המטרה: לצאת ממצב התייר המפנטז. האמצעי: להשלים גם עם הפגמים של מגורים בקלמטה
"מצטער", החשמלאי היווני אומר לרן, "אבל אני לא יכול להישאר איתה לבד בבית". לוקח לי זמן להבין על מי הוא מדבר. אני יושבת במטבח, שותה את כוס הקפה הטרי שרן הכין לי כדי להתחנף אליי, ומעלה עשן מרוב עצבים. משמונה בבוקר הוא מבטיח לי שעוד שנייה אנחנו יוצאים, שהנה הוא מפסיק לעבוד עם הבנאים ולוקח אותי לשחות בים. בינתיים עברו כבר שלוש שעות, ואני עדיין תקועה בדירה הזאת כמו עציץ רופא שיניים מתחת לניאון. כל שנייה נכנס בעל מקצוע אחר. זה מתחיל באינסטלטור, ואחריו מגיעים שני סבלים כבני 13 שסוחבים על הגב את המזגנים. בארץ הילדים האלו לא היו סוחבים מוצרי חשמל, אני חושבת, הם היו מבלים את כל אוגוסט בקייטנת הייטק-מדע-חלל ולומדים לתכנת בפייתון.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לחשמלאי היווני קוראים מיכליס, והוא גבר עם עיניים ירוקות שמצליח להיות גם שמן וגם שרירי במקביל, כישרון נדיר שהיה גם לטוני סופרנו. "אבל למה לא?" רן אומר לו, "אשתי תישאר פה עד שתסיימו להתקין את התנור, אני חייב לצאת להביא גבס". "לא, לא, לא", אומר מיכליס סופרנו ונראה ממש כועס, "אני לא נשאר איתה בבית לבד". כיוון שהוא מצביע עליי כשהוא מדבר, אני סוף-סוף מבינה שהוא מדבר עליי. רן הולך לדבר עם החשמלאי שעדיין מסרב להסתכל עליי. "מתברר שזה קטע יווני", הוא אומר כשהוא חוזר, "אסור לבעל מקצוע גבר להישאר לבד בבית עם אישה". "מה, הוא מפחד מתלונת שווא על הטרדה?" אני אומרת, "נו, באמת, הוא בא לפה עם העובד המתלמד שלו שהוא בערך בן תשע". "הוא טען שזה לא מכבד את האישה", רן אומר, "זה פשוט משהו שגבר לא עושה". אני מסתכלת על מיכליס, ופתאום אני נזכרת איך הוא הגיב כשהוא היה פה בפעם הקודמת והצעתי לו שמתישהו נזמין אותו על חשבוננו לטברנה הסמוכה. "אני לא הולך למסעדות אף פעם", הוא אמר, "אני מוכן לאכול אך ורק מהידיים של אשתי". "ואם אשתך לא הספיקה לבשל?" אמרתי לו כי ידעתי שאשתו בהיריון מתקדם וגם עובדת. "אין דבר כזה", מיכליס ענה, "האישה היוונייה מבשלת. אחרת הגבר הולך לאמא שלו, והיא כבר תנהל איתה שיחה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לכאורה זה דבר קטן, אבל זה מתיישב לי על דברים צורמים יותר. כי יוון של התיירים? זו שנראית כמו גן עדן היפי וליברלי של תיירות בביקיני ברזילאי ובר חוף שמגיש סביצ'ה דג מתוחכם? היא אמיתית בערך כמו התפאורה של "מאמא מיה". מתחת לזה מחכה יוון של החיים האמיתיים, יוון העתיקה. השמרנית. למשל אלקטרה השכנה, שחקנית צעירה בעלת יופי שבור שניהלה חיים תוססים באתונה עד שגילתה שירשה את הבית הישן של סבתא שלה ומיד חזרה לקלמטה. יש לה בן זוג, כדורגלן שגר איתה בבית הישן. "הוא בן הזוג השני שגרתי איתו", היא אמרה לרן ערב אחד ופתאום נראתה מפוחדת, "אבל בבקשה אל תספר לאף אחד, גם ככה הם שופטים אותי שאני גרה עם גבר בלי חתונה, אז אם הם יידעו שהוא לא הראשון שלי? יוציאו לי שם ויאניס לא יציע לי אף פעם".
מתברר שככה זה, אם אתה לא גר באתונה אלא בעיר קטנה יותר, קצת תרגיש שאתה חוזר לשנות ה-50. וכן, יש בזה חן, מזמן לא הרגשתי כל כך צעירה, כל כך נשית. הגברים פה מחמיאים לי בגלוי, הם קמים לכבודי, מתנדבים לסחוב לי את השקיות, הנה עוד דבר לטובת יוון. הם כל כך הרבה פחות אייג'יסטים מישראל. אצלנו תקועים באובססיית עלומים שהיא בעצם אובססיית יצרנות קפיטליסטית, ופה הסבתות יוצאות לבלות עם הנכדים בני ה-20 שלהן בטברנות ב-12 בלילה, והנכדים צוחקים איתן וגאים בכל דקה שלהם עם מלכת המשפחה הכסופה. ואף היפסטר יהיר לא חושב שהבר שהוא יושב בו הוא של זקנים פתטים רק כי יושבת שם חבורה של גברים בני 60.
אז פה אני מרגישה עדיין אישה נשית של פעם, ומצד שני, יש משהו לא נעים בשמרנות המינית השיפוטית שאורבת לי מתחת. בשלב הזה אני עדיין חידוש אקזוטי שכל הזמן מברבר "אני מארץ הקודש", אבל מה יקרה כשהם יגלו איך נפגשנו בחטא? ועם כל הכבוד לחלום היווני, האם אני באמת רוצה לגור במקום שבו מגדירים אותי לפי כמה אני עדינה או מכינה מוסקה שראויה לגברים?
