הטוויסט הגדול בעלילת חייה של שרון פרי התרחש בגיל 24, כשכחבר ילדות שלמד שיאצו הציע לה לעבור טיפול ניסיון. "הוא מתחיל לטפל, לגעת ואז אומר - 'אני לוחץ ולא מצליח להגיע אלייך. את כולך חסומה כמו קיר'", היא נזכרת.
הבנת מיד למה את חסומה?
"בהתחלה לא. אמרתי לו, אין לי מושג על מה אתה מדבר. אבל הוא התעקש, 'אני נשבע לך, תקשיבי, אני עושה טיפולים לכל מיני אנשים, ובך אני פשוט לא מצליח לגעת'. ואז פתאום הוא התחיל 'לקלף' אותי. הוא שאל, 'תגידי, עברת משהו בילדות? את מרגישה לי כמו מישהי שעברה טראומה מאוד לא פשוטה ושאת מדחיקה את זה המון שנים'. ואז אני פורצת בבכי - והכול יוצא שם החוצה".
ואת מספרת לו?
"ואני מספרת לו".
אז הוא הראשון בעולם ששומע את הסוד שלך.
"הראשון מהעולם החיצון. אחותי כבר ידעה מזה. סיפרתי לה כי היה לי נורא חשוב לדעת אם גם היא עברה את זה - והיא לא. אני עדיין זוכרת שהחבר ההוא אמר לי, 'אם את לא תטפלי בזה, את לא תוכלי לחיות חיים נורמליים'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עד היום, כשפרי (50), אשת תקשורת ומנחת תוכניות בערוץ הספורט, חוזרת לאחור אל הסיפור ההוא, העיניים שלה מתמלאות דמעות. זו הפעם הראשונה שהיא חושפת את טראומת הילדות ששינתה את מסלול חייה, שיבשה מערכות יחסים רומנטיות, וגם את הקשר שלה עם עצמה.
5 צפייה בגלריה
פרי כשדרנית קווים. ''כשהתבגרתי הבנתי שהחיים שלי הולכים למקומות לא נורמטיביים''
(צילום: צילום מסך)
לימים, פרי הצליחה לעטות על עצמה אישיות טלוויזיונית מלאת ביטחון, הוסיפה לזה גלישת גלים יומיומית סמוך לביתה בעתלית ופיתחה את תחביב הציור שלה, שגם התגבש לכדי תערוכה. אבל מתחת לחזות הנורמטיבית, הבריאה והמצליחנית, הסתתרה כל הזמן נפש פגועה ומצולקת מאוד.
"במשך למעלה משנתיים עברתי התעללות מינית על ידי קרוב משפחה שלי, מגיל שמונה עד עשר", היא מספרת עכשיו באומץ, "עבור ילדה מאוד-מאוד צעירה שעוד לא יודעת שום דבר, בטח לא על המין השני, זה מטלטל את הנפש לחלוטין. לא בדיוק יכולתי להבין מה קורה באותו רגע, אבל כשהתבגרתי הבנתי שהחיים שלי הולכים למקומות לא נורמטיביים, לא למקומות הרגילים של נשים רגילות שמוצאות את בן הזוג שלהן, מתחתנות, עושות ילדים וחיות עם עצמן בשלום. זה הלך למקומות אחרים".
הכול השתבש במקום שאמור להיות הכי בטוח בעולם. "הכול התחיל בבית של סבתא, כשהייתי באה לישון שם בסופי שבוע. היא גרה בבתים העתיקים של פעם, אז השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. הייתה לה שכנה קצת אלימה, אז פחדתי נורא ללכת לבד לשירותים. וסבתא שלחה אותי ללכת לשירותים איתו. שם זה היה קורה".
את בכיתה ג', עוברת התעללות מינית נוראית, איך את קמה לבית הספר למחרת?
"מי שבתוך הדבר ומכיר את התחום הזה לעומק יודע שהקורבן מפתח כביכול רגשות לעבריין. רוצה להיות איתו יותר, כי הוא לא מכיר משהו אחר. אף אחד לא יכול היה לדעת שום דבר, כי מבחינתי הוא היה הכול. הוא עיצב את דמותי. אתה מבין מה אני אומרת? לא הבנתי שזה לא בסדר".
וזה קורה שנתיים ברציפות? באיזו תדירות?
"כל פעם שהייתי באה לשם. כמעט פעם בשבוע".
