הפרקים הקודמים בספר
- פרק ה -
דבורה וזליג מתקרבים
כדי להבין מה הוביל לאותה פגישה בין דבורה וזליג, עלינו לשוב כשנה ומחצה לאחור בנהרות הזמן. אלה היו ימי אביב ראשונים. השלג הפשיר, עלים ראשונים החלו מבצבצים על הענפים העירומים, ופרחים לבלבו בחצרות, משמחים את תושבי העיירה. שרה, חברתה הקרובה ובת דודתה של דבורה, היא שסיפרה לה על אודות הפגישה החשאית העתידה להתקיים עם שליח שהגיע מפלשתינה והתרתה בה שלא תספר עליה להוריה.
"הזקנים האלה," אמרה, "התרגלו לחיי מותרות בגלות, הם לא מבינים שעכשיו זה הזמן שלנו לשנות את ההיסטוריה. עלינו לשמוע על המתרחש בימים אלה בפלשתינה, מאלה שכבר עשו את הצעד הזה."
באותו ערב אמרה דבורה להוריה שהיא יוצאת לבקר את שרה וצעדה בקור לקצה השני של העיירה, אל הבית בקצה השדרה, שבמרתפו התקיים המפגש. צעירים מהעיירה ומעיירות שכנות התאספו שם כדי לשמוע על המתרחש בפלשתינה משליח התנועה הציונית, שהגיע במיוחד לעיירה.
במרכז המרתף, מול היושבים בצפיפות, עמד גבר יפה תואר, כהה שיער ותכול עיניים, שנראה באמצע שנות העשרים לחייו. צבע חולצתו תאם את צבע עיניו. הוא הציג את עצמו כמיכאל וסיפר שעלה מרוסיה לפלשתינה לפני עשור ושהגיע כדי לשכנע גם אותם לעשות את הצעד הזה.
הוא הפליא לספר על אותה ארץ רחוקה וחמה, השונה כל כך מהמדינה שחיו בה כל חייהם עד כה, על פרדסי התפוזים שבהם עובדים חלוצים מזריחה ועד שקיעה ועל המושבות החדשות שהוקמו בתמיכתו של הנדיב הידוע, הברון דה רוטשילד. עוד תיאר בפני הצעירים הנרגשים את מהותה של העבודה העברית ואת חשיבותה של גאולת השפה.
"יש ללמוד עברית, זהו צו השעה!" אמר וסיפר שבארץ הפלאות ילדים מלהגים בשפה העתיקה שקמה לתחייה. עוד הוסיף ודיבר על רוחות המהפכה שנושבות בארצות מזרח אירופה, שמביאות צעירים לעלות למולדת הישנה חדשה. "בימים אלה ממש ישנה התארגנות בעיירות ברחבי אוקראינה לעלות לפלשתינה, במטרה להקים בה מדינה שדתה היא עבודה," אמר.
דבורה המרותקת תלתה בו את מבטה ודמיינה בעיני רוחה את אותה ארץ רחוקה. לרגע רכנה לעבר שרה ולחשה באוזנה, "אם כאלה הם הבחורים בארץ הזאת, אנחנו עולות לשם מחר." וכששתיהן צחקו, הביט בהן מיכאל, ודבורה תהתה אם שמע את דבריה.
אחרי סיומה של האסיפה, דבורה נשארה במקום עד שהתרוקן וליוותה את השליח לבית שהתארח בו. רגע לפני שנפרדו, בפתח הדלת, בשעת לילה, הוא שאל, "אמרי לי, נערתי, האם את באמת מתכוונת לעלות לפלשתינה?"
דבורה הנהנה בביטחון. "אחרי שאסיים את לימודי. לא מעניין אותי מה יגידו הורי. הם יכולים להתנגד, אבל דבר לא יעצור אותי. זה הייעוד שלי. זה המקום שכולנו, כל היהודים, צריכים לחיות בו. אתה תראה, עוד ניפגש."
בעקבות אותה פגישה נכבשה דבורה לחלוטין בייעוד החדש לעלות לארץ הפלאית שעליה דיבר השליח. היא דיברה בלהט על קדושת העבודה ועל המהפכה והטילה ספק בקיומו של אלוהים.
דברים אלה פגעו באביה של דבורה. הוא התקשה לקבל את דברי הכפירה של בתו בדברים שבהם האמין בלב שלם.
