אם החמצתם, קיראו קודם
את החלק הראשון: פרקליטו של השטן - חלק 1
ואת החלק השני: פרקליטו של השטן - חלק 2
- פרק 7 -
הכומר
הכומר השקיף מבעד לחלון הגג על הירח השנהבי העגלגל שהתנוסס מעל גגות הבתים של באקסטאון.
הוא שמע צעדים במדרגות.
הוא הסתובב והביט סביב החדר, שהיה חלל רחב ופתוח. בקומה שמעל סוכנות הביטוח של באקסטאון כמעט לא נעשה שימוש. שורה של ארונות תיוק מילאה צד אחד של החדר. שבעה כיסאות סודרו במעגל במרכז רצפת העץ. מתחת לחלון ניצב שולחן ועליו ספלים ומחם קפה, שהכומר מילא במטבחון שמאחור. הקישוט היחיד על הקירות היה שני דגלים: דגל הקונפדרציה, שהוצמד לקורות הגג, ודגל עתיק, ממוסגר, שנתלה על הקיר שמול ארונות התיוק. צבעי הדגל דהו. הרקע האדום, שהיה פעם עז, נראה כעת חלוד. במרכז האדום חום הזה היה פרח לבן. סמל ישן על בד בלוי מיושֶן. הפרח היה קמליה. צבעו הלבן הצהיב. שבעת עלי הכותרת, שנפרשו כעין מניפה מהמרכז, נראו מוכתמים. אולי מרוב שנים ואולי משתן. על דגל כזה היה סביר להניח שהשתינו, וכנראה זה אכן קרה. הוא היה אחד משלושה דגלים בלבד מסוגו ששרדו עד היום. הכומר שילם עליו חמישים אלף דולר במכירה פומבית בשוק השחור.
אף סוחר עתיקות מכובד לא היה מוכר את הדגל בפומבי. היתה לו היסטוריה. הבד הדק והמתפורר נשא את כובד משקלם של החטאים שבוצעו תחתיו.
הדלת נפתחה, וגבר גוץ וקירח בז'קט טוויד נכנס פנימה. פרופ' גרובר הזיע כל כך, עד שהזיעה חלחלה דרך הז'קט. החום היה מחניק אפילו בלילה, והטיפוס במעלה המדרגות הפך את חולצתו הכחולה לשחורה מזיעה. מאחוריו עמד גבר גבוה ורזה, שבשערו ובזקנו האדמוניים זרקה שיבה מרככת. הוא לבש חולצה משובצת וג'ינס כחול. השניים נראו כצירוף לא סביר.
הכומר כבר למד שרעיונות ומחשבות מפגישים יחד טיפוסים מסוגים שונים.
"זה האבא?" שאל הכומר.
גרובר הנהן.
הכומר ניגש ישר אל הגבר בבגדי העבודה, הושיט את ידו ואמר, "ברוך הבא."
האיש הציץ בידו של הכומר ונענה ללחיצת היד. כפות ידיו ואצבעותיו היו מחוספסות ויבשות מעבודה קשה.
"זה כבוד לפגוש אותך, אדוני. אני " אבל לפני שהספיק לומר מילה נוספת, הכומר קטע אותו.
"אנחנו לא משתמשים בשמות בפגישות שלנו. אתה יכול לקרוא לי הכומר. את הפרופסור אתה כבר מכיר. אנחנו חושבים שיותר בטוח ככה. אנחנו סורקים את החדר הזה באופן קבוע כדי לאתר מכשירי ציתות, והוא מאובטח, אבל כדי לוודא שלא תהיה לנו פליטת פה בטלפון, או בפגישה במקום אחר, אנחנו אף פעם לא משתמשים בשמות אמיתיים. לאף בי איי יש אוזניים בכל מקום."
האיש הנהן.
"אני משתתף בצערך על האובדן של בתך," אמר הכומר. "היא היתה רוח חיה בקהילה שלנו. כולנו חשים תחושה עמוקה של אובדן. כמובן, היא לא משתווה לכאב שאתה ואשתך חווים. בבקשה, שב."
האיש היה פרנסיס אדוארדס. הוא שחרר את אחיזתו והעביר את ידו הגדולה על פניו. הכומר הבחין שעיניו אדומות ולחות. נשימתו היתה כבדה. כאילו היה על סף התמוטטות ונאבק בכל שנייה ושנייה לכלוא את הכאב בפנים.
הוא התיישב במעגל הכיסאות, והכומר וגרובר התיישבו מולו.
"תודה שבאת לכאן הלילה. הפרופסור סיפר לי שהוא פגש אותך בקלהונ'ס. שתית בכבדות באותו לילה. אני מבין. אלכוהול יכול להיות מזור, אבל מהר מאוד הוא נהפך למשענת. וברגע שהוא נועץ בך ציפורניים, קשה להרפות. מוטב לדבר על מה שאתה מרגיש."
"אני אסיר תודה שפגשתי את פרופ' גרו... כלומר את הפרופסור, באותו לילה. אנחנו..." פרנסיס השתתק והרכין את ראשו. הגרגרת הגדולה שלו עלתה וירדה. הוא כחכח בגרונו, בלע רוק בניסיון להיאבק ברגש שאיים להכריע אותו.
הוא הרגיע את עצמו ושפשף את כפות ידיו זו בזו שוב ושוב, כאילו הוא רוחץ אותן בלי מים.
"דיברנו על סקיילר. זאת... זאת היתה הפעם הראשונה שבאמת דיברתי עם מישהו על זה. השריף אמר שכדאי לי לדבר עם רופא או עם פסיכולוג, אבל לא חינכו אותי ככה. אתה מבין?"
חיוך נפרש על פניו של הכומר כשהנהן. הרגיז אותו מעט שפרנסיס השתמש בשם של בתו, אבל הוא לא התכוון לנזוף בהורה שכול.
"אני מבין טוב מדי. טוב שהצלחת לשתף. זה עוזר. אבל אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר מסתם לדבר, נכון, פרופסור?" אמר הכומר.
גרובר הנהן וקם על רגליו. הוא ניגש לאחד מארונות התיוק, פתח מגירה ושלף מעטפת מנילה גדולה. היא היתה בעובי של כשלושה עשר סנטימטרים ולא חתומה. הוא נתן אותה לפרנסיס.
"הבנו שלא הצלחת לעבוד מאז שבתך נרצחה. אתה נהג משאית למרחקים ארוכים, נכון?" אמר הכומר.
פרנסיס הציץ לתוך המעטפה. ידו הונפה אל מצחו, כאילו הוכה בהלם ממה שראה בפנים. ואז הוא החל לבכות. הוא לא היה יכול עוד להילחם בבכי, וכתפיו נראו כאילו הן שואבות ממנו את הדמעות.
"יש עשרים וחמישה אלף דולר במעטפה הזאת. גייסנו את זה בינינו, כל השישה. אני יודע שקשה לך, ואנחנו רוצים לעשות מה שאנחנו יכולים. בקרוב יהיה עוד," אמר הכומר.
"לא, בבקשה, זה כבר הרבה יותר מדי."
