לקריאת הפרקים הקודמים: הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון הפיתוי של גרייסי - חלק שני הפיתוי של גרייסי - חלק שלישי הפיתוי של גרייסי - חלק רביעי הפיתוי של גרייסי - חלק חמישי הפיתוי של גרייסי - חלק שישי הפיתוי של גרייסי - חלק שביעי הפיתוי של גרייסי - חלק שמיני הפיתוי של גרייסי - חלק תשיעי הפיתוי של גרייסי - חלק עשירי



-פרק 21-



קרינה ראתה את פניה הנפולות של בתה - ואת המבט המכוון שנעצה בה כאשר חלפה במהירות ליד שולחנה - ומיד קמה ללכת אחריה. לורן ראתה אותה רצה בעקבות אנסטסיה ושאלה את בנה מה קרה. "היא ראתה נחש," הסביר אלכס והתיישב בכיסא שקרינה פינתה. ללורן לא היתה בעיה עם ההסבר.
"אם ככה, אני לא הולכת לשחק טניס בשום אופן." היא הצטמררה. "אני שונאת נחשים."
קרינה השיגה את אנסטסיה כשעלתה במדרגות. "מתוקה שלי, מה קרה?" היא שאלה, אבל אנסטסיה המשיכה לצעוד בלי לענות. קרינה חיכתה שיהיו בחדרן כדי לחקור אותה עוד. ברגע שהדלת נסגרה פרצה אנסטסיה בבכי. לבה של קרינה הוצף חמלה והיא מיהרה לחבק אותה, כמעט בטוחה שהיא יודעת את פשר הדמעות. היא אספה אותה בזרועותיה וחיבקה אותה חזק. אנסטסיה נדרכה לרגע, וזרועותיה נותרו שמוטות בלי שתדע מה לעשות בהן. ואז, לאט ובהיסוס, היא כרכה אותן סביב גופה של אמה. אנסטסיה היתה גבוהה מאמה, ואף אחת מהן לא זכרה מתי הן התחבקו בפעם האחרונה - רופוס הוא שתמיד היה מוכן עם חיבוק - אבל זה לא היה מוזר. זה לא היה מוזר בכלל.
הבכי החל לדעוך לבסוף, ואנסטסיה הרגישה שהיא בשלה לחלוק את סודה עם אמה. הן התיישבו זו לצד זו על המיטה, ואנסטסיה סיפרה לקרינה על הרומן הקצר שלה. "את לא תאהבי את זה, אבל..." אמרה בפתח דבריה. להפתעתה, קרינה לא שפטה אותה ולא הביעה מורת רוח כלל. היא הקשיבה בלי לקטוע אותה והאזינה לכל הפרטים, שנאמרו בתחילה בזהירות ובהמשך בביטחון גובר. וכל הזמן הזה קרינה חשבה על גרייסי וזכרה את עצתה.
"אני סתם מטומטמת שהאמנתי לו," אמרה אנסטסיה בעצב.
"ממש לא, מתוקה," עודדה אותה קרינה. "הוא חתיך ואקזוטי. הרבה בנות נהנות מרומנים קצרים עם גברים מארצות אחרות. הייתי אומרת שזה חלק חשוב מהחיים, להתאהב ולסבול מלב שבור."
"כן?" אנסטסיה לא היתה בטוחה כל כך.
"היה לך כיף, לא?"
"באותו זמן, כן."
"אז אל תיתני למה שאת יודעת עכשיו להרוס לך את כל הכיף שהיה לך עד עכשיו."
"נתתי לו את הבתולים שלי, אמא!"
"היית נותנת אותם למישהו מתישהו, לא? אני מניחה שהוא היה טוב אלייך?"
אנסטסיה הצליחה לצחוק קצת. "את מתכוונת אם הוא היה טוב במיטה?"
"לא הייתי שואלת."
"אבל אני אענה בכל זאת. הוא מדהים!" עיניה של אנסטסיה ברקו.
"אז היה שווה. עדיף לתת את עצמך למישהו שיודע מה הוא עושה מאשר למישהו שאין לו מושג וסתם הורס הכול. הלוואי שהפעם הראשונה שלי היתה כמו שלך."
"מי היה הראשון שלך?"
"אחד בשם טוני דרייק. הייתי בת שש עשרה. אל תגלי לסבתא!"
"הוא היה מקומי?"
"כן, למדתי איתו בתיכון. לא הייתי ממש דלוקה עליו. אבל שמחתי מאוד שהוא נדלק עלי. וגם רציתי להיות מבוגרת. נורא רציתי כבר להיות אישה, להתחיל את הדרך שלי בעולם. אבל זה היה נורא מגושם ונמשך רק שנייה. מה שהיה לך עם ג'ובאני זה אידיאלי, לדעתי."
"אבל איך הוא יכול... עם מדלן?"
"היא אישה יפה. יש לו טעם טוב!"
אנסטסיה עיקמה את האף. "היא זקנה."
"אבל בטח היא למדה דבר או שניים בדרך." שתיהן צחקו ואנסטסיה התחילה להרגיש קצת יותר טוב.
אנסטסיה נתקפה פתאום רצון עז לשתף את אמה בסיפורה של גרייסי. היא חשבה שזה לא הוגן להשאיר את אמה מחוץ לעניינים. אחרי הכול, שלושתן באו לאיטליה יחד, ולמה שלא יחוו יחד את החוויה כולה? וחוץ מזה, התיאוריות שלה על הרוזן שיוועו לחוות דעת שנייה והזמן הלך ואזל. מחר יהיה היום המלא האחרון שלהן שם.
"אני צריכה לספר לך עוד משהו," היא פתחה ואמרה. היא היססה לרגע באי נוחות מהמחשבה על חשיפת משהו שסבתה ביקשה ממנה לשמור לעצמה.
"מה עוד יש?"
"זה לא קשור אלי, זה קשור לסבתא."
קרינה החווירה. "היא חולה?"
"לא, היא בסדר גמור."
"היתה לי מחשבה נוראית "
"היא בסדר, אמא. זה משהו אחר."
"ספרי לי."
"זה סוד אדיר, ואת חייבת להבטיח לא לגלות שסיפרתי לך."
קרינה נעצבה מעט שגרייסי לא סיפרה לה בעצמה. "אז מה זה?"
אנסטסיה נשמה נשימה עמוקה אחת. אני לא בוגדת בסבתא. אני עוזרת לה למצוא את אהבת חייה. "ידעת שסבתא באה לאיטליה בגיל שלוש עשרה וגרה עם הדוד שלה בבית הנטוש שראינו אתמול, עד גיל עשרים ושלוש?"
קרינה הביטה בה כאילו היא מדברת בשפה אחרת. "על מה את מדברת?"
אנסטסיה השתנקה. היא כיסתה את פיה בידה ונעצה מבט נדהם באמה. "באמת לא ידעת!"
קרינה הביטה בבתה בתמיהה. "את אומרת לי שאמא שלי גרה פעם כאן? בקולדורו?"
"כן, בלה קולומבה, הווילה ההרוסה שמצאנו."
קרינה קמה על רגליה. "זה לא ייאמן!"
בסתר לבה, אנסטסיה התרגשה לחשוף את עברה המדהים של סבתה. "הדוד שלה הנס הביא אותה לכאן מלונדון כדי ללמד אותה להיות משחזרת ציורים."
"אפילו לא ידעתי שהיא יודעת לצייר."
"אז מתברר שהיא היתה ציירת ממש טובה, אמא, ואחרי חמש שנים שהיא התמחתה בשיקום, הוא רצה שהיא תעשה משהו אחר."
"אוי לא. מפחיד אותי לחשוב מה זה היה."
"זיוף."
"זיוף? אמא שלי היא זייפנית? אלוהים ישמור, מה עוד?"
"היא לא היתה סתם זייפנית. היא היתה זייפנית מעולה, וגם הנס היה."
קרינה התיישבה שוב. "למה היא לא סיפרה לי?"
"את יודעת שהיא מדברת איטלקית שוטפת?"
קרינה צמצמה את עיניה. "אוקיי, אז היא לא בחרה את קולדורו באקראי מתוך המגזין. מי יודע, אולי בכלל לא היתה כתבה במגזין. היא באה לכאן בכוונה. אבל למה, אחרי כמה, ארבעים וארבע שנה?"
"היא אהבה גבר שקראו לו גייטנו."
"היי, רגע! אילריה לא אמרה משהו על גייטנו מונטפוסקו היום?"
"זקן מדי. הוא היה סבא של הרוזן. נראה לי שאולי האיש הוא הרוזן עצמו."
"לא, לא יכול להיות. היא לא דיברה עליו ולא הביעה שום רצון לראות אותו. אם הוא היה אהבת חייה, היא היתה הולכת לדבר איתו כבר ביום הראשון."
"כן, את צודקת," אמרה אנסטסיה באכזבה. "היא לא הפגינה שום עניין."
"אז למה היא באה?"
"לא כדי לראות את לה קולומבה, זה בטוח, כי היא לא יצאה משטח הטירה אפילו פעם אחת."
"נכון. ולמה היא סיפרה לך אבל לא לי?"
"אולי היא פחדה שזה ירגיז אותך?"
"אני נראית מרוגזת?"
"נראית קצת לפני רגע."
"לפני רגע, אבל אני לא מרוגזת עכשיו, נכון?"
"היא עדיין לא סיפרה לי את סוף הסיפור."
"יש עוד?"
"ברור, כי היא עזבה את איטליה ואת גייטנו וחזרה ללונדון. את השאר את יודעת. היא כנראה הכירה את סבא, התחתנה איתו והסתירה את העבר שלה."
"למה להסתיר?"
"כי היא היתה זייפנית. זה פלילי, אמא."
קרינה הנידה את ראשה. "זה לא מסתדר לי, אנסטסיה. היא יכלה להסתיר את החלק הזה אבל כן לספר על העובדה שהיא גרה באיטליה ויודעת איטלקית. אני זוכרת שכשהייתי קטנה היא היתה מדברת בהולנדית עם אמא שלה, ואני כמובן לא הבנתי מה שהן אמרו. אבל סבתא שלי מתה כשהייתי בת שתים עשרה, וחוץ מאח שגר בלונדון ושלא ראינו אותו אף פעם, לא ידוע לי על שום קרובי משפחה אחרים שיש לה. היא אף פעם לא אמרה שום דבר על דוד. שום דבר פה לא מסתדר."
"נכון. נראה לי שאני צריכה לשמוע את שאר הסיפור."
"אז אנחנו צריכות להרחיק אותה מרקס. אני אדאג לזה אחרי ארוחת הערב. תשאירי לי אותו. את תיקחי את סבתא לבד ותבקשי שתספר לך עוד."
"את חושבת שהיא רוצה למצוא את גייטנו אבל מפחדת?"
"אולי. בגלל זה את צריכה להמשיך לחקור ולגלות איפה הוא גר אז, כדי שנוכל למצוא אותו בשבילה, אם היא באמת רוצה למצוא אותו."
"לא אכפת לך שהיא אהבה מישהו אחר חוץ מאבא שלך?"
קרינה משכה בכתפיה. "אני יודעת שהיא אהבה את סבא. היה להם טוב יחד. היא לא קמה וברחה לאיטליה ברגע שהוא מת, נכון? בכל אופן, מתאים לסבתא להגיד שיש כל מיני דרכים לאהוב. היא אהבה את שניהם. החיים הם דבר מסובך. מבינים את זה ככל שמתבגרים. אבל עכשיו את הולכת לשחק את הבלשית, ואחר כך תחזרי אלי ותספרי לי ונחליט יחד מה לעשות."
"אנחנו עוזבות מחרתיים," אמרה אנסטסיה בדאגה.
"ולכן את חייבת להוציא ממנה את סוף הסיפור היום."
אנסטסיה ניתרה בהתרגשות. "אוקיי, אני במשימה. אני לא אכשל. אבל נראה לי שאני אצטרך להגיד לה מתישהו שסיפרתי לך."
"תשאירי את זה לי. אני אדע מתי הזמן המתאים." קרינה חייכה בגאווה. "עשית את הדבר הנכון, מתוקה. היא תודה לך בסוף."
"היא תודה לנו," תיקנה אנסטסיה והוסיפה בחשש קל, "אני מקווה."


