אם היו מעניקים פרסי משנה על עונת הקיץ המרתקת בסדרה הארוכה של הכדורגל הישראלי, שהגיעה השבוע אפילו להעפלה לאולימפיאדה, סביר להניח שהשדר יהונתן כהן והפרשנית אשרת עיני היו מדורגים בפרונט הבוהק שלה. ההחלטה המצוינת של תאגיד כאן להציב מצלמות על עמדת השידור במונדיאל הנוער בארגנטינה, הפכה את השניים לגיבורים בתפקידי המשנה, לשחקנים במערך הישראלי שאמנם מזיעים רק לצד המגרש, אבל לפעמים כובשים לא פחות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
וכך צמח יהונתן כהן משדר מוביל בערוץ הספורט, שמוכר בעיקר לאוהדים, לטאלנט שמככב בסרטונים ויראליים במיוחד ברשתות החברתיות ומבוקש לסלפי ברחובות. זו אבולוציה מעניינת. האלמנטים של "האח הגדול" מתערבבים בספורט והעיתונאי הופך לסיפור, בניגוד לכל אזהרה בסיסית למי שמתחיל להתעסק בענף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה מטורף לגמרי", מאשר כהן. "זה הביא אותי לתחושה של פסגה וסיטואציות שלא הכרתי, של אנשים ברחוב שמזהים. בפעם הראשונה הרגשתי שהכדורגל הישראלי מצליח לגעת בקהלים אחרים. בכאב אני אומר שהספורט הלך והפך נישתי, בטח הספורט הישראלי. יש לו את הקהל שלו, אבל אתה רואה שהוא לא מגיע להמונים.
"אנחנו בעיצומו של קיץ פורץ דרך. שתי הנבחרות הצעירות מצליחות לגעת באמא שלי, בדודה שלי, ובאמא של ילד מבית הספר שעד היום לא היה לה מושג שאבא של ילד אחר בכיתה הוא שדר כדורגל. במובן הזה אני פריבילג גדול של החלטה מקצועית שנראית לי בדיעבד מבריקה, של אנשי התוכן של התאגיד".
הצבת המצלמות על העמדה.
"זה צעד פורץ דרך ברמה טלוויזיונית, המחשבה היא שרוב השחקנים עדיין אלמונים, אז יהיו עוד פרצופים, עוד זווית לתווך את החוויה ולתת את האלמנט הנוסף. לא היה גיבור קלאסי להזדהות, אולי למעט המאמן אופיר חיים. ענאן חלאילי הוא היום גיבור וכך גם דור תורג'מן או סתיו למקין, אבל בתחילת הדרך לא ידעו לזהות אותם. וזה הלך ותפס בקטע מטורף".
עד האולפן של חנן בן ארי עם שיר חדש. לא פחות.
"עוד פסגה מדהימה ולא צפויה. השאגה בגול של חלאילי היא כנראה הסיכוי היחיד שלי ושל אשרת להשתלב באיזשהו שיר. אז זכינו".
גם לפי הרייטינג של "כאן" הקיץ. אולי החשיפה האישית שלכם סייעה.
"לשדר כדורגל זה אלמנט טכני שכולל תיאור ותיווך של חוויה, ובדרך כלל זה רק אודיופוני, לצד מה שקורה על הדשא. עכשיו אתה גם מצולם, אז מה זה דורש ממך? ואיפה זה פוגש את הקודים של שידור ספורט? זה דורש התאמות".
למשל?
"אתה מודע למצלמה. יש חוק בלתי כתוב בשידור כדורגל שקבעו האבות המייסדים בבי-בי-סי, וגם רמי, מאיר ויורם הלכו איתו כל השנים. ברגע שיש גול, השדר מתאר ונותן את הכותרת והפרשן נכנס לשידור רק אחרי הריפליי הראשון. אבל ברגע ששנינו מצולמים, אם הפרשן לא יביע רגש או לא יוציא קול, זה ייראה לא טבעי, בטח בסיטואציה רגשית אמיתית ומטורפת כמו גול של נבחרת ישראל.