"המרפסות הקסומות האלו שכל כך התאהבנו בהן", רן אומר, "רק אחרי שאתה גר פה באמת אתה מבין שהן גם חרב פיפיות. שפה, בבלקון הפתוח, לא רק אוכלים אבטיח, גם מרכלים, משחירים, מטנפים על בחורה שהולכת לבד בלילה עם שלושה ידידים בנים".
את אף פעם לא חושבת על דברים כאלו כשאת בחופשה ומתחילה לפנטז, "אולי נקנה פה בית". שזה מה שקרה לנו ביום ההוא לפני שלוש שנים, כשישבנו על המרפסת העצומה בבית של בזיל, מהנדס יווני שעבד שנים בגרמניה והשכיר לנו דירת אייר בי-אנד-בי מהממת. בבית של בזיל הכול עבד פיקס, מכונת הקפה שהוא הביא מברלין, מקלחת הגשם היקרה שהוא התקין במו ידיו. עוד לא עלה על דעתנו אז שיוון יכולה להיות גם מקלחת קרה ותריסים שהרוח פותחת וטורקת.
כשאת באקסטזה של החופשה את משוכנעת שיום אחד פשוט תקומי ותעזבי את ישראל, תעברי לגור בבית אבן ציורי עם גפנים ובוגנוויליות על ההר, תגדלי מלפפוני ענק אורגניים בגינה. אני, למשל, לא חשבתי במוח האימפולסיבי ומופרע הקשב שלי על דברים כמו הבת שלי ומי יבשל לה קוסקוס כשהיא תחזור מהצבא אם אני אשב פה מתחת לסככת הענבים שלי כמו ננה מושקורי הפנסיונרית. ולא חשבתי גם על הבידוד, הרי אני לא בדיוק מסוג האנשים שיישבו עם בן זוגם בערבים, ידליקו אח ויתענגו על השקט. 30 שנה אני גרה בעיר גדולה, וזה קצת נמאס, אבל להחליף אותה בצלע הר שהדבר הכי מרגש שקורה עליה זה לידת עכוז של אחת מהעיזים?
ועדיין, חלק מהחלום הזה של התייר? הוא כן התגשם במציאות. יש פה בתי קפה מעולים, וגם די קשה ליפול פה על מנה לא טובה במסעדה. והשמיים? השמיים פה ענקיים וגבוהים מעליך כמו באפריקה, ואני מתה על איך שהאור נופל על הפנים שלי ומאפר אותם בגוונים רכים. ויש פה מרחבים ותחושת נדודים שאני מזמן לא מרגישה בארץ הצפופה שלנו, שבה אין משבצת אחת על החוף או פיסת מעיין שלא צריך להיאבק עליה בעצבים עם אנשים.
בקלמטה, למשל, עושים פגישות עבודה בים. רן כבר פגש ככה את המתווך שלו וגם את רואה החשבון. הם קבעו בחוף, הזמינו מאזטים ואוזו, ואז נכנסו למים, ופשוט עמדו בים החלק כמו שיש חצי שעה, וסגרו את כל הפרטים. ומצד שני, כשאתה גר פה, זה קצת מוזר שאין מעבדה נורמלית לסלולר שלא לוקח לה חמש שעות רק להצליח להוציא את הסים שלך החוצה. ויש את הכביש שהבטיחו לסלול ולא התקדם במילימטר כבר שנה, אותו דחפור עומד שם בלי לזוז, כנראה תקוע בדיאלוג סוקרטי עם החפיר.
"אני מתה מרעב", אני אומרת לרן בערב, "אז נבשל משהו", הוא אומר. כשהייתי בשלב התייר המפנטז חשבתי שכל ערב ייראה כמו הערבים שלנו בחופשה, נצא לטברנה מדהימה ולא נחשוב על המחיר של המוסקה. בפועל, מהרגע שנהיה לנו בית ביוון, לא אכלתי פעם אחת צזיקי. גם לא סלט יווני, שהתושבים פה קוראים לו חוריאטיקי. אנחנו נועלים כפכפים ויורדים אל הסופר השכונתי. מבזק מהיר של מחירים - קילו עגבניות - 2.15 יורו, קילו ענבים שעולים בארץ 40 שקל - 2.55 יורו. ונכון, נהיה יותר יקר ביוון, כולם אומרים את זה. ועדיין, זה כיף לקנות בסופר ענקי, מסודר, מטופח כמו מוזיאון, יסלחו לי הסופרים בארץ שפשוט נראים לאחרונה כמו תחתית לחה ומטונפת של כלוב אוגרים. ואיזו תחושת חופש ופשטות זו לתת 200 שקל לקופאית ולקבל המון שקיות מפוצצות בכל טוב.
"טיקניס (מה שלומכם) רן ודנה?" סוטיריה השכנה ממול שואלת כשהיא רואה אותנו חוזרים הביתה. אחר כך היא מגיעה למרפסת הרחוב שלנו עם דיפלה תוצרת בית. אני אפילו לא אוהבת דיפלה, בצק מגולגל עם אגוזים וטונה דבש, שצריך שיקום פה ולסת אחרי שאוכלים אותו, אבל אני כן מאוד אוהבת את יחסי השכנות האלו. כשאלקטרה השכנה חזרה מהכפר היא נתנה לנו חמש ביצי משק חומות, והשכנה הגרמנייה ממעלה הרחוב העניקה לרן עציץ בזיליקום ענק לכבוד המעבר. זה מזכיר לי שלפני כמה חודשים עברו לגור בבניין שלנו בתל אביב שכנים חדשים. יום אחד רן פגש את הגבר בכניסה לחניה. "ברוכים הבאים", הגבר הנחמד שלי השתפך. הגבר נתן בו מבט אורבני קריר, הצביע על המכונית שלנו ואמר, "אתה חונה בולט, וזה מפריע לי להיכנס".
