החלקים הקודמים של הספר:
10.
היא ישבה באוטובוס, בואכה טהרן. השתדכה לאחת מנוסעיו, סַלְטָנָת חאנום, שהיתה בחודשי היריון מתקדמים וניאותה להשגיח עליה במהלך הנסיעה. האישה היתה צעירה ונאה, זקופת גו, ולבשה שמלה אוורירית רחבה שטשטשה את גבעת בטנה. ראשה היה עטוף במטפחת פרחונית שקצותיה קשורים בעורפה. פניה היו חלקות, חפות מקמטים וכתמים, וגון עורה ריקד בין בהיר לשחום, בהתאם לזווית השמש המשחקת על פניה במהלך הנסיעה. עיניה החומות, הבורקות, הקרינו טוב לב. על שפתיה המשוחות באודם קינן חיוך, ונהיד חשבה שהיא נראית כמו ציור.
בתחנה בטהרן אני חייבת לזכור, שבה ושיננה בלבה, לבקש מדניאל לקחת את הקופסה ואת המזוודה מתא המטען של האוטובוס. היה לה חשוב לא לאכזב את אביה הטוב ולא את אמה התובענית. סלטנת הבטיחה להזכיר לה.
היום הוא יום מיוחד. את המסלול הרגיל לבית הספר החליף מסלול שראשיתו בתחנת האוטובוסים של ח'ומיין ואחריתו לוטה בערפל. היא ישבה מכונסת בעצמה, מבולבלת. עד כה היו חייה בטוחים ומוכרים, למעט הפגנת היחס העוין מצד הבנות המוסלמיות, לעתים רחוקות, וכעסה של אמא, לעתים קרובות. העתיד לא עמד אף פעם בסימן שאלה. כעת הוא מתדפק על דלתה מבלי לגלות פניו, והיא מתייראת לפתוח לו. מה טיב ומה צורה לו?
היא העלתה שוב בעיני רוחה את רגעי הפרידה. כמה צער היה בהם. ועם זאת, כמה גילויי אהבה נחשפו פתאום. באהבתו של אבא לא היה חידוש, שהרי היא מלווה אותה יום יום. אהבת אחיה הקטנים גם היא עובדה ידועה ומוצקה. אבל אבנר, היריב הנצחי, לא נטר ולא סנט, אלא ניקד את לחייה בנשיקה קלילה ומובכת וקירב את לחיו לנשיקה ובהזדמנות זו צחקק באוזנה, "מעכשיו השמיכה כולה שלי," משפט שנשמע כאילו המציא במקום כדי להפיג את המבוכה. ומָאמָאן, אמא, שאפילו בהכנות האחרונות היתה קצרת רוח, נפרדה ממנה בדמעות. אמנם ההידוק שלה אל חזהּ היה מסורבל, ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, רק המחיש כמה קשתה עליה הפרידה.
היא ליקטה את תמונות הפרידה בתחנת האוטובוסים שבח'ומיין וצררה אותן במחסני הלב, ביקשה שילוו אותה לאן שתלך, שיהיו איתה בכל עת שתשתוקק להתכנס בתוך בועת זיכרון אהובה.
כעבור עוד כברת דרך החלו לבעבע בה השאלות הבלתי פתורות, והיא נבהלה וניסתה לדחוק ולדחוס אותן עמוק, כמו את הבגדים שבמזוודתה. בכל כוחה הוליכה את מחשבותיה הלאה משם ושזרה בדמיונה את המפגש הקרוב עם ביבי מורברי ועם דניאל. הפעם האחרונה שראתה אותם היתה בעיד אֵ נוֹרוּז, חג ראש השנה, לפני האחרון.
