המטרה: למגר מהרשת את אמני הפיתוי. האמצעי: לחשוף אותם כגברים הרעילים שהם
האמת היא שבכלל לא הייתי חולמת להיכנס לחור הארנב של אמני הפיתוי החדשים, אלמלא מה שקרה ביום ראשון האחרון. אין לי מושג למה זה קרה דווקא באותו היום, האם חגגו ברחבי העולם את יום הדושים הבינלאומי, או שמשהו בזווית החזקה של השמש פשוט הוציא מהחורים את כל הטמטום האנושי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כל מה שאני יודעת זה שרגע אחד עוד ישבתי על כיסא פלסטיק דביק במרפאה מדכאת בהרצליה וחיכיתי לתור שלי לבדיקת גסטרו. ישבתי וחשבתי מחשבות מרות על כיס המרה שלי, כשפתאום עלו לי על המסך ברצף כמה סרטונים של קואוצ'רים לגבריות ולהצלחה עם נשים. והסרטונים האלו היו כזה זבל טהור שהם מיד השכיחו ממני כל דבר אחר.
הסרטון הכי גרוע שראיתי שם היה של קואוצ'ר ידוע שנקרא לו לצורך העניין מ’. בחור כבן 30 עם פנים בלתי זכירות, שהתחיל, כמו כולם, בתור מאמן למוטיבציה ולהצלחה בחיים, רק שבזמן האחרון החליט להרחיב את הפעילות ולהיות גם אמן פיק-אפ, שזה אחד הטרנדים הכי חזקים בטיקטוק.
מה זה אמני פיק-אפ? לרוב מדובר בבחורים צעירים וקולניים מאוד, שמעלים סרטונים שבהם הם מלמדים בחורים אחרים איך להיות גבר-גבר ואיך להשיג כמה שיותר נשים. בסרטונים שלהם הם נותנים לבחורים הביישנים שיושבים בבית טיפים בשלל נושאים, כמו איך להתחיל עם הבת הכי יפה במועדון, איך לפנות לבחורה כשהיא כל הזמן מוקפת בחברות שלה, וכמובן הלהיט הבטוח - איך להצליח להזרים את הבחורה לסקס. הייתם מצפים שהם ייחשבו לקוריוז נלעג, הרי מי מדבר על נשים בשנת 2023 כאילו שהוא טום קרוז בסרט “קוקטייל”? אבל לא. למשפיעני הדייטינג האלו יש קהל עצום של עוקבים.
רואים על הגברים האלו שהם חולץ פקקים מניפולטיבי ועלוב מזן ה"אני אוציא ממך את המין". מרגישים את זה בדרך שבה הם מנסים להזרים אותך לראות את אוסף הסוקולנטים שלהם, כאילו שמעולם לא ראית קקטוס
כבר אי-אפשר לפתוח את האפליקציה בלי להיחשף ללפחות עשרה יועצים כאלו, שמסבירים לבחורים צעירים שנשים רק אומרות שהן רוצות את הגבר הרגיש והטוב; בפועל הן מעוניינות ב"באד בוי", ואם אתה רוצה להיות כזה - תירשם לערוץ היוטיוב שלי. אבל מה שראיתי בסרטון המזעזע של מ’ באותו יום - זה כבר לקח את זה לשלב הבא. הסרטון מתחיל במשפט הבא: "אתם רוצים לשכב עם הבחורה כמה שיותר מהר". ככה, ישר, בלי הקדמות ובלי שלום-שלום. כולנו גברים ולכן הדבר הראשון במעלה מבחינתנו זה להעמיס במהירות כמה שיותר מהחורים המפטפטים האלו, שמכונים בטעות גם נשים. "ואגב, אם תבדקו את זה", הוא המשיך, "ובדקו את זה, בדרך כלל צריך לבלות עם הבחורה בין שבע לעשר שעות עד שאתם נכנסים איתה למיטה". כדי להוכיח, מ’ העלה טבלה "מדעית" שמאשרת את הקביעה, עם החישוב: דייט ראשון - שעה וחצי, שיחה בטלפון - חצי שעה, עוד שני דייטים - פעמיים שעתיים, שיחת וידיאו - 40 דקות.
בהתחלה חייכתי לעצמי, כי מה זו השטות המטורפת הזו? שבע שעות כדי להצליח להשכיב אותה? אישה היא מתכון של חיים כהן ברשת? צריך רק להכניס אותה לתנור לשבע שעות והיא מוכנה ונימוחה לאכילה, כמו טבית? ומה קורה אם השקעת את שבע השעות הנדרשות ובכל זאת היא לא נופלת למיטתך? מה תעשה אז, תתבע אותה על אובדן שעות עבודה?