משהו לא טוב קרה לישראל. מרוב שכל הזמן לוקחים מאיתנו כסף, מסים וגם את האמון שלנו במנהיגים, הפכנו לקמצנים רגשיים. כל אחד מגן על מה ששלו, מתנהג כמו היחיד שממהר לעבודה החשובה שלו בכביש. התגעגעתי כל כך למה שאני מרגישה בשכונה הערב. כאילו שהכול חמים ופשוט, ואני סתם עוד בן אדם מתחת לירח ששואלים אותו מה שלומו ומעבירים לו חתיכת מלון. "מחר בבוקר ניסע למאני ונשחה בחוף שלנו", רן אומר, ואף על פי שבדרך נצטרך לעצור במוסך ובחנות האלומיניום, כי ככה זה כשאתה תושב, לא הכול זה מרגריטות על החוף ובריכות אינפיניטי, אני אומרת "יופי, חלום".
לרגל החגים, שני מצבי צבירה אפשריים לבחירתכם:
ייאוש
בסוף השבוע שלפני שבועיים שוב אכלתי לעצמי את הלב.
אני יודע שאסור לי. אני יודע שלמרות שהלב שלי גדול (ומעט צמיגי), אם אני אמשיך לאכול אותו ככה, בסוף לא יישאר ממנו יותר מדי. ובכל זאת, אכלתי.
ידעתי שזה יקרה. איך שראיתי את שער המוסף ההוא, עם הכתבה על הישראלים שהחליטו להעביר את חייהם לעמק מוריק ויפהפה למרגלות האלפים באיטליה – כי הוא נראה כמו ההזיות המשיחיות של כל חילוני על מקום שאפשר באמת לנשום בו – ויש שם ארבע עונות, ואנשים ידידותיים, וטבע שוצף, ושישה חדרים פלוס שטח רחב ידיים ב-50 אלף יורו עם עודף למסטיק, בטח גם הוא בטעם גן עדן – איך שראיתי את כל הדבר הזה, ידעתי שאני אצטרך לקרוא את זה.
וידעתי שאיך שאני אקרא את זה, אני אוכל את הלב.
ובאמת קראתי. ואכלתי.
כלומר, ניסיתי להתנגד; מי בכלל רוצה, אמרתי לעצמי, לגור באיזו עיירה בפיזדילוך – ציורית ונטולת בן גבירים ככל שתהיה – שלילדים אין מה לעשות בה, למבוגרים אין מה לחפש בה, ועם כל הכבוד לנהר המפכפך שלה, כמה כבר אפשר לפכפך לפני שמשהו בך מתחיל להתפכפך סופית?
ועדיין אכלתי את הלב.
לא על שאני לא עובר – ולא יכול לעבור – לעיירה ציורית באיטליה, אלא על הידיעה שהמקום שבו אני חי כמעט כל חיי, ישראל, הוא מקום שבור. באמת שבור. בכנות עם עצמנו, בלבן של העיניים, בלי קלישאות ואשליות הפעם, שבור. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
על זה ששום דבר לא באמת עובד פה כמו שצריך כמעט אף פעם. על זה שאפילו המקומות הבודדים שמתקרבים – אם מסתכלים עליהם לרגע דרך עיניים מטושטשות – לאיזו פסטורליה וחסד – נניח הכנרת, נניח ים המלח, נניח גן השלושה – נראים ומתנהלים כמו שום דבר שמתחיל להזכיר את אגם לוגאנו.
אתם יודעים שאני מדבר על כיעור סביבתי – מעשה ידי אדם – נרחב ויסודי כל כך, שהעין כבר לא סופרת אותו ביומיום, הוא פשוט שם כל הזמן. אתם יודעים שאני מדבר על צפיפות ברמה כרונית, תחבורה ברמה ממארת, זיהום בכל הרמות. על רתיחה – כל הזמן רתיחה: טמפרטורות, מצב, זעם, עצבים, חדשות, רשתות, אלימות. הכול רותח.
אתם יודעים שאני מדבר על סכסוך שאין לו סוף ומאיים לקחת, בבוא היום, גם את הילדים שלכם. על מחרחרי מלחמה ואלימות משני הצדדים שלעולם יהיו המנצחים היחידים. על זִקנה שהיא עלבון. על שירות לאזרח שהוא יריקה בעין. על אוכלוסיות שלמות שמעוניינות באורח חיים שמבחינתכם הוא סיוט, ונראה שהולך להן לא רע עם את זה.
אתם יודעים שאין פה, ולא יהיה, רגע אחד של שקט. שמשאלתה הישנה של לאה גולדברג – "את תלכי לבדך בשדה, לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם" – כבר לעולם לא תתממש.
כי המקום הזה פשוט שבור.
אולי הוא נידון להיות כזה מעצם העובדה שהוא מכנס 7.1 מיליון יהודים על 22 אלף קמ"ר בלבד – וזו לא הערה אנטישמית, זו הערה שכולנו – כיהודים-ישראלים – כבר הערנו פעם, בשקט.
ואתם יודעים שבכל פעם שאתם מגיחים החוצה לאיזה מקום פחות שבור וחווים רגע, או שניים, או עשרה, של חסד, אתם חוזרים לכאן כמו חיילים לבסיס הקרבי אחרי חמשוש בבית; מצד אחד, מוכר ושגור. מצד שני, למה אלה החיים שלכם ולא להפך?
ואתם חושבים לעצמכם, ככה בגניבה: למה, בעצם, אין לי ארץ אחרת? כי אהוד מנור כתב וקורין אלאל שרה? זו סיבה? ואתם רוצים להאמין שאפשר עוד יהיה לאתחל מחדש, לעשות את זה כמו שצריך הפעם, ומצד שני אתם מבינים שדברים שבורים אפשר, במקרה הטוב, להדביק בסופר גלו ולקוות שיחזיקו, ואתם תוהים אם עוד יש לכם זמן וכוח לקוות, או שבאמת כבר הפסדנו הכול.
ובינתיים ישראלים אחרים הולכים לגור בעמק מוריק ויפהפה באיטליה, ואתם עוד כאן, מחליטים בכל זאת לקוות.
איזה ייאוש.
תקווה
אבל לא תמיד. לא כל הזמן.