בשיחותיה עם שרה טוו השתיים חלומות על פועלים חסונים הקוטפים תפוזים בפרדס ועל חבורה של חלוצים היושבים סביב המדורה ושרים שירים בעברית. מהר מאוד נהפך החלום לדיבוק. רק עליו היתה דבורה מוכנה לדבר.
היא ביררה אצל המשפחה שבביתה נערכה האסיפה את כתובתו של מיכאל בפלשתינה. ואולם היא נמלאה אכזבה מהיעדר התשובה למכתבים הנרגשים ששלחה לו בעברית חסרה, אחרי מחיקות ותיקונים רבים. בין היתר כתבה: "האם תוכל לספר לי יותר על המושבה שאתה מתגורר בה? האם בהרים היא או לשפת הים? האם תואיל בבקשה, מיכאל, לספר לי יותר על אודות המולדת שלנו?"
* * *
שנה ומחציתה חלפו מאז אותה פגישה עם השליח ועד לאותם שיעורים בעברית. באותו חורף קר ומושלג התגלגלו הדים מאיימים על פני הערבות הקפואות. פוגרומים התרחשו בעיירות ברחבי אוקראינה בתחילת העשור הראשון למאה החדשה, ויהודים נרצחו בהם. מכיוון שמכתביה הנרגשים לא זכו לתשובה, תשוקתה של דבורה כמו שינתה כתובת, והיא החלה לחשוב על דרכים אחרות שבהן תגיע למחוז חפצה. השיחות על אותה ארץ רחוקה, לצד רוחות הציונות שנשבו בעוצמה, הפכו את זליג ואותה לשותפי סוד, והם הסתירו מהוריה שלצד לימודי העברית, הם מדברים יותר ויותר על ענייני השעה. "אמור לי, זליג," אמרה דבורה באחד השיעורים, "האם באמת אתה חושב לעלות לארץ האבות? במה תעבוד? איפה תגור?" וזליג ענה בביטחון, "כשתגיע השעה עלה אעלה, הכול יבוא על מקומו, אני בטוח."
משיעור לשיעור נעשו שיחותיהם אישיות יותר, ורק על אודות הפגישה עם השליח נמנעה דבורה מלדבר. היא חיכתה בקוצר רוח לשיעורים והתרגשה בכל פעם לקראת פגישתה עם זליג, וגם הוא נשבה משיעור לשיעור לאין שיעור בקסמי תלמידתו.
הקשר שנבנה באטיות הלך והעמיק, וכדרכה של תשוקה שאינה מתממשת, גחלי ההתרגשות המלובות בסקרנות החלו מציתות להבות. האם מחשבות רומנטיות ברוח התקופה, ואולי הרצון למהפכה מטלטלת עולם, הם שגרמו לדבורה לבחור בניגוד לציפיות באותו מורה חסר כול, נמלץ וממושקף?
בשיעור השבועי, ביום חמישי בערב, בהמשך לשיחה על משמעות וייעוד, היא נעצה בזליג הנרגש את מבטה. "באביב הקרוב ימלאו לי שמונה עשרה, ואז אף אחד לא יוכל להגיד לי מה לעשות, ולא מעניין אותי מה יחשבו. אם ההורים שלי לא יסכימו, אני אברח מהבית. אם צריך, אזייף תעודה המעידה על הסכמתם. דבר לא יעצור אותי."
השיחה התקיימה בערב קר, שבוע אחרי חג המולד. החושך כבר ירד. רוח קרה נושבת בחוצות, והשלג שהחל לרדת לפני השקיעה הלך והתעצם. זליג ודבורה ישבו ליד השולחן, מול האח המבוערת. למרות הקור המקפיא שבחוץ, בבית היה חם ונעים.
הוריה של דבורה יצאו לבקר חברים, ומפאת השלג איחרו לשוב. המשרתת הקדימה לצאת, משאירה את שני הצעירים לבדם. דבורה ישבה זקופה ליד השולחן, שערה אסוף בקפידה, והיא קוראת בעברית סיפור שכתבה במחברתה. מזווית העין בחנה את זליג היושב מולה, אוחז בעט נובע, אורב לשגיאותיה.
ואז הגיע הרגע דבורה הרימה את עיניה מהמחברת, נעצה בזליג מבט ולא הסיטה את עיניה גם כשהחזיר לה מבט רושף משלו. האש באח הטילה צללים על הקירות, ברק האיר ורעם התגלגל. ידה של דבורה היתה מונחת על השולחן, קרובה לכף ידו של זליג, כמעט נוגעת בה.