ובעיקר, וזה העניין עם הגורואים לענייני נשים האלו, כל כך נמאס מהגישה הזאת שרואה בבחורה מישהי שצריך להערים עליה כדי שתיתן לך מין. ערב קיץ סקסי וחמים, יושבת מולך יפהפייה בשמלת קיץ, ובמקום ליהנות מהשיחה ומהמתח המיני כמו גבר ששווה להתאהב בו, כל מה שאתה רואה זה מישהי שדוגרת על ביצת זהב יקרה בשם סקס ושאתה צריך לבצע עליה מוב כדי לקחת אותה ממנה? למען השם, נשים הן כולה בני אדם, לא צריך לשקר לנו, למרוח אותנו במחמאות ובמסעדות יוקרה כדי שניתן לכם את זה. צריך פשוט להיות מספיק סקסי כדי שנרצה.
במהלך חיי הארוכים ישבתי אינספור פעמים מול גברים שאוחזים בגישה המטופשת הזאת, ומה אני אגיד, ב-99 מקרים מתוך מאה רואים עליהם שהם חולץ פקקים מניפולטיבי ועלוב מזן ה"אני עוד אוציא ממך את המין". רואים את זה במבטים הבולעניים שהם שולחים למחשוף שלך כשהם חושבים שאת לא רואה, מרגישים את זה בדרך שבה הם מנסים להזרים אותך לראות את אוסף הסוקולנטים הענק שהם מגדלים בדירה שלהם. כן, כאילו שהרגע הגחת לאוויר העולם ואף פעם לא יצא לך לראות קקטוס.
10 צפייה בגלריה
בהתחלה חייכתי לעצמי, כי מה זו השטות המטורפת הזו? שבע שעות כדי להצליח להשכיב אותה?
(איור: הילית שפר)
"דרך נוספת", המשיך מ’ בסרטון המאלף, זה לדבר בלשון "אנחנו" בעתיד. למשל, אם יצאתם לכמה דייטים ואתם יודעים שיש הופעה שעומדת להתקיים בעוד כמה חודשים, דברו על זה בסגנון של "בואי נלך לשם", כלומר בואי נתכנן משהו עתידי. “זה גורם לבחורה להבין שאתם עומדים להישאר שם איתה גם אחרי שתשכבו".
ופה כבר הבנתי שזה לא מצחיק. זה אשכרה רעל טהור ונוזלי. כי זה דבר אחד לספור שבע שעות של השקעה באישה ואז לצפות למטר של סקס מלבלב, ודבר שונה לחלוטין לייעץ לבחורים לשקר לאישה ביודעין. זה לא שגברים לא עשו את זה בעבר, הדוש מהעתיד הוא פיצ'ר ותיק בתחום הדייטינג. כבר בדייט השני הוא ידבר איתך על איך בא לו לקחת אותך בקיץ לפריז, או יסתכל עלייך בעיניים נוצצות מיין וממניפולציות ויגיד "תראי שבסוף תהיי אשתי". היום רוב הנשים כבר יודעות שגבר כזה אמין בערך כמו חבילת קלפי טארוט, אבל מה יקרה כשבחור בן 17 יישם את הטיפ? מה יקרה כשהוא ישקר לבת גילו במצח נחושה ויגיד, "בא לי לקחת אותך בנובמבר להופעה של טונה ורביד פלוטניק" למרות שהוא יודע שאחרי הסקס הוא יחזור לפנטז על זו שהוא באמת מאוהב בה? האם זה בסדר שאיזה צלופח שמת להביא את המכה בטיקטוק יבצע בבנים שלנו שטיפת מוח?
נכון, אמני פיתוי תמיד היו ותמיד יהיו פה. הם כמו ג'וקים, שנעלמים בחורף ואז מגיעים למשולש של הכיור ביום הראשון בקיץ. כבר בשנות האלפיים המוקדמות ישראל כולה סערה מהעצות המבזות של "המרכז לאמנות הפיתוי", ובעיקר מהחניכים של המרכז הזה שהטרידו נשים בכל פינה בעיר. כולנו זוכרות לפחות פעם אחת שבה ניגש אלינו חניך כזה, שקיבל פקודה מהמדריך להתחיל עם כל מה שזז בסנטר. בדרך כלל זה היה ילדון ביישן ורזה בסקיני ג'ינס שממש לא החמיאו לרגלי הסלרי הדקות שלו. משפט הפתיחה היה תמיד מחריד, משהו כמו "שתדעי שהגופייה שאת לובשת לא מתאימה לך לצבע השיער". זה מה שהמדריך הטמבל שלהם לימד אותם, שהדרך להשיג אישה חייבת לעבור בעלבון.
אנחנו זוכרות גם את אחד מאמני הפיתוי של התקופה ההיא, נקרא לו ס’, שהייתה לו החוצפה להצהיר על עצמו שהוא גבר דומיננטי שמשיג את הנשים הכי יפות, ולהיראות במקביל כמו העיסה הלבנה שנשארת בטוסטר אחרי שמכינים טוסט גבנ"צ. במילים אחרות, אמני הפיתוי של פעם היו די בדיחה. אף אחד לא באמת האמין ש-ס’ או הילד המבוהל שמעליב אותך בסנטר באמת מעמיסים דוגמניות בשופלים.