יצא שהלכתי להתנדב (רגע, לא להיבהל, אני לא עומד לספר כאן איך לא פסה רוח ההתנדבות מן הארץ, כי אין לי מושג אם וכמה פסה) בעמותה בשם "אלון ואלה", שהקימו אלון בריקמן ושלומית הראל שוורץ, שלמדה איתי ביסודי ובתיכון ותמיד ידעתי שהיא חכמה ממני, ואני עדיין יודע.
בגדול, "אלון ואלה" מסייעים למשפחות נזקקות, קשישים בודדים, שורדי שואה, נוער בסיכון ואנשים עם מוגבלויות – אבל הם עושים את זה בדרך יצירתית שנועדה לסייע לאנשים כמוני וכמוכם לסייע להם: הם מעבירים הודעות בקבוצות וואטסאפ ייעודיות שאומרות מה הם צריכים, איפה ומתי, ואם אתם בסביבה ומתאים לכם – בואו תתנדבו.
זה נוח.
אבל מה שנוח אפילו יותר, זה להגיע למקום ולראות את המתנדבים שכבר הגיעו. ישראלים מכל הסוגים, הזרמים, הגילים והאמונות – אנשים שבטוויטר היו הולכים מכות ובקלפי, אם רק היו רואים מה ההם שמים, בטוח שהיו הולכים, ולא חוזרים – וכולם היו לגמרי סולידריים ונהדרים ונחמדים זה לזה, וגם יעילים מאוד בביצוע סדרת הפעולות שבאנו לבצע באותו יום: אריזת שאריות המזון משוק האוכל בדיזנגוף סנטר לתוך כלי פלסטיק וחלוקתו לשקיות גדולות, שכל אחת מהן תשונע למשפחה נזקקת. זהו.
והייתה באוויר איזו אחווה של עשייה ומטרה משותפת וברורה, ושלומית ואלון, שבעיקרון מרגישים את הייאוש שעליו אני מדבר, אמרו שכל אירוע כזה מתנגש להם בו חזיתית, כי הם רואים מול העיניים משהו אחר: אילו תקווה והבנה כמעט טריוויאליות שבעצם – לא, לא אחים אנחנו, עזבו את זה – ישראלים הם ישראלים; רובם המכריע לא קמים בבוקר כדי להילחם ולריב. הם קמים כדי לחיות – ורובנו די סגורים ומסכימים על מהם חיים ראויים.
הקונצנזוס שלנו רחב. הדיבור שלנו משותף. הזיהוי ההדדי שלנו מיידי. ויש איזה דיסוננס תמידי בין מה שאתם שומעים – ברשתות, בחדשות, במוניות – לבין מה שאתם רואים שם בחוץ רוב הזמן. וכן, יש שסע וקרע וסדקים ושברים ואנשים בכירים מאוד שעובדים, למחייתם ולשרידתם הפוליטית, בייצורם ובתחזוקתם. ועדיין, בסוף יש ישראלים. אתם מדברים איתם באינספור אינטראקציות יומיומיות שמתבססות על שפה וצורך והבנה משותפים. אתם מכירים אותם גם כשהם זרים. אתם והם דוברי ישראלית.
זו לא מלחמת כל בכל כפי שזה מתיימר להיראות. זה פשוט זמן כזה בישראל.
אחר כך יהיה זמן אחר.
"גם בלי לדעת את העתיד, אני נשאר אדם מלא תקווה", שמעון פרס אמר פעם, ובהזדמנות אחרת אמר: "אני מאמין שהתרומה הגדולה ביותר שהיהודים הביאו לעולם היא חוסר שביעות רצון".
אפשר בהחלט שנמשיך עם התקווה, ובמקביל עם חוסר שביעות הרצון. אנחנו טובים ממש בשתיהן.
חגים שמחים.
מוצאי שבתות בעיירה / פעם, בגיל אפס, יצאתי מאולם הקולנוע אל הרחובות וחשבתי שהזדקנתי בסרט. אחר כך הבנתי שפשוט הייתי לשעתיים בעולם אחר והן נראו לי כמו נצח. אז קולנוע זה באמת לא דבר מזקין, אבל המציאות כן.
ועכשיו הנה לפניכם, סרט כור ההיתוך שמאז שחוויתי אותו כילד חלפו הרבה שנים, ואני כבר יכול להביט בו כבמין מבוך לא פשוט להתרה. אבל מבחינה סנטימנטלית (שלא עסוקה בשיפוט וביקורת) כיפי ומרתק לילד בן תשע.
בימים של אז, הייתי מעביר חלק מילדותי הראשונה, בעיקר בחופשים, בקריה צפונית בין עכו לחיפה שנקראה קריית־ים גימל. וזה היה כיף גדול, שכונה, מבוך של רחובות ואנשים, שבכל מוצאי שבת, ובעיקר בזמני הסליחות לפני ראש השנה, היו משוטטים להם וביניהם גם סבא ואני פוסעים כמו שני נחשים בקצב מתואם. סב ונכדו בדרך לבית הכנסת.
בלון ניסוי / הקריה שבה סבי התגורר נראתה כמו בלון ניסוי לכור ההיתוך הישראלי החדש. אנשים שעלו ארצה מגעגועים לציון, רדיפות בארצות מוצאם על רקע היותם יהודים וכמובן השואה הגדולה, קיבלו ברדתם ממטוסים כשהם נושאים את הפקלעך שלא נפרדו מהם, בתים בחורים ואזורים שלא חשבו עליהם קודם.
וככה, כמו מוצג מוזיאוני, נחתו סבי וסבתי ועוד רבים בקריה בין עכו לחיפה. היא הייתה קטנה, אבל גדולה בעיניי. מקום נפלא לבקר ולגדול בו. מלא צ'ופרים, במיוחד ים צפונבוני נהדר שרחצו בו למול עיני המציל רומנים עם פולנים ותימנים ומרוקאים ועיראקים ופרסים, כורדיסטנים, אוקראינים, בבלתניקים, סתלבטניקים, דתיים ופחות דתיים. גבוהים, נמוכים, קודרים, שמחים. זה היה כור ההיתוך. אחד עבד בפלאפלייה, שני במכולת, שלישי סלל כבישים והרביעית עבדה כעוזרת בית. ואילו סבא? הוא היה חבר במועצה הדתית של הקריה. מה הוא עשה שם? בטח שמר על הדת.