דניאל לימד אותה שנורוז הוא במקור חג זורואסטרי (דת פרסית עתיקה שנוסדה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה במרכז אסיה על ידי זרתוסטרה. קהילות מאמינים של דת זו קיימות היום בעיקר באיראן ובהודו ומונות כולן יחד כמה מאות אלפי בני אדם), ונחשב לחג השמח ביותר בדת הפרסית העתיקה. ההסבר המפורט שנתן לה נותר חקוק בזיכרונה. המוסלמים, שהחלו את שלטונם בפרס במאה השמינית לספירה, אימצו את הנורוז הזורואסטרי, ומאוחר יותר החליטו לחגוג אותו גם נוצרים, בהאים ויהודים שחיים כאן. הנורוז היום החדש נחוג לכבוד האביב המסמל את השנה החדשה. ימי החג עומדים בסימן של שלום, פיוס, ידידות, שוויון, אחווה ושבירת מחיצות. רבים גם מקיימים בימי החג את מנהגי השידוכים והאירוסים. דניאל הביט בעיניה והדגיש, "אנחנו היהודים בחרנו למזג את מנהגי הנורוז של הגויים עם סיום חג יציאת מצרים שלנו ותחילת אכילת החמץ. בשַׁבֶּה סָל, ערב אכילת החמץ, אנחנו עורכים את השולחן באופן שבו עורכים את שולחן הנורוז, אלא שבמקום ספר הקוראן המוסלמי אנחנו מניחים עליו תהילים."
נהיד העלתה בזיכרונה את שולחן השבֶּה סל בביתם, שבו שלטו צבעי הירוק והלבן. על מפת הסאטן הלבנה היו מונחים בתוך כלים הדורים כל שבעת סמלי החג המתחילים באות סמ"ך: סוּמָק, תבלין המסמל זריחה; סִיבּ, תפוח, סמל ליופי; סִיר, שוּם, סמל הבריאות; סַבְּזֶה, נבטים, סמל להתחדשות; סוּמְבּוֹל, פרח היקינתון, סמל לפריחה; סֶנְגֶ'ד, פרי עץ היִצהרון, סמל לשינוי; וסֵקֶה, מטבעות, סמל לעושר. נוסף על כך קישטה אמא את השולחן בתכשיטי זהב וכסף, בדג במים, המסמל את החיים, ובנרות דולקים, והניחה מראה המכפילה את המטבעות והתכשיטים, לאור ולמזל, ושפע של דברי מתיקה שנועדו להמתיק את השנה החדשה.
יותר מכול אהבה נהיד את הביקורים ההמוניים המשפחות היהודיות שבמתחם הגטו עברו בהמוניהן מבית לבית, שרו, חוללו, אכלו ובירכו, והילדים מיצו להנאתם את ההיתר המיוחד שניתן להם בערב זה להתענג על שפע הממתקים המוצע בכל בית.
היום שלמחרת, יום היציאה לגנים ולפארקים, היה גם הוא חגיגה בלתי נשכחת. לנגד עיניה עלה הבוסתן המרהיב של אביה, שם חגגו מדי שנה יהודי ח'ומיין, ואליהם הצטרפו שארי בשר מחוץ לעיירה, כמו סבתא ודניאל, שהגיעו בשנה שלפני האחרונה.
בפינה אחת היו מונחים הסמוברים ולצדם תיונים עם צ'אי מהביל, סוכר וכוסות זכוכית עגלגלות וצרות מותן. בפינה אחרת התקבצה קבוצת המיומנים בצליית הקבב וטרחה על הגחלים הלוהטות. בתווך ובמרחבי הבוסתן הצטהלו החוגגים.
נהיד עקבה אחר נגן הסַנטוּר. באצבעותיו הגבעוליות מתח את המיתרים הרבים על תיבת התהודה הטרפזית העשויה עץ. הוא הוציא שני פטישי עץ דקים ומגולפים, נתן אותם בידיה הקטנות והורה לה להקיש בהם על המיתרים. היא הקישה בדחילו ורחימו הקשה אחת קלילה, וצליל עדין השיב לה מהם והעלה על פניה חיוך קטן. מחוזקת מהמענה הקישה שוב, הפעם ביתר חוזקה ועל כמה מיתרים בזה אחר זה. הצלילים שהפיקה הרחיבו את חיוכה. היא השיבה לנגן החביב את הפטישים והודתה לו. "אל תודי לי אלא לאביך, שמזמין אותי לכאן," אמר במאור פנים ואחז באצבעותיו את צמד הפטישים, כיוון אותם אל המיתרים, עצם את עיניו והקיש בהם. מן המיתרים בקעו צלילים ענוגים שריתקו אליהם את הקהל, והכול הריעו לו ממושכות בסיומו של כל ניגון. אל הסַנטוּר הצטרף הטָאר ארוך הצוואר, וצליליהם העליזים של שני הכלים הרעידו את מרחבי הגן. מעגלי ריקודים נפתחו וסחפו אליהם גדולים וקטנים, כולם עטויים בבגדי חג ושטופים בשמחה.