אבל אמני הפיק-אפ של היום? הם כבר משהו אחר לגמרי. הרבה מהם נראים טוב, וגם אלה שלא למדו להתגלח ולעטות על עצמם בגדים של נער ליווי לטיני - חולצת כפתורים פתוחה עד למטה ונעלי מוקסין. ומעבר למראה, הם גם חרוצים ונחושים. כמו רוב הבחורים מדור ה-Z, גדלו על העיקרון הזה שאם אתה לא מגלה חוש יזמות ועובד עד צאת הנשמה עד למיליון הראשון שלך - אתה לא שווה כלום. וככה, כשהם מצוידים בביטחון עצמי מזויף של מינימום ג'ף בזוס הם עולים לטיקטוק.
הטיקטוק הפך מזמן למקור המידע העליון של הילדים שלנו. הם לומדים שם הכול - איך לנקות סניקרס לבנות שהתלכלכו, איך להכין מהחומרים הדלים שיש בבית קיורטוש הונגרי אמיתי. אז עכשיו הם גם לומדים איך להשיג ימבה נשים. הנה כמה דוגמאות שאספתי במשך פחות מחצי שעה ברשת."התקדמות מינית עם בחורה זה כמו מסע כיבוש: כל פעם אתה כובש את האזור הבא. בגלל זה אל תוותר אף פעם על החיבוק הראשון שאתה רואה את הבחורה. בשתי השניות הראשונות כבר כבשת את החיבוק". או הטיפ הקסום הבא: "אל תשים את בת הזוג שלך בתוך אנרגיה גברית. אל תבקש ממנה לנהוג. לקבל החלטות. לשלם". כי למה שלא נחנך גברים שאישה שנוהגת במכונית כשאתם נוסעים לטיול בצפון היא בוצ'ה שלא מחוברת לצד הנשי שלה?
זה כל כך מעציב, לחשוב על ילד בכיתה י' שמאמין לסרטונים האלו. היועצים האלו תופסים אותו עוד לפני שהוא הבין את הדבר הכי חשוב - שאין דבר יותר מושך מגבר שמרשה לעצמו להיות פגיע מול נשים. אלו הרגעים שבהם התאהבתי בגבר שמולי. כשהחבר שלי בכיתה י"ב הרשה לעצמו להודות שהוא מתגעגע לאמא שלו שנטשה אותו; כשהאיש שיהיה בעלי סיפר לי שהוא היה ילד שעבר חרם, ומאז חשוב לו לארח כמה שיותר; כשרן חטף סוג של התקף חרדה בדייט השלישי שלנו, ובמקום לשקר לי שהוא מזיע כי חם אמר, "אני בחרדה ממך כי אני מבין שאת הולכת לשנות את כל החיים שלי".
אני חושבת על הבת שלי, שעוד שנייה תהיה מבוגרת מספיק לצאת לשוק הדייטינג. אני לא רוצה שהיא תיתקל במקרה בחניך של אחד מהגורואים האלו. הילדה שלי היא לא פרס ורוד וריחני שאם תעשה מינוי בכסף אצל קואוצ'ר תוכל לזכות בו, היא בטח לא חפץ שמתאמנים עליו כדי לבנות אגו שברירי. אז כן, בהחלט הגיע הזמן שהאנשים האלו, שמלמדים שיחסים בין המינים אמורים להיות רעילים, יחטפו את מה שמגיע להם. בדיקת גסטרו בלי הרדמה. נתחיל בזה.
אני רוצה ואולי אפילו יכול להיות ראש עיריית חיפה, אבל מסתמנת בעיה: שיהיה צריך ממש לעבוד בזה
"מה אתה אומר שתרוץ לראשות עיריית חיפה?", הבן אדם פשוט צועק לי לאוזן במהלך איזה אירוע רועש בבר תל-אביבי. "אני רציני", הוא ממשיך. "אתה חיפאי, לא?"
אני חיפאי. בטח. כלומר, מאז גיל 19 אני לא, אבל חיפאי תמיד נשאר תל-אביבי, ותל-אביבי תמיד נשאר המקום-שממנו-בא, כי אין דבר כזה "תל-אביבי" – תל-אביבים הם רק ערימת חיפאים, ירושלמים, באר-שבעים, דימונאים וכד', שפשוט גילו שבתל-אביב יש סיכוי טוב יותר שיניחו להם.
והנשמה שלי חיפאית.
אני נוהג לאט – על גבול הפלגמטי; אני חושב שאורן זה עץ מקסים ורוצה לצאת לטיול שבת לידו; אני תמיד אשמח לשבת בקפה-מסעדה-פיאנו-בר ולהזמין רביולי פטריות; אני מתגעגע לשבוע הספר בכיכר ליד התיאטרון, למרכז הכרמל, לרכבת תחתית בשיפוע שאף אחד לא ישכנע אותי שהוא בטיחותי, לסחורה מזויפת בעיר התחתית, לבורקס העגלה וגם לעגלה, לגן האם וגם לאם. ואני אסתמטי.
יותר חיפאי מזה?