מאמא ברנדטה ואילריה התעכבו בפתח שהוביל למטבח וצפו בקבוצה המתאספת על המרפסת ליין וקרוסטיני. בכל שבוע הגיעו אורחים חדשים ממקומות שונים בעולם, כמו זרעים שנישאו על גבי רוח אוהבת כדי לפרוח תחת השמש של איטליה, אבל למאמא ברנדטה ולאילריה אף פעם לא נמאס לראות את הפריחה. כל אדם היה משהו אחר ונפתח בדרכו הייחודית וברמות משתנות. מעטים בלבד לא השתנו כלל. והניצנים האלה פרחו כל כך יפה, הן חשבו וחשו גאווה על השפעת הקסם של המתכונים של מאמא ברנדטה ושל המקום המכשף הזה. אילריה שילבה את זרועותיה ונשענה על המשקוף. "רקס לא שם לב לגרייסי בערב הראשון. היא היתה כמו פרח נבול שמשווע למים אבל מתבייש לבקש," אמרה. "אבל תראי כמה היא יפה עכשיו," אמרה מאמא ברנדטה למראה גרייסי המחויכת. "רקס לא יכול להוריד ממנה את העיניים. מכל האורחים השבוע היא השתנתה הכי הרבה. לא ראיתי בה שום דבר מיוחד בהתחלה, אבל עכשיו אני יודעת שהיא אישה עם עומק." מאמא ברנדטה הניחה את ידה השמנמנה על חזה השופע. "אני מרגישה את זה, אילריה. אסור לשפוט את היין לפי התווית של הבקבוק."
"אבל אני לא חושבת שהיא מתעניינת ברקס." אילריה כיווצה את גבותיה. "אני לא יודעת למה. הם צוחקים יחד ומטיילים בגינות יחד, והם היחידים בגילם פה, ובכל זאת, אני מרגישה שהראש שלה במקום אחר, והתחושות שלי בדרך כלל נכונות."
"היא אלמנה, אילריה, ואני יודעת מה זה לשאת אובדן, כי אני נושאת את הכאב על אומברטו בתוכי וכך יהיה תמיד, שינוח בשלום על משכבו. זה כמו אבן בלב שלא מפסיקה לשפשף." היא הרימה את ידה אל החזה שוב. "אולי רקס ירפד את האבן ויפסיק את השפשוף."
"זה יהיה נחמד," הסכימה אילריה. "אה, הנה קרינה ואנסטסיה. כל כך משמח אותי לראות אותן," אמרה. "לקח להן קצת זמן להרים את הראש מהטלפונים שלהן ולראות את כל היופי מסביב, אבל זה קרה, ותראי כמה הן מאושרות עכשיו."
"היופי תמיד כאן," אמרה מאמא ברנדטה בתבונה. "רק מחכה להעיר את הנפש, ממתין בסבלנות שיבחינו בו, שיאפשרו לו לעשות את העבודה שלו."
"קרינה ואנסטסיה היו בשלות לשינוי. הן רק היו צריכות טיפה עזרה."
"השבוע עוד לא נגמר," אמרה מאמא ברנדטה והחלה להתגלגל בחזרה למטבח. "יש עוד הרבה מה לעשות."
"כן, יש לנו עוד עבודה. יש לב שבור לתקן..."
"ג'ובאני לא שבר לה את הלב. הוא עשה ללב שלה היכרות עם האהבה וגרם לו רק חבלה קטנה." מאמא ברנדטה גוננה על הנכד שלה כמו חתולה זועפת.
אילריה היתה פחות סלחנית למעלליו של אחיינה. "את צריכה לדבר איתו, מאמא."
"אסור לנו להתערב בטבע, אילריה. אפשר רק לצפות בו ולתת לו לעשות את שלו. אל תשכחי, לכל דבר יש מטרה. שום דבר לא קורה בחלל ריק. תמיד יש סיבה ותוצאה." מאמא ברנדטה הניעה את ידיה במרץ להדגשת דבריה. "אנחנו עוברים מחוויה לחוויה ולוקחים איתנו את מה שלמדנו. זאת מהות התבונה."
"כן, אבל באמת, כדאי שתדברי עם ג'ובאני."
"אני לא מדברת עם אף אחד. הנכד שלי הוא חלק מהקסם של המקום הזה, וגם הוא פורח עכשיו."
"מאמא, אני חושבת שג'ובאני 'פורח' כבר מזמן." הומור החליף את מורת הרוח של אילריה.
"כל אישה צריכה ג'ובאני לפחות פעם אחת בחיים. זה חשוב לחיות!"
"וג'ובאני?"
מאמא ברנדטה משכה בכתפיה בנונשלנטיות של אישה זקנה שקיבלה את העובדה שהחיים הם קורס לקידום הנשמה. "גם הלב שלו יישבר יום אחד, ואז גם הוא ילמד משהו על אהבה."