מסורת / רק שבשביל לשמר את העוגנים הפנימיים שלהם (דע מאיפה באת ולאן אתה הולך) הקפידו כל נציגי עדות העולים ההם בשנות ה-50 לשמר את מסורת התפילות ומנגינותיהן בבתי הכנסת התימני או האשכנזי ולבשל בקפדנות את האוכל שאהבו לאכול בארצות מוצאם.
אז ברור ששמו עליהם סטיגמות. ואיך לא יתנשאו איש על ראש אחיו כדי לתפוס תחת ולהקטין את מי שמולם כדי להגדיל את עצמם? וברור שחלקם נאלצו להיפרד בבושת וכלימה ממנהגיהם המסורתיים, ועל כן לא פעם חשו מושפלים לעומת מי שנחשבו כאדוני הארץ.
וכשחילקו שם פתקאות פרוטקציה, ובהן המליצו על קרוביהם לעבודה או נניח לעקיפת תור בקופת חולים, ברור היה שמחלקי הפתקאות, הפרוטקציונרים, היו לרוב אנשים שעלו "מהאירופיות". ושהגיעו ראשונים לסרט, כלומר לארץ. וכידוע הראשון זוכה למרות שזה לא פייר.
מכות / רק שאנחנו, הילדים, לא ידענו על זה דבר. חיינו כילדי שכונה בעולם שהכרנו והכירו לנו. כמעט לא עסקנו בארצות מוצא, וכשנעלבנו הלכנו פשוט מכות וככה פרקנו עצבים, וכששני זאטוטים גנבו סברס עצבני ומתוק מהערבי עם החמורים הם צרחו צרחות כאב נואשות כי חטפו קוצים בידיים. זה היה השכר והעונש הראשון שלמדנו עליו.
וכשהמלמד הראשי, שהייתה לו מגבעת שחורה על הראש וחליפה אפורה מלאת אבק של כוכבים, הוביל את השיירה המקומית שיצאה מבית התפילה, אמרו עליו שהוא מסתלבט על ילדים קטנים שלומדים אצלו לבר-מצווה, תיכננתי לסרב ללמוד אצלו כשיגיע זמני.
מחופש / הייתי חששן. הגעתי לקריה מארץ זרה שנקראה רמת ישראל-ביצרון, או בפי ילדי הכור: "ההוא מתל אביב".
לא ידעתי להוליך שולל את העולם. וגם אם התחפשתי בפקודת סבא לדוס עם ציציות, ידעתי בתוכי שיש פה בלוף ואני ילד חילוני שנקלע לסרט בכור ההיתוך.
מה שכן, היה חם נורא. שמש אש. אבל הלכנו יחפים כגיבורים, ולא פעם התפלחנו כשדים סמויים לבית הקולנוע של העיירה שנראה כמו כלא אלקטרז והיינו כחולמים מול התמונות הנעות של הסינמה.
היו שם בכור ההיתוך גם המון צלילים. הראשונים ששמעתי בחיי. מאנשים שפיזמו לעצמם שירי אלוהים במבטא תימני מבית אבא כשעשו ספונג'ה, ועד הציפורים המצייצות שליקטו זרעונים מהמדרכות. וכמובן צליל רחש גלי הים בלילה בחלון של סבא וסבתא, שפרץ בתשואות הכוכבים שמלמעלה למראה בני האדם החלשים שנרדמו תחתיהם בחושך, בתקווה שיהיה להם מחר יותר כסף, פחות דאגות, עתיד כלשהו, וייצאו משם לעיר הגדולה. "יום אחד" היה צמד המילים הכי מנחם בימי הכור.
יציאת השבת / יכולתי לכתוב עשרות מכתבי געגועים מכור ההיתוך שאליו נקלעתי אז לבדי, בלי הוריי ואחותי. אבל אני לא בטוח שידעתי להגדיר את תחושת המתגעגע. מה שכן, במוצאי שבת, כשהחלו לבצבץ כוכבים ברקיע הקריה, ניסיתי למצמץ בעיניי האנטנות שלי ולגלות בפקודת סבא את שלושת הכוכבים הראשונים שהפרידו בין סוף השבת לכניסת מוצאי השבת שלה.
ואחר כך, כשהופיעו ריבוא כוכבים אחרים, ניסיתי להמשיך ולספור אותם, אבל איבדתי את הספירה באמצע. "לא כדאי לך למתוח את הצוואר כל כך כי תהיה בסוף ג'ירפה", אמר סבא.
"אלוהים עשה עבודה טובה", אמר חברי התימני והצביע על הרקיע.
"אוי אלוהים, אתה רועד", אמרה סבתא שזיהתה שחטפתי מכת חום מהשמש הנוראית.
בקריה החמה / מתברר שאלוהים היה שם כל הזמן וחימם את האוויר ואותנו בכור. הוא אולי ריחם על ילדי הגן, ועל ילדי בית הספר, אבל פחות על המבוגרים. אישית, הייתי מוכן להיות משרתו בתנאים מסוימים, רק שסבא שלי לא ימות, אבל הוא מת.
זהו? מה זהו. כור ההיתוך הישראלי היה כאמור הרבה יותר בעייתי ממה שתיארתי פה בצבעים נוסטלגיים.
אנשים חלמו על עולם טוב יותר, אבל כרגיל יצאו להם הרבה חורים בגבינה הישראלית, שהרי ידוע שכוונות טובות לא תמיד עובדות כשהן נתקלות בקרקע המציאות. וככה מתברר שככל שחלף הזמן והפצעים של הקיפוח כוסו בפלסטרים, הם לא התרפאו, ולאחרונה לאור המתרחש פה התפרצו החוצה כהר געש.