"אל תהיה מגוחך. תראה, אתה מכיר את הפרופסור. ועכשיו נפגשנו. יש עוד ארבעה מאיתנו בכנסייה. לכולנו יש קשרים עם הרשויות, וגם השפעה וכוח. ואכפת לנו מהאנשים במדינה הזאת. מה שקרה לבת שלך היה בלתי נמנע במובנים מסוימים."
פרנסיס ניגב את פניו ונעץ בכומר מבט שואל.
"אני יודע כמה היא היתה מיוחדת בשבילך. בשביל כולנו בעיירה. היא היתה מלכת הנשף שלנו לא מזמן. הייתי רואה אותה יושבת בדיינר של גאס, שותה מילקשייק וצוחקת עם חברות. תסמוך עלי, אם זאת לא היתה היא, זאת היתה מישהי אחרת. תסתכל לשם, אתה רואה את הדגל הזה? זה הדגל המקורי של הקמליה הלבנה. הוא היה תלוי בכנסייה בלואיזיאנה לפני מאה וחמישים שנה. הגברים והנשים שעמדו תחת הדגל הזה ידעו את הזוועות שנחווה אם לא נרסן את האנשים האלה. אתה מבין? את הבת שלך לא רצח אדם לבן. אדם לבן לא היה עושה את זה. אנחנו צריכים לדאוג למשפחות שלנו."
פרנסיס בהה בכומר, ועל פניו הבעה של חוסר אמון ובלבול.
"אני לא רוצה שעוד הורים לבנים ישבו איפה שאתה יושב עכשיו ויבַכו את בנם או בתם שנרצחו. אנחנו נעזור לך ולאשתך, אבל אתה חייב להתעורר ולהבין שאתה נלחם על חייך, בדיוק כמו כל גבר לבן אחר."
פרנסיס לא אמר דבר.
"לך הביתה עכשיו. נדבר מחר. אני יודע שהמשפט מתקרב, ויש הרבה דברים לדון בהם."
כעבור רגע של שקט קם פרנסיס על רגליו, הודה לשניהם ויצא.
גרובר והכומר חיכו עד ששמעו את הדלת למטה נסגרת.
"אני לא בטוח לגביו," אמר גרובר. "יש לנו פחות משבוע עד יום הדין. הוא לא מוכן לזה. תן לי "
"אמרתי לך, הוא האחד. והוא יהיה מוכן. יש לנו שישה ימים. זה די והותר "
"לא, יותר מדי מונח על הכף. אני אומר לך שזה לא מספיק זמן "
"אתה מודאג, ואני מבין. אתה צריך לסמוך עלי. אתה לא בטוח לגביו, או שאתה לא בטוח לגבי עצמך?" שאל הכומר.
גרובר הניד בראשו.
הכומר אמר, "כבר עברנו על זה. אין דרך אחרת. אנשים ימותו. הרבה אנשים. חשבתי שכבר השלמת עם זה."
"השלמתי, אתה יודע את זה."
"בעוד שישה ימים הוא יהיה מוכן. יש לך את המייל שלו, נכון? תשלח לו כמה סרטונים. מהסוג הרגיל ברייטברט, פוקס ניוז, ואן אמריקה. הוא ישתכנע מהר מאוד."
"אם אתה אומר. אני אקפוץ מחר אליו ולאשתו."
"טוב. עכשיו תגיד לי, פלין כבר הגיע לעיירה?"
"אני לא יודע. עזרתי להפיץ את השמועה."
"מספיק טוב," אמר הכומר.
שני הגברים דיברו במשך שעה נוספת ועברו על ההכנות שלהם. שניהם רצו את אותו הדבר, אם כי לפעמים היו חלוקים בדעתם לגבי הדרך להשיג זאת. גרובר הבין שהקרבה היא הכרחית והשלים עם כך. כל עוד הוא לא היה זה שנאלץ להקריב.
"אני אנסה להיות איתו כל יום במשפט, אבל אולי אצטרך שאחד האחרים יחליף אותי מדי פעם," אמר.
"יש לך תוכניות?" שאל הכומר.
"לא, אבל האבל שלו מעייף אותי. אני יכול להיות כתף תומכת רק לזמן מוגבל לפני שזה מתחיל לעצבן אותי."
"האחרים עסוקים. אתה לא עובד כרגע. נראה הוגן שאתה תעשה את חלק הארי. אחרי הכול, הוא מחבב אותך."
כשגרובר עזב השעה היתה כמעט שתיים בלילה, והכומר הרגיש שהוא זקוק למעט אוויר צח ויצא להסתובב ברחובות. באקסטאון היתה שקטה בשעה הזאת. מי שנמנע מהברים היה יכול לחצות את העיירה כולה בלי לפגוש נפש חיה.
הוא נהנה מהשקט. מהחום שקרן מפנסי הרחוב הלוהטים על האספלט השחור הרטוב. הטמפרטורה הגבוהה לא הפריעה לו. לא מאז שהיה ילד, ואביו הכניס אותו ל"ארגז" כי לא סיים את הארוחה. הארגז היה כמו תנור. רמיזות דקיקות לאור חלחלו פנימה מהרווחים שבין קרשי האורן. מספיק אור כדי לקרוא בכתבי הקודש, אבל לא יותר מזה. כל דבר הצדיק קצת זמן בארגז. אם הרים את הקול, אם שכח לצחצח שיניים, אם לא התפלל מספיק חזק. בשל מה שחווה בילדותו הוא מעולם לא התלונן על החום, כי דבר לא היה גרוע כמו להתבשל בארגז ההוא.
הוא גדל בחווה מחוץ לבאקסטאון. מהשנים הראשונות לחייו לא היו לו זיכרונות ממשיים, רק תחושה של חום והגנה. אמו הלכה לעולמה כשהיה בן שש, והכומר נותר לבדו עם אביו, שמעולם לא התאושש ממותה של אשתו. אביו האשים את עצמו במותה הוא לא היה אדוק מספיק, הזניח את דבקותו באלוהים, ובכך המיט חרון אלוהי על המשפחה. הוא הוריד את כל הציורים ואת כל השעונים מהקירות, ובמקומם הציב לוחות עץ עבים שעליהם נחרטו בעבודת יד פסוקים מכתבי הקודש. הם הלכו לכנסייה בכל בוקר, ופעמיים ביום ראשון. בין הארגז למכות, הכומר למד את עוצמתו של דבר האלוהים.
הוא עצר בפינת רחוב באק. משם ראה את שני המלונות שבעיירה. מכונית שלא זיהה חנתה מחוץ לשנטרל. הוא התקרב לשם וראה שזאת טויוטה. שני גברים ישנו בתוכה. צמיגי המכונית נוקבו, אבל לא היה מקום במלון עבור הזרים האלה. הוא זיהה את אדי פלין מהתמונה שראה באינטרנט. האיש נראה מוזנח כשישן כך בבגדיו. שיניו של הכומר החלו לחרוק. לפניו היה האיש שמטרתו היחידה היתה לשחרר את אנדי דובואה לחופשי. והוא לא היה יכול להרשות שזה יקרה.
הרחוב היה שומם. לא היו מצלמות. לא מכוניות. לא אנשים. הוא שמע רק רשרוש קל של רוח בעץ האורן הצעיר שמאחוריו. אחד מהעצים החדשים הרבים לאורך הרחוב.