בכל פעם שאני חוזר לחצי יום בחיפה, משהו בי משתנה ואני הופך לרגע שוב לבן 16 נרגש, רעב, חרמן. ואז לבן 12 משפחתי, מצטיין, חננה. ואז לבן שמונה שאוהב להיות בבית, לקרוא ספרים, לבהות בתמונות שמן זולות שההורים תלו על הקירות ולתכנן את ההרפתקה הגדולה של הקיץ – הנסיעה ללונה פארק בתל-אביב!
אני אוהב את חיפה כי חיפה היא הבית הזה שעזבתי מתישהו, אבל אף פעם לא עזב אותי. לכולנו יש כזה.
חצי מהזמן אני מתגעגע לחיפה (בחצי השני לניו-יורק. בשלישי לניינטיז).
ועכשיו חיפה זקוקה לי.
היא עדיין העיר הכי יפה בישראל – זה קל, ובפער – אבל היא מנוהלת ברישול על ידי מישהי שבאה בכוונות טובות אבל סירבה לראות דרכן את חזירי הבר.
וביום הראשון שלי בתפקיד – אני אומר לעצמי – אני אפתור את בעיית חזירי הבר.
מה פה בכלל הבעיה? אני פשוט אעשה את מה שחולדאי היה עושה. אין לי מושג מה בדיוק הוא היה עושה, אבל אני מניח שזה משהו נחוש, חד-משמעי, לא לגמרי מנומס, עשוי לכלול רובי ציד ולהרגיז כמה אנשים – ביניהם העיתונאי הנג'ס הזה, שקד – אבל זה צריך להיעשות ולכן ייעשה.
ואחר כך אני אבנה שם – בכל מקום שבו היו חזירי בר! – שלושה מגדלי יוקרה בלי אף חניון, עם כביש גישה חד-מסלולי, נתיב אופניים דו-־מסלולי, מדשאה תלת-מסלולית וארבעה בתי קפה שיתחלפו אחת לחצי שנה כי לא יעמדו בארנונה ובהיטלים.
זה, נדמה לי, מה שחולדאי היה עושה. קל.
ואז אני אשפץ את כל הכבישים המחורעים ואשתול במרכזם חרציות, ואז אני אזיז את המפעלים המזהמים ואהפוך את מפרץ חיפה למפרץ ההרפתקאות (כן, זה יהיה המיתוג!), ואז אני אקח את ואדי ניסנאס ואהפוך אותו מסמל לדו-קיום לסמל גרפי מגניב כזה, שמאחוריו מסתתר מתחם של ברים, חנויות תקליטים קטנות ופיצרייה של אייל שני, ובנמל יהיה שוק איכרים ודגים מלוחים, ובגן האם יופיעו ברונו מארס וטונה (יחד!), והים יהיה אותו הים – אבל עם שמשיות ממותגות בתשלום, ונעשה פסטיבל "בתים מבפנים" והפנינג "עירייה מבחוץ", ותמ"אות ודוחות ובלגן ו – בקיצור, נעשה מחיפה בובה של תל-אביב! נחלדן אותה, אבל בלי הקטעים הרעים: בלי בעיית פליטים בדרום העיר, בלי שפי פז, בלי החרבת העיר ל-20 שנה לטובת רכבת קלה – כבר יש! – ובקיצור: חיפה, אני בא!
"אתה מבין שאין לך מושג על מה אתה מדבר, כן?" זו התגובה הראשונה – המחזקת כהרגלה – של אהובתי לבשורה שלי על החלטתי להקדיש את שארית חיי להובלת חיפה למקום הראוי לה: תל-אביב.
"מה, את נורמלית? זה יהיה מדהים!" אני עדיין בהיפר-ונטילציה. "בכניסה לעיר נקים מסלול מרוצים! מקורה! בתוך מה שהיה ממגורות דגון! ולידו יהיו לונה פארק, מבשלת בירה, מתחם עבודה משותף להייטקיסטים, מעגן יאכטות ואמנית ספוקן וורד שהיא רזידנט!"
"אתה מבין שהעבודה שלך כראש עיריית חיפה תהיה להתעסק כל היום עם קבלנים?" היא ממשיכה להוריד לי. "כי זה מה שזה: אתה כל הזמן רק בתן וקח עם קבלנים, ועדים, עסקנים, אינטרסים ושחיתויות. זה מה שזה אומר להיות ראש עיר בישראל".
לעזאזל, יש מצב שהיא צודקת. למרות שנראה לי שגם עם קבלנים אני יכול לצאת ראש – מה הבעיה? אני פשוט אעשה את מה שחולדאי היה עושה! אין לי מושג מה זה בדיוק, אבל אני יכול פשוט לשאול אותו, לא? – והיי, אני בן אדם נחמד בסך הכול, אפשר לדבר איתי, ולכולנו הרי יש אינטרס משותף: לעשות את חיפה גדולה שוב! או לפחות פעם ראשונה.
אבל ככל שהשעות נוקפות זה שוקע בי: כמובן שהעבודה היום-יומית תהיה תנועה סיזיפית ומייאשת בין ישיבות עם ועדים וועדות, סכסוך עם נהגים ומטמיני פסולת ופגישה עם איזה טיפוס שיכול להשבית בשנייה את מחלקות תברואה, נוף, תכנון וחניה רק כי לא מתחשק לי להעלים עין מאלוהים-יודע-כמה העלמות עיניים שכבר בוצעו.