"החלטנו שאנחנו שוברים את המוסכמה. אמרתי לאשרת, את לא מתביישת לצעוק 'יש' ואנחנו לא מתביישים להתחבק, כמו שהיינו נוהגים ביציע כאוהדים כשהנבחרת נותנת גול. האלמנט השני היה התיווך של הסיטואציה הרגשית. בסופו של דבר בכיתי בחודש האחרון כמו שלא בכיתי בחיים".
אותנטי ממש?
"לכל אורך הדרך. שמעתי ששאלו אם זה מעושה או לא. לפני המשחק נגד ברזיל אמרנו לעצמנו: היום אנחנו לא בוכים, מחזיקים פאסון. אבל אז אתה מגיע לסיטואציה שבה אתה מנצח את ברזיל ולא בבונקר או במתפרצת מקרית. הילדים והמאמן שלהם מלהטטים על המגרש, איך אפשר להישאר אדיש לפלא כזה?"
כהן למד שלא כולם אוהבים את העובדה שעמדת השידור התמזגה עם האירוע, ולצד האהדה ברשתות נשמעו גם קולות של לעג על "התמסרות מביכה למצלמות". רוח הדברים: כהן ועיני התבלבלו קצת, הם לא הסיפור כאן.
"לעולם לא ניקח את הסיפור לשחקנים, אנחנו מתווכים אותו. לא התבלבלנו, מקומנו ברור לנו. אנחנו כן יודעים שיש פה עוד אלמנט. צריך לשקף את המציאות כהווייתה ואם אני בוכה כי יש פה רגע היסטורי, כי השתחרר לי, זה מה יש. היה קשה לעצור את הדמעות במשך חודש".
הפכת סלב.
"כך הרגשתי. מישהי בקפה עוצרת לידי ואומרת, 'בכינו איתכם, נגעתם בנו'. אלה סיטואציות שמפרקות אותי".
איך ממנפים את זה? קמפיינים למשל?
"שאלה טובה. בסוף אני שדר כדורגל. בסוף החלום שלי נותר אותו חלום של הילד מירושלים שהיה בן 8, לשדר כדורגל. ולדבר על אוכל, כמו שאני עושה עם עמית אהרנסון בפודקסט 'מדברים מהבטן', שזו גם אהבה שלי".
"אנחנו בעיצומו של קיץ פורץ דרך. שתי הנבחרות הצעירות מצליחות לגעת באמא שלי, בדודה שלי, ובאמא של ילד מבית הספר שעד היום לא היה לה מושג שאבא של ילד אחר בכיתה הוא שדר כדורגל"
הזינוק שלך במניות נרשם לצד זה שמחפשים מחליף לאולפן ליגת האלופות במקום טל פרידמן שעזב.
"לא מתעסק בזה".
אבל אני מניח שאתה כן רוצה.
"לא יכול להתעסק בזה יותר מדי. אני רק יודע שבכל הנוגע לערוץ הספורט ולתזוזות שיש פה ושם, יש לנו בוס (תומר תורג'מן המנכ"ל - ר"ש) שאחת לכמה זמן אוהב לערבב את הקלפים, לסדר אותם ולהתאים אותם, וכך זה שומר אותנו במתח ובדריכות וברעב אינסופי".
למה כשל החיבור בין אולפן ליגת האלופות לטל פרידמן?
"אני לא יודע להגיד, וגם למה כשל?"
אם הוא לא ממשיך אחרי שנה בלבד, זה אומר שהמיזם לא צלח.
"אם זה לא עבד, כמו שאתה אומר, זה מצער".
אולי צריך לשנות קונספט? כי אף אחד לא באמת יכול להחליף את מודי בר-און ז"ל.
"פרידמן, במערכון הפתיחה, ביטא את זה בצורה הכי טובה שיכולה להיות כשניסה להתאים עצמו לזוג נעליים בגודל מפלצתי, שאין כף רגל אנושית שיכולה להיכנס לתוכם. זה מודי. לא חושב שהתפקיד שלי זה להיכנס לשאלות האלה".
מתי שוחחת עם מודי בפעם האחרונה?