עשר שנים בחווה של אביו הידקו לאט את הברגים בראשו של הכומר. עם הזמן הוא למד לזהות את הסימנים שבישרו את בואו של התקף. חריקת שיניים היתה אחד מהם. הכומר שאף אוויר, ניסה להאט את נשימתו.
אך ללא הועיל. לבו הלם בפראות. אגרופיו היו קפוצים.
הוא התכופף וקירב את פניו לחלון הנוסע. נשימתו ערפלה את השמשה עם כל נשיפה, כמו שור גדול שאפו צמוד לשער זירת הרודיאו, מוכן לרוץ חופשי.
הוא שלח יד לתוך הז'קט ושלף את אקדחו. כיוון אותו לראשו של פלין, הקנה כמעט נגע בחלון.
אם ילחץ על ההדק עכשיו, הוא יצטרך להרוג גם את האיש במושב הנהג. זאת לא תהיה בעיה מבחינתו. הם כולם אותו דבר, האליטיסטים האלה מניו יורק. הם לא היו פטריוטים, לא כמוהו. הוא יכול להרוג למען ארצו, למען מטרתו. בעוד שישה ימים יגיע יום הדין.
אצבעו נגעה בהדק.
הוא דמיין את הירייה. את קול הפיצוץ ברחוב החשוך והשקט, את פלין מתעוות כשהקליע חודר את הזכוכית ומשאיר רק סדקים דמויי קורי עכביש סביב חור יחיד. הוא יתקן את הכוונת, יכניס שני כדורים באיש השחור במושב הנהג ואז ייעלם לתוך סמטה, ייבלע בלילה.
אגל זיעה גלש על לחיו.
להרוג את פלין ימשוך יותר תשומת לב. תשומת לב שהוא לא צריך.
הוא החזיר את האקדח למקומו, התכופף אל החלון וחשף את שיניו, צורח בדממה.
הכומר נסוג מהמכונית ושמע קול פצפוץ.
הוא דרך על ענף יבש שנפל מהעץ.
הצליל היה מוכר. הוא הסתובב וחזר למכוניתו, כשהוא חושב על הפעם האחרונה ששמע את הרעש הזה.
הפצפוץ הזה.
זה היה אותו צליל ששמע כשחנק את סקיילר אדוארדס למוות, צליל העצמות הקטנות בצווארה שנשברו תחת אגודליו.
היום השני
- פרק 8 -
אדי
שש וחצי בבוקר היא לא שעה שאני פוגש בדרך כלל. אנשים שראו אותי בשעה הזאת טוענים שאני לא בשיאי. הבוקר התעוררתי לקול נחירותיו של הארי במושב הנהג לצדי. לא היתה לנו ברירה אלא להשעין את המושבים לאחור ולישון במכונית השכורה. היתה בה רק ערכה אחת לתיקון תקרים, וצוות שירותי הדרך הקרוב ביותר אמר שייקח לו שש שעות להגיע. שמונה שעות לאחר מכן, הם עדיין לא הופיעו.
השמש הכתה בי דרך השמשה הקדמית. היה נדמה שהיא קודחת דרך עפעפי, ישר אל תוך המוח. גבי זעק מכאב, ראשי הלם, והרגשתי כאילו יש לי חמרמורת נוראית שאין לה סיבה טובה. הארי התעורר, יצא מהמכונית והתמתח. שתיתי מים והצטרפתי אליו.
"אני חוזר בי. זאת מכונית נוחה מאוד," אמר הארי. "אתה נראה זוועה."
"תודה. ולך לא נתפס כלום?"
"ישנתי חודש בשוחה רטובה בג'ונגל אכזרי שורץ חולדות, עשרה קילומטרים מסייגון. המכונית העלובה הזאת," הוא אמר וטפח על מכסה המנוע של הפריוס, "היא מותרות בהשוואה לזה."
שנינו זכרנו שראינו דיינר ברחוב הראשי, וכך, בחולצות מכופתרות, עניבות רפויות ומכנסיים מקומטים, צעדנו לעברו לפני שהשמש תלהט באמת. העיירה נראתה מוזנחת יותר באור יום. רוב הבניינים לאורך הרחוב היו נמוכים, בני קומה אחת או שתיים. לחלקם היו סוככים מרופטים ומחוררים. לאחרים היו בחלונות הראווה דגלוני פלסטיק צהובים בוהקים שפרסמו מבצע, אם כי לא צוין בהם מה נמכר בפנים. פנינו ימינה ברחוב הראשי ומצאנו את הדיינר של גאס. המקום היה אמריקנה קלאסית: תאים מרופדים בחיקוי עור אדום, שולחנות פלסטיק קשיחים ודלפק ארוך עם כרום בקצוות, שלאורכו מוברגים לרצפה כיסאות בר גבוהים מעור. הצבעתי על תא בפינה.
הרגלים ישנים. אני אוהב לראות מי נכנס ומי יוצא, והגב שלי תמיד צמוד לקיר. שריד מחיי כנוכל, כשהישרדותי היתה תלויה בידיעה מתי ואיך לחתוך. בדיוק כמו עורך דין בבית משפט המפתח לחקירה נגדית הוא לדעת מתי בדיוק לסתום את הפה ולהחזיר את התחת לכיסא.
התיישבנו בתא, והארי התקשה לפתוח את התפריט. כשהצליח, נשמע קול של סרט הדבקה שנקרע מעור חשוף, בגלל השילוב של דפים מנוילנים, לחות ושכבת שומן קר. הדיינר לא היה עמוס. כמה בחורים בחולצות משובצות, ג'ינס וכובעי מצחייה העיפו את רמות הכולסטרול שלהם לשמים בעזרת עוף מטוגן וופלים, גבר קשיש קרא עיתון ליד הדלפק, ובחור ענקי בחליפה לגם קפה בפינה. הוא בלט בגלל גודלו העצום והעובדה שהחליפה שלבש היתה צמודה מדי.
מכונית עצרה בחוץ. פעם היא היתה אדומה, אבל עכשיו היתה בעיקר חלודה. במכסה המנוע היו כמה חורים, אבל הם הוסתרו ברובם על ידי ענן העשן השחור שהתאבך מהאגזוז. אישה בלבוש של מלצרית יצאה ממנה ורצה פנימה, עקפה את הדלפק, חגרה סינר וחטפה פנקס הזמנות ועט. הבחור הגדול שעמד מאחורי הגריל סקר את המסעדה ושלח אותה לשולחן שלנו. לפי המבט על פניה, הוא לא היה מנומס במיוחד. היו לה שיער כהה ועיניים כחולות עצובות, והיא הדיפה ריח של שמן מנועים חם. למרות הכול, היא חייכה.
"היי, אני סנדי ואני אהיה המלצרית שלכם. מה להביא לכם, רבותי?"
שנינו הזמנו פנקייקים וקפה.
צפיתי בבחור הגדול בחליפה כשהוא קם, כפתר את הז'קט בקושי ופנה אל הדלפק. הוא קרא לבחור מהגריל, שניגב את ידיו בסינר הכותנה הלבן שלו ונשען מעל הדלפק. האיש לחש לו משהו, ואז שניהם הסתובבו והביטו ישירות בנו. נופפתי להם בידידות.