אילריה הושיבה את הקבוצה סביב השולחן ודאגה שאנסטסיה תשב ליד אלכס ושרקס יהיה ליד גרייסי. היא הציבה את מדלן רחוק ככל האפשר מאנסטסיה, אבל הנערה שפטפטה עכשיו עם אלכס לא נראתה שבורת לב כלל. היה בה משהו אינטנסיבי הערב, נחישות נלהבת בכל מבט ובכל תנועה, כאילו משהו חשוב יותר מעסיק את מחשבותיה. אילריה הבחינה גם במבטים התכופים לכיוונה של אמה, שבתורה השיבה לה מבטים ומחוות ראש כמעט בלתי מורגשות. הן נראו כמו צמד של חורשות מזימות, ואילריה תהתה מה הן זוממות. ואז היא ראתה את עיניהן של שתי הנשים פוזלות לכיוונם של גרייסי ורקס. אם הן רוצות לעודד את השועל הכסוף או להפך, אילריה לא ידעה. היא קירבה את הכוס לשפתיה והתענגה על טעמו הפירותי של היין שהכינה במו ידיה. פניו הערניות של רקס העידו על כך שהוא עומד להבהיר את רגשותיו. מחר היום האחרון, ואם לא יעשה זאת בקרוב, יחמיץ את ההזדמנות.
בזמן הקינוח התפתחה שיחה כללית, ונושא הנחשים זקף את ראשו החלקלק. "אנסטסיה, ספרי לכולם מה ראית היום ליד מגרש הטניס," אמרה לורן.
"איטלקי חתיך, אני מקווה," אמרה ונדי.
בריג'יט צחקה את הצחוק הגרוני שלה. "מממ... אולי אני בכל זאת אלך לשחק קצת טניס."
"ראיתי נחש," אמרה אנסטסיה.
"היא טענה שהוא היה בגודל של פרה," הוסיף אלכס בחיוך.
"זה נחש ממש גדול," אמר רקס. "את בטוחה שזה לא היה מקל?"
"טוב, אז הוא לא היה בגודל של פרה," הודתה אנסטסיה. היא לא העזה להביט בפניה של מדלן, אבל ראתה אותה מביטה בה בזווית עינה.
"נחש?" התערבה אילריה. "יש לנו פה רק נחשי דשא קטנים ולא ארסיים, והם לא מכישים." הסצנה שהתחוללה לנגד עיניה כאשר הציצה בחלון ההוא עלתה שוב לנגד עיניה של אנסטסיה על כל פרטיה הנוראים, והיא הרגישה את לחייה בוערות.
"נחש? מישהו אמר שהוא ראה נחש? אני לא מאמינה," התפלצה בריג'יט. "איפה?"
"במגרש הטניס," עדכן אותה אלכס.
"אז אני לא ארד לשם," אמרה בריג'יט ושתתה עוד לגימה גדולה של יין.
"הרגת אותו?" שאלה ונדי.
"אני הייתי הורגת אותו," אמרה טיף. "אני אלופה בהריגת ג'וקים וכולם יודעים שבלתי אפשרי להרוג אותם."
"ברחתי," אמרה אנסטסיה בשקט.
לורן הביטה במדלן. "יצא לך לראות נחשים בטיולים שלך?"
"בגודל של פרות," התערב אלכס. אנסטסיה נעצה בו מרפק חזק.
מדלן הנידה את ראשה לשלילה. "אבל אני לא מפחדת מנחשים," אמרה בשלווה.
"דווקא ממש התחשק לי לשחק טניס," אמר אלכס. "אבל אי אפשר לשחק אם יש פרות על המגרש."
בדרך כלל זה היה השלב שבו אנסטסיה היתה מאבדת את חוש ההומור שלה, וקרינה ציפתה שזה יקרה בכל רגע, אבל להפתעתה זה לא קרה. היא צחקה איתו. היה משהו כובש בהקנטותיו של אלכס. לא היה אפשר לכעוס עליו. קרינה נזכרה ברופוס ובסירובו לקחת אותה ברצינות שתמיד הרגיז אותה, אבל עכשיו היא ראתה את בתה צוחקת על עצמה וחשבה שאולי סוד האושר טמון ביכולת לקחת את עצמנו בקלילות.
אנסטסיה הביטה עכשיו במדלן. המבוגרת השיבה לה מבט ישיר. היא לא הראתה כל סימן לבושה או לאשמה או אפילו לידיעה שנתפסה על חם עם ג'ובאני. אנסטסיה שיערה שממילא לא יהיה לה אכפת, כי ג'ובאני הוא לא יותר מהסחת דעת מבחינתה, דרך מהנה להעביר את הזמן אחר הצהריים. היא חייכה אל מדלן חיוך קטן, ומדלן היססה מעט וחייכה בחזרה. התאורה היתה אפלולית מדי, ואנסטסיה לא ראתה את השינוי במבטה של מדלן, כאשר מוחה האינטליגנטי הבין סוף סוף את המצב לאשורו.
אחרי ארוחת הערב הלכה אנסטסיה היישר לסבתה. היא הניחה את ידה על כתפה ורכנה ללחוש באוזנה. "סבתא, אנחנו יכולות לסיים את הסיפור עכשיו?"
"את לא מתכוונת לקחת לי את סבתא שלך!" אמר רקס, ואף שטון הדיבור שלו היה קליל, מורת רוחו ניכרה מתחת לפני השטח.
"אני באמצע סיפור שאני מספרת לאנסטסיה, והיא רוצה לדעת איך הוא נגמר," אמרה לו גרייסי.
"לא אלף לילה ולילה, אני מקווה," אמר רקס.
גרייסי צחקה. "לא, בהחלט יש לו סוף."
"אני אשמח לשמוע אותו, גרייסי."
גרייסי עמדה לקום כאשר מדלן הגיעה. "אנסטסיה, אני יכולה לדבר איתך רגע?"
רקס חייך. "מדלן הצילה אותי. תודה לך, גברתי, שהענקת לי עוד זמן." הוא פנה שוב לגרייסי. "אני ממש אוהב לדבר איתך, גרייסי," הוא אמר. חיוכו התרכך וכך גם עיניו, ותשומת לבו התמקדה בפניה כלהט של אש.
גרייסי היתה מודעת לעניין שרקס גילה בה. בהתחלה חשבה שהיא טועה, כי הוא הרי פלרטט עם כל הבנות. אבל בהמשך הוא הפך לישיר יותר, והיא כבר לא יכלה לבטל זאת. היחס החמיא לה, כמובן. עברו עשרות שנים מאז שגבר כלשהו התעניין בה, והוא היה מושך, בלי שום ספק. אבל לבה כבר היה שייך לאחר, ולמעשה כך היה מאז הרגע ההוא בקולדורו, שבו ראתה את טנקרדי בפעם הראשונה. "רקס," היא אמרה, ומשהו בקולה גרם לו להזעיף את פניו.
"אל תגידי אף מילה, גרייסי. תני לי רק לדבר איתך וליהנות מחברתך בלי צל הדחייה. אני מחבב אותך, ואני יודע שאת מחבבת אותי. אנחנו חברים. את אישה חכמה, ואני יודע שאת קוראת אותי כמו ספר פתוח. נשאר לנו עוד יום אחד במקום היפה הזה, ואני רוצה לבלות אותו איתך. אז ספרי לי סיפור. את יכולה אפילו להמציא. אני רק רוצה להקשיב לך."
"רקס... זה דבר כל כך יפה להגיד."
"אני לא מנסה להגיד דברים יפים, אני מדבר מהלב. אני רק רוצה לרחוץ באורך. כי יש לך אור, גרייסי. אני חושב שלא כולם רואים אותו, כי את שומרת את רובו לעצמך, אבל אני רואה בזה זכות מיוחדת." גרייסי לא ידעה מה לומר. היא חייכה בביישנות וקירבה את ספל התה לשפתיה, אם כי רק טיפות מעטות עוד נותרו בו. "אני רואה שהשארתי אותך בלי מילים," אמר. הוא שמח שהצליח לרגש אותה. "אז אני אתן לך קצת זמן להתעשת ואספר לך בינתיים סיפור משלי. הייתי מוזיקאי פעם. אני יודע, קשה לדמיין את זה עכשיו. אבל פעם, מזמן, כשהייתי צעיר, וגם חתיך כובש ומקסים, כמובן, תופפתי בלהקה. אפילו ניגנתי עם להקת אירוסמית פעם. איזו הרפתקה..."