מתי בפעם הראשונה את מבינה שזה אסור, שזה רע?
"אני זוכרת שבאיזשהו שלב לא רציתי את זה יותר, אז הייתי מתאפקת. לא הייתי הולכת לשירותים, כדי שהוא לא ילך איתי".
וסבתא, או קרובי משפחה אחרים, לא זיהו שקורה שם משהו חריג, בגיחות האלו לשירותים?
"אנחנו מדברים על אנשים מאוד עתיקים, לא נאורים כל כך, ניצולי שואה. אני לא חושבת שבכלל התעסקו בזה או שמו לב לזה בתקופה ההיא. רק אני הלכתי עם המשא הכבד הזה על הגב".
במשך 16 שנה, עד הטיפול ההוא, את לא מדברת עם אף אחד.
"מדחיקה".
ואז הכול מתפוצץ בטיפול השיאצו, ומה השלב הבא?
"הוא אמר לי, יש לי מישהי בשבילך, היא תעשה לך איזשהו דמיון מודרך ודרך זה תוציאי את השיט החוצה. אז הייתי אצלה והיא החזירה אותי אחורה".
ונזכרת?
"אני זוכרת הכול".
אם את עוצמת עיניים עכשיו, מה את רואה?
"אני רואה הכול. גם עכשיו. יכולה גם להריח. הכול. מה שאתה רוצה. בגלל זה יש לי רגישות גבוהה לריח. אני יכולה להריח אנשים מקילומטרים, דרך זכוכית".
אבל למטפלת ההיא הייתה עוד בקשה אחת מפרי. "היא אמרה לי, 'אנחנו חייבים להביא את ההורים לפה'. זה היה הדבר הכי קשה".
לפני שאת מביאה אותם היית צריכה בעצם לספר להם.
"קודם סיפרתי לאמא שלי", היא נזכרת, "היא הייתה בהלם, לא ממש הצליחה להתמודד. ואז היא אמרה לי - אל תספרי לאבא. היא פחדה שהוא יעשה לו משהו, וגם שהוא ייפגע מאוד בעצמו".
ובכל זאת סיפרת גם לאבא.
"ידעתי שאני חייבת. הלכתי אליו לעבודה, וסיפרתי. הוא גם היה בסוג של הלם, דיבר איתי על דברים לא קשורים, ניסה כל הזמן להחליף נושא. בסוף הוא אמר לי, 'למה עכשיו? 16 שנה! כאילו, מה נסגר איתך?!'"
מה עונים לדבר כזה?
"אין מה לענות. בסוף זה דבר שישב עליי והודחק עד שמישהו בא ופתח את הפצע. יכולתי להדחיק את זה גם עד הקבר. מי יודע איפה החיים שלי היו היום אם הייתי ממשיכה להדחיק?"
ולאחותך כבר סיפרת קודם, איך היא הגיבה?
"גם היא הייתה בשוק וגם בסוג של הדחקה. זה משהו שנורא קשה לתפוס, משהו שלא נראה הגיוני. איך זה שמישהו מהמשפחה, שהוא כביכול אדם נורמטיבי וכולם אוהבים אותו והוא אפילו נשוי, יכול לפגוע ככה?"
עד שהפצע נפתח, פרי הייתה פוגשת את התוקף שלה על בסיס קבוע יחסית, באירועים משפחתיים, בחגים ובימי הולדת. "אפילו היינו יושבים יחד. כאילו כלום, כאילו הכול בסדר. אבל מרגע שזה יצא החוצה, כבר לא הייתי מוכנה לשבת בשום אירוע משפחתי יותר".
ומה אבא ואמא עושים, אחרי שסיפרת ופוצצת את הכול?
"אבא שלי קבע איתו פגישה. הוא הכחיש. שם זה נגמר".
אז את קצת מאוכזבת מההתנהלות? בואי נגיד, אם לך זה היה קורה כאמא, היית נוהגת בצורה אחרת?
"זו לא חוכמה לשאול אותי אחרי מה שעברתי. הספר הראשון שהקראתי לבן שלי, כשהוא היה ממש קטן, זה 'הגוף שלי ברשותי'. שיבין שאף אחד לא נוגע בו. היה לי ברור שאם מישהו ייגע בו, אני בכלא, במאסר עולם. אני רוצחת. זה ברמה הזאת. חד-משמעית".