האיש מהגריל אמר, "תודה, מר וינגפילד," כשהבחור הגדול בחליפה יצא.
הוא ניגש לשולחן שלנו. היו לו זרועות עבות וראש קירח שהקרין עוינות, ולא היה לו צוואר. על כיס חולצתו הלבנה היה השם "גאס". הנחתי שהוא הבעלים, אבל מצד שני, היינו באלבמה. יכול להיות שלכולם בדיינר קוראים גאס, כולל המלצריות שאינן סנדי. גאס ניגב את ידיו בסינר.
"אתם עורכי הדין של אנדי דובואה?" הוא שאל.
הארי הביט בי.
"ואם כן?" שאלתי.
"אז תעופו לכל הרוחות מהמסעדה שלי. אנחנו לא מגישים אוכל לאנשים שעוזרים לטינופת כמוהו. הוא רצח את הילדה הזאת, והוא ייצלה על זה." בלי מילה נוספת הוא התרחק מאיתנו וצרח, "סנדי! אנחנו לא מגישים לאנשים האלה. הם עוזבים."
סנדי יצאה מאחורי הדלפק עם קנקן קפה. היא נראתה מבולבלת. "אבל הם לא עשו כלום, נכון?"
"הם עורכי הדין של אנדי דובואה."
"אז מה?" היא שאלה.
"אז את מפוטרת. אף פעם אל תחלקי עלי בעסק שלי. וזאת הפעם השלישית שאת מאחרת השבוע. קחי את החרא שלך ועופי מפה."
סנדי הניחה את קנקן הקפה, פשטה את הסינר ויצאה לפני שהסומק שגאה בלחייה ייהפך לדמעות.
הארי ואני יצאנו בעקבותיה.
בחוץ, השמש כבר התחזקה, והרגשתי שאני מתחיל להזיע בעורף.
"חתיכת חרא מניאק," אמרה סנדי ובעטה בפגוש האחורי של מכוניתה. הבעיטה השאירה שקע ופיזרה רסיסי חלודה באוויר כמו קונפטי.
"הארי, אין סיכוי שהגרר יגיע לכאן," אמרתי.
הלכתי אל המכונית המחלידה וראיתי שיש לה סמל של פולקסווגן מאחור. הפחחות אולי גמורה, אבל מנוע של פולקסווגן ימשיך לעבוד עד יום הדין.
"היי, סנדי. סליחה על מה שקרה," אמרתי.
סנדי סוככה על עיניה מפני השמש ואמרה, "זאת לא אשמתכם. גאס מחפש כבר הרבה זמן תירוץ להיפטר ממני. זה כנראה לטובה."
"תגידי, אנחנו צריכים מכונית. את צריכה כסף. כמה את רוצה על... הרכב?"
"אלף דולר," היא אמרה מהר מכפי שציפיתי.
"לשלוח אותו לגריטה יעלה מאתיים וחמישים. מה דעתך על ארבע מאות?"
"חמש מאות והוא שלך," היא אמרה ונופפה במפתחות. כל דעה קדומה שהיתה לי על האטיות של הכפריים מהדרום נעלמה במהירות. היתה לי הרגשה שאם לא אסגור את העסקה עכשיו, אפסיד את המכנסיים.
ספרתי חמישה שטרות של מאה דולר, הנחתי אותם בכף ידה ולקחתי את המפתחות.
"איזה דגם של פולקסווגן זה?" שאלתי.
סנדי כבר היתה במרחק מטרים אחדים, אבל היא הסתובבה, חייכה ואמרה, "זאת לא פולקסווגן. סתם יש לה סמל יפה של פולקסווגן. אני לא באמת יודעת מאיזה סוג הרכב. אבל שיהיה לכם בהצלחה."
הארי לקח ממני את המפתחות, נכנס למכונית והניע. היא הניעה בקלות, ומיד נשמע פיצוץ חזק מהמנוע ואחריו בקע עשן, אבל המנוע עדיין פעל.
"אני חייב הפסקה מהעיירה הזאת. אני אלך להביא לנו אוכל ושני צמיגים לפרד. מה אתה הולך לעשות?" הוא שאל.
הבטתי במורד הרחוב, לכיוון משרד השריף.
"אני הולך לדבר עם הלקוח שלנו," אמרתי.
- פרק 9 -
אדי
ברלין אמר לי שאנדי מוחזק בבית המעצר המקומי. זה לא היה דבר שבשגרה, אפילו באלבמה. בדרך כלל, אחרי שמוגש כתב אישום והנאשם מובא לבית המשפט ושחרורו בערבות נדחה, הוא נשלח לבית הסוהר של המדינה כמו כולם וממתין שם למשפט.
חוץ מאנדי.
בית המעצר המקומי שכן בבניין של מחלקת השריף והיה לא יותר מכלוב. בלי חצר להתעמלות. מעט אור שמש, אם בכלל. ואנדי היה מוקף שם שיכורים, נרקומנים ושוטרים שניסו להביא להוצאתו להורג.
המצב לא היה יכול להיות גרוע יותר מבחינתו. ניסיתי להבין מדוע נשלל ממנו הליך הוגן ולמה עורך הדין הקודם שלו, קודי וורן, לא הצליח להוציא אותו משם.
אבל כשחשבתי על קבלת הפנים החמה שהארי ואני זכינו בה, כבר לא התפלאתי. ברלין אמר לי להיות זהיר. בדרכי למשרד השריף הוצאתי את הטלפון, הקלדתי את שם העיירה בשורת החיפוש ולחצתי על אנטר. עשר הכתבות הראשונות לא בישרו טובות. כולן עסקו בפצצה שלא התפוצצה באולם תפילה בפאתי העיירה לפני שנה בערך. הכנסייה היתה של אפרו אמריקאים בעיקר, אם כי כמו בכל הכנסיות הטובות, כולם היו רצויים בה ללא קשר לצבע עורם. הכומר מצא את המטען בבוקר יום ראשון, מתחת לערימה של ספרי קודש ועלונים בחלק האחורי של הכנסייה.
מישהו למעלה השגיח על הכנסייה הזאת, אבל הסיפור השאיר לי טעם מר בפה. כל תושבי באקסטאון שראיתי עד כה היו לבנים. לא תליתי תקוות רבות בחבר מושבעים חסר פניות. שאר הכתבות שעלו בחיפוש עסקו בהרשעות של אנשים שונים ובעונשי המוות שנגזרו עליהם. הכנסתי את הטלפון לכיס וניגבתי את הזיעה ממצחי.
עברתי על פני משרד עורכי דין קטן שעל שלטו התנוסס השם "קודי וורן". מהחלון ראיתי אישה בגיל העמידה שישבה מאחורי שולחן כתיבה. החלטתי שאקפוץ לביקור בדרך חזרה. קודם כול הייתי צריך לדבר עם אנדי דובואה.