מדלן לקחה את אנסטסיה לצד הרחוק של המרפסת, שבו היתה להן פרטיות. "אנסטסיה, אני יכולה לשאול אותך משהו? כאישה אל אישה?"
לבה של אנסטסיה האיץ את פעימותיו. "ברור."
"את ראית אותי?" היא היססה, לא בטוחה במילים הנכונות לניסוח מחשבותיה. "את יודעת, ליד מגרש הטניס, אני הנחש שלך?"
אנסטסיה עמדה לשקר, אבל הבעת פניה של מדלן היתה טובה, אפילו מודאגת, וממש לא מאשימה. היא הנהנה. "כן."
"זה מה שחשבתי." היא צחקה. "לא באמת חשבתי שראית נחש בגודל של פרה."
"לא ידעתי מה להגיד, אז אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש. זה היה טיפשי. אלכס צוחק עלי בלי רחמים עכשיו."
"וג'ובאני היה... גם איתך? אני צודקת? נראה לי שכן."
אנסטסיה נאנחה, ולמבוכתה הרבה דמעות החלו להיקוות בעיניה. "חשבתי שהוא אוהב אותי."
"אוי, חמודה..." מדלן אחזה בזרועותיה של אנסטסיה ופניה התקמטו בהבנה. "אני מצטערת. אם הייתי יודעת הייתי מעיפה לו סטירה."
"זה בסדר. עדיף לגלות עכשיו מאשר אחר כך."
"מה תעשי?"
אנסטסיה משכה בכתפיה. "לא יודעת."
"אני יכולה להגיד לך מה אני הייתי עושה?" אנסטסיה הנהנה. מדלן קירבה את ראשה ולחשה משהו באוזנה. אנסטסיה הקשיבה. פתאום עיניה נדלקו והיא חייכה. שתי הנשים צחקו יחד. "אני צודקת, לא?"
"כן, את צודקת," ענתה אנסטסיה.
"אז אנחנו חברות?"
"כן," השיבה אנסטסיה.
"מאהבים באים והולכים, אבל חברוֹת זה לתמיד," אמרה מדלן. "אבל חשוב לגוון את החיים עם מאהב טוב מדי פעם. ככה שומרים על מראה צעיר." לא היה ספק שאצל מדלן זה הוכיח את עצמו.

אנסטסיה מצאה את סבתה יושבת ליד שולחן, מקשיבה לרקס, פניהם מוארות בזוהרו הרך של אור הנר. כל השאר כבר עברו למרפסת הגבוהה לשתות קפה ולהשקיף על הגבעות הכהות ועל השמים זרועי הכוכבים. כשרקס ראה את אנסטסיה הוא ידע שהוא כבר לא יכול להמשיך ליהנות מגרייסי לבד. הוא נפרד בלי להתלונן והשאיר את השתיים לבדן בלילה השקט והדומם.
"את מוצאת חן בעיניו, סבתא," אמרה אנסטסיה.
"זה מה שהוא חושב," אמרה גרייסי. "לאיטליה יש נטייה לכשף אנשים."
"היא כישפה אותי, אני חושבת," אמרה אנסטסיה. סבתה כיווצה את גבותיה. "זה בסדר. ג'ובאני הוא בסך הכול איטלקי טיפוסי שיפתה כל דבר שזז."
"מה קרה?" גרייסי הניחה את ידה על ידה של אנסטסיה, שהניחה את ידה השנייה מעליה.
"אני לא רוצה לדבר עלי, אני רוצה לדבר עלייך. הבטחת שתספרי לי את סוף הסיפור."
"בסדר גמור. איפה היינו?"
"בדיוק עמדת לטוס לריביירה הצרפתית עם הנס. הוא רצה למצוא לך חתן. הציור שזייפת נשלח בחזרה לברונו וליוויה, והמקור נשאר אצל גייטנו."
"אה, כן. נזכרתי."
"אז נסעת לריביירה הצרפתית?"
"כן."
"ומה קרה?" אנסטסיה השעינה את מרפקיה על השולחן והניחה את ראשה על כף ידה. "הנס הכיר לך את כל הרווקים הנחשקים שם?"
"בטח שהוא הכיר לי, אבל אני חיכיתי לגייטנו," היא אמרה. "זה לא הפריע לדוד הנס לנסות, וכמה שהוא ניסה!"
תוך כדי האזנה הבחינה אנסטסיה שקרינה מתבוננת בה מהמרפסת הגבוהה, אבל היא לא אפשרה לעצמה לאבד ריכוז. היא לא הסיטה את מבטה אלא השאירה אותו ממוקד בסבתה. הערב היא תגלה היכן גייטנו גר ומדוע גרייסי אינה מחפשת אותו. היא תגלה מדוע היא לא ביקרה בלה קולומבה. היא תישאר כאן, בכיסא הזה, עד שתקבל את כל התשובות ותדווח לאמה, והן יחליטו כיצד להמשיך משם.
ואחרי כל זה היא תפגוש את ג'ובאני, כמו בארבעת הלילות האחרונים, אבל הפעם היא תשאיר לו מזכרת מיוחדת ממנה.