אבא ואפלטון הוזמנו למרכז המעגל, ולקול קריאות העידוד קיפצו והניפו רגליים אל על כמו הונחו תחתיהן גחלים לוהטות, עד שצנחו בלאות איש לצד רעהו. אבא, שבכל הימים זכה לכבוד מצד יהודים וגויים כאחד, נראה ביום הזה מאושר מתמיד. הוא לא פסח על איש מהחוגגים שמילאו את הבוסתן בשיכרון שמחה וחיבק כל אחד מהם.
ביביג'אן חאנוֹם נענתה להפצרות החוגגים ונתנה קולה בשיר המוזמן, "גוֹל אוּמָד בָּהָר אוּמָד" - הפרח בא, האביב הגיע - והקהל הצטרף אליה לפזמון החוזר. ביבי מורברי הובלה על ידי דניאל אל החבורה המלוכדת של זקנות השבט. הן קיבלו את פניה בקריאות קצובות, "דָס דָס," כפיים, וסבתא סחררה מעל ראשה צמד ממחטות צבעוניות בתנועות ריקוד וזכתה למטר של קריאות נלהבות.
נהיד השתלבה עם חברותיה במעגלי הרוקדים. בעינה צדה את דניאל, ששוחח עם אדם נוסף, התנתקה מן השרשרת האנושית ורצה אליו. היא הקיפה בזרועה את מותניו הצרים, והוא העניק לה את חיוכו הנלבב, התנצל בפני בן שיחו ויצא עמה במחול עליז.
בסיום נפרדו כולם זה מזה בברכה המסורתית, "שכל יום שלך יהיה יום של פריחה."
נהיד השקיפה מן החלון על מרחבי החולות החומים החדגוניים החולפים לאורך הדרך. לעתים התחלפו החולות בשדות, וצבעי הירוק והזהוב כמו התמודדו זה עם זה על השליטה. חוסר השינה של ליל אמש החל לתת בה אותותיו. בתחילה התנמנמה קלות והתעוררה חליפות, עד שנשמטו עפעפיה כליל והיא נאספה אל חיקה המנחם של התרדמה.
בחלוף שעה קלה נפלטה פתאום ממצולות השינה וראתה לבושתה כי ראשה מונח על כתפה של שכנתה.
"סליחה," לחשה ברפיון והרחיקה עצמה. "אני מצטערת."
"הַסְבְּשָׁלוֹם, נהיד ג'ון, זה בסדר, את לא צריכה להתנצל," ביקשה סלטנת חאנום להרגיע. "הראש שלך קל כנוצה, אף על פי שאני מבינה שהוא מלא במחשבות."
נהיד נתנה בה מבט מופתע. מה יודעת אישה זו עלי ועל המחשבות שלי? תמהה בינה לבינה.
"אי אפשר שלא להבחין עד כמה את מוטרדת," המשיכה סלטנת חאנום. "כמה פעמים הצעתי לך סנג'ד חורמאי או תה מהתרמוס, אבל את לא שמעת. היית נתונה בשיחה עמוקה עם עצמך. לכן החלטתי לא להפריע לך. חיכיתי שאוטובוס המחשבות שלך יעצור בתחנה ויוציא אותך לרגיעה."
"אני מצטערת," התנצלה בשנית ולא הסירה עיניה מחיוכה של האישה. "את כל כך טובה," העזה לומר, חרף המבוכה שהביאה עליה ההצהרה.
סלטנת חאנום פטרה בתנועת יד את ההתנצלות והמחמאה. "ההצעה שלי תקפה גם לעכשיו," הבהירה בחיוך מזמין.
"לא, תודה," הגיח הנימוס מפיה, וכבר ניחמה על תשובתה הפזיזה, כי קיבתה פצחה בקרקור מביך. היא הביטה באישה וקיוותה שתבין.
"תראי, חביבתי," פתחה סלטנת, "הדרך עד טהרן עוד ארוכה, מן הראוי שנתחשב בדרישות של הקיבה שלנו. יש לי גם כריכים עם קוּקוּ סבזי. תבחרי מה לקחת וגם אני אוכל איתך, התינוק בבטן מסמן לי שגם הוא רעב."