גרם מדרגות קטן הוביל אל הכניסה הציבורית למשרד השריף. בפנים זכיתי להפוגה מבורכת מהשמש, אם כי לא היה שם קריר בהרבה. שני מאווררים גדולים נשבו לעבר עמדת הקבלה, אבל אף אחד מהם לא כוון לאזור המיועד לציבור. שוטר רזה עם שפם אדום עבה עמד מאחורי הדלפק הגבוה, והמאווררים היו מכוונים אל פניו. על תג השם שלו נכתב "לנארד". אף שהיה רזה, זרועותיו וחזהו היו שריריים והיו בהם בליטות בכל המקומות הנכונים. השפם ריכך את פיו האכזרי.
"אפשר לעזור לך, אדוני?" הוא שאל בנימוס, והשפם חייך.
"שמי אדי פלין. אני עורך דין ובאתי לראות את אנדי דובואה."
נראה שהשוטר לנארד לא אהב את ההתפתחות הזאת. בלי לומר מילה, הוא התרחק לעבר חדר אחורי, תוך שהוא בוחן אותי בחשדנות, כאילו אני עומד לגנוב את הפעמון שעל הדלפק.
כעבור דקה הוא חזר ואמר, "לאנדי דובואה אין שום ביקור רשום. וחוץ מזה, אלה עדיין לא שעות הביקור."
החולצה שלי כבר נדבקה לגופי מרוב זיעה. עוד לא שתיתי קפה, לא אכלתי ארוחת בוקר, בקושי ישנתי. תהיתי איך ייראה השפם שלו אחרי שאשבור את האף שמעליו.
"תשמע, עורך הדין של אנדי נעדר. אני כאן כדי לייצג אותו. אני רק צריך לראות אותו קודם. אל תגרום לי ללכת לשופט כדי להוציא צו בית משפט. פשוט תן לי להיכנס."
"לפי מה שאני רואה, עורך הדין שלו הוא קודי וורן. אתה לא יכול להוציא צו בית משפט לראות אדם שהוא לא הלקוח שלך."
גבר גדול הופיע מאחורי לנארד. היה לו עודף משקל של עשרים קילו בערך, פניו היו אדומות והוא לא נראה מרוצה מכל המצב. הוא ענד תג על חולצה כחולה כהה, ושיערתי שהוא השריף כאן. מבט מקרוב בתג השם שלו אישר זאת. הוא היה שריף קולט לומקס, האיש שהיה עד לחתימתו של אנדי על ההודאה וכנראה גם מי שכתב אותה.
לקחתי לי כמה שניות לקלוט את המצב. החיוכים על פניהם. ידיהם השלובות לפניהם. הסתובבתי והבטתי שמאלה. דלתות כפולות, מתנדנדות, שהגיעו לי עד הירך, היו כל שהפריד ביני לבין המשרד הפתוח שמאחוריהן. עוד כחמישה שוטרים הסתובבו שם. בפינה השמאלית היה משרדו הפרטי של השריף, ובמרכז הקיר האחורי עמדה דלת פלדה פתוחה, שחשפה מסדרון חשוך. הנחתי שזאת הכניסה לאגף התאים. התקרבתי בצעד אחד אל הדלת הדו כיוונית כדי לראות טוב יותר את תאי המעצר.
"לאן נראה לך שאתה הולך?" שאל לנארד.
התעלמתי ממנו וצמצמתי את עיני. היו אולי שישה תאים באגף שם, והדלתות המסורגות של חלקם היו פתוחות. זה היה אזור מעצר קטן יחסית. רוב העצורים לא נשארו שם יותר מכמה שעות עד שהובאו לבית המשפט.
"עוד צעד אחד, אדוני, ואתה עצור," אמר לנארד.
עשיתי צעד אחורה, הסתובבתי ויצאתי מהבניין בלי לומר מילה. במאה וחמישים המטרים שבין משרד השריף למשרדו של קודי וורן נשרפו לי העורף והזרועות. הייתי זקוק לקרם הגנה ולמקלחת. במקום זאת, פתחתי את הדלת למשרד של וורן. המזגן היה הדבר הכי טוב שקרה לי באותו בוקר.
האישה קמה משולחנה וניגשה אלי.
"אני מצטערת, אנחנו לא מקבלים לקוחות חדשים כרגע," אמרה.
"אני לא לקוח. שמי אדי פלין. אלכסנדר ברלין שלח אותי."
החיוך המנומס והאור בעיניים, שנועדו ללקוחות, קרסו בדאגה.
"הוא מצא אותו?"
"לא שידוע לי. הוא שלח אותי כדי שאטפל בהגנה של אנדי דובואה. אני צריך לדבר עם מישהו על התיק ואני רוצה לנסות לברר מה קרה למר וורן."
ללא אזהרה, האישה תפסה אותי בחיבוק דובי והידקה את זרועותיה כאילו עמדה ליפול מצוק. באותו רגע שמחתי שלא אכלתי ארוחת בוקר היא היתה עלולה להיסחט ממני החוצה, יחד עם כל החמצן שבגופי.
"תודה לך," היא אמרה ושחררה אותי.
נשמתי כדי למלא את ריאותי מחדש.
"אני בטי מגווייר, מנהלת המשרד של קודי. והמזכירה. טוב, זה רק קודי ואני בעצם, אבל הוא אוהב לקרוא לי המנהלת. אלוהים, אני כל כך שמחה שיש כאן מישהו שאני יכולה לדבר איתו. השריף הוא... אני חושבת שהוא בעצם שמח שקודי נעדר. הם אף פעם לא ראו עין בעין, ובשנים האחרונות זה החמיר. אבל אני סתם מברברת. בבקשה, שב. תרצה משהו? תה? לימונדה?"
"מים וקפה יהיו נהדרים," אמרתי.
היא החוותה אל כיסא ונעלמה לחלק האחורי של המשרד. שמלתה הפרחונית ותלתליה הקטנים קיפצו יחד עם צעדיה.
הבטתי סביב במשרד. שני שולחנות כתיבה. שורה של ארונות תיוק בצד השני. תעודות ממוסגרות ורישיונות עריכת דין, תמונה של קודי ובטי עומדים עם לקוח ומחזיקים מה שהנחתי שהוא צ'ק על סכום פיצויים גבוה. קודי היה איש קטן, קטן בהרבה מבטי. מכיוון שנראה שבטי לבשה את אותה שמלה שלבשה היום, הנחתי שהתמונה עדכנית. לקודי היו שיער אפור, עיניים גדולות נבונות וחיוך נחמד. אומרים שכל מה שעורך דין מעיירה קטנה צריך זה חיוך טוב לשלט חוצות על הכביש המהיר ומספר טלפון קליט.
בטי חזרה עם מגש שעליו כוס מים וכוס תה.
"מצטערת, קודי הוא היחיד ששותה קפה, והוא נגמר לפני שבוע."
"זה בסדר גמור, תודה."
רוקנתי את כוס המים. לגמתי מהתה הקר, אבל הוא היה מתוק מדי לטעמי.
"מתי ראית את מר וורן בפעם האחרונה?"
"לפני שבוע בערך. לא מתאים לקודי לנסוע בלי לעדכן אותי. אין לו משפחה, אף פעם לא התחתן. הוא כל הזמן עסוק בעבודה, אתה יודע. ובאמנות. הוא אוסף ציורים. אלה החיים שלו. חשבתי שאולי הוא נסע לראות מישהו או איבד את הטלפון הסלולרי שלו. הוא נעדר כבר יותר משבוע. הדבר האחרון ששמעתי ממנו היה בהודעת טקסט. הוא שלח לי הודעה ושאל אם האותיות FC אומרות לי משהו."