-פרק 22-


צרפת, 1964
גרייסי עמדה על מרפסת הווילה הלבנה היפהפייה של הנס, גבוה בהרים בעיר אנטיב, והשקיפה על בריכת השחייה המפוארת למטה, שבה האורחים, שזופים משמש הים התיכון, התרועעו אלה עם אלה בבגדי ים, שתו קוקטיילים, עישנו ושוחחו בצרפתית, באיטלקית ובספרדית, כמו להקה של ציפורים אקזוטיות. כל הסצנה הרתיעה אותה, והיא רצתה לחזור לסביבה הבטוחה והמוכרת של לה קולומבה. אבל דוד הנס היה בסביבה הטבעית שלו. הוא הסתובב בין כולם בכובע הקש שלו, במכנסיים מגולגלים מעל הקרסוליים ובחולצה לבנה. ביד אחת החזיק סיגריה ובשנייה קוקטייל, כשעל פניו חיוך גדול ומסנוור ומשקפי שמש אופנתיים. כולם אהבו את הנס, הבחינה גרייסי. נשים כרכרו סביבו, גברים רצו לדבר איתו, אפילו ילדים קטנים נמשכו אליו. היתה לו בדיחה לכל אחד. צחוקו וקסמו האישי גרמו לכל מי שבסביבתו להרגיש מושך, מעניין ושנון, גם למי שלא ניחן בתכונות אלה. היה לו כישרון מולד, והיה ברור שהוא נהנה ממנו מאוד.
הם שהו בווילה שרלין כבר עשרה ימים. עורה של גרייסי השתזף, כי הנס התעקש שהיא תקנה ביקיני ותשכב בשמש ליד כולם. "את לא תמצאי בעל אם תמשיכי להתחבא בווילה לה קולומבה או להסתתר בין הצללים בווילה שרלין," הוא התעלם ממחאותיה של גרייסי. "וכן, את צריכה בעל. את חייבת את זה לאמא שלך, וגם אני. היא לעולם לא תסלח לי אם אתן לך להפוך לבתולה זקנה."
גרייסי לא הרגישה נוח בחברה הגבוהה של אנטיב. האנשים היו עשירים מדי, מיוחסים מדי והפכפכים. הנשים היו יפות וזוהרות, בגדיהן תמיד לפי צו האופנה וגופן עמוס תכשיטים, שערן עשוי תסרוקות גבוהות ומנופחות, והן היו שופעות ביטחון עצמי ומפחידות. הגברים היו עשירים, חלקלקים, מנומסים ונאים, אבל גרייסי ערגה לזרועותיו של טנקרדי ורצתה שהן יחבקו אותה וייקחו אותה מהמקום הזה, שהיה ברור שאינה שייכת אליו.
בין ידידיו הרבים של הנס היה אמריקאי צעיר ובלונדיני בשם ג'ונאס בְּלַיית. הוא לא היה כמו כולם. הוא לא הביט מעבר לכתפה בזמן שדיבר איתה ולא התרברב בעושרו, והוא דיבר רק אנגלית, בניגון בוסטוני אטי. עיניו היו בצבע ג'ינס דהוי, וריסיו הארוכים הכהים העניקו להן מראה מהפנט. שפתיו היו מעט מעוקלות בזוויות, כאילו תמיד היו על סף חיוך או הערה שנונה. היתה לו שמחת נעורים, ואפילו כאשר מתח ביקורת היה יורה את הערותיו המושחזות בטון שהצחיק את יעדה. ג'ונאס והנס נהגו להקניט זה את זה בלגלוג כה חריף וארסי, עד שזה היה מצחיק להפליא. הם היו ידועים בתשובותיהם הממולחות, ואנשים התקבצו סביבם, צוחקים בהנאה וגם קצת בחשש, לשמוע את קרב המוחות בין שני הגברים.
גרייסי חיבבה את ג'ונאס כבר מהפגישה הראשונה שלהם. "יקירתי, כל האנשים האלה הם זבל," הוא אמר לה ונשף עשן מנחיריו כמו דרקון טוב לב. "הם באים בשביל הקוקטיילים והאוכל וגם כי אנשים עשירים וחצופים אוהבים לראות אנשים עשירים וחצופים אחרים. החוכמה היא לדעת ליהנות מהצפייה בהם. תדמייני שאת בגן חיות וצופה בהתנהגויות של זן מוזר אבל מרתק. רק ככה אפשר לסבול אותם."
ג'ונאס הוא שעזר לגרייסי לבחור ביקיני, וג'ונאס הוא שלימד אותה סבולת חברתית מהי וחילץ אותה כאשר ראה שהיא אבודה ומהססת. הנס היה עסוק מדי בהתערות חברתית. ג'ונאס אהב קניות, בניגוד להנס. כעבור זמן קצר הבינה גרייסי שג'ונאס הוא שבחר את כל השמלות שהנס תמיד נתן לה. "הנסוורתי נוטה להתעצבן בחנויות," גילה לה ג'ונאס כששוטטו שניהם ברחובות אנטיב. "אין לו סבלנות בכלל. הסיבה היחידה שהוא מתלבש יפה היא שאני קונה לו בגדים ואני יודע מה מתאים לו." לג'ונאס היה טעם טוב ואופנתי, והוא לא היסס להצביע על הפגמים בגופה של גרייסי שלטענתו היה צורך לכסות ועל המאפיינים החיוביים שאותם היה צורך להדגיש. "יש לך מותניים צרים, יקירתי, אז תשוויצי בהם. יש לך עיניים יפות, אז תלבשי גוונים כחולים, אפורים וירוקים שיבליטו אותן. הן הנכס הכי חשוב שיש לך אז אל תתביישי, תחמיאי לריסים שלך ובשם אלוהים, תפסיקי לפחד ממסקרה!" בנקודה זו הוא שאף שאיפה מהירה וסקר את גופה בעיניו החדות. "את נמוכה, אז את צריכה תמיד להיות על עקבים, ותיזהרי לא לאכול יותר מדי עמילן כי הוא יתיישב לך על האחוריים. קימורים זה בסדר, שומנים זה כבר סיפור אחר. את תהיי הפרויקט הקטן שלי, אבל אל תגידי להנסוורתי כי הוא נורא יקנא, וכשהוא מקנא הוא נהיה חמוץ." הוא שאף דרך האף והידק את שפתיו. "ואני לא יכול לסבול אנשים חמוצים."
עכשיו השקיפה גרייסי על המסיבה בחששות מחודשים, כי הבחור הצעיר שדוד הנס בחר לה התהלך סביב הבריכה כשמבטו למעלה אל המרפסת. פְּיֵיר דֶה לָה קְרוּאָה היה עשיר אבל לא חצוף. אפילו ג'ונאס אישר את מועמדותו במילים, "הוא לא יעצור את התנועה ברחוב, אבל הארנק בהחלט מפצה על חסרונותיו האסתטיים." לעומת הביקורות שמתח על אחרים, משפט כזה היה יכול להתקבל בקלות כמחמאה. ואכן, פייר לא היה יפה תואר, אך גם לא מכוער. ג'ונאס אמר לה שלמרות מיקומו הנמוך משלה בשרשרת המזון במונחים של מראה חיצוני, הוא נמצא מעליה במונחים של כסף ומעמד, ויחד זה מתקזז לשידוך מושלם. "תביני," הוא אמר בטון שאימץ בכל פעם שהתחיל לחלק פניני חוכמה. "שרשרת המזון היא מדע שיש להביא בחשבון בבחירת שותף לחיים. תדמייני רשימה של בעלי חיים. בראש הפירמידה יהיו אריות, פנתרים, ברדלסים ונמרים. למטה חזירי בר, עצלנים וחזירים. כל הרמות שביניהם מאוכלסות על ידי סמורים, צבאים, קופים וכל שאר החיות בכדור הארץ. אוקיי? אז פנתר לא ישפיל את עצמו ויצא עם חזיר יבלות, אלא אם כן הפנתר הוא פנתר עני וחזיר היבלות הוא מיליונר. בדרך כלל חזירי יבלות מוצאים מישהו ברמה שלהם ומסתפקים בעצלנים ובחזירים, אולי מצליחים רמה אחת מעל אם יש להם מזל. הפנתרים חושבים שהם מעל צבאים, סוסים וארנבות, אז הם יחפשו פנתרים אחרים, אריות ונמרים. את מבינה את הרעיון?"