לבו של זליג זומר ניתר בהתרגשות. הוא עצר את נשימתו, אולם מה שהרגיש היה חזק ממנו. בניגוד לכל הנהוג, הוא לא הצליח לשלוט במעשיו, וקצות אצבעותיו זזו מעט, נגעו באצבעותיה של תלמידתו ואז החליקו אל כף ידה. דבורה לא זזה ולא הסיטה את ידה, אלא נעצה בו מבט ארוך שאותו פירש כאישור.
אצבעותיו עלו אל זרועה, עיניו נותרו נעוצות בעיניה. ידו ליטפה בעדינות את זרועה, ממשיכה באטיות לצווארה ומשם עברה אל פניה. זליג אחז בדבורה, קירב אותה אליו. שפתיו פגשו בשפתיה, תחילה ברפרוף ואז בלהט, ותוך כדי כך מלמל, "דבורה, דבורתי, אהובתי, את אהבת חיי."
והמחברת צנחה לרצפה וגורלם נחתם.
כאשר שבו הוריה של דבורה לבית, מצאו את בתם ואת המורה במטבח. רחל חלטה לזליג כוס תה, והוא נמנע מלהביט לכיוונה של דבורה, מפחד פן מבטו יסגיר את שהתרחש. דבורה, ששוחחה עם אמה, הקפידה גם היא שלא לפגוש במבטו.
כשיצא מהבית אל הלילה הקפוא, חזר זליג במחשבותיו שוב ושוב אל הרגע והוצף התרגשות, אך מיד מילא אותו הפחד: מה יקרה אם אביה של הנערה יגלה את שהתרחש ומה תהיה תגובתו? מה עתיד לקרות? הוא הבין שאת הנעשה אין להשיב וחיכה בחוסר סבלנות לפגישתו הבאה עם דבורה.
בשבועות הבאים ניצלו דבורה וזליג את הרגעים שבהם נותרו לבדם לנגיעות חשאיות ולנשיקות לוהטות, לוחשים זה לזה מילות אהבים. "אהובתי, חמדתי, דבורה, את משוש חיי," לחש המורה, והתלמידה ענתה בלחישה, "גם אני אוהבת אותך במלוא לבי, אין לך מושג עד כמה, זליג אהובי."
ואז, בערבו של יום חמישי אחד, נפתחה הדלת במפתיע, ובפתח עמדה המשרתת. היא הבחינה בהתנתקות המהירה של המורה והתלמידה.
"את חושבת שהיא ראתה?" שאל זליג המודאג בלחש, ודבורה ענתה בלחישה, "אני לא בטוחה. בכל מקרה, אני לא חושבת שהיא תספר, היא תמיד היתה בעדי."
* * *
ואולם דבורה טעתה, והמשרתת סיפרה לרחל שנראה שהמורה המוזר לעברית ובתה חורגים מהחומר הנלמד בשיעורים.
למרות חיבתה למורה הצנום, רחל נרעשה מהדברים ומיהרה לספר את החדשות המדאיגות לבעלה.
"אני לא מאמין!" גם משה שמחה היה המום, "אני אהרוג אותו, או אותה, או את שניהם!"
הכעס הרעיד את כולו. בתו היחידה, אהובת לבו, מנהלת קשר אסור עם המורה המוזר לעברית. איך קרה כדבר הזה? ועוד עם עני מרוד? מובן שזאת עוד אחת מהשטויות של בתו המרדנית, ועליו לשים לכך קץ מיד. הרי כבר היו דיבורים עם משפחה מכובדת מהעיירה הסמוכה. שומו שמים, לזה הוא לא ציפה בגרועים שבסיוטיו.
עם זאת, משה שמחה הכיר את בתו וידע שכשהיא רוצה משהו העולם יתהפך והיא לא תוותר. לכן הבין שעליו לנהוג בחוכמה ובשיקול דעת. לא לשבור את הכלים, אלא להרחיק בשום שכל מביתו ומבתו את האיום הבלתי צפוי.