אבל האמת שאני זוכר (תתפלאו) בכור גם אהבה גדולה בין האנשים שבאו מכל המקומות. מה זאת אהבה? כשלמישהו נשמט משהו, כמו ידית של מקרר מהידיים, ומישהו אחר מיהר לעזור לו להרים. אהבה זו האפשרות לגאולה והרעיון שלבסוף תהיה מי שאתה, ולא חשוב מאיפה באו הוריך.
בחזרה / הניסיון הישראלי הראשון לערבב את היהודים שהשאירו אחריהם עולם מנותץ, ועלו ארצה כדי להיות מסוגלים להגן על עצמם מפני אויביהם ואולי קצת פחות מפני עצמם, הצליח ברובו.
אבל אי שם, רחוק, עומדת עדיין על תילה, קריית כור ההיתוך. לפעמים אני מבקר בה בחלומות ולפעמים במציאות. ואני מגלה אותה תמיד מחדש. כי היא אהבתי הגדולה. כי שם חוויתי חופש אמיתי. מה זה חופש אמיתי? בשבילי זה חיים ללא פחד סביב שולחן האוכל בין כל היצורים הקטנים כגדולים שאתה אוהב.
אז זה באמת מה שהיה שם? ישאל תמיד החשדן־חרטטן הקבוע שלא מרוצה מכלום, ואני אענה שזה לפחות מה שנדמה לי שהיה.
מה שכן, בסוף גדלנו, והמולדת הלכה והתפתחה כמו זרע שנבט לו בשמש, וכשפרצו מלחמות מי שהקריבו נפשם עליה, מקץ הימים, היו אנשי כור ההיתוך. כן, הם, וגם אחרים...
יגיע הזמן שבו נביט על הימים הנוראים האלו, ולא נאמין שזה באמת מה שהיה כאן
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. בסוף הוא יהיה מאחורינו. וכשזה יקרה, נביט אחורה ולא נאמין שכל זה קרה; שככה היינו, שעד לשם הגענו. לא נאמין שהייתה בישראל תקופה כזו, שבה נשים שעלו לאוטובוס קיבלו הערות על מלבושן, ולא נאמין גם שחרדים שהסתובבו בתל אביב חטפו נאצות, ולא נאמין שדוכני תפילין תמימים נראו לאנשים כמו מקור הרוע. לא נאמין שאיילון נחסם כל כך הרבה פעמים, ולא נאמין גם שקבוצות אנשים הלכו לחסום את שערי קיבוצים כנקמה. אנחנו נביט אחורה במבוכה ובעצב ונשמח כל כך שהתקופה הזו, המרה שבתקופות, נמצאת מאחורינו.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. ביבי יפרוש, בגלל הגיל או בגלל המשפט או שהממשלה תתפזר בגלל החרדים או בן גביר, או שסתם יהיו בחירות והוא יפסיד או לא ממש ינצח ותוקם ממשלת אחדות, איתו או בלעדיו. ועוד יהיו מחלוקות, תמיד יהיו מחלוקות, אבל לא תהיה מלחמה כזו מטורללת כפי שיש במחוזותינו כעת. לא יהיה פה מחנה שקם על רעהו, לא יהיה שיסוי של מגזר במגזר, לא יהיו פוליטיקאים שקמים בבוקר רק כדי לסכסך ולתכך. וכשזה יסתיים נצטרך לבדוק איך הגענו לאן שהגענו ואיך נמנעים מכך שוב. נצטרך לחוקק חוק שמגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, ונצטרך לפתוח את סוגיית השוויון בנטל, כי זה פשוט לא עובד יותר. ונצטרך לחוקק חוקה לישראל, כי יש יותר מדי לקונות שיוצרות את הכאוס, ונצטרך אולי לשנות גם את שיטת הבחירות כדי לייצב את הממשל. ונצטרך להביט באומץ על ישראל בעוד 25 שנה, ולגזור ממה שצפוי לקרות כמה פעולות מיידיות: אם בעוד רבע מאה כל תלמיד שני בכיתה א' יהיה חרדי, אז לא נוכל להגיע לשם בלי שהחרדים הם כבר חלק מהכלכלה ומהמשק, חלק מהחיים בעידן מודרני – קודם כל בשבילם, ואחר כך בשביל המדינה הזו, שאיש לא רוצה שתהפוך לשטייטל. השינוי הזה חייב לקרות. והוא יקרה.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים, ונשאל את עצמנו איך קרה שדיון לגיטימי בסך הכול, על היחס בין הכנסת למערכת המשפט, הפך את המדינה על ראשה. איך קרה שוויכוח לגיטימי הידרדר במהירות למלחמה כוללת, שלקחה איתה כשבויה את המערכת הצבאית ואת הכלכלה ואת האפשרות שלנו, חברה מרובת שבטים, לחיות פה יחד. איך כמעט הפכנו ממדינה שיכולה להשתלב באירופה, לכזו שנראית כמו הודו. איך במקום להתקרב לדמוקרטיות החזקות, דהרנו אל עבר סטייל לבנוני.
ננסה להבין איפה טעינו בדרך. באיזו פנייה לקחנו את השביל הלא-נכון. למה יריב לוין היה צריך את מסיבת העיתונאים המפחידה ההיא שבה קרא תיגר על מערכת המשפט, אם ממילא תיכנן להתפשר? והואיל והג'יני של הסרבנות או אי-הציות יצא מהבקבוק, ננסה גם להבין איך אפשר להחזירו פנימה.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. אין באמת אופציה לתנועת היפרדות, אלה דברי הבל מכמירי לב. המדינה שלנו קטנה מדי ומוקפת ביותר מדי אויבים, שלא באמת מזיז להם מי בעד ומי נגד עילת הסבירות. אין גם שום סיבה שישראלים מהייטק או רופאים יעזבו את הארץ. זו המדינה שלהם. זו זכותם וחובתם לגרום לה להיות ביתם, לא לוותר עליה, לא לוותר עלינו, וזו חובתם של המנהיגים הפוליטיים מהצד השני לעזור להם להרגיש חלק.