ולהורים שלך אמרת, "ציפיתי מכם להתנהגות אחרת, ליותר לגיבוי"? מה זה עשה ליחסים ביניכם?
"תראה, יש לי הורים נפלאים. הם תומכים. הם עוזרים. הם תמיד שם. את ההתמודדות שלי לאורך השנים עשיתי בין פסיכיאטרים לפסיכולוגים, כדורים וחרדות ולילות שהם לא לילות. אבל להם מעולם לא סיפרתי מה באמת היה שם. הם יודעים שקרה משהו, אבל לא ממש יודעים מה. הם לא מסוגלים להתמודד עם הסיטואציה".
ועם הקרוב שהתעלל בך, דיברת?
"לא, אני נמנעת. אני מתה לעשות את זה, אבל אני מפחדת".
מפחדת שמה?
"שאני ארצח אותו. אני מפחדת ממני. יש בי רצון לנקום בו, להגיד את השם שלו ושכולם ידעו. זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות. שאנשים יחפשו אותו בגוגל ואשתו תשאל והילדים שלו ישאלו".
לא היה לך רצון לבוא לאשתו ולהגיד לה: את יודעת שמגיל שמונה עד עשר הבן אדם הזה התעלל בי מינית?
"היו לי הרבה תסריטים כאלה בראש. לי וגם לבן שלי, אלעד. הוא אמר לי, תקשיבי, דמיינתי עשרות או מאות פעמים איך אני הולך ורוצח אותו. אנחנו מדברים על הכול, שקיפות מלאה. אבל יש בי משהו שלא מאמין בנקמה. זו קארמה מחורבנת לנקום. אני חושבת שמלאכתם של צדיקים, בסוף נעשית בידי אחרים. הדברים בסוף קורים".
"מבחינתי האיש שהתעלל בי היה הכול. הוא עיצב את דמותי. לא הבנתי שזה לא בסדר. אני זוכרת שבאיזשהו שלב לא רציתי את זה יותר, אז הייתי מתאפקת. לא הייתי הולכת לשירותים, כדי שהוא לא ילך איתי"
היום היא יודעת לזהות שהטראומה ההיא, וכול מה שבא אחריה, יצרו את השרון שהיא היום. "מצד אחד אני מאוד חזקה, כי עברתי גם עוד דברים אחר כך בחיים וידעתי לצאת מהם. אני נורא, נורא הישרדותית. חתול רחוב במהות שלי. אבל יש לי הערכה עצמית אפס. לאורך החיים הרגשתי שאני לא מספיק שווה, לא מספיק טובה, לא מספיק יודעת לעמוד על שלי, לדרוש מה שמגיע לי. אז אני תמיד נמצאת באיזה סוג של עולב כזה, סוג של להיות מאחור כל הזמן. אני רואה את בני גילי, שיש להם בית ואת כל מה שהם רוצים, ואני גרה בדירה שכורה באזור שיכונים בעתלית.
"זה לא שאני מרחמת על עצמי או משהו כזה, בכלל לא, כי מצד שני אני גולשת ומציירת ועובדת בערוץ הספורט ועושה מלא דברים שאנשים היו מתים לעשות. אבל אני כאילו מרגישה שהייתי רוצה להיות יותר נושכת. פחות טובה. יש בי טוב כזה מעצבן. בא לי להיות רעה. אני לא יודעת להיות רעה. בא לי".
בגיל 29 היא התחתנה, שנה אחר כך נולד בנה היחיד. הנישואים החזיקו מעמד ארבע שנים בלבד. "אין ספק שכל מה שעברתי פגע לי בזוגיות".
באיזה אופן?
"בחרתי בגברים שפחות רואים אותי. תמיד הייתי רקע. אני רואה לפעמים נשים חזקות, איך הן מחזיקות את הגברים שלהן. אני לא הייתי כזאת. נורא מובנת מאליה. נורא מרצה, תלותית. ומערכות היחסים שלי לא היו טובות. גם בגדו בי".
ובאחת הפעמים, מי שגילה את הבגידה היה הבן שלך.
"כן, בזוגיות האחרונה שלי. אלעד שמע את בן הזוג שלי מדבר עם מישהי במשך תקופה, ובהתחלה חשב שהוא מדבר איתי. יום אחד הוא אמר, 'טוב, אני אתקשר לאמא ואם היא בממתינה - אז זאת היא. אם לא, הוא בוגד בה'. ואז הוא התקשר ולא הייתי בממתינה. הוא חיכה עד הלילה ואמר לי, 'הוא בוגד בך', ואז הוא לקח את הטלפון שלו, משהו שאני לא הייתי עושה לעולם, והוכיח לי".