היא בחרה בכריך עם חביתת הירק וכבר רצתה לנשום לרווחה, אך מצאה שהיא מוטרדת מאי הנוחות שהביאה על האישה הטובה קודם, כשראשה היה מוטל על כתפה ומנע ממנה ומהתינוק שבבטנה לאכול.
סלטנת חאנום שלפה מתיק הבד שלה שני כריכים עטופים בנייר לבן והגישה לה אחד מהם. היא עטה בתשוקה על הכריך. אחר כך הרוותה את צימאונה בתה וחשבה על המגדנות של אביה התחובים במזוודה שבתא המטען, שישמשו אותה בעת אחרת.
"אני מבינה שאת הולכת לבקר אצל סבתך ואחיך," פתחה סלטנת בשיחה.
היא הנהנה.
"את ילדה אמיצה ואחראית, אם שלחו אותך לבד לדרך ארוכה כזאת."
נהיד תמהה על נקודת הראות החדשה לנסיעתה. המילים "אמיצה ואחראית" נשאו חן בעיניה.
"כמה זמן תשהי בביתה של סבתך?"
"אני לא יודעת, אני נוסעת לארץ ישראל."
"לארץ ישראל? יפה יפה. עם מי את נוסעת?"
"לבד... בעצם... אני אצטרף למשפחה שגם היא יוצאת לשם."
"איזו משפחה?"
"אני לא יודעת." דברים רבים אני לא יודעת, רצתה להוסיף ולהניח שוב את ראשה על הכתף.
"איני מכירה עוד בנות צעירות כמוך שעושות מעשה גבורה שכזה."
אני לא גיבורה, רצתה להשתפך בפניה, ואני בכלל לא רוצה לנסוע לשם.
נראה שסלטנת חאנום קלטה אי נוחות מצדה וניסתה להרגיע, "אני בטוחה שהמשפחה שתצטרפי אליה תעזור לך ותקל עלייך את המסע. את לא תהיי לבד."
היא לא הגיבה.
"איפה תגורי בארץ ישראל?"
"בקיבוץ," ענתה בשמחה, כמו הצליחה סוף סוף להשיב על שאלה במבחן קשה במיוחד. אבל המילה היתה ערטילאית עבורה, בלי מובן ופשר. העיקר שהאישה הזאת מבינה, חשבה. היא נראתה בעיניה כמישהי שיודעת דברים.
"שמעתי על הקיבוצים בארץ ישראל," אמרה סלטנת חאנום. "הכול הם עושים יחד. עובדים יחד, אוכלים יחד בחדר אוכל גדול, הילדים נמצאים יחד. זה נפלא. הם לא מרגישים בדידות, כי הם תמיד מוקפים באנשים. יהיה לך טוב. אל תדאגי. הכי חשוב במקום חדש הוא לא להיות לבד, ואת לא תהיי לבד."
היא השהתה עיניה על פניה הטובות של האישה, על חיוכה השגור. אף אחד בבית לא הכין אותה ולא עודד אותה כפי שעושה האישה הזרה הזאת. פתאום נזכרה בפתגם שאבא נהג להשמיע וניצוץ דלק בעיניה.
"על מה את חושבת?" חייכה אליה האישה.
"רַפְתאם קוּצֶ'ה בָּאג, נַתרְסִידָאם אָז קוּרֶה קוּאקֶהי קֶאלָק." (יצאתי לחורש ולא חששתי מהקרקורים, מהצרחות ומהמולת העורבים. המשמעות: אדם המאמין בדרכו והולך בה חרף האיומים המלווים אותה).
סלטנת חאנום צחקה, ונהיד צחקה איתה, לראשונה זה ימים.
"את ילדה מיוחדת," קבעה האישה הטובה, ונהיד סיכמה סופית עם עצמה שזכתה בשידוך ראוי בנסיעה לטהרן.