- פרק ו -
הרשה לי לבקש את ידה של בתך
כשהגיע יום שני, משה שמחה חיכה בקוצר רוח לתום השיעור והזמין את זליג לשיחה במשרדו, מקום שאליו הוא אף פעם לא הוזמן לפני כן. זליג, ששיער במה הדברים אמורים אחרי כניסתה הדרמטית של המשרתת, לא היה מופתע. מניסיונו ידע שסודות אינם נשמרים לאורך זמן, אולם הוא לא שיער שהדבר יקרה מהר כל כך. הוא ערך חזרות במחשבותיו בשבועות האחרונים לקראת השיחה הזאת, ידע שרגע האמת בוא יבוא ושעליו להיות מוכן, כי לא ידע לאן יכולה השיחה להוביל. הוא התיישב מול אביה של דבורה, מקווה שזה אינו מבחין ברעד האוחז בו. משה שמחה בחן את המורה הנרגש במבט ארוך וחמור, מהסס כיצד לפתוח.
"גונבה לאוזני שמועה... כלומר, אני שומע ש... הבנתי שלדבורה בתי ולך יש רעיונות החורגים מלימוד השפה העברית."
הוא שילב את ידיו על חזהו והניד בראשו. "נתתי בך אמון, זליג, שילמתי לך שכר הוגן, הכנסתי אותך לביתי, ואתה בלי שום בושה העזת למעול באמוני, לגעת בילדה. אין טעם שתנסה להכחיש, אני יודע הכול."
זליג זומר החוויר, ובכל זאת הצליח לענות לאב הזועם בקול רועד, "אני מצטער שככה הדבר הגיע לאוזניך. לא תכננתי לבגוד באמונך, אבל דברים שבלב, כידוע, אינם ניתנים לצפייה."
הוא אפילו לא מכחיש, החצוף, חשב משה שמחה ונענע בראשו. הוא מעולם לא עמד בסיטואציה כזאת, ובהכירו את בתו, פחד שהאירוע החמור הזה יביא לקרע במשפחתו. זליג המשיך בדבריו, אף שהדופק הלם בחזהו וגופו רעד.
"רציתי להגיד שאני רציני מאוד בקשר לדבורה," אמר, ופרץ שיעול בלתי נשלט זעזע את כתפיו. הוא השתהה, נשם עמוקות ואמר, "הרשה לי, אדוני, לבקש את ידה של דבורה בתך."
משה שמחה התקשה לארגן את מחשבותיו. לכך לא ציפה. המצב חמור בהרבה ממה שחשב ועליו לנהוג בחוכמה, אך הוא לא ידע בדיוק מה יעשה. הוא בחן באריכות את הגבר המשתעל היושב מולו. "אני חייב להגיד לך, זליג, לא לזאת פיללתי. תראה אותך, אינך בקו הבריאות ואין לך דבר, לא בית ולא רכוש. אתה נע ונד. דבורה שלי היא בחורה חכמה, כמו שאתה יודע, אבל היא גם ילדה מפונקת. אמור לי, בבקשה, איך למען השם תוכל להבטיח לה את החיים שהיא הורגלה בהם?"
זליג אמר בקול חנוק, "אני אעשה הכול למענה, אדוני, אני מתחייב בפניך." הוא לחלח את שפתיו היבשות. "אם הכול יעלה כשורה ותיתן לנו את ברכתך, בכוונתנו להינשא ולעלות לפלשתינה, להצטרף לאלה המקימים בה מדינה."
משה שמחה היה המום ממהלכם הבלתי צפוי של הדברים. נסער, הוא קרא לבתו לחדר. להפתעתו, הנערה חזרה על דבריו של זליג.
"זאת ההחלטה שלי, אבא, לא שלך," אמרה. "זליג ואני מאוהבים ומתכוונים להינשא ולעלות לפלשתינה, ושום דבר שתגיד או תעשה לא ישנה את זה."
אמנם אביה ידע על השיגעון הזה שלה, הרי היא לא הפסיקה לדבר על פלשתינה בשנה האחרונה, אך פתאום קלט שעוד מעט ימלאו לבתו שמונה עשרה, ואכן שום דבר שיגיד או יעשה לא יוכל לשנות זאת. תחינותיו שידחו את הצעד, שיחכו ויראו אם נכון הוא רק כעבור תקופה, לא גרמו לנערה ההחלטית לסגת מדעתה. היא לא שעתה לתחינותיו והישירה אליו מבט נחרץ.
"אם לא תסכים, אברח מהבית וזליג ואני נתחתן. לטובת כולנו, עדיף שתיתן את ברכתך ונעשה את זה כמו שצריך." רחל, ששמעה את חילופי הדברים מבעד לדלת, נכנסה לחדר ונעמדה מאחורי בעלה, מודאגת ומפחדת שמא המשבר הזה יהרוס את משפחתה.