היום הזה יגיע. היום שבו נהיה קצת יותר רגועים. שוב לא תהיה חרב שמונפת על הדמוקרטיה, ואז נראה שוב בעיניים פקוחות את הטוב: רוב אזרחי ישראל הערבים אינם מזדהים עם הלאומנות של חברי הכנסת שאמורים לייצגם. הם רוצים להשתלב ולהתפרנס, וכן, גם לתרום בדרכם. גם במגזר החרדי, בתקופות שאין שם תחושת מצור, יש זליגה חשובה לישראליות. המודרנה מגיעה גם לשם, זה טבע החיים, ויש מעגלים שילכו ויגדלו של חרדים שירצו להיות חלק. לשמור על זהותם, אבל לתרום. לשמור על תורתם, אבל לשרת. ובאווירה רגועה יותר, יהיה שוב מקום להושטת יד, והרחוב החרדי ינצח את הנהגתו, ובריתות של המגזר השלישי יגברו על האליטות העסקניות. והשינוי בוא יבוא, ואולי גם שלום עם ערב הסעודית.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. הרפורמה כבר לא תהיה על סדר היום, לא יהיו טייסים שלא רוצים לשרת, וגם הציונות הדתית תצטרך להתארגן מחדש. לשאול את עצמה איך קרה שהייצוג שלה בכנסת זה כל מיני בן גבירים וחנמאלים ועוזרים פרלמנטריים נוסח אלישע ירד. איך קרה שרבנים חותמים על עצומות לשחרור מי שהורשע בשריפת תינוק, ואיך קרה שבצלאל "יש למחוק את חווארה" סמוטריץ' הוא הפוליטיקאי הבכיר שלה. מה בעצם השתבש בדרך, האם היא לא הלכה רחוק מדי עם הריאקציה נגד ממשלת השינוי, האם המאבקים המופרכים של כל מיני רבני קצה כמו קוסטינר נגד הלהט"ב, לא מחייבים עמידה ברורה יותר של רבנים מתונים מנגד, שיסבירו כי חביב כל אדם שנברא בצלם. האם לא צריך להתנער בחריפות יתרה מתופעת אבי מעוז, והאם הציונות הדתית, שתמיד ראתה בעצמה כמחברת בין תורה לעבודה, לא חייבת לשאול את עצמה מה נטרק בעצם ואיך מחשבים מסלול מחדש, למה שאני מכנה כדוקטרינת אורי אורבך לדתיים נורמליים?
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. ואנחנו נביט על הארץ הזו, נחבוש את פצעיה, נתפלל, ואם צריך אז גם נשיר לה, ובעיקר נרגיש אליה שוב אהבה גדולה ועזה. שבת שלום.
חברתי הפכה לסבתא והמשבר הכה דווקא בי: כי אני ממש לא ערוכה רגשית לנכדים. כרגע
מירי ואני בנות אותו שנתון. לטעמי, שתינו עדיין צעירות מאוד, ושום גלילה אחורה ועוד אחורה בטפסים האינטרנטיים עד שמגיעים עם נקע באצבע ל-1966 לא תשכנע אותי אחרת. אבל בזמן שאני חיה את עלומיי המחודשים, אתנחתת סוף מסלול של אחרי גידול הילדים, מירי לקחה לפתע פנייה מפתיעה.
בוקר בהיר אחד אני מקבלת ממנה תמונה ממקום משרדה החדש במגדלי שיבא. ובתמונה רואים את מירי ישובה על כיסא בית חולים, פניה קורנות בהתרגשות אין-קץ, אוחזת בידיה משרה חדשה בגודל אפון - תינוקת מושלמת ויפהפייה בת כמה שעות. אלוהים אדירים. מה זה הדבר הזה?
אתן מכירות את התמונות האלה של הילדות ממערב אפריקה, מבנגלדש או מניז'ר, בנות ה-14 עם תינוקת חגורה עליהן, תינוקת מחזיקה תינוקת? אז ככה. לא סביר, לא תקין. אין מצב שמירי גרנדמייזר. אין צמד מילים כזה: סבתא מירי. פשוט אין. כי מה הקשר בן מירי, אישה בת גילי, שבניז'ר כבר יכולה הייתה להיות סבתא לשושלת בת שבעה דורות, ולסבתאות? היא צעירה מדי. כלומר, אני צעירה מדי.
אני מבינה שזה טיפה מוגזם לטעון שאני זו שעברה חוויה מטלטלת, אבל זה בדיוק מה שאני רוצה לטעון. תקשיבו, עברתי חוויה מטלטלת. עד היום הייתה לי חברה שהתנהלה בקווים די מקבילים לשלי. עבדנו, גידלנו ילדים, ילדנו יחד את הזקונים שלנו והתפללנו לאלוהי הגשם שהילדים יגדלו, שהחיים יתקדמו ושנחזור להיות נשים קמוטות בגיל ההתבגרות שעושות מה בראש שלהן. עוד ניסע יחד להודו, הבטחנו. ולפתע פתאום, צ'אק, מירי ניתקה מהקרקע וכמו בלון הליום התרוממה וטסה במהירות לעבר שביל החלב. איננה. נבלעה. רק 285 תמונות בממוצע לשעה היא שולחת, ומשפטים קצרים מסוג, "לא ידעתי שאהבה כזו אפשרית בכלל". ולאט-לאט אני מבינה שלדמיין אותה קורצת עוגיות עם הנכדה, זה הגיוני כמו לדמיין אותה טובלת במעיינות בהפרדה מגדרית עם בורקה על הראש. דברים שאפשר להגיע אליהם. ואני צופה בה מהצד עוברת את המפץ הגדול הזה ולא מאמינה שגם היא, כמו 800 מיליון הסבתות שמסתובבות כרגע בעולם, נפלה ככה בסם. מה זה נפלה. נפלה־נפלה. אמא'לה, סבתא'לה, איזה פחד.