גרייסי הבינה מצוין. פייר, שעכשיו המשיך בדרכו אליה מבעד לדלתות הצרפתיות, היה מה שהיא היתה ראויה לו. מעניין מה ג'ונאס היה אומר על טנקרדי, היא חשבה. היא כמעט יכלה לשמוע אותו אומר, "יקירתי, הוא פנתר ואת סוס פוני חמוד. אין לך שום דבר שיעניין פנתר. כדי להצליח בחיים כל אחד צריך לדעת את מקומו בשרשרת המזון!" אבל גרייסי לא רצתה את פייר, בין שהיתה פוני ובין שלא.
"שלום, גרייסי," אמר פייר בחיוך. אהבתה של גרייסי לטנקרדי העניקה לה עמידות לקסמיו, אחרת אולי היתה נענית לחיוכו החם, ששיווה לפניו הרגילות למדי מראה מושך במידה מפתיעה. הוא לא היה גבוה, אבל היה רזה ואתלטי, וידע להתלבש כמו שגברים צרפתים יודעים להתלבש - הוא לבש חולצה שכפתוריה פתוחים בצווארון ומתחתיה מבצבצת עניבה ומכנסיים קצרים אדומים מחויטים ונעל מוקסינים. הוא העביר את ידו בשערו החום העבות, הביט בה בעיניים בצבע דבש כהה ודיבר איתה במבטא שהיה ממיס את רוב הבחורות האנגליות. אבל גרייסי היתה רגילה למבטאים, היא הרי גרה עם הנס ורוטגר, והיא לא חשבה שפייר הוא אדם מעניין במיוחד. אבל היא חיבבה אותו. לא היה בו שום דבר שעורר בה סלידה. ("משעמם, יקירתי," אמר עליו ג'ונאס, אבל גרייסי לא חשבה שהוא משעמם.)
הוא נשק לה וניחוח הבושם החריף אפף אותה. "את קורנת, גרייסי." הוא העביר את מבטו על השמלה הכחולה שג'ונאס הכריח אותה לקנות.
"תודה," היא השיבה. ג'ונאס אמר לה לעולם לא להגיב למחמאה בהערה של ביטול עצמי, כי זה "נורא בריטי ולא מנומס."
פייר נשען על המעקה והשקיף על החוגגים למטה. "הנס תמיד מארגן את המסיבות הכי טובות," הוא אמר. "תראי אותו! איך הוא מפעיל את כולם. יוצר קשרים חדשים לעסק שלו. הוא ממולח מאוד."
"מסחר באמנות הוא עסק של אנשים. קשרים זה הכול," אמרה גרייסי.
"אין ספק, והנס טוב בקשרים עם אנשים." הוא סובב אליה את ראשו. "ומה את, גרייסי? את משחזרת ציורים אבל לא אוהבת ליצור קשרים, נכון?"
"אני עובדת מאחורי הקלעים, ודוד שלי מוצא את הקונים והמוכרים."
"צמד חמד."
"כן, אנחנו עובדים טוב יחד."
הוא זיהה את ג'ונאס, שעמד בבגד ים על המקפצה וחיכה שכולם יראו את השיזוף היפה על גופו השרירי בטרם ינתר לקפיצה מושלמת כשבידו כוס קוקטייל. "ג'ונאס בליית עושה הצגות," הוא אמר, וגרייסי הבחינה בנימה של קנאה בקולו.
"הוא אוהב לשמח את הקהל, אוהב אנשים."
"והוא אוהב שאוהבים אותו."
"אני חושבת שכולם אוהבים את ג'ונאס."
"כי הם מפחדים ממנו."
"לא נראה לי. הם יודעים שהוא אומר את הדברים האלה כדי להצחיק, לא כדי לפגוע."
"אבל לא פעם הם פוגעים בכל זאת. הוא מצפה שאנשים יצחקו ומוקיע אותם כחסרי חוש הומור אם הם לא צוחקים, אבל האמת היא שההומור שלו זול ומרושע."
לחייה של גרייסי בערו מכעס. "אני לא מסכימה איתך," אמרה. ג'ונאס זכה עכשיו במלוא תשומת הלב של כולם ורץ על המקפצה לצבירת תנופה. הוא זינק לאוויר וקיפל את גופו בסלטה מושלמת. הוא התיישר בדיוק בזמן וחדר את פני המים בגוף ישר ומתוח. כמעט לא היו גלים. כשראשו הגיח מהמים וכוסו עדיין ביד, הקהל פרץ בתשואות והוא גמל לו בחיוך מאוזן לאוזן.
"מה הוא בשבילך?" שאל פייר את גרייסי.
"הוא חבר טוב ויקר," ענתה גרייסי בלי להסס.
"הוא מאוהב בך," הוא אמר.
את זה גרייסי לא ידעה. "אתה טועה," היא אמרה בהפתעה גמורה.
"למה? הוא מלביש אותך ומייעץ לך בכל תחומי החיים. את חושבת שהוא היה טורח אם לא היה מאוהב בך?"
"הוא טורח כי הוא חבר שלי."
פייר משך בכתפיו. "לא ראית איך הוא מסתכל עלייך? אני בטוח שכל הקפיצה הזאת עכשיו היתה רק בשבילך."
גרייסי צחקה. "זה מגוחך, פייר."
"הלוואי." הוא נאנח בעצב. "את אוהבת אותו?"
גרייסי נדהמה מהישירות שלו. היא היתה עונה לו בקצרה "זה לא עניינך", אבל ידעה מדוע הוא חושב שזה דווקא כן עניינו ולא רצתה להיכנס לנושא. "כחבר, כן," ענתה לבסוף ברוגז קל.
"את בטוחה שלא יותר מזה?"
החקירה של פייר עצבנה את גרייסי. אילו ג'ונאס היה שומע אותו עכשיו הוא כבר לא היה חושב שהוא משעמם, אלא סתם חסר כל חן ועידון. "אני מכירה את הלב שלי, פייר. אני מכירה אותו יותר טוב מכולם."
התשובה סיפקה אותו. "אז אני מאמין לך. אבל תיזהרי, אני לא סומך על ג'ונאס בליית בכלל."
"הייתי מפקידה את החיים שלי בידיו," היא החזירה לו.
"אז את תמימה."
גרייסי לא רצתה לדבר איתו עוד. היא הנידה את ראשה ברוגז והתכוונה לחזור פנימה. פייר הניח את ידו על זרועה כדי לעצור אותה. "אני מצטער. אני קצת מקנא, זה הכול, ואני תמיד חשדן כלפי גברים שמעמידים פנים שהם החברה הכי טובה של בחורות." גרייסי משכה את זרועה מידו. "את מוצאת חן בעיני, גרייסי. מאוד," הוא אמר.
גרייסי נזכרה בדונאטו והתכווצה בתוכה. לפייר היתה עכשיו אותה הבעה על פניו, מבט מפציר ומעורר רחמים של גבר שאינו יכול לקבל את מה שהוא רוצה אבל עדיין אינו מצליח להשלים עם זה. "גם אני מחבבת אותך, פייר, אבל לא כמו שאתה רוצה."
"את בקושי מכירה אותי, גרייסי. תני לי להראות לך כמה אבירי ומבדר אני יכול להיות."
"פייר " אבל הוא קטע אותה.
"אני לא מוכן לשמוע לא. אני לא מבקש ממך שום דבר, רק את הזמן שלך."
וזה היה הדבר היחיד שגרייסי יכלה לתת לו. "בסדר," היא התרצתה. "אבל אני לא רוצה לשמוע אף מילה על ג'ונאס."
"עשינו עסק," הוא חייך והושיט את זרועו קדימה. "הרשי לי ללוות אותך למסיבה. אני חושב שגברתי זקוקה למשקה." אבל גרייסי היתה זקוקה ליותר ממשקה. היא היתה זקוקה לכרטיס הלוך לפיזה.