זאת העבודה. פוליטיקה.
ופוליטיקה היא בדיוק הדבר הזה שאנשים טובים שבאמת אכפת להם – עיתונאים, למשל – לא לוקחים בחשבון כשהם קופצים ראש לפוליטיקה. משלי יחימוביץ’ ועד למרב מיכאלי, מיועז הנדל ועד לניצן הורביץ, מטומי ועד ליאיר לפיד; בסוף – ולא שלא ידענו את זה כבר בהתחלה – מדובר במרחק כמעט בלתי עביר בין האידיאה שאיתה יצאת מהבית והחלטת לשנות בשבילה את העולם (או את המדינה, או אפילו רק את חיפה) - לבין היום שבו תוכל, כמו חולדאי בתום 25 שנה, להציץ לרגע מחלון הקומה הגבוהה-מספיק שבה ממוקמת לשכתך ולראות מתחתיך, פלוס מינוס, את מה שהיה לך בראש.
והאם לא תושחת, תותש, תובס, או פשוט תאבד כל הנאה וטעם לחייך בדרך? והאם זה שווה את זה?
"בטח שכן", אני אומר לה בסוף. "קטן עליי. מעניין אותי לשבת עם ועדים וקבלני עפר. אני רוצה לשמוע מה הם עושים, אני רוצה שיעשו את זה בכיף".
"אין לך סיכוי", היא נאנחת, ואני כמעט משתכנע.
אבל יום למחרת אני קורא שיונה יהב – ראש העיר הקודם של חיפה, מי שהביא אותה מלכתחילה למצב של הצילו – החליט לחזור ולהתמודד, ואני לא יכול לתת לזה לקרות. הו לא! אני לא אפקיר את המולדת. "אני לגמרי הולך על זה", אני מבשר לאישה ומחייג מיד להוא שבא עם הרעיון להריץ אותי לראשות עיריית חיפה. הוא מהתחום, יש לו ניסיון קודם במוניציפליה, ואני שואל אותו איפה מתחילים.
"אה, בתור התחלה תרשום את עצמך כתושב חיפה. תעביר כתובת".
אני חושב על זה לחצי דקה. מה, כאילו ללכת למשרד הפנים, לעמוד בתור וכל זה?
נראה לי שחיפה תהיה בסדר גמור גם בלעדיי.
קראתי לו אלעדיק / טוק-טוק-טוק, מלאך המוות בא. אלעדיק - זוכרים אותו? הוא היה גיבור הרבה טורים פה. ציטטתי אותו, שוחחנו בנוכחותכם, אפילו התווכחנו. זוכרים?
אז הוא מת לי. החבר הכי טוב שלי, המיוחד והחכם באדם. ככה לפתע, בלי הודעה מוקדמת, בליל שישי שעבר אחרי ארוחת הערב. צנח ומת.
לא, לא. הוא לא היה המצאה טורית או דמות פיקטיבית. הוא היה אלעד חי ונושם ובועט, גבוה, חתיך, חכם, נשוי ואב לשתי בנות מהממות שקראתי לו אלעדיק.
קראתי לו אלעדיק. הוא היה חלק ממני ואני ממנו. שני חברים נטו. זה לא מקום לווידויים, אבל יש להניח שאתם מבינים מה אני חש כשהחצי השני החברי שלי איננו
הוא היה חלק ממני ואני ממנו. שני חברים נטו. שני מכורים על פרננדו פסואה (המשורר הפורטוגזי), הוא על אוכל טוב (אני על סביר), ושנינו על אספרסואים סטייל ג'ורג' קלוני, על הבנת שוק ההון והשלטון, על דאגה למדינה ואהבה לתרבות ("פגשת את טרנטינו?" סימס. "אני מקנא"). הדיבור האחרון שלנו היה בבוקר שאחרי עכו, כשכרגיל סיים לקרוא את הטור וסימס לדווח.
זה לא מקום לווידויים. אבל יש להניח שאתם מבינים מה אני חש כשהחצי השני החברי שלי איננו. כבר שבוע המום, כואב ודואב, או במילה אחת - אוייי.
עכו. הופעה / "עכו הופעה?" שאל.
"הופעה", עניתי ביום שישי, בבוקר שאחרי.
וגם שיתפתי אותו שבדרך חשבתי על המאמן טד לאסו מסדרת הכדורגל בשם הזה בגלל אופיר חיים, מנהיג נבחרת ישראל לנוער. ועל הבאסה בגלל אותו בוקר שבו נרצחו חמישה ביישוב יפיע, ובכלל על מה שקורה.
"מתי הופעת לאחרונה בעכו?" שאל אלעדיק.
פעם בנעוריי בחאן אל-עומדאן.
יודע כמה זמן לקח לנו להגיע בחמישי האחרון לעכו להופעה בפני 6,000 עכואים? שאלתי.