"רגע לפני העזיבה שלו, כשהחלפתי אותו באותה תקופה ב'משחק המרכזי'. הוא אדם שהשפיע עליי לתמיד. אקח בעיקר את הזכות הגדולה שהייתה לי להיות לידו בשידורים, גם כשמשהו לא עובד באולפן וגם כשיש גול בדקה 90. לראות את המקצוענות, ובצד כל זה הוא לא לקח את הכול ברצינות עד הסוף, ובסופו של דבר התרגש מספורט בצורה הכי טהורה, ואפילו ילדותית".
יכול להיות שאולי צבט קצת לערוץ הספורט שפתאום אתה רושם את הזינוק בערוץ אחר?
"הייתה לי דילמה לא פשוטה לפני המונדיאליטו. כשפנו אליי מ'כאן' למונדיאל בקטאר, הייתה ברכת דרך אולטרה-לבבית מהערוץ. אני שחקן בית וערוץ הספורט הוא מועדון האם שלי, שם התחנכתי ושם התחתנתי. הכרתי שם את אשתי דנה, מפיקה במחלקת השידורים. אז ערוץ הספורט זה החיים שלי והבית שלי, ולקבל קריאה מהאנשים המדהימים של התאגיד זה כמו לקבל זימון לנבחרת ישראל. הייתה דילמה כי המונדיאליטו התנגש עם גמר גביע המדינה, פסגת השידורים שלי בכל שנה, אבל בסוף הבנתי שיש פה הזדמנות לחוויה חד-פעמית בארגנטינה, הנבחרת קוראת לך? אתה מתייצב".
הוא נמנה גם עם חבורת המייסדים של קבוצת האוהדים הפועל קטמון ירושלים יחד עם אוהדים נוספים של הקבוצה, רובם אנשי תקשורת. קטמון התפצלה מהפועל ירושלים והתחילה את דרכה בליגה ג', עד שעלתה לליגת העל ב-2021 והצליחה להדהים עם מקום רביעי בסוף העונה האחרונה.
"עזרתי ברעיונות, בניסוח של תפיסות, אבל לא יכול לקחת קרדיט שם. יש חברים קרובים שהפכו את הרעיון הלכה למעשה לקבוצת כדורגל מקצוענית, מתפקדת, מדהימה, שמאפשרת לי לגדל ילד בן 11 וילדה בתל-אביב כאוהדי הפועל ירושלים גאים. ב-2006 לא הייתה לנו קבוצה לאהוד ובעונה שעברה הילד שלי יכול היה ללכת בבית הספר לאוהדי מכבי ולומר, ניצחנו אתכם, מה שנראה פעם כמו מדע בדיוני".
מצד שני, ברשתות עוקצים בציניות שאתם קבוצת המחמד של התקשורת. שההייפ גבוה בהרבה ממה שקורה בשטח.
"לא מתייחס לציניות. אני קונה בכל שבת נקניקייה במחיר מופקע, משלם מחיר גבוה בגלל עמלת כרטיסים, לפעמים סובל מאלימות משטרתית או מאגרסיביות-יתר של כוחות אבטחה לא מיומנים. זה שאני מאחורי מיקרופון לא הצליח לנקות לי את האלמנט הזה מהחיים. אני לא יושב ביציע הכבוד, רק ביציעי האוהדים".
אפשר לנתק אהדה מהשידור?
"אני משדר ומסקר ספורט 20 שנה ויודע לשים דברים בצד. שידרתי את הפועל ירושלים רק פעם אחת בעונה שעברה. אני חושב הצלחתי לפתח מיומנות של לנתק את הדבר הזה".
יש אמירה שאתה מתחרט עליה בשידורים עד היום?
"לא זוכר משהו ספציפי שעולה. לא הגעתי לשמחתי למשבר דרמטי. עם אלי טביב הייתה תקרית ב-2012, אבל זה היה במסגרת ריאיון עיתונאי והוא בחר לקחת למקומות אישיים. אמר שאני די-ג'יי של האולטראס. בסדר".
אתה עובד צמוד שנים עם הפרשן שלמה שרף, שאין לו בכלל מעצורים בפה. הוא גם הושעה בגלל התבטאויות גזעניות פעם. תובנות?