אבל למרות כל הסתייגויותיה, גרייסי הודתה בלבה לפייר. היא אמנם לא טיפחה רגשות רומנטיים כלפיו, אבל שמחה להתלוות אליו למסיבות, כי כך אף פעם לא עמדה לבד והרגישה שאין לה חברים. הוא היה קשוב, תרבותי ומצחיק, ובמהלך אותו שבוע היא גילתה שלמעשה נעים מאוד לשהות במחיצתו. אבל בזמן שהיתה איתו היא ערגה להיות עם טנקרדי. היא תהתה מה הוא עושה ברומא והצטערה שהיא לא יכולה לדבר איתו בטלפון, אבל לא היתה לו שום דרך להתקשר אליה לווילה, והיא לא יכלה לטלפן לרומא מאותן סיבות. האם יהיו אי פעם חופשיים לאהוב בגלוי? האם ישוחררו מעול החיים בסתר?
כאשר לא היו בחוף או בווילה של מישהו אחר, גרייסי, הנס וג'ונאס שכבו בעצלתיים על שפת הבריכה בלה שרלין, עישנו וריכלו על האנשים שהם פגשו. אלו היו השעות האהובות על גרייסי יותר מכול. אם היא לא יכלה להיות עם טנקרדי, הדבר הטוב הבא היה להיות עם דוד הנס ועם ג'ונאס.
"תגידי, גרייסי, איך מתקדם הרומן שלך עם פייר?" שאל אותה הנס יום אחד אחרי שהשלושה חזרו, שיכורים מעט, ממסיבת צהריים שערך מפיק קולנוע אמריקאי.
"זה לא רומן," אמרה גרייסי, ששכבה על גבה בעיניים עצומות בשמש.
"זה יהיה, לדעתך?" שאל ג'ונאס, שהיה שרוע על מיטת שיזוף אחרת בבגד ים, כשרגליו משוכלות בקרסוליים וסיגריה מעלה עשן בין אצבעותיו האלגנטיות.
"לא," הכריזה גרייסי בטון חד משמעי.
"טוב, מההתחלה אמרתי שהוא משעמם."
"הוא לא משעמם," הסבירה גרייסי. "הוא יותר מעניין ממה שחושבים כשמסתכלים עליו."
"אני לא ממש מסתכל עליו, יקירתי," אמר ג'ונאס בחיוך. "הוא לא באמת שווה מבט. אבל אם את אומרת שהוא מעניין, אני מאמין לך. יש בעולם כל מיני סוגים של אנשים, וכמו שכבר אמרתי לך, אתם שידוך מושלם לפי שרשרת המזון."
"אתה ושרשרת המזון שלך!" רטן הנס. "אתה מדבר הרבה שטויות בשביל מישהו שאוהב לחשוב שהוא בעל אינטליגנציית על!"
"שששש!" היסתה אותם גרייסי. "אני מנסה לנוח פה. תהיו נחמדים אחד לשני, לשם שינוי."
"אני אהיה נחמד להנסוורתי בשבילך, גרייסי, ורק בשבילך," אמר ג'ונאס.
"זה לא בטבע שלך, ג'ונאס היקר," אמר הנס.
גרייסי צחקה. "פייר חושב שאתה מאוהב בי, ג'ונאס," היא אמרה. בטח לא היה לה האומץ להגיד את זה לולא היתה מבוסמת מכל האלכוהול. היא חשה באנרגיה שעברה בין שני הגברים ופקחה את עיניה.
ג'ונאס הביט בהנס, שפתיו מעוקלות מעט סביב סוד שננעץ עכשיו באמצע המצח של גרייסי. היא נזכרה בלילה שבו הפתיעה את דודה במטבח כשהיה עם גואידו ואני, ולבה זינק פתאום. האם יכול להיות שמושא חיבתו של ג'ונאס הוא למעשה דוד הנס?
"הוא צודק. אני באמת אוהב אותך, גרייסי," השיב ג'ונאס.
"וגם אני אוהבת אותך, ג'ונאס," אמרה גרייסי והעמידה פנים שלא ראתה את המבט שהשניים החליפו. "למה אתה בכלל רוצה לחתן אותי, הנס? אם אני אתחתן עם פייר, אני אגור רחוק ממך ואתה תצטרך למצוא מישהו אחר לסטודיו במקומי. חוץ מזה, רוטגר מת עלי ויהיה עצוב ובודד בלעדי."
"אני לא טיפש, גרייסי," אמר הנס. "אם תתחתני עם פייר את עדיין תעבדי בשבילי, אבל את תסתובבי בחברה מתוחכמת יותר בפריז. פייר דה לה קרואה בא ממשפחת אספנים עשירה, הוא לא סיפר לך?"
גרייסי הזדקפה לישיבה. "לא, הוא לא סיפר לי."
"איך את חושבת שהכרתי אותו?"
"איך אתה מכיר את כולם?" ענתה גרייסי.
"אחת אפס!" אמר ג'ונאס וצחק. "אתה מכיר אותי ואני לא אספן."
הנס ביטל את דבריו של ג'ונאס בניד ראש נרגז. "הנוכחות שלך כאן בווילה היא בשום אופן לא עובדה מוגמרת, מר בליית," הוא אמר והמשיך בלי להניד עפעף. "טיפחתי את פייר בתשומת לב ובנחישות. אני מוכר ציורים למשפחה שלו כבר שנים, וסבתא שלו, שלצערי הלכה לעולמה, הטילה עלי למכור חלק מהאוסף שלה כששקעה בחובות אחרי פרץ בלתי מרוסן של ראוותנות. הכסף אפשר לה להיות לא פחות בזבזנית בעשר השנים הבאות."
"הוא סידר אותך, גרייסי," אמר ג'ונאס. "הוא שועל זקן."
"גרייסי אמנם רק בת עשרים ושתיים, אבל יש לה תבונה של אישה הרבה יותר מבוגרת. היא יודעת איך אני עובד, נכון, יקירתי?"
"אני חושבת שכן," היא אמרה. "אבל עדיין אני לא רוצה להתחתן עם פייר."
"את תרצי," הבטיח לה דודה. "את תביני שנישואים זה לא תמיד עניין של אהבה, אלא של ברית."
"אבל אם אפשר גם וגם, למה להתפשר על חצי גבר?" אמר ג'ונאס בחוכמה.
גרייסי צחקה. "למה באמת?" היא חשבה על טנקרדי שהיה עונה על שתי הדרישות אילו היתה מתוודה בפני הנס.
"אפשר לאהוב כמעט כל אחד אם רוצים ממנו משהו," אמר הנס.
ג'ונאס הרים גבה. "ככל שהרצון חזק יותר, האהבה גדולה יותר," הוא אמר.
"או שאפשר פשוט לאהוב מישהו בזכות עצמו," הוסיפה גרייסי והרגישה יותר ויותר מנומנמת בשמש. "לא אכפת לי כמה כסף יש לגבר ומה המעמד שלו. אני רצה לאהוב גבר שיאהב אותי בחזרה בלי קשר לדברים חומריים."
"איזו נפש רומנטית את, יקירתי," השתפך ג'ונאס. "באמת, אני מעריץ את אצילות הנפש שלך. להנסוורתי ולי יש לב פחות טהור."
"היה לי פעם לב טהור," אמר הנס. "אבל האכזבה זיהמה את השקפת העולם שלי."
גרייסי החלה להירדם. הדבר האחרון ששמעה היה את ג'ונאס, שנשף ענן עשן ואמר, כמעט לעצמו, "ואז פגשת מישהו ששיקם את אמונתך באהבה, נכון, הנסוורתי?"