"נו?" האיץ בי.
שלוש וחצי שעות. עד כדי כך היא התרחקה בגלל הפקקים מהמרכז. ואם מוסיפים את תהליך ההשתנה בדרך, שתוך כדי החלקתי במדרון אבנים וחטפתי כמה שריטות עמוקות בידיים, אז כמעט ארבע.
"!?" שאל בדאגת חבר.
יצאתי במזל.
"אויי", כתב לי והוסיף אמוג'י. וזו הייתה המילה האחרונה שכתב לי אלעדיק בחיים האלה. אוי.
משפטי בוחן / פעם חצינו יחד את אומבריה ברגל בבקרים. פעם נסענו לאכול מרק דלעת אצל השף הצרפתי אלן דוקאס בפרובאנס.
היה בינינו הסכם רדיופוני, לצטט שורות משירים שאולי מי מאיתנו לא הכיר, כמעין בוחן פתע. נניח: "היא נווה מדבר בשביל גרון יבש".
"מאיפה זה?" שאל.
"מתוך ‘סהרה’ של טונה".
"אה. יש לי עוד משהו", אמרתי. "אם יתמזל מזלך תגיע לזקנה ותנהל חיים של שליחויות".
"אוי זה יפה", התפעל. "מי זה?"
"לאונרד כהן".
לא מזמן נאנח מולי בשבת: "אנחנו לא נהיה שומרי הגלקסיה. אנחנו לא ממש נחזור כנראה לחדר האוכל בקיבוץ. משהו אבד לנו".
מצד אחד אמרתי לו, תסתכל על הקיץ, בלגן כללי ועדיין נטפלו לברונו מארס כמו לסוג של משיח.
"טוב גם אתה מכרת מנורה וקיסריות ביום אחד", העיר, "ואני אבוא", הבטיח והוסיף.
"מי אמר ת'משפט: הולך ולא פוחד הדור? יודע?"
הוא לא ידע. אבל גם אני לא.
גלות חדשה / נועם בן ה-47, שותפי למסע בדרך לעכו, סיפר לי שארבעה זוגות חברים שלו עוברים לליסבון ולונדון.
"תגיד, האם הם יודעים בכלל מה זו גלות?" שאלתי.
"שמע, היום זו גלות חדשה, גלות ההייטק. ולא גלות ‘טוביה החולב’ והוריך", אמר נועם והוסיף: "נמאס להם שהמשכנתה עלתה באלפיים שקל. שהם חיים כבנות יענה ששוחדו לריב בין כל הפלגים הניצים".
יודע? אמרתי. פעם כשהייתי מתכווץ קצת מהארץ, הייתי נוסע לבית הקברות שבכנרת, נעמד ליד הקבר של רחל המשוררת, מזמזם את "ואולי לא היו הדברים מעולם", מתחזק וחוזר לשורשים.
פרס פולה / "שמעת שמחלקים את אות בן-גוריון למדע, מחקר, חברה, כלכלה, עסקים, סביבה וגם לתרבות?" שאל אלעדיק.
וואללה? בן-גוריון-בן-גוריון (נאנחתי), וסיפרתי לו במסגרת "ספר לי אותו סיפור אלף פעם" על איך ישבתי בטעות על הכיסא של "בן-גו" בחדר האוכל בשדה בוקר אחה"צ אחד בשנות ה-60 בגיל 14.
זה היה כששבנו מעבודה בפלחה (בתור מחנה עבודה בצופים) ונכנסנו לאכול לחם עם ריבת תותים. ואז פולה, אשתו, נכנסה במפתיע והעירה לי ש"לא יושבים בכיסא של בן-גוריון". ואני התכווצתי לחודש, כי מי בכלל רצה לתפוס לו את הכיסא? משה שרת, לוי אשכול או גולדה מאיר. אבל אני? הנער?
"אז לדעתי מגיע לך פרס פולה בן-גוריון", צחק אלעדיק. כן, היה לנו לפעמים הומור קרשים ולפעמים צחקנו עד דמעות על אנשים.
חובב כדורגל / "איפה היה הלוקיישן הופעה שלכם בעכו?" שאל אלעדיק.
הם הכשירו מיני-אצטדיון ברחבת בית הספר לקצינים.
וזו עכו המעורבת, הזכרתי לו. פה שרפו בן אדם בבית מלון בפרעות ואת מסעדת “אורי בורי”, זוכר? ולינץ'.
"בטח זוכר", אמר והוסיף בתור חובב כדורגל מושבע (בעיקר ארסנל) שאנחנו חיים בתקופת מבחן, האם אושר מקבוצת כדורגל (ועוד של הנוער) יכול להימשך לנצח? בסוף זכינו מקום שלישי, כשהוא כבר לא היה איתנו.
המון פעמים היה מסמס לי בערב "רואה?
מה רואה?
ארסנל נגד טוטנהאם יא..."
"עזוב אותי, אני בסדרות מצ'וקמקות", הייתי עונה.
פולידין / "איך הפצעים מההתחלקות? רוצה פולידין?" שאלו כולם כשהגענו למתחם ההופעות, ומרחו לי ים פולידין עכואי על הידיים.