•••
במבואות טהרן השתנה הנוף הנשקף מחלון האוטובוס. את מקומם של השדות והמרחבים הפתוחים, של רועי הצאן והעדרים תפסו רחובות שוקקים, תנועה בלתי פוסקת של כלי רכב טורי אוטומובילים, משאיות, אוטובוסים, קטנועים ועגלות עם חמורים ובעיקר, ערב רב של אנשים במגוון סגנונות לבוש וצבע. המראות החדשים ריצדו בחדווה מול עיניה, ולבה החל לפעם בריקוד לקראת המפגש עם דניאל. האוטובוס עצר בתחנה, והנוסעים אחזו בתיקיהם ובחפציהם, פילסו את דרכם ובזה אחר זה נפלטו אל מחוץ לקרביים הממונעים.
"זכרי לקחת את הקופסה והמזוודה מתא המטען," קראה סלטנת בקול, מנסה לגבור על השאון.
נהיד הודתה לה. אם לא היתה מזכירה לה, היתה בוודאי שוכחת מכך נוכח המראות החדשים והמפגש הקרוב עם אחיה. טעתה האישה הטובה שקבעה שאני ילדה אחראית, חשבה, ו"אמיצה" גם היא קביעה לא בהכרח מדויקת.
נהיד התקדמה באטיות לעבר דלת האוטובוס ובחנה את קהל האנשים הגודש את התחנה, ערוכה לצוד בעיניה את דניאל. סלטנת הדפה אותה קלות קדימה ודיברה סמוך לאוזנה, "ארד אחרייך ואמתין איתך בתחנה עד שתפגשי את אחיך."
נהיד הנהנה והחלה יורדת במדרגות האוטובוס, ועוד בטרם דרכו רגליה על המדרכה, שתי זרועות חזקות אחזו במותניה, הניפו אותה מעלה והרחיקו אותה לקצה התחנה.
"דניאל!" קראה וחיבקה אותו, רגליה כבר מוצבות על המדרכה.
"רק שנה וחצי עברו מאז שנפגשנו בנורוז והספקת לגדול כל כך. את ממש כבדה," קבל דניאל בנימה מבודחת והעמיד פנים שהוא מתנשף מן המאמץ. הוא החליק על זרועותיו במבע חומל ולא הסיר עיניו מפניה. "בואי, נראה מה הבאת איתך, חָאהָר, אחותי, אני מקווה שזה פחות כבד ממך."
הם נשאו אל המונית החונה בסמוך את שני הפריטים שהוציאו מתא המטען. נהיד פנתה להיפרד מסלטנת חאנום. כשהסבה את ראשה, גילתה שהאישה הטובה עומדת מאחוריה ומביטה בה במבט אוהד.
"התמזל מזלך," אמרה סלטנת וחיבקה אותה. "אני רואה שיש לך אח אוהב ודואג. אני מאחלת לך שהות נעימה בבית סבתך ונסיעה טובה לארץ ישראל. שתצלח לך דרכך והמזל ילווה אותך למקום החדש."
נהיד חשה במגע בטנה העגלגלה, וגל נעים התפשט באיבריה. היא נזכרה בכרסו של אבא, שעליה מצאה משענת ונחמה. היא נשאה אל סלטנת את ראשה ודיברה ברהיטות, "תודה, סלטנת חאנום, עזרת לי מאוד."
"את ילדה יפה ונבונה. את גם צעירה ויכולה ללמוד הרבה על החיים. המקום החדש והדרך החדשה יציבו בפנייך התנסויות והזדמנויות שיתרמו לך בעתיד. אני מאחלת לך בכל לבי שתהיי מאושרת."
"תודה. שלום, חאנום," נפרדה נהיד בגרון חנוק.
"תודה לך מקרב לב, חאנום," הוסיף דניאל והציע לנהיד את זרועו. היא השחילה בה את ידה ופסעה איתו לעבר המונית.
11.
היא התהפכה על משכבה פעם ופעמיים, פקחה את עיניה, עצמה ופקחה שוב, מרחיקה את הבוקר לעוד רגע. אחר כך התיישבה על המזרן. "איפה אני?" שאלה חלושות, מעסה את עיניה המנומנמות ומעבירה מבט על פני החדר המואר בסילונות של שמש שפרצו מבין רפפות התריס. לפתע ניעור בה הזיכרון. "ביבי מורברי!" קראה בשמחה. בתוך רגע כבר היתה ערה לחלוטין.