ביום שלפני מועד חזרתה לאיטליה אמרה גרייסי לפייר שהיא אמנם חושבת שהוא אבירי ומקסים וכל הדברים שהוא הבטיח להיות, אבל שהיא אינה מרגישה כמוהו. הוא לא קיבל את זה יפה. הוא היה כל כך בטוח שעם הזמן יצליח לשנות את דעתה, עד שסירב להרפות. "אני אבוא עד טוסקנה להראות לך כמה אני נחוש," הוא אמר, וגרייסי השתדלה ככל יכולתה להניא אותו מהרעיון. היא השתוקקה לראות כבר את טנקרדי ולא רצתה שפייר יצטרף לזירה ויסבך את הכול. היא ידעה שהנס מאוכזב, והאשמה כרסמה בה. בכל זאת, הוא נתן לה יותר ממה שהיא תוכל להודות לו עליו אי פעם. היא קיוותה בכל לבה שאולי תצליח לשמח אותו בכל דרך אחרת, אבל היה מנוי וגמור עמו למצוא לה בעל שיתאים לו, וגם הוא סירב להרפות מכל העניין של פייר. הוא לא הטיח בפרצופה שהיא כפוית טובה, אבל היא האמינה שכך הוא חושב, שאת הדבר היחיד שהוא רוצה ממנה היא מסרבת לתת לו.
ג'ונאס נפרד ממנה בצער. "את חייבת לבוא לפריז," אמר. "האופנה בפריז אלוהית." הוא חיבק אותה בחום. "אל תתחתני עם פייר," לחש. "את הרבה יותר גבוהה ממנו בשרשרת המזון."
"אבל..."
"אני יודע מה אמרתי ואני מתחרט, וזה כמעט אף פעם לא קורה. יקירתי, את ארנבת והוא זאב. הוא יאכל אותך. וגם הנסוורתי היה אוכל אותך אם הוא לא היה דוד שלך!"
"ואותך הוא לא יאכל?" היא הטתה את ראשה הצדה וחייכה אליו בשובבות.
"לא, כי אני אוכל אותו קודם!"

גרייסי שמחה כל כך לחזור ללה קולומבה. הטיפוס בדרך העפר המובילה אל הבית היה כמו לחזור לחיבוק חם של חבר מוכר וותיק. היא הסתכלה לעבר הגבעה שעליה עמדה הטירה, טבולה בזוהר הענברי של שלהי אחר הצהריים, ותהתה אם טנקרדי עומד שם ומשקיף אל העמק, מחכה לשובה.
עכשיו כבר ראתה את הווילה ואת רוטגר בסרבל שלו, מצפה בסבלנות לבואה. גרייסי זינקה מהמכונית ונפלה על צווארו. הוא צחק וטפח על גבה במבוכה, כי הוא לא היה אדם שחש בנוח עם גילויי חיבה פיזיים. היא שאפה לתוכה את ריח הטרפנטין וצבעי השמן שדבק בשערו והתענגה על תחושת הבית, סוף סוף. גאיה חיבקה אותה חזק כל כך, עד שרגליה כמעט התרוממו מהאדמה, ושאר המשרתים זנחו את איפוקם הרגיל וחיבקו אותה גם הם. כולם דיברו בבת אחת. בתוך כל ההתרגשות, הווילה השקטה והמוצלת נדלקה בבת אחת באור משלה.
גרייסי לא נאלצה לחכות זמן רב לפני שהיתה עטופה שוב בזרועותיו של טנקרדי. הרוזנת מילאה את הטירה באורחים, ולכן הם נפגשו על גבעה רחוקה ליד בית חווה נטוש, מקום שבו ישבו פעמים רבות לפיקניק. זו היתה פינה חבויה בין שדות חיטה זהובים וכרמים ירוקים. הם ישבו בצלו המנומר של עץ דולב, והציפורים והחרקים היו העדים היחידים לאהבתם.
"החודש הזה בלעדייך עבר נורא לאט," הוא אמר ונישק ברוך את מצחה.
היא התרפקה עליו ונאנחה באושר. "גם לי," אמרה. "ספרתי את הימים."
"הדוד שלך מצא לך מישהו מתאים להתחתן איתו?" הוא שאל בצחוק נונשלנטי של גבר שיודע שאין לו מתחרים באמת.
"כן, אבל הוא לא משך אותי."
"מה לא בסדר בו?" שאל טנקרדי, שנהנה מהמשחק.
"הוא לא אתה," היא אמרה, והוא חיבק ונישק אותה שוב.
"מה אמרת לדוד שלך?"
"שהוא לא הטעם שלי. הנס לא באמת חושב עלי, הוא חושב על חיזוק קשרים שיהיו טובים לעסק שלו. פייר דה לה קרואה בא ממשפחת אספנים עשירה."
"גם אני," אמר טנקרדי. "חבל שאנחנו לא יכולים לספר לו עלינו, עדיין."
"עדיין?"
"בבוא הזמן אני אתגרש מפטרונלה ואתחתן איתך. ואז נוכל לספר לו. אני חושב שברית עם משפחת מונטפוסקו תשמח אותו מאוד."
היא חייכה והרגישה מעודדת מעצם הדיבור על נישואים. "בשבילו זה יהיה זיווג משמים."
"ובשבילך?"
"ובשבילי..." היא אמרה בקול שקט והיססה לרגע, כי מתחת לפנטזיה המוזהבת של הנישואים נחה שכבת המציאות העכורה שבה תיכנס לעולם זוהר ומורכב שהיא אינה שייכת אליו. "גם בשבילי זה יהיה זיווג משמים," אמרה כדי להניח את דעתו. אבל האמת היא שהיתה רוצה לחיות כך לעד, להיפגש בסתר ולא לחלוק את אהבתם עם איש מלבד זה עם זה.
"אם כבר מדברים על משפחת מונטפוסקו," הוא המשיך, "דודה ליוויה מחשיבה את עצמה עכשיו לאספנית אמנות חשובה. עכשיו היא מנסה לשכנע את אמא שלי להציג איתה את הציורים של סבא בניו יורק. היא מכירה מישהו במוזיאון מטרופוליטן לאמנות שחושב שזה רעיון טוב. אוסף מונטפוסקו הגדול," הוא צחק. "היית מאמינה?"
"ברור שאני מאמינה. זה אוסף מדהים," היא אמרה. "במיוחד עכשיו, אחרי שהציורים עברו ניקוי ושיקום."
"הם יציגו את הזיוף שלנו," הוא אמר, והיא ממש הרגישה את צמרמורת העונג שחלפה בגופו מעצם הרעיון.
אבל גרייסי לא היתה שותפה למצב הרוח המרומם שלו. עננה של דאגה חלפה מעל לבה. הציור שהיא העתיקה מעולם לא נועד לעמוד בבחינה מדוקדקת של מומחים בניו יורק. אבל את טנקרדי זה לא הדאיג.
"זאת נקמה אילמת ופסיבית, הידיעה שהציור שדוד ברונו יציג לראווה במטרופוליטן הוא זיוף. אני לא צריך השפלה פומבית. אני יודע את זה וזה מספיק."
גרייסי קיוותה שהתערוכה לעולם לא תצא לפועל.




מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.

סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי

לרכישת הספר

מאנגלית: כנרת היגינס דוידי

עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי

עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ

עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - ‎עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play