר הגלים העדינים ולא מעיפה אפילו מבט אחד לאחור.
מתחשק לי לרוץ. לצלול פנימה כדי שלא אוכל לסגת. אבל אם אעשה את זה, הריאות שלי יתכווצו ואני אחטוף התקף נוסף, הפעם כולל טביעה.
ואז דום יצטרך לעשות לי החייאה.
אני מתעלמת מהעובדה שהפטמות שלי מתקשות והעור שלי מתחמם. זאת הרי סתם תגובה גופנית למחשבה המבחילה הזאת.
וכך, כשהריאות הרגישות שלי בראש מעייני, אני נכנסת למים הקפואים. אצבעות, כפות רגליים, קרסוליים, שוקיים. כל מפגש עם מי הקרח עוקץ עד כאב, אבל משום מה אני מצחקקת.
אני מרגישה שהמים מטהרים אותי. מקהים את אי הנוחות שהרגשתי כל היום. שוטפים מעלי את המשקע הדביק של גילויי האהדה המאולצים.
האוקיינוס מתפשט לכל עבר, מאפיל בשמש השוקעת. אני מדמיינת שאני מתמזגת במרחבי הדיו העצומים.
ככה מרגישים כשמתים?
אני מקווה. אני מקווה שלג'וש לא כאב בסוף. שהוא לא פחד.
אני מקווה שהוא ראה בזה הרפתקה נוספת.
"אל תיכנסי עמוק מדי." הקול המצווה קורע אותי מתוך ההרהורים השלווים, ורסס של מים קרים דוקר את עור הירכיים החשוף שלי. דום נכנס למים.
והוא לא עושה את זה לאט. הוא מסתער. וכשאני מסתובבת כדי לצעוק עליו שלא יגיד לי מה לעשות, אני נחנקת ולא מצליחה להוציא הגה.
שכחתי. לאורך השנים רדף אותי חלום חוזר שבו הייתי שוב בזרועותיו של דום, הגוף שלו צמוד לגוף שלי, ומשהו דמוי אהבה מרצד בעיניו. החלום הזה נולד מתוך הלילה המשותף שלנו.
חשבתי שלמרות שאני שונאת אותו, לעולם לא אשכח את זה.
אבל שכחתי. ועכשיו אני מבינה שהחלום היה רק זיכרון מעורפל מסבך שלם של רגשות.
הוא עומד באור הדמדומים הגווע, מוצק ומפתה.
לבוש בתחתונים בלבד.
אבל הם לא שחורים. או אפורים. או ירוקים. או כל צבע אחר, משעמם ואחראי, כפי שהייתי מצפה.
"מה זה?" אני מצביעה על המפשעה שלו ביד שלא מצמידה את השרידים של אחי לחזה.
דום מקמט את מצחו ונוטע את ידיו בקימור המותניים המדויק שלו. עיני נמשכות אל העור המתוח מעל הגומי. הקוביות מלפני שבע שנים נעלמו, אבל הבטן עדיין מוצקה וחטובה ו...
אסור לי לבהות בה.
"את צריכה שיעור באנטומיה גברית?" הוא שואל.
"אתה לובש תחתונים צבעוניים!" אני צווחת מרוב תדהמה וקור.
הקמטים במצח שלו מעמיקים. "אני לובש תחתוני בוקסר גבריים שנקנו במחלקת גברים. אני מניח."
"אתה מניח?"
"ג'וש נתן לי אותם."
ברור. מתאים לאחי לתת לחבר שלו, בעל התחתונים השחורים, תחתונים ורודים עם דוגמה של אננסים.
ודום לא רק שמר את התחתונים, אלא גם לבש אותם ללוויה.
אני לא מעוניינת להתעמק ברגשות שהעובדה הזאת מעלה בי. במקום זה, אני מנסה להיות המבוגרת האחראית.
"אז מה הנוהל? יש עוד הוראות?"
דום לא עונה מיד. המים מגיעים לו עד הברכיים, והוא לא זז ולוטש בי מבט בעוד הגלים הולמים בשוקיו. ידיו נחות על רצועת העור הקטנה, שנראית מתוחה אבל רכה, וכנראה מלוחה עכשיו באוויר האוקיינוס...