קריאתה לא זכתה למענה. את אוזניה לכדה זמרת מלאכים זמזומים חרישיים, שזורים בשירת ציפורים, עלו והתנגנו בהרמוניה מופלאה. היא עצמה עיניים, התמסרה לצלילים וחשה ברטט מפנק. שבויה בניגון השמימי קמה, קרבה חרש, על קצות אצבעותיה, אל הדלת הראשית והדפה אותה קלות במרפקה.
ביבי מורברי ישבה על מדרגת הכניסה, מגרונה הסתלסלו זמזומי שיר רכים, כף ידה הקמורה היתה מושטת לפנים וציפור אפורה זעירה דילגה קלילות לאורך זרועה וניקרה זירעונים מכף היד. בעלי כנף נוספים ניתרו בעליזות מעל ענפי הדולב והשיבו לסבתה בציוצים דקים להפליא.
סבתה נעה קלות ופינתה לה מקום, ונהיד התיישבה בצעד זהיר בצמוד אליה וזכתה לחיבוק במידה הפנויה. רגעים ארוכים ישבו השתיים, בעוד הילדה עוקבת בהשתאות אחר המחזה שקידם את פניה בבוקרו של יומה הראשון בטהרן. והנה פתחה הציפור בהפגנת כבוד לאורחת, צחצחה את נוצותיה במהירות מעוררת השתאות והתעופפה אל חבריה בצמרת העץ, מפנה למענה את סבתא כולה.
"סוֹבְּה בֵּחֵיְר, בוקר טוב, נהיד ג'ון," קראה ביבי מורברי ונשקה לילדה על לחייה.
נהיד התחפרה בחיקה של סבתה וידיה ליפפו את מותניה.
"איך ישנת?" לחשה ביבי באוזנה וידה החליקה על שערה הסתור.
"זה היה הלילה הכי טוב בעולם, והבוקר הוא הבוקר הכי טוב בעולם," מסרה התרשמות חמה לחיקה של סבתה מבלי לגלות רצון להתרחק ממנו.
דבריה זיכו אותה בליטוף נמרץ לאורך גבה, שבמהרה נהפך למסע דגדוגים המניב צחקוקים הדדיים. נהיד היתה בטוחה שגם הציפורים לוקחות חלק בשעשוע וצוחקות ציוצים. היא זקפה ראש והורתה לעברן באצבע תמהה, וסבתא חיזקה את תחושתה בסדרת הנהונים מחויכים. אחר כך הפנתה נהיד עיניה אל השמש הפורצת מבין הענפים, בטוחה שגם היא לוקחת חלק בחגיגה.
"בכל יום חדש אני יוצאת להגיד בוקר טוב לעולם. הציפור הזאת היא החברה שלי," שיתפה ביבי. "כל הציפורים יודעות את זה, והן לא מפריעות לנו ולא נלחמות איתה על האוכל. בואי, חמודה שלי, ניתן להן עכשיו את המנה שלהן."
ביבי ניגשה אל שקית בד המונחת על מעקה המרפסת, חפנה בידה זירעונים ופיזרה אותם מתחת לעץ. חיש קל התמלאה החצר בתרועה רמה של מחיאות כנפיים וציוצי שמחה, והאדמה נבלעה תחת שטיח אפרפר של ציפורים נעות, כמו תנועת גלים על פני המים.
ביבי קראה, "נהיד ג'ון, תני להן גם את. הן ישמחו להכיר אותך."
נהיד ערמה בידיה זירעונים, חגה ופיזרה מסביב לגומת העץ. "תראי, ביבי מורברי, הן אוכלות גם את שלי," קראה בעליצות והמשיכה לפזר. ביבי התבוננה בה ופיה רטט קלות ושמט אנחה חבויה.
•••
הימים בביתה של ביבי מורברי ברחוב יוּסף עַבָּד בטהרן השרו עליה נועם ושלווה. היא הקיצה אל בוקר זורח, חובק חום ואהבה, עם שירת הציפורים, וכרתה אוזן למנעד קולותיהן: קולות גבוהים ונמוכים, קולות הזכרים וקולות הנקבות, צעירות וזקנות ערבוביה הרמונית של צלילים וצפצופים.