"יודע מה?" אמר אלעדיק לאור התאונה הקטנה שלי, "גם ישראל נמצאת במצב תאונתי".
תסביר? ביקשתי.
"מדינה שמתנגשת עם עצמה בצורה אוטואימונית. כאילו עומדת באמצע הכביש, המשטרה לא מגיעה, בינתיים בצד יורים מכל עבר. אולי הגיע הזמן לגור בדיור מוגן. כי אולי שם מגינים עליך", והוסיף בחיוך האדיר והכובש שלו: "שמעת שאל-פאצ'ינו עשה ילד?"
בן כמה הוא הבחורצ'יק מ”פני צלקת” ו”הסנדק”? "למעלה מ-80", אמר אלעדיק, שבטח עוד חשב על חיים ארוכים.
תוך כדי / ההופעה תחת שמי עכו הייתה נהדרת עבורי, סיפרתי לו, והדרך חזרה לקחה לנו שעה ו־20 דקות בסך הכול עד הבית.
"זה הכול עניין של טיימינג", אמר החבר שלי. "תגיד, באמת בא לך לעשות עם הפילהרמונית כמה הופעות? אמרת שהם הציעו".
"אני לא יודע את התשובה, אבל מביט בה מתחמקת", עניתי.
"זה גם של לאונרד?" שאל אלעדיק.
"לא. זה אני מתוך שיר חדש שלי בשם: "תוך כדי", אמרתי.
לאסט אוי / מישהי סיפרה לי שפעם אלעדיק הגיע לכניסת אמנים בהיכל התרבות להופעת צהריים שלי וכשאמר שיש לו מקום על שם אלעד שאלה אותו: אתה אלעדיק המפורסם? "כן", ענה בחיוך המיטיב שלו והוסיף: "בזכות שלמה נהייתי סלב".
בהלוויה השמיעו את “אבסורד”. אבל השיר שאלעדיק באמת הכי אהב (משלי) היה “לב שבור לרסיסים”. כה אבסורדי. לב גדול צנח על הרצפה פתאומית ונשבר ומת. אוי לי ולנו.
פעם אספנו נתונים לפני ויכוח, אחר כך הגיע הפייק. עכשיו אפילו את זה לא צריך בשביל לריב
שמעתי פעם מרב של מושבה בצפון מעשייה יהודית נפלאה, על אדם שיושב בפאתי העיירה ומקבל שני גרוש בשבוע כדי לחכות למשיח. "רק שני גרוש?" שואלים אותו העוברים והשבים, "זה לא הרבה". "לא", הוא עונה, "אבל זו עבודה קבועה".
אני אוהב את הסיפור הזה. כוחו בשפיות שיש בו. ראשיתו באדם המחכה למשיח, שנשמע כמו קוקייה, טיפוס משיחי. אבל באחריתו מתברר שהוא אדם פרגמטי: הוא מבין שלחכות למשיח זו עבודה קבועה.
במקום שבו גדלתי היינו בכל בוקר שרים את "אני מאמין". היינו מתחילים את היום בהצהרה על אמונתנו במשיח שיגיע. עם השנים הבנתי שכוחו של השיר הזה, ברובד עמוק, אינו בהבטחה שהמשיח יבוא, אלא בעצם הציפייה. זה כנראה משהו שאנחנו זקוקים לו כדי לצלוח את החיים האלה: לחכות למשהו גדול שישנה הכול. אנחנו מבינים שכנראה לא יהיה דבר כזה, אבל לא מוכנים לוותר על התקווה.
משל, למה הדבר דומה? ללוטו. רוב האנשים שממלאים לוטו מבינים בשכלם שכנראה לא יזכו בפרס הגדול, אבל לא מוכנים לוותר על החיים בצל האפשרות שהנס יקרה.
בשבוע שעבר נקלעו שני מובילי דעת קהל מימין ומשמאל לוויכוח מושלם. באמת מושלם. אני מכריז עליו ככזה כדי שתקראו עליו כעת בכוונה מיוחדת, כמו שקוראים סיפורים של רבי נחמן, ושתשימו לב בדיוק למה שאני אספר לכם. כי אפשר לדלג על הוויכוח הקצר הזה, קל לפספס אותו, אבל יש בו מעין מיקרוקוסמוס של תקופה, סימבול לעידן שבו אנו חיים. היה זה ויכוח שהתעורר לאחר הנאום של סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס, והסאגה שהתלוותה לנאומה עם תגובתו של שר החוץ. אחר כך הייתה גם התנצלות, אבל לא משנה. מקווה בשבילכם שאתם לא זוכרים. הפלטפורמה פחות חשובה, אבל הגומחה אליה הגיעו השניים הייתה מרהיבה ואקזמפלרית. תוך כדי קטטה בשאלה האם קמלה האריס היא אוהבת ישראל או לא, הם נחלקו בשאלה הבאה: כדי להוכיח שהיא אוהבת ישראל, איש השמאל אמר שסגנית הנשיא נשואה ליהודי, וכדי להוכיח כמה לא אכפת לשניהם מאיתנו, איש הימין אמר שבעלה היהודי התחתן עם גויה.