אני רוצה עוד מהקהות המטהרת שמי האוקיינוס העניקו לי, ונכנסת עוד יותר עמוק. הגלים דוחפים ומושכים אותי, כאילו דורשים שאמשיך. כאילו האוקיינוס רוצה שאהיה חלק ממנו.
זה אחד המקומות שג'וש ינוח בו.
הגיוני שהוא בחר במסה שמתנועעת בלי הפסקה. אחי לא נח לרגע בחייו למה שהוא יעשה את זה אחרי מותו?
אני טובלת את היד במים המסתחררים סביב ירכי ומרימה את האצבע, מורחת את הנוזל המלוח בתפר שבין השפתיים. אני חורצת לשון בידיעה ברורה שזה לא היגייני, אבל יש לי צורך להכניס קצת אוקיינוס לתוכי. לבדוק אותו, כביכול כדי לוודא שהוא בטוח, ובעצם כדי לחקוק בזיכרון כל דבר שקשור במקום הזה. להשתמש בכל החושים כדי לא לשכוח לעולם איפה ג'וש נמצא.
"בזמנך החופשי," אומר דום, מקרוב הפעם.
אני לא רוצה שהקול שלו יהיה חלק מהזיכרון הזה. הוא יהיה כאן לידי בכל אחת מהפרידות. הצל של דום יעיב על כל אחד מהרגעים האחרונים שלי עם ג'וש.
למה לא שלחת אותי לבצע את המשימה הזאת לבד? לא סמכת עלי?
יכולתי לעשות את זה. הייתי עושה את זה למען ג'וש.
"תעמוד כאן." אני מצביעה ימינה. "אני רק רוצה... לשחרר אותו."
לשחרר אותו. זה נשמע כל כך קל.
דום נעמד לידי בלי להתווכח, והגוף שלו מקרין חום שעומד בסתירה גמורה לקיפאון בפלג הגוף התחתון שלי. אני מקלפת את מכסה הראברמייד, ורוח האוקיינוס כבר מתחילה לסחרר את השרידים של ג'וש.
"אני אתגעגע אליך." הקול של דום יציב לעומת הידיים הרועדות שלי.
אני מסתובבת כדי שג'וש יעוף עם כיוון הרוח ולא בחזרה אלינו. אני מקרבת את המכל אל פני המים ושופכת אותו אל הגלים העדינים, מתכוננת לצפות בחלקיקים של אחי מתמזגים עם האוקיינוס המלכותי.
אבל המניאק צף.
"אתה צוחק עלי," אני מסננת.
דמיינתי רסס יפהפה ומנצנץ של חלקיקי אבק ומי מלח, ובמקום זה אני רואה משהו דומה לכתם של מי שפכים על הגלים.
"זה אמור להיות יפה, ג'וש," אני מתמרמרת. "הייתי אמורה לפרוץ בבכי. אתה לא יכול פשוט להתמזג עם האוקיינוס כמו שרצית?"
"הוא יתערבב עם הזמן," מסנן דום.
"או שהוא יישטף לחוף והשחפים יחרבנו עליו. תשקע כבר, טמבל!" אני מנסה להטביע את השאריות של אחי במים המסתחררים סביבנו. אולי אני אמורה להיגעל, אבל היום הזה היה כל כך הזוי, שאיבדתי כל קנה מידה. המצפן המוסרי שלי התקלקל. אם היה לי כזה. ואם כן, ספק אם אצליח לתקן אותו.
"חשבתי שזאת פעילות משותפת," אני מתפרצת על הבחור הסטואי שעומד לצדי. "אתה עוזר לי לערבב אותו? או שתעמוד שם בתחתונים ורודים ותיתן לי לעשות את כל העבודה השחורה?"
דום מהסס עוד רגע. ואז ידיו הגדולות מצטרפות לידיים שלי ומשקיעות את האפר במים.
"תודה." זה נשמע עוקצנית.
אם ג'וש רצה שאפגין זקיפות קומה ועצבות אוהבת, הוא לא היה צריך לזווג אותי עם השמוק הזה, לבקש שאפזר את האפר שלו באוקיינוס ואז לצוף כמו אידיוט.
אחרי הרבה ערבובים ודחיפות, כשהאפר של ג'וש סוף סוף מתמזג במים הקפואים, אני לא מרגישה את הידיים, העצבים שלי מרוטים ואני זקוקה למשקה.