"מה את בכלל יודעת עליו?" זעק משה שמחה, מנסה לערער את נחישותה של בתו. "את מכירה את המשפחה שלו? את יודעת מאיפה הוא בא? מה ההורים שלו עושים? אולי הוא הסתבך במשהו... אני לא מבין אותך. חתונה זה צעד משמעותי, והוא... הוא... את אפילו לא יודעת מי הוא באמת."
"אני יודעת מספיק," קטעה אותו דבורה. "הוא איש ישר וראוי, ואני אוהבת אותו. כל השאר לא חשוב."
* * *
בלילות הבאים התקשה משה שמחה להירדם, וכשנרדם, חלומות טרפו את שנתו. המון רוגש יורה חִצים בילדתו העקודה מעל מדורה, כשהלהבות המטפסות מתקרבות אליה. הוא התעורר באמצע הלילה מבוהל, שטוף זיעה, וחלום הבלהות סירב להרפות.
"אני צופה רעות," אמר לרחל. "זאת טעות שנשלם עליה מחיר כבד. טעות נוראה. אסור היה לנו להכניס את האיש הזה לביתנו. הוא יהרוס הכול."
"אתה מכיר את הילדה..." לחשה רחל וניגבה ממצחו של בעלה את הזיעה. "היא לא תוותר. היא מאוהבת ברעיונות האלה, להיות חלוצה היא רוצה. אם לא הוא היא תצא לדרך לבדה. האמן לי, יקירי, עדיף שהיא לא תעשה את זה לבד."
משה שמחה נאנח בהשלמה. הוא ידע שאשתו צודקת.
* * *
דבורה וזליג קבעו את התאריך לאביב הקרוב, שבוע אחרי שימלאו לה שמונה עשרה. משה שמחה עדיין קיווה שמשהו יקרה והמהלך המדאיג לא יתרחש.
"לחתן בת הרי אמור להיות אירוע משמח," אמר לרחל, "אבל לא לחתונה הזאת פיללנו. מי ייתן ומשהו יגרום לדבורה לשנות את החלטתה."
הוא עקב בדאגה אחר השיעורים בעברית, שדבורה לא היתה מוכנה להפסיק, ולא הניח לזוג הצעיר לחמוק מעיניו, דבר שרק תרם לתשוקה המתגברת של השניים. יום אחד, כאשר הקדים זליג להגיע לשיעור, ביקש ממנו משה שמחה לסור למשרדו והציע לשלם לו סכום נכבד אם ישנה את תוכניותיו ויעזוב למחרת בבוקר את העיירה, אולם המורה הנחוש לעברית סירב להצעה הנדיבה.
"דבורה היא אהבת חיי. דבר לא יגרום לנו לשנות את החלטתנו."
דבורה שיתפה בהתרחשות את שרה בריל, חברתה הקרובה ובת משפחתה, שעמדה לעזוב בקיץ הקרוב את העיירה ולעלות לפלשתינה, להקים יישוב.
"את תעלי ראשונה," אמרה דבורה בביטחון כדרכה, "ואנחנו נעלה בעקבותייך, נקים יחד יישוב בארץ המובטחת."
זליג ספר את הימים בחוסר סבלנות, מתקשה לחכות לרגע שבו אחרי כל הזמן הזה יוכל לגעת באהובתו ברשות מלאה. אולם הימים כמו מיאנו לעבור, וזליג שבע האכזבות חרד שמשהו ישתבש. הוא חי משיעור לשיעור, שמח לגלות בכל פעם מחדש שדבורה לא שינתה את דעתה, שהיא עדיין נחושה להינשא לו.
"מעולם לא הרגשתי ככה, יפתי", כתב לה בעברית במחברתה. "את הנערה היפה, הטובה והחכמה ביותר בעולם כולו, אני אוהב אותך יותר מכל דבר. אם תבקשי, אוריד למענך את הירח".
"גם אני אוהבת אותך, זליג", ענתה לו במחברתה, "ואין לי מה לעשות עם הירח".
רחל שמחה להפוך לאשת סודה של בתה, והן הלכו יחד לתופרת, מתלבטות בין השמלות. דבורה בחרה בשמלה ארוכה מעוטרת בתחרה. היא קיבלה מאמה שרשרת פנינים שעברה בירושה במשפחה, שגם היא עצמה ענדה בחתונתה.