"הוא הפרטנר שלי בערוץ קרוב לעשר שנים. היו דברים שלא צריכים להיאמר. חלק מהדברים האלה הם תולדה של פערים דוריים וחוסר הבנה, אבל בוודאי שלא גזענות. אני לא מערער על איך שהדברים פורשו, לרגע לא, אבל הם בוודאי לא משקפים גזענות של האדם ובהחלט מיעוט זניח בתוך אדם שעשה רבות וטובות".
יש מספיק נשים בשידורי ספורט בישראל?
"יש נשים בשידורי הספורט, צריך שיהיו עוד. אני מודה שלפעמים מאוד לא נוח לי שאני חלק מפאנל שיש בו רק גברים. השאיפה שלי לגבי פאנלים שאני משתתף בהם היא שיהיה שיקוף של מגוון דעות ותפיסות ורעיונות. הייתה לי חוויה מדהימה לעבוד עם אשרת עיני במונדיאליטו, אני חושב שהיא עשתה משהו מאוד משמעותי".
שאלת בונוס: למה בערוץ הספורט השדרים בדרך כלל מתעבים אבוקות בליגה שלנו ומתלהבים מתופעות דומות במשחקים בחו"ל. קצת צביעות לא?
"אני לא יוצא נגד גם בישראל ויש לי דעה מנומקת בנושא. אני מאוד בעד פירטוכניקה, אבל במתכונת הנוכחית היא הרת אסון וזה מחייב הסדרה. כי כמה שזה יפה ומלהיב, זו סכנת נפשות. ברגע שזריקת אבוקות תוסדר במקומות מותרים, בטח לא באולמות סגורים, זה יהיה תיקון חשוב".
"יש נשים בשידורי הספורט, צריך שיהיו עוד. השאיפה שלי לגבי פאנלים שאני משתתף בהם היא שיהיה שיקוף של מגוון דעות ותפיסות. הייתה לי חוויה מדהימה לעבוד עם אשרת עיני במונדיאליטו, אני חושב שהיא עשתה משהו מאוד משמעותי"
הוא נולד בשנת 1979 בירושלים לאבא מיקי, עובד עירייה, שהיה גם מנהל הטקסים. אמו אוולין נפטרה כשהיה בן תשע. "היא חלתה בסרטן שד. ייתכן שלו הייתה מאובחנת בימים של היום, זה היה נגמר אחרת. הייתי אז ילד, לא ידעתי ולא הבנתי. בן יחיד".
מניח שזה עיצב אותך ברמה כזו או אחרת.
"לא הספקתי להיפרד. הייתי ילד בן תשע שלא הבין את תהליך הפרידה שעובר עליו. שיתפו אותי, אבל חשבתי שאמא מרגישה לא טוב ולא חשבתי שזה ייגמר יום אחד. כבר אז הבנתי שדברים הם זמניים ואין לך גרנטי על המשכיות בשום דבר. כל ביס יכול להיות האחרון, כל שאיפת ריח וכל שיחה עם אדם יכולות להיות האחרונות. אם יש לי משהו להגיד למישהו, עכשיו זה הזמן".
עד כמה הזיכרונות שלך חזקים מאמא עד גיל תשע?
"הם הרבה יותר חזקים ממה שאני מתאר לעצמי. זה בטח אלמנטים בתת-מודע שמלווים אותי בכל החלטה או במילה שיוצאת לי מהפה. האובדן גיבש את הזהות ואת האישיות שלי. אני כמובן גם לא יכול שלא להתעלם ממי שמילא את החלל הזה עבורי, האמא הנוכחית שלי, דניאלה. היא הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים. היא איחדה וגיבשה ויצרה יחד איתנו משפחה חדשה, שנתיים אחרי שאמא שלי נפטרה, ובעצם מילאה לי בצורה הכי מושלמת כל אלמנט אימהי עד היום, כשאני בן 44".
מצטער לפעמים שאמא לא רואה לאן הגעת?
"אהיה הכי רוחני שיש, מרגיש שהיא שם ושהיא גאה במשפחה החדשה ובבית שהקמנו ובאישה שלי ובילדים ובדרך, אז אין לי צער על הדבר הזה. כן גאווה גדולה".
פורסם לראשונה: 07:54, 07.07.23