מזל שגם זה היה חלק מהמשאלה. כאילו ג'וש ידע שהמטלה הראשונה תהפוך את השנייה להכרחית. אני מזדקפת ומדשדשת בחזרה לחוף, בקושי מרגישה את הרגליים.
"בוא נמצא בר."
- 5 -
יש המון ברים ברהובּות, אבל רבים מהם סגורים למשך החורף. בסוף אנחנו מוצאים בר מסעדה סמוך לכמה מלונות.
"יש לכם דוגפיש הד מהחבית?" אני שואלת את הברמן כשאני מתיישבת על כיסא העור המזויף. הריפוד חורק כשאני מתמקמת, כי התחתונים שהסבתי לבגד ים הרטיבו את התחת של השמלה שלי. רטיבות בתחתונים הגרסה הלא סקסית.
"בטח."
הגבר הלבן בגיל העמידה שמוזג לנו בירה מנסה להפגין עניין בביקור שלנו, אבל השעמום ניכר בעיניו. "איזה בירה אתם רוצים?" הוא מצביע על הלוח השחור מאחוריו, ואני רואה שלושה סוגים של בירות מהמבשלה המקומית.
דום מניח את גופו הארוך על כיסא הבר הסמוך לשלי ומעווה את פניו. הוא לובש מכנסיים שחורים, ואני רואה שגם הם ספוגים במים.
הבד נצמד לאזורים מסוימים...
אני מטלטלת את הראש כדי לסלק את המחשבה ומנופפת בידי לעבר תפריט הבירות.
"תבחר."
דום בוחן את הלוח, ואני תוהה אם הברמן יסלק אותנו אם אתחב מפיות קוקטייל לצווארון השמלה כדי לספוג את הלחות.
"'ניינטי מיניט אַיי פי אֵיי," אומר דום.
"גם אני." אני מחליטה לגנוז את תוכנית הניגוב עד שלקוח נוסף יגיע ויסיח את דעתו של הברמן. הוא מוזג לנו שתי כוסות של נוזל שחור תוסס ומניח אותן על תחתיות של דוגפיש הד עם לוגו הכריש.
אחרי שהברמן מגיש לנו את הכוסות הוא ממשיך בענייניו, ואנחנו מהססים לפני הלגימה הראשונה.
אנחנו אמורים להרים כוסית.
ג'וש דרש את זה במכתב שלו.
הבעיה היא שאין לי מילים. הן תקועות עמוק בחזה שלי, ואני לא מסוגלת לחשוב עליהן, לא כל שכן לבטא אותן.
דום לוקח כוס אחת ודוחף את השנייה לעברי. אני מרימה את הכוס הקרה בנוקשות, ומצטערת שזאת לא כוס תה חם.
או ג'ין.
דום מכחכח בגרון ומרים את הכוס. "לזכר ג'וש. חבר טוב. ואח טוב."
"זהו?" אני מזדעפת. אם הייתי יודעת שהברכה שלו תהיה רדודה כל כך, הייתי מברכת בעצמי. "יש לי משהו יותר טוב." אני נועצת מבט בעיניו הכהות של דום, וסוף סוף מצליחה לפלוט כמה מילים אוהבות בלי להתרסק לרסיסים. "לג'וש. החבר הכי טוב. האח הכי טוב."
אם אינני טועה, השפתיים של דום מתעקלות במעין חיוך. לפני שאני מספיקה להבין מה קורה הוא משיק את כוסו בכוסי, מוריד לגימה ענקית ומנסה לא להקיא כשהטעם המריר מכה בלשונו.
נגמר. מילאנו את ההוראות.
אני מטיחה את הכוס בחוזקה על גבי הדלפק והודפת אותה לעבר דום. "בשבילך." אני מנופפת לברמן ומזמינה ג'ין אנד טוניק. כשהוא מסובב את הגב כדי למזוג לי, אני מציצה הצדה ותופסת את דום מסתכל עלי. "מה?"
הגבות שלו מתקרבות זו לזו. "למה הזמנת בירה אם לא רצית?"
"כי זה מה שג'וש רצה. ואני לא מתכוונת להיפסל בגלל הפסד טכני."
"להיפסל?"