לאור טראומת הילדות המודחקת, לא מפתיע לגלות שמגיל צעיר פרי מתמודדת עם חרדות.
"די ברור מאיפה זה נובע. זה התחיל בבית הספר היסודי והמשיך גם בגיל העשרה, עד שההורים שלי אמרו, 'יאללה, לוקחים אותך לבית חולים ונעשה לך את כל הבדיקות שצריך ותראי שהכול בסדר'. הם לא קלטו שמדובר פה בהתקף חרדה. כמובן שהבדיקות תקינות, ואני עדיין רועדת בידיים, דפיקות לב, יובש בפה. התקפים-על התקפים-על התקפים-על התקפים".
ספרי לי על אחד משמעותי במיוחד.
"פעם, לפני שידור בחדשות הספורט, היה לי התקף מטורף. הייתי חייבת אוויר, להתפשט, להוריד ממני את הבגדים, לנשום. מרגישה כאילו הלב שלי בחוץ. ברגע האחרון היה צריך להחליף אותי".
אז את חלק ממדינת הציפרלקס?
"כשאני התחלתי עם ציפרלקס עוד לא דיברו על זה. היום כבר כולם מספרים על זה בחופשיות - ספורטאים, אומנים, זמרים, שחקנים. אז כן, שנים ארוכות הייתי על כדורים ובטיפולים. היום, טפו-טפו-טפו, ברוך השם, אני חמש שנים בלי כדורים בכלל".
כלפי חוץ את נראית מאוד חזקה, מקצועית, לא נראית פגיעה.
"בבסיס שלנו אנחנו מאוד הישרדותיים. בן אדם תמיד ימצא את הדרך להגן על עצמו באיזושהי צורה. כל החיים באמת הייתי נתמכת על ידי טיפולים פסיכולוגיים וטיפול תרופתי, אבל אני כבר שנים עושה את זה לבד. מצאתי את השיטה להתגבר על ההתקפים גם כשזה קורה לי באמצע שידור. הרבה פעמים הרגשתי שאני הולכת למות, ובבוקר ראיתי שהכול בסדר. אז כנראה המוות עוד רחוק".
וסיוטים היו לך, לאורך השנים?
"היה לי חלום חוזר שאני מתהלכת עירומה בקהל. ואז קרה מקרה הנייד, והסיוט התממש, באמת הייתי עירומה מול קהל".
"הפצת התמונות שלי הייתה אונס פומבי. עד אז הייתי האדם הכי פרטי בעולם. אנשים שעובדים בתחום שלי היו כל היום ברשתות ובאינסטגרם, ואני לא. היו לי איזה 400 עוקבים באינסטגרם, וכשהתמונות הופצו המספר קפץ ל-14,000"
זה קרה לפני שש שנים וחצי. "ביום שבת הלכתי לים", היא משחזרת, "גרנו אז בזיקים והלכתי לגלוש בחוף באשקלון. אני חוזרת לאוטו, ורואה שהוא נפרץ ושלקחו לי את כל החפצים. גם את הטלפון".
ועולה לך בראש שבטלפון יש תמונות חושפניות שלך?
"בהתחלה שכחתי מזה, כי הן צולמו שנה קודם. רק אחר כך אני מגיעה לאולפן רדיו של רשת ב', שם עבדתי, ופתאום קלטתי מה יכול לקרות. וזה בדיוק מה שקרה".
בימים שלאחר מכן התמונות האינטימיות של פרי הפכו לנחלת הכלל, כאשר סאבר אבו-עאסא, תושב תל שבע, האיש שפרץ את מכוניתה הפיץ אותן והן, כדרכן של תמונות מהסוג הזה, עברו מיד ליד, מקבוצת ווטסאפ אחת לאחרת.
"זה היה אונס פומבי", היא מצהירה, "עד אז הייתי האדם הכי פרטי בעולם. אנשים שעובדים בתחום שלי היו כל היום ברשתות ובאינסטגרם, ואני לא. היו לי איזה 400 עוקבים באינסטגרם, וכשהתמונות הופצו המספר קפץ ל-14,000. ולא הצלחתי לעצור את זה, מי שגנב את הטלפון פתח את האפליקציות והעלה את תמונת העירום שלי לאינסטגרם ולפייסבוק".