"מה העניין?"
"אני לא יודעת. זה לא אמר לי כלום כשהוא שלח את ההודעה. וגם עכשיו לא."
"קודי גר בסביבה?"
"בטח, הייתי בבית שלו. המכונית שלו לא היתה בחניה. לא היה אף אחד בבית. ניסיתי להתקשר לנייד שלו כלום. התחלתי לדאוג והתקשרתי למשטרה."
"הם הצליחו לאתר את הטלפון הנייד שלו?"
בטי שתקה לרגע, קימטה את המצח ואז אמרה, "מותק, האנשים של השריף לא יעשו כלום. הם מדברים יפה, אבל לא יעשו שום דבר."
שפתה התחתונה החלה לרעוד, היא נשמה עמוק וניגבה בעדינות את עיניה בציפורניה הארוכות. הן היו צבועות בצהוב בוהק, ובמרכז כל ציפורן היתה אבן בצבע שונה, שסביבה אבנים קטנות יותר.
"את חושבת שלהיעלמות של קודי יש קשר לתיק של דובואה?"
"אני לא יכולה להגיד בוודאות. לקודי לא היו אויבים. האנשים היחידים שלא סבלו אותו היו אנשי החוק והתובע המחוזי, כמובן. איזה טיפוס דוחה, כמו כוס גבוהה מלאה שתן... אוי, סליחה על ה..."
"הכול בסדר," אמרתי ולגמתי עוד לגימה מהתה המתוק. יכולתי להרגיש איך הוא ממס לי את האמייל מהשיניים.
"אני אעשה מה שאוכל כדי למצוא את קודי. אבל אני צריך להתעדכן מהר בתיק דובואה. היו לקודי איזשהן תיאוריות, רשימות שאני יכול לעיין בהן?"
"הוא שמר כל מה שקשור לתיק הזה בתא המטען. הוא תמיד לקח את זה הביתה כדי לעבוד עליו בלילה. הדבר היחיד שאולי יש לי הוא דוח המומחה שלנו."
"לקודי כבר היה מומחה מוכן לעדות?"
"רק אחד, פתולוג עצמאי."
"זה לא רגיל."
"לא בשביל קודי. ד"ר פארנסוורת היה הפתולוג במחוז לידנו וכבר יצא לפנסיה. קודי תמיד השיג נתיחה משלו של הקורבן בכל תיק רצח. פארנסוורת הוא איש ישר. אני לא יכולה להגיד את אותו הדבר על הפתולוגית המחוזית שלנו."
"למה?"
"כי הפתולוגית המחוזית לפעמים מפספסת דברים. דברים שיכולים להיות שימושיים להגנה. לא הצלחתי להשיג את ד"ר פארנסוורת. אני יודעת שקודי ניסה לדבר איתו, אבל אני לא יודעת אם הוא דיבר איתו לפני שנעלם. יש לי במייל עותק של הנתיחה שלנו. אני יכולה להדפיס לך אותו עכשיו."
"למען האמת, בטי, אני צריך להיות במקום אחר ואני לא רוצה לקחת איתי ניירות חשובים כרגע. תודה על התה. יהיה בסדר אם הקולגה שלי, הארי פורד, יאסוף את זה מאוחר יותר?" שאלתי וקמתי על רגלי.
"בטח, מותק," היא אמרה. "לאן אתה הולך ככה פתאום?"
"אני הולך להיעצר," עניתי.
בחוץ הרגשתי כאילו השטן זרק עוד כמה אלפי נשמות למדורה. נשארתי קרוב לבניינים ונצמדתי לכל סנטימטר של צל זמין בדרכי חזרה למשרד השריף. שלושה מטרים מהכניסה עצרתי והתקשרתי להארי.
"אני אביא כריכים עם סלט ביצים וקפה. אני בדיוק מטפל בצמיגים עכשיו," הוא אמר.
"אל תביא בשבילי. אני צריך ללכת לראות את אנדי והם לא נותנים לי להיכנס, אז אני אעשה את זה בדרך הקשה. יש שני דברים שאני צריך שתעשה בשבילי. כשתחזור לעיירה, תאסוף דוח מהמשרד של קודי וורן. דיברתי עם מנהלת המשרד שלו, בטי. היא תעזור לנו. תגיד לי, לאותיות F ו C יש משמעות כלשהי שאתה יודע עליה?"
"לא, לא משהו שאני יכול לשלוף עכשיו. מה העניין?"
"לפני שקודי וורן נעלם הוא שלח לבטי הודעה ושאל אם האותיות האלה אומרות לה משהו. הן לא אמרו לה כלום. אל תדאג בקשר לזה כרגע. הדבר השני שאני צריך שתעשה הוא חשוב מאוד מה שלא יקרה, אל תשחרר אותי בערבות מיד. תן לי כמה שעות."
"ערבות? אדי, אני יודע שעוד לא שתית קפה, אבל על מה לעזאזל אתה מדבר "
ניתקתי את השיחה, פתחתי לרווחה את הדלת למשרד השריף והלכתי דרך אזור ההמתנה, על פני לנארד שצעק לי לעצור מיד. דחפתי את הדלתות המתנדנדות.
כנראה היה מחובר אליהן זמזם כדי שהשוטרים ידעו כשמישהו נכנס. שלושה שוטרים היו שם, מאחורי השולחנות שלהם. כולם עטו הבעות מטופשות על פניהם בזמן שפילסתי לי דרך בין השולחנות לעבר תאי המעצר.
"אמרתי שתעצור, לעזאזל!" קרא לנארד. הוא עמד מולי והניח את שתי ידיו על כתפי. הוא התכוון לדחוף אותי בחזרה החוצה, לזרוק את התחת שלי לרחוב.
לא היה לי משהו אישי נגד לנארד. אבל הוא עמד ביני לבין הלקוח שלי, ולא יכולתי לתת לזה לקרות.
יד ימין שלי נקמצה לאגרוף והנפתי אותה קדימה. אגרוף מהיר. נמוך. נמוך מאוד. אף אחד לא היה רואה את זה בא. בטח לא לנארד. הוא עמד עכשיו במרחק של עשרה סנטימטרים בלבד מפני. האגרוף שלי עבר חמישה עשר סנטימטרים. זה אחד הסודות להנחתת אגרוף חזק באמת. צריך לכוון את המכה חמישה סנטימטרים מעבר למטרה.
העניין עם חבטה חזקה בביצים הוא העיכוב בתגובה.
אתה מרגיש את הפגיעה, את התחושה של משהו שבא במגע חד עם האזור הרגיש הזה, ואז לשנייה אתה חושב שזה לא כל כך נורא. אין כאב. זאת היתה רק מכה חולפת. רימית את המוות.
או אז גל של ייסורים רותחים מציף את הגוף, מונע ממך לנשום ואתה קורס. בדיוק כמו שקרה ללנארד.
דילגתי מעליו.
ואז הרגשתי משהו חד פוגע בירך שלי. אלת משטרה הופיעה מולי והייתי על הרצפה, עם הפנים בשטיח.