"כן, להיפסל. להפר את הכללים. איך שלא תקרא לזה." אני שולחת אצבעות אל הז'קט שדום תלה על הכיסא לצדו. הז'קט שבו נמצא המכתב שג'וש ייעד לדלאוור. "אמרתי לך שאני מתכוונת לבצע את המשימות, אז אני מבצעת אותן. מה שמזכיר לי..."
הברמן מניח לפני כוס מלאה באלכוהול צלול ומבעבע, ואני מרימה את היד רגע לפני שהוא מתרחק.
"אתה יכול לצלם אותנו?" אני מושיטה לו את הטלפון שלי. הוא מושך בכתפיו ולוקח אותו.
"תחייך, טמבל," אני מסננת לעבר דום ולובשת הבעת שמחה מזויפת רגע לפני שהפלאש מבזיק. הברמן מחזיר לי את הטלפון ואני מודה לו ותוהה למה הרגשתי צורך להעמיד פנים שאני מאושרת. הרי אף אחד לא יראה את התמונה הזאת. לא תהיה שום מצגת.
ג'וש לא יציץ פתאום מהקבר ויבחן את הביצועים שלנו.
כדי להסיח את דעתי מהתזכורת הנוספת למותו של אחי, אני שותה את הקוקטייל בהנאה, מתענגת על טעם האורנים שמשתלט על הלשון שלי.
"לא היית נפסלת," אומר דום בתגובה להערה הקודמת שלי. "זאת לא תחרות."
התגובה היחידה שאני מוכנה לתת לו היא "המממ." ברור שמבחינתו זאת לא תחרות.
בעיניו מדובר במחויבות, כמו כל דבר אחר בחיים שלו. הוא מסתובב עם רשימת מטלות בלתי נגמרת, שצריך לבצע בהצלחה ולסמן בווי.
אז איך גירושים משתלבים ברשימה הזאת?
בדרך הלוך שברתי את הראש ולא הצלחתי למצוא תשובה. המוח שלי לא הצליח להרכיב משפט מתקבל על הדעת מצירוף המילים "דום" ו"גירושים". כמי שתמיד פותר בעיות, דום לא היה נותן למשהו גדול כמו הנישואים שלו להתקלקל. דום שאני מכירה היה עושה הכול כדי להימנע מגירושים.
אולי הוא כבר לא דום שאני מכירה.
לא סביר. היום הוא הראה שהוא עדיין שתלטן ותמיד מציית לחוקים.
אז למה הם התגרשו?
המחשבה לא מניחה לי, והג'ין משחרר את חרצובות לשוני.
"אז אתה ורוזלין נפרדתם."
החלפת נושא עקומה למדי, אבל דום מן הסתם לא ציפה למשהו אחר.
"כן." הוא מסתפק בהברה אחת, לוגם מהבירה ולוטש מבט בבקבוקים הצבעוניים המסודרים מאחורי הברמן.
"נמאס לה מזה שאין לך מקום לפלאג בתחת בגלל המקל?"
דום כמעט נחנק מהבירה והולם באגרוף על הדלפק כדי שלא יקדים קנה לוושט. "מאדי!" הוא פולט לבסוף.
"מה?" אני מסתירה את החיוך המרושע מאחורי שפת הכוס. "אני רק שואלת."
הוא נוהם משהו מתחת לאף, וזה נשמע כמו קללה. אני גאה ביכולת שלי לחלץ ממנו שפה לא אחראית.
ככה הוא קרא לזה בצעירותנו. שפה לא אחראית.
דום תמיד נזף בג'וש ובי כשקיללנו בנוכחות התאומים, ואמר שהוא לא רוצה שהם ילמדו שפה לא אחראית. ג'וש היה צוחק, אני הייתי מתנצלת, וכשדום הפנה את הגב, המשכנו לקלל אחד את השני בתנועות שפתיים מול עיניהם של אדם וקרטר המצחקקים.
רוזלין לא ננזפה כי היא אף פעם לא גידפה.
כשדום מתאושש מחוויית הכמעט מוות מבירה והלחיים האדומות שלו חוזרות לצבען הטבעי, הוא פונה לעברי. הרגליים שלו ארוכות כל כך, שהברכיים נתקלות בכיסא שלי ומנדנדות אותי, עד שנשפך לי קצת ג'ין מהכוס.