אלעד היה אז בכיתה ח', והיה צריך ללכת לבית הספר אחרי שבערך כל המדינה ראתה את אמא שלו בעירום.
"האמת היא שבית הספר עשה עבודה מדהימה. ברגע שהוא נכנס בשער לקחו אותו לחדר של היועצת, לפגישה עם פסיכולוג. האמת היא שאני התחננתי בבוקר שלא ילך, אבל הוא אמר לי: אין מצב שאני לא הולך, ומי שיגיד עלייך משהו - אני אפרק אותו. הוא הכי מגן עליי".
השבועות שלאחר מכן היו תקופה מסויטת עבורה. "היה קשה ללכת לסופר, ללכת לבנק".
חושבת שהאירוע ההוא פגע לך בקריירה?
"לא. בגלל שבמקום שבו עבדתי חיבקו אותי, ובכל מקום שהייתי בו חיבקו אותי".
אם לא היית שרון פרי? חושבת שבכלל היו משקיעים מאמצים ללכוד אותו?
"אני חושבת שהעובדה שאני דמות מוכרת - שונאת את המילה 'סלב' וגם את המילה 'טאלנט' - העלתה את העניין הזה לסדר היום. אבל לא הפעלתי איזשהן פרוטקציות, לא במשטרה ולא בפוליטיקה, כדי לתפוס את הבן אדם".
איך הרגשת ביום שבו הוא שוחרר, בשנה שעברה?
"קודם כל, אף אחד לא טרח להגיד לי שהוא משתחרר. קראתי את זה באחד האתרים. שנית, מתברר ששווה להיות עבריין במדינה. אתה יכול לעשות עברות ולהטריד ולהפיץ תמונות אינטימיות, ואז להיכנס לכלא רק לחמש שנים, מה הבעיה?"
את דרכה המקצועית כעיתונאית ספורט החלה פרי בגיל 22. "למסך הגעתי דרך יורם ארבל, שהיה רואה אותי רצה עם המיקרופונים על הקווים, כשדרנית ב'שירים ושערים'. כשהוא קרא לי לשיחה כמעט התעלפתי".
איך הייתה אז החוויה של אישה שדרית קווים?
"לא פשוטה. היינו מעט מאוד נשים בתחום - אני, אופירה אסייג, אורלי אלקלעי ולילך סונין. היום זה קצת שונה, כי אני במקום אחר, גם מבחינת הגיל שלי, גם מבחינת המקום שאני נמצאת בו. אז אני כבר פחות מקבלת את ההערות הסקסיסטיות שהייתי מקבלת בעבר.
"ברור שבעידן הרשתות כמו הטוויטר והאינסטגרם, היד מאוד קלה על המקלדת ואנשים כותבים מה שבא להם, אז אני מקבלת גם כאלה, אבל בעבר היו המון הערות בוטות, גברים ששלחו אותי למטבח לעשות חביתות או טענו שאין סיכוי שאישה מבינה משהו בכדורגל".
מירי נבו התראיינה כאן למוסף "7 ימים" ואמרה שזה לא קל להיות אישה בעולם הספורט.
"אני הרגשתי את זה כשהייתי בשטח, בעיקר. אבל אני כן יכולה לשים לב שכשגברים מדברים על כדורגל או על ספורט, ואישה נכנסת, יצפו ממנה לשבת בצד. לא יערבו אותה בשיח".
היום פרי נמנית עם שורה של נשים שנמצאות בפרונט של ערוץ הספורט - לצד מירי נבו, מאיה רונן, רותם ישראל ואחרות - כחלק מהאג'נדה שמקדם מנכ"ל הערוץ, תומר תורג'מן, להפוך את המסך למגוון יותר. היא מגישה את "שער השבת", אחת מתוכניות הדגל של הערוץ, לצד אלי אוחנה ודודו אוואט, ולוקחת חלק גם בתוכניות "אולפן לילה", פאנל אולפן ליגת האלופות ו"מגרש פתוח".