הראש שלי צלצל.
- פרק 10 -
אדי
ראיתי מגפיים מכל עבר וידיים חזקות אזקו את פרקי כפות ידי מאחור. ברך נחתה על גבי, והרגשתי את מלוא כובד משקלו של השריף רוכן מעלי בזמן שערכו עלי חיפוש. לקחו לי את הטלפון הסלולרי ואת הארנק. הקימו אותי על רגלי, ולא הקשבתי כשהקריאו לי את זכויותי. משהו לח טפטף על לחיי. דם, שיערתי, מהאלה. היו שם שניים. השריף, לומקס, ועוד שוטר גוץ, שעיר ונטול צוואר, שנראה כאילו הוא עשוי בעיקר חמאה ושרירים.
לקחו את השרשראות שלי אחת עם תליון של כריסטופר הקדוש ואחת עם צלב, שהיה שייך למישהי שאיבדתי. מישהי מיוחדת. שלפו את החגורה ממכנסי, לקחו את נעלי והושיבו אותי. לומקס משך כיסא והתיישב מולי. הוא וכדור החמאה התנשמו בכבדות. לנארד עדיין התגלגל על הרצפה, שתי ידיו על מפשעתו.
"זה היה ממש טיפשי, פלין," אמר לומקס.
"לא עשיתי כלום. ניסיתי להגיע ללקוח שלי כשהשוטר שלך בדלפק הסתער עלי. אני מקווה שהוא בסדר," אמרתי. "כי אני הולך לתבוע אותו, ואותך, על תקיפה ומעצר שווא."
לומקס פלט צחוק חרחרני שנשמע כמו שק של חתלתולים רטובים.
"זה מה שהולך לקרות. אתה תירגע, ואז נגיש נגדך כתב אישום וניקח אותך לבית המשפט אחר הצהריים. אם תעשה עוד צרות..." הוא נופף באלה שלו.
"אתה מאיים עלי, שריף?"
"ועוד איך. אני לא יודע אם שמת לב, אבל אתה רחוק מאוד מניו יורק. פה הדברים עובדים אחרת. כדאי שתחשוב מה אתה הולך להגיד לשופט. עכשיו נכניס אותך בשקט לתא. לשם רצית להגיע, לא ככה?"
כדור החמאה התקרב אלי מאחור והרים אותי מזרועותי. החלטתי להיות נחמד. הוא הוביל אותי דרך דלת הפלדה למסדרון צר, שבעד קצהו היו בצד אחד קיר לבנים ובשני סורגים של תאים. מנורה חיצונית יחידה האירה על קיר הלבנים מול כל תא. הבטתי קדימה. היו שם חמישה תאים בסך הכול. חמש מנורות. בתא הראשון היה אורח. דייר יחיד. גבר ששערו הארוך אפור ושמנוני ישן על הדרגש. הוא היה יחף. תחתית מכנסיו היתה קרועה וכפות רגליו היו מלוכלכות, אדומות ומכוסות שלפוחיות.
שני התאים הבאים היו פנויים. הדלתות המסורגות היו פתוחות למחצה. דלת התא האחרון היתה סגורה. התא של אנדי דובואה.
לומקס נעמד לפני. בחגורת סם בראון שעל מותניו היו גלוק, שתי מחסניות רזרביות ושני צרורות מפתחות. הוא שחרר צרור אחד, פתח לרווחה את דלת התא וזז לאחור. כדור החמאה עמד מאחורי, עם זרוע אחת על כתפי. הוא קרקש במפתחות כשזז. החגורה שלו היתה רחבה הרבה יותר מזו של השריף. היא זזה ודנדנה עם כל צעד ועם כל התנודדות של כרסו. הוא הצביע על דלת התא הפתוחה. עמדתי על הסף, ורק לשנייה דחפתי לאחור. גם מתוך אינסטינקט אין אדם שייכנס מרצונו לתא כלא, אבל גם במכוון, באופן שאינו אלטרואיסטי במיוחד. תגובתו היתה צפויה. הוא נתן לי דחיפה אדירה בגב, וידעתי שאני אפול, ישר על הפנים, כשידי עדיין אזוקות מאחור. הסתובבתי ימינה והשלכתי את עצמי על הדרגש. נחתִּי בצורה מגושמת, אבל ברכּות, על המזרן הדק, שהיה מכוסה בסדין ובשמיכה חומה. אחזתי בשמיכה בעודי נעמד, קימטתי אותה לכדור והנחתי לה ליפול בחזרה על המיטה.
לומקס טרק את הדלת ונעל אותה.
"תתקרב לסורגים ותסתובב," הוא אמר.
היה בהם חרך פתוח קצת מתחת לגובה המותניים. ניגשתי לשם, הסתובבתי והעברתי את פרקי כפות ידי דרכו. לומקס פתח את האזיקים. שפשפתי את פרקי כפות הידיים. הם היו אדומים, ואיבדתי קצת עור, אבל היה יכול להיות גרוע יותר.
כדור החמאה התרחק. לומקס התמהמה. במקום לפנות החוצה, הוא צעד לקצה המסדרון ודיבר ברכות. לא בלחישה, אבל גם לא ממש בעוצמה של שיחה. הקירות הגבירו את קולו, ושמעתי כל מילה.
"אנדי, אל תדבר פה עם אף אחד. הרגע הכנסנו איזה משוגע לתא בהמשך המסדרון. אל תקשיב לו. שומע אותי, בחורצ'יק?"
"כן, אדוני," אמר אנדי.
לומקס חלף על פני התא שלי בלי להעיף בי מבט ויצא. שמעתי את דלת הפלדה חורקת, ופס האור שנזרק מהמשרד החיצוני על רצפת הבטון התרחב. הוא בטח פתח את דלת הפלדה של אגף התאים קצת יותר, להוט לשמוע אם אדבר עם אנדי.
השעה היתה בערך תשע וחצי בבוקר היום הראשון שלי בבאקסטאון.
מהמזרן עלה סירחון. קרעתי חתיכה מהסדין והשתמשתי בה כדי לעצור את הדימום מהחתך בקרקפת. למרבה המזל, הוא היה בקו השיער. שכבתי על הרצפה, בגבי אל הקיר, וחיכיתי.
שעה חלפה. שמעתי את הרעשים הרחוקים מהמשרד הסואן מעבר למסדרון ושיערתי שהעניינים נרגעו וחזרו לשגרה. האיש בתא הסמוך התחיל להרעיש. שמעתי את קפיצי המזרן שלו חורקים במחאה כשהתהפך מצד לצד.
התקרבתי לסורגים, קרוב ככל האפשר לתאו, ולחשתי.
"היי, גבר, רוצה להרוויח מאה דולר?"
קראו לו שיימוס קוהן. דור שני לאירים, במקור מבוסטון. הוא היה אלכוהוליסט עם בעיית מוזיקה. הוא היה צריך לנגן בגיטרה שלו ברחוב כדי להשיג כסף לאלכוהול. אבל ככל שהיה לו יותר אלכוהול, כך פחתה נטייתו לנגן. שיימוס בהחלט רצה מאה דולר.