"מצטער." זה לא נשמע ככה.
אני מזעיפה פנים ומלקקת את האלכוהול מעורי, כדי לא לבזבז שום טיפה מהחומר שאמור לעמעם את הכאב שלי הלילה.
העיניים שלו עוקבות אחרי תנועות הלשון שלי, מן הסתם שופטות אותי על ההתנהגות הפרימיטיבית הזאת, כשיש מפית ממש ליד המרפק שלי. אבל המפית מיועדת להיכנס לתוך החזייה ברגע שאגמור את המשקה.
"אז תגיד." אני רוכנת לפנים ומחזירה את אור הזרקורים אל דום והפאשלות שלו. "איך קרה שהפֵּרים המושלמים כבר לא ביחד?" כדי לעצבן אותו עוד יותר, אני מקפידה לפוצץ את ה פ'.
דום בוחן אותי ולוקח עוד לגימה זהירה. הוא בולע, וסוף סוף עונה.
"לפעמים קורה משהו גדול, שגורם לך להסתכל על החיים ולהבין שאתה לא חי אותם כמו שצריך," הוא אומר ומסתכל לי בעיניים. "שנתת למשהו להימשך יותר מדי זמן."
"רגע. רגע, רגע, רגע." אני מנופפת ביד מול הפרצוף המעצבן שלו ומנסה להסיט את המבט שלו ממני. "אתה רוצה להגיד לי שהתגרשתם אחרי שג'וש מת? מה, חתמתם על המסמכים בשבוע שעבר?"
דום מנענע בראשו לאט. "חתמנו לפני כמה חודשים. הדבר הגדול היה האבחנה שלו. בגללה הבנו שאנחנו חייבים להתגרש."
המידע נספג במוחי כמו שמי המלח נספגו בתחתונים שלי, ואני משלימה עם שניהם למרות הקושי.
אני מנופפת לברמן עד שהוא מכניס את הטלפון לכיס ושם לב שאני מצביעה על הכוס הריקה שלי בשתי אצבעות. כשהג'ין בדרך, אני מרשה לעצמי להתעמק בווידוי של דום.
"אתה רוצה להגיד לי שאף אחד לא בגד באף אחד? שניכם פשוט החלטתם שזה לא עובד?" אני נזהרת שהקול שלי לא יסגיר שום רגש, בטח ובטח כשאין לי מושג מה אני מרגישה.
"משהו כזה." דום מרים כתף שרירית, שומט אותה ולוקח עוד לגימה ארוכה הבירה.
הוא כל כך נונשלנטי. באיזו קלות הוא מנער מעליו מערכת יחסים של שנים. מערכת יחסים שהרסה אותי בגיל תשע עשרה והשאירה צל של תיעוב עצמי, שמלווה אותי עד היום.
"סוף עידן," אני מפטירה, בלי שום צער.
איך אני יכולה להצטער, כשאני הייתי הכתם הגדול של העידן הזה?
לילה אחד ויחיד שבו דומיניק פרי היה אסיר תודה כל כך למאדי סנדרסון הקטנה והנואשת (או פשוט ריחם עליה), והעניק לה אורגזמה ממיסה. האורגזמה הראשונה שלי. חוויה מינית ששינתה את עולמי, וכנראה הגעילה את דום כל כך, שהוא חש צורך להציע נישואים למישהי אחרת כבר למחרת.
לא מספיק שהוא דחף לי אצבע למטה, אחר כך הוא עשה לי איתה אצבע משולשת.
זה היה עד כדי כך נורא, שהוא העדיף נישואים נטולי אהבה?
הברמן מניח לפני שתי כוסות של ג'ין אנד טוניק, ואני מורידה את הראשונה מיד ושולחת יד אל השנייה.
בתגובה, דום לוקח עוד לגימה מהבירה. הלגימה האחרונה בכוס.
אני מצפה שהוא יהדוף את הכוס הנוספת שכפיתי עליו ויבקש מים. זה מה שעושה אדם אחראי, שצריך לנהוג לפנסילבניה אחר כך.
אבל דום מרים את הכוס שבקושי נגעתי בה ולוגם. דחף מרושע משתלט עלי, ואני מרימה את היד ושוב מזמינה את הברמן.
עושה רושם שדומיניק פרי ואני עומדים להשתכר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