"ערוץ הספורט זה מקום מאוד משפחתי ומפרגן", היא אומרת, "כשתורג'מן קרא לי לחדר ואמר לי שאני מקבלת את 'שער השבת', הופתעתי. יש המון אנשים שהיו רוצים מאוד לעשות את זה, ואולי גם הגיע להם מבחינת הוותק שלהם בערוץ, אבל כשאתה רואה במונדיאל את סטפני פראפר שופטת משחקים הכי גדולים, והמון מאמנות כדורסל, זה נראה לי כבר לגמרי המהלך הטבעי. נשים אוהבות ספורט בדיוק כמו גברים. זה שלא נתנו לנשים את הבמה, זו כבר בעיה אחרת, ששייכת לזמן אחר".
מה למדת מהעבודה לצד מודי בר-און, שנפטר לפני כמה חודשים והותיר אחריו חלל עצום?
"מודי היה דמות להערצה בעיקר. הוא היה השראה. הוורסטיליות שלו, היכולת שלו לצאת ממצבים לא נוחים, השנינות שלו, הפשטות, העובדה שהוא תמיד קיבל את כולם. הוא לא היה רכלן. הוא לא היה ברשתות. הדבר הכי גדול שאפשר לקחת ממנו זו הטבעיות הזו, של לשבת מול מצלמה ולהיות הוא. הרי בסופו של דבר אתה לא רוצה להעתיק, אתה לא רוצה להיות כמו מישהו אחר. אתה רוצה להיות מי שאתה, להביא את עצמך".
מי שישב עם בר-און באולפן תמיד היה צריך לנסות להרים את עצמו לסטנדרטים הכי גבוהים.
"הרגשתי תמיד שעם מודי יש לך מחויבות אחרת בתוך האולפן, שאת צריכה להיות מאוד-מאוד מקצועית. בלי פשרות. הוא היה כמו אל שיושב בתוך האולפן. טיפ שלקחתי ממנו? אני לא עובדת עם טלפרומפטר. בכלל".
מגיל צעיר היא אוהדת את קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, אבל עם השנים למדה להפריד בין החיבה האישית למקצועיות. "שידרתי על הקווים משחקים של מכבי חיפה ונחלנו שם תבוסות קשות, אבל הצלחתי לנתק את עצמי. אני מודה שבשנתיים-שלוש האחרונות כשהקבוצה מצליחה, אז יותר קשה. אני לא יכולה לא להיות שמחה בניצחונות".
עומר אצילי, כוכב הקבוצה, לא התנצל מעולם בפני הנערות מפרשת הכדורגלנים והקטינות. ואותך לא שמענו עדיין מתבטאת בנושא. לא מפריע לך שהוא המודל לחיקוי לילדים שאוהדים את הקבוצה?
"קודם כל, נכון, אני בחרתי שלא להגיב בנושא הזה. כי כל דבר שאני אגיד, לטוב או לרע, לא יוציא אותי טוב מהסיפור הזה. אני חושבת שהוא עשה טעות שלא התנצל בפני הנערות, ושזה אות קלון שהוא ילך איתו כל החיים, לא משנה כמה הוא יצליח, והוא זה שצריך לחיות עם זה, לא אני ולא אתה. את הקבוצה שלי אני תמיד אוהד, כל חיי, איתו או בלעדיו".
אהדה שגם גורמת לך לספוג קללות ברשתות החברתיות.
"כן, יש נאצות ויש אנשים עם פה גדול ומטונף, שלא יודעים לדבר. הפוסט האחרון שהעליתי זה פוסט של מישהו שאיים על הילד שלי. לאן הגענו? ואצלי זה עד הילד. בוא תאיים עליי, תקלל אותי, תאחל לי מה שאתה רוצה - עד לילד שלי. ברגע שזה נוגע לילד שלי, כאן אתה עובר גבול, פתחת פה חזית ואני אכנס בך הכי חזק שאני יכולה".
יש ביניכם קשר מאוד מיוחד.
"הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו הולכים להופעות יחד, מבלים יחד. הרבה פעמים כשאנחנו הולכים להופעות חושבים שאנחנו זוג. זה מצחיק. בגלל שאני לא כל כך '50 סטייל' והוא, יש לו כזה קצת זקן, אז כאילו הפערים קצת מצטמצמים".
יש לך חלום שעדיין לא הגשמת?
"וואו! אני מגשימת חלומות סדרתית. כל מה שאני רוצה - אני משיגה".
אז איפה את רואה את עצמך בעוד 15 שנים?
"עם סטודיו לציור, ליד חוף הים. זה החלום".