מחקר מעניין שהתפרסם לפני שנתיים, שיצא מאוניברסיטת אמורי בג'ורג'יה ארה"ב, מצא שיש לתופעת ההתאהבות של מירי בסיס נוירולוגי מוצק. המחקר גרר סבתות פעילות ונוכחות למכונת MRI ותוך כדי ניטור הפעילות המוחית, נתן להן לצפות בתמונות ובסרטונים של הנכד או הנכדה מדגמנים קשת מצבים נפשיים. הממצאים מראים שבזמן ההתבוננות, האזורים המקושרים לאמפתיה רגשית, כלומר להזדהות, מהבהבים אצלן כמו סירנות. הנכדה מחייכת? הסבתות מחייכות. הנכדה בוכה? הן עצמן מכרכמות פניהן, חשות על בשרן כאב ומצוקה. לעומת זאת, כשנתנו לסבתות להתבונן בהורה של הנכד – הבן או הבת שלהן – האזור במוח שנדלק הוא אחר ומקושר לקוגניציה. כלומר לחשיבה. המסקנה המתבקשת היא זו: למראה הילדים הבוגרים שלנו אנחנו מגויסות לפענוח – מה הם חושבים ומרגישים, מה הם צריכים מאיתנו, למה הם חארות. למראה הנכדים אנחנו שלולית.
המחקר הזה מאשש תיאוריה שהתבססה כבר שנים קודם בקרב חוקרים אבולוציוניים. תהיו איתי רגע, כי זה באמת פלא. התיאוריה מכונה "תיאוריית הסבתא" והיא נולדה מתוך רצון לתת הסבר לתופעה המוזרה של אובדן הפוריות המוקדם אצל נקבות האדם. סבבה שכבר התרגלנו לעיוות הנורא שגברים נשארים פוריים עד גיל זקנה ואנחנו מאבדות את ביציותינו באמצע החיים, אבל דעו שיש מעט מאוד נקבות בעולם החי שעוברות את הקטע המסריח של הלאמת הפוריות וכניסה לגיל המעבר. זה רק אנחנו ועוד שלושה מיני נקבות לווייתנים. כן, כן, לווייתנים. אנחנו והן. כל השאר – ג'ירפות, שימפנזות, חתולות, פילות או טרנטולות מפסיקות להיות פוריות רק כשהן משחקות רמיקוב בדיור מוגן. עד אז הן יולדות כמו שפנות. נשאלת השאלה, מדוע אנחנו לא? הרי לא ייתכן שהביולוגיה היא עד כדי כך מטומטמת על מנת לחסל את מאגר הגנים המתוק שלנו כשכוחנו עוד לגמרי במותנינו. הרי גם אם המותן שלנו התרחב עם השנים, תכלס, יכולנו להרכיב עליו תינוקות לפחות עוד 20 שנה ולהפיץ את עצמנו לכל עבר.
התשובה נמצאת כנראה אצל הסבתא הרוסייה ואצל הסבתא ממין אורקה (יונק ימי השייך לסדרת הלווייתנאים). שכן השתיים מבלות בממוצע בסביבות 16 שנים לאחר גיל המעבר בטיפול בגורים המנג'סים של הילדים שלהן. מנקודת מבט אבולוציונית, הן כנראה יודעות – בלי שהן יודעות שהן יודעות – שזה משתלם. אמנם נכד הוא קנקן פחות שווה, המכיל בסך הכול רבע מהגנים שלהן ולא חצי כמו קנקן-ילד, אבל העזרה שאותה הן נותנות, איכות החינוך של הגורים הזוכים באם נוספת וכמות הנכדים שמצליחים להגיע לשגשוג בעזרתן, שווים את זה. לווייתנים צעירים שאיבדו את הסבתא שלהם הם בסיכון גבוה פי ארבעה וחצי למות מאשר בני גילם שבחזקתם סבתא מתפקדת. לא מטורף?
למה אני מספרת לכן את כל זה, כלומר, מספרת לי את כל זה? כי אני פשוט מזועזעת מהידיעה שהטורנדו הרגשי שאני עדה לו כרגע, הוא כוח טבע שאי אפשר לעמוד מולו. אנחנו מחווטות לשם על ידי הביולוגיה. אנחנו לכודות בחבל טבור מטופש החוצה דורות ותרבויות. אני מתבוננת בחברתי מוכת הירח ומבינה שהאסון עשוי לקרות גם לי.
כן, כן, אני יודעת שהיום הסבתאות ממותגת אחרת לחלוטין, 60 זה ה-20 החדש וכל הסבתות מממשות את עצמן, רוקדות על עמוד, מזדיינות, צונחות מהשמיים ומאפרות ג'וינטים על גיטרה חשמלית, אבל מה זה עוזר כל זה אם הבעיה היא ברגש? אם הרגש הוא הבעיה? הרי מה שאני לא רוצה זה לקחת ללב.
ואני רואה איך נופלות גיבורות, וזה כולל גם גיבורות כמו אבא שלי, שבהיעדר סבתות הפך בשנים האחרונות לאורקה. וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך. אני לא מעוניינת יותר להתאהב, להתרגש, להתעלף, להיחטף כך מחיי. אני לא רוצה לצאת מגדרי. הרגשתי בחיי מספיק, יצאתי מגדרי מעל ומעבר.
אני כמובן לוקחת בחשבון את העובדה שאנוכיותי לא תעמוד לי בשעת מבחן ובעוד שנים ספורות הסבתאות תתרומם מעליי כמו גל עצום ותתנפץ אל חופיי. וכל המוצצים והבקבוקים הבלתי מתכלים שאיבדתי בגינות ומתחת לספות יחזרו אליי לסיבוב שני. אלוהים אדירים, עוד פעם חוג קפוארה במתנ"ס... הידיעה שזה ישמח אותי מעציבה אותי מאוד. כי עם כל הכבוד להתאהבויות ולאושר שנכדים מביאים עימם, יש שאדם רוצה שקט. פשוט שקט.