מהצד השמאלי אמרו, שהאשמה בפשיעה הערבית מוטלת על המדינה. מימין, שהסיבה היא תרבותית. אף אחד לא חשב שאולי שתי הסיבות נכונות, ושהוויכוח הזה לא פותר את הבעיה?
קחו כמה שניות. זה עימות גרנדיוזי בעיניי, ממש התפוצצות של הכלום שאנו שוחים בו. ראשית, משום שהאמת היא שהאריס נשואה ליהודי והאמת היא גם שבעלה היהודי נשוי לגויה, והיכולת שיש היום למובילי דעת קהל להתווכח על משהו שלמעשה מבחינה עובדתית איננו נמצא במחלוקת - שכן שני הצדדים צודקים - הוא מדהים; אבל מעבר לכך, יש פה המחשה יפה למה שנהיה עם השיח הציבורי: כל צד משתמש בעובדות הנוחות לו כדי לייצר ראיית מנהרה. מי שרוצה להעביר ביקורת על האריס, יעשה זאת דרך בעלה המתבולל; ומי שירצה לשבחה, יעשה זאת דרך בעלה היהודי. תבינו את עליית המדרגה: בעבר היה ויכוח על המשמעות של העובדות. היו עובדות, ועל פרשנותן הייתה מחלוקת. לאחר מכן העובדות הפכו לחסרות חשיבות, כי נוצר הרבה פייק, וכל צד החל להמציא עובדות להנאתו. המחלוקת הייתה איזו מהעובדות נכונה - ואיזו פייק. כעת, בכלל לא צריך עובדות שיהיו במחלוקת בשביל להתווכח. פשוט עומדים מול אירוע ברור לכל, כמו העובדה שהאריס נשואה ליהודי, וכל צד צועק מה שנוח לו מאחד מעברי הזוגיות הזו.
הנה דוגמה מעט יותר הארד קור למבנה הזה, כדי שלא תחשדו בי שנתפסתי לקטנות וביזבזתי את זמנכם: הפשיעה בחברה הערבית משתוללת ובשבוע שעבר היו כמה אירועים מחרידים שהחזירו את הנושא לסדר היום. הוויכוח בין מחוללי הכאוס בישראל היה כזה: משמאל, האשימו את המדינה בפשיעה שיש בחברה הערבית; ומימין, אמרו שהבעיה היא תרבותית ופנים-ערבית. הוויכוח הזה היה מיותר משני טעמים: ראשית, כמו במקרה האריס ובעלה, מי אמר שיש סתירה בין הדברים? אולי ריבוי מקרי הרצח בחברה הערבית נובע גם מהזנחה קשה של המדינה וגם מתרבות פשיעה ורצח בתוך המשפחה, שמחייבת חשבון נפש פנימי של המגזר הערבי? אלה הרי לא טיעונים מתנגשים, אדרבה, אולי הם משלימים יחד את התמונה. אבל יש פה עוד קומה: לפנינו מקרה נדיר שבו טיבי וביבי רוצים באותה תוצאה. לפנינו אישיו שבו גם אנשי ימין וגם מצביעי רע"מ חפצים בפתרון זהה: השבת השקט לרחובות המגזר הערבי. אז אולי במקום לשקוע בוויכוח סרק על מי אשם בבעיה (כאילו חייבת להיות רק סיבה אחת למצב), יואילו כל הצדדים יחד להבין כיצד להגיע ליעד המשותף של הורדת הפשיעה? עד שיש נושא שכולם רוצים להצליח בו, לא חראם לבזבז גם בו את זמננו על מריבות סרק?
אנחנו מכלים את זמננו. חלק גדול מהוויכוחים שלנו אינם בני קיימא. הרי יש אפשרות שהרפורמה של יריב לוין מסוכנת לדמוקרטיה, אבל שצריך גם שינוי במערכת המשפט; יש אפשרות שהטרור של מחבלי חמאס יימשך גם אם ניתן לפלסטינים מדינה, אבל גם שהפלסטינים חיים במציאות בלתי אפשרית שמחייבת אותנו למחשבה; יש אפשרות שמערכת המשפט הייתה להוטת יתר בתיקי נתניהו, אבל במקביל שהוא גם עבר עבירות. הרי כמעט בכל דיון משמעותי מסתובבת איזו אמת פזורה, שניתן ללקט מכל צד. אבל אנחנו מעדיפים לא לעשות זאת, כי זה מורכב וקשה ויותר קל לנו להישאר בלופ הנצחי הזה, שדן בשאלה האם האריס נשואה ליהודי או שבעלה נשוי לגויה. זה לופ שכנראה מרגיע אותנו, בשל היותו ויכוח שלא נוכל להכריע בו, ויכוח שמוכרז בתיקו במובן התלמודי של המושג: תיקו שהוא ראשי תיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות", או במילים אחרות: עוד סיבה לחכות למשיח.
שבת שלום.