משה שמחה עקב אחרי המהלכים בדאגה ועדיין קיווה שבתו תתעשת ותשנה את דעתה. אולם הימים עברו ודבר לא השתנה, ולקראת האביב הבין שלא נותרה לו ברירה ועליו לקבל את החלטתה של בתו ולצרף את בעלה לעתיד למשפחה.
כשהלכו להצטלם לכבוד החתונה המתקרבת, דבורה הוציאה מקופסה מלבנית מעיל אפור עם צווארון פרווה, שלבשה עכשיו בפעם הראשונה, והתפעלה ממנו. המעיל, שהחמיא לצבע עיניה, עתיד ללוות אותה במסעה הארוך אל הארץ המובטחת בדרכה אל הבלתי נודע.
* * *
הימים המושלגים נמשכו כנצח בעיניו של זליג, אבל לבסוף בא האביב המלבלב והאיר את חוצות העיירה. הרגע המיוחל הגיע. באולם האירועים הצמוד לבית הכנסת נחגגה חתונתם של דבורה וזליג. זאת היתה החתונה הראשונה בקבוצת הנוער הציונית שבמחוז, והאולם היה מלא בחוגגים, ששמחו להשתתף ברגע המרגש וללוות את הזוג הצעיר לחופה. קרובי משפחה וחברים הגיעו מכל רחבי אוקראינה ואפילו ממוסקבה הרחוקה.
דבורה עברה בין החוגגים, זוהרת בשמלתה הלבנה, שׂערה הכהה פזור על כתפיה, פרחים לבנים שזורים בשערה. היא עצרה להחליף מילים עם האורחים, נהנית מההתפעלות שעוררה. זליג צעד לצד אשתו המיועדת בחליפה כהה ובחולצה לבנה, גאה ונרגש.
"קצת מוזר, החתן," התלחשו המוזמנים, "ואיך זה שאפילו אחד מבני משפחתו לא בא לשמוח בשמחתו? אולי הוא יתום, רחמנא ליצלן... אבל אנחנו מכירים אותה, אם דבורה בחרה בו, בטח יש סיבה."
החופה הועמדה, מוקפת מכל עבר. הרב שהגיע מהעיירה הסמוכה האריך בדבריו. הוא דיבר על חשיבותה של בחירה ועל כוחה של האהבה, בירך את הזוג הצעיר לחיים מאושרים וטובים, איחל להוריה של דבורה שמי ייתן ויזכו לחבק הרבה נכדים.
זליג שבר בהצלחה את הכוס ונישק את שפתיה של דבורה, דומע מהתרגשות. דבורה נישאה על כתפי חבריה ומולה בעלה הטרי, זורח משמחה. חבריה של דבורה החלו רוקדים סביב הזוג שזה עתה נישא במעגל פרוע, לקול צחוקם של הסובבים. השירה עלתה והתחזקה, סוחפת את האורחים. "האל עובד בדרכים משונות," אמר הרב למשה שמחה, "וראה כמה שמחה ילדתך. אם ירצה השם, היא תהפוך אותך במהרה לסב גאה."
חגיגת הנישואים נמשכה עד אחת אחר חצות. זליג לא היטיב לרקוד ולא הצטיין בשירה, אבל פניו הקרינו זוהר שלא דעך לרגע. אף שאיש מבני משפחתו לא הגיע לאירוע, הרגיש עטוף באהבה. הדבר היחיד שציער אותו היה שחבריו לישיבה לא יכולים לראות אותו לצד האישה שנישא לה. הם בוודאי היו מתקנאים בו, מתחרטים על הדרך שנהגו בו.
הוא ידע כי מעתה, עם אישה כזאת וחותן כזה, בעל ממון ועמדה, חייו ישנו את מהלכם. תם הפרק הקשה שהתארך והציב בפניו מבחנים שעבר בהצלחה, והנה מתחילה תקופה חדשה וטובה. הוא הסתכל באהבה על הנערה שלצדו, בשמלה הלבנה.
"דבורה אהובתי," לחש לה, "אני המאושר באדם. זכיתי בך. לעולם לא ניפרד."
משה שמחה, שישב בראש השולחן, שתה כוסית אחרי כוסית, כילה לבדו בקבוק וודקה ואז קם ממושבו, שיכור ושמח, ורקד עם הצעירים. דבורה לחשה לזליג, "תראה כמה אבא שלי שמח, זליג. אני בטוחה שבסוף הוא עוד יאהב אותך."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