לא הייתי בטוח שמוזיקה היא מהלך קריירה נבון עבור שיימוס. הקול שלו נשמע כמו קולו של אדם שזועק לעזרה מתחתית מכרה. אבל לא נראה שזה מפריע לשיימוס. עד שהוא סיים לרצוח את "Fields of Athenry", דופנות הספינה של "The Irish Rover" כבר התהפכו לגמרי ופאדי ריילי חזר אינספור פעמים לבאליג'יימסדוף, מחלקת השריף של מחוז סאנוויל כבר הגיעה לקצה גבול יכולת ההערכה המוזיקלית שלה.
"תסתום את הפה כבר," צעק קול, רגע לפני שדלת הפלדה של מסדרון התאים נטרקה.
"תמשיך, שיימוס. חזק יותר עכשיו," אמרתי.
בזמן ששיימוס שר את "Dirty Old Town", ניגשתי לדרגש ופרשתי את כדור השמיכה שבו החבאתי את המפתחות של כדור החמאה. לקחתי אותם מהחגורה שלו בדיוק כשהוא התכונן לדחוף אותי לתא. כיוס תוך כדי התנגשות, כשההתנגשות מסווה את הגניבה. למרבה המזל, הצלחתי להסתובב ולהחביא את המפתחות בשמיכה שעל הדרגש לפני שהשוטרים ראו מה קרה. מצאתי את המפתח שנראה מתאים למנעול התא שלי. היה מסובך לעבוד דרך הסורגים, ופרק כף היד שלי ממש שרף מהמאמץ, עד שנשמעה נקישה מהמנעול. משכתי את הדלת ופתחתי אותה לאט ובשקט, הלכתי במסדרון והכנסתי את המפתח למנעול התא של אנדי.
הוא שכב על הדרגש. בחור צעיר בטישרט לבנה מלוכלכת, ג'ינס וכפכפי פלסטיק. לא היה שום דבר בתא שלו. לא ספרים. לא טלוויזיה. לא עיתונים. לא בגדים להחלפה. נראה כאילו הוא הגיע לתא לפני עשר דקות. הוא נשא אלי את עיניו, שהתרחבו בפחד, והזדקף בבהלה במיטה כשסובבתי את המפתח במנעול. הוא משך את השמיכה עד לסנטרו והחל לרעוד בעוצמה.
נכנסתי לתא שלו, הסתובבתי והכנסתי את המפתח למנעול מבחוץ, דרך הסורגים.
כשהסתובבתי, אנדי היה בפינה הרחוקה של התא. הרצפה היתה רטובה, והשביל הוביל מהמיטה לפינה. הפחד של אנדי גבר עליו. הוא ישב שם, ידו השמאלית על כתפו הימנית, טופחת עליה, והתנודד בעדינות קדימה ואחורה בקצב קבוע.
"אנדי, קוראים לי אדי פלין. אני עורך דין מניו יורק. עורך הדין שלך, קודי וורן, נעלם. אני כאן כדי למלא את מקומו עד שהוא יחזור. אל תפחד, אני כאן כדי לעזור לך."
התרחקתי מאנדי כדי לתת לו מרחב. עמדתי בפינה הנגדית, החלקתי במורד הקיר, על ברכי, ובסוף התיישבתי, מתחתי את רגלי ובדקתי את הראש. שוב דיממתי.
רגליו של אנדי עדיין רעדו, והוא עדיין התנדנד וטפח על כתפו הימנית לפי מקצב שלא יכולתי לשמוע.
"אני לא הולך לפגוע בך. אתה לא תסתבך בצרות על זה שתדבר איתי," אמרתי.
"כן," אמר אנדי.
"כן מה?"
"אני כן אסתבך אם אדבר איתך. ה ה השריף, הוא אמר לי. הוא אמר, לא לדבר. אני לא רוצה צרות."
נשפתי אוויר, לאט ובאריכות. המשכתי כך עד שאנדי התחיל לחקות את תרגיל הנשימה בעצמו. אפילו דרך השמיכה שכרך סביב מותניו ועל פלג גופו העליון ניכר שהוא רזה מאוד. רגלו הימנית היתה מתוחה על הרצפה, והג'ינס שלו עלה למעלה. יכולתי להקיף בכף ידי את שריר השוק שלו. עיניו היו גדולות, רכות ומלאות פחד. שפתיו היו יבשות, מכוסות בקרום לבן דק, והשפה העליונה היתה סדוקה. ראיתי בחדשות בני ערובה שזה עתה חולצו מאזורי מלחמה ונראו טוב יותר מאנדי. אחרי כמה דקות הוא נרגע מספיק ונשימתו נעשה סדירה. הוא המשיך לטפוח על כתפו, אבל הנדנוד פסק.
"הייתי צריך להיעצר רק כדי להיכנס לכאן ולדבר איתך. השריף לא היה נותן לי להיכנס אחרת."
אנדי לא אמר כלום. הוא עדיין היה מבועת.
"אני לא חושב שהרגת את סקיילר אדוארדס. השריף אומר שכן, אבל אני לא מאמין לזה."
"לא עשיתי את זה. אמרתי לה שלום באותו לילה והלכתי הביתה. אני אף פעם לא..." הוא אמר ואז עצר את עצמו וכיסה את פיו בידו. האימה חזרה.
"אנדי, השריף רוצה שיפסקו שאתה אשם ברצח, בבית המשפט, ואז יוציאו אותך להורג. השריף הוא לא חבר שלך."
"הוא אמר שהוא לא," אמר אנדי. הוא הרחיק את ידו מפיו רק כדי לירוק את המשפט החוצה והחזיר אותה לשם במהירות.
לא רציתי לדבר. לא יכולתי להסתכן בכך שאפריע לכל שיחה שהיא שיכולתי לפתח עם הילד הזה. הוא היה חכם. ממוצע ציונים מעולה, שיחק שחמט וקרא כל מה שהיה בספריית בית הספר. בחור צעיר וחכם בדרכו לקולג'. אבל לאינטליגנציה אין באמת משמעות כשאתה כלוא על רצח שלא ביצעת. גם אם אנדי היה חכם כמו אלברט איינשטיין, לפחד יש דרך לשדוד את השכל מאנשים.
הוא התקשה לדבר. הטיתי את ראשי, כיווצתי את גבותיי ושאלתי, "מה השריף אמר שהוא לא?"
אנדי בלע את הפיתיון.
"הוא אמר שאני פשוט אלך לכלא לכמה זמן. שלא יפגעו בי יותר ושהוא ידאג לאמא שלי."
"הוא פגע בך?" שאלתי.
הוא הוריד את השמיכה, הרים את חולצתו. ראיתי רק את צד שמאל של גופו. היו שם כמה פסים ברורים, מעל הצלעות והכליות. ספרתי לפחות שלושה. הם היו ישרים, עם קצוות מוגדרים היטב, מקבילים זה לזה. החבורות נראו טריות. מלפני יומיים בערך.
מהלומות אלה.
"הוא החטיף לי עד שאיבדתי את ההכרה. הוא עשה את זה כמה פעמים. אני לא רוצה שמישהו יפגע באמא שלי. אני פשוט אעשה מה שהם אומרים לי. קודי וורן טעה. הדבר הכי טוב בשבילי זה להודות באשמה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי מתוך הספר.
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