דניאל חלק איתה את חדרו, אחד משלושת חדרי השינה הגדולים בבית סבתא, הממוקמים משני צדיו של חדר המגורים המרווח. חדרה של ביבי היה חדר השינה הקדמי, ואחריו היה חדר נוסף ובו דרו שתי אחיותיה העיוורות והשקטות של סבתא. נהיד לא הבינה, הרי אלוהים סגר להן את עיניהן, מדוע הן מוסיפות וסוגרות את פיהן ואינן משמיעות דבר מן הבוקר ועד פרישתן לשנת הלילה? חדר השינה של דניאל היה ממוקם בצדו הנגדי של חדר המגורים.
מדי ערב ניהלו דניאל ונהיד שיחות או פצחו בהתנצחויות לוהבות של זיכרונות משותפים, אפיזודות מהחיים בח'ומיין, עד אשר נחבקה נהיד בזרועות השינה ודניאל כיסה אותה בשמיכה, שהיתה כולה שלה.
באחד הערבים האלה העלה דניאל בפניה את זכר בית היונים שהקים בחצר.
"כמה חבל שאבנר לא המשיך לגדל אותן," אמר מהורהר.
"לאבנר יש תחביבים אחרים," העירה.
"תחביבים? לאבנר? את מבלבלת בינו לבין מישהו אחר."
"יש לו תחביב לילי, למשוך את השמיכה שלנו אליו."
"עדיין?" צחק דניאל, "הוא עוד לא התבגר?"
נהיד הזכירה לו בעליצות את משחק הגולות ששיחק עם חברו שמעון, ואיך פעם אחת נתקלה רגלה בגולה, שהיתה בעצם חרצן של משמש, "ואתה הרבצת לי בפעם הראשונה ובפעם האחרונה בחיים."
"אני כל כך מצטער, חָאהָר ג'ון, במה אוכל לפצות אותך?"
"מאז שהגעתי לכאן אתה לא מפסיק לפצות אותי. אתה מקדיש לי מהזמן היקר שלך ומסביר לי דברים שאף אחד בבית לא הסביר לי. אבל תסביר לי עוד דבר אחד, למה החרצנים האלה היו כל כך חשובים לך?"
"אלה לא החרצנים. זה החבר. אני, האידיוט, רציתי להרשים את החבר שלי, שלא יטעה לחשוב שאחותי עושה 'מעשה כל כך חמור' ואני עובר על כך לסדר היום. הייתי צריך להוכיח לו שאני הקובע והמחליט. שלא ילגלג עלי אחר כך בפני החברים."
"אתם הבנים, כל כך חשוב לכם להפגין כוח."
"מה לעשות, אנחנו צריכים לשמור על התדמית שלנו בעיני אחרים. והכוח הוא הקובע."
לעתים החלו בהמהום של שיר, מחטטים בתאי הזיכרון אחר מילותיו, מפצחים מילה ועוד מילה וכבר בית שלם, ואז מפזמים ושרים בשני קולות. לא פעם נחלצה ביבי לעזרת הזייפנים והציעה קול שלישי, צלול, מסתלסל ובעיקר מדייק.
בכל בוקר יצא דניאל, כהרגלו, ללימודיו ולעבודתו. נהיד עזרה לסבתה בטיפול בענייני הבית: טאטאה, שאבה מים מהבאר הממוקמת בחצר הגדולה, ולאחר הניסיון הראשון שצלח גם בררה עדשים או אורז והסירה מהם אבנים זעירות ושאר פסולת. "הנה האורז, נהיד ג'ון," קראה ביבי מאחורי מגש גדול שהורד בזהירות אל מדרגת המרפסת. "כאן יש הרבה אור, ושום אבן לא תברח לך מהעיניים." היא הניחה לפניה את המגש ושבה אל עבודת המטבח.
נהיד מעולם לא התבקשה לעזור לאמה בכל הקשור לבישול, ולפתע ביבי מפקידה בידה את האחריות להגשת אורז נקי. היא ידעה כי שומה עליה לעמוד בציפיות. היא רכנה על תפזורת האורז, שלחה אצבע, חגה איתה מעגלים מעגלים וציירה שבלול לתפארת. אחר כך מחקה את השבלול וציירה תפוח ועץ ופרח. רחש שקשוק הכלים העולה מן המטבח הזכיר לה את המשימה היא ראתה לנגד עיניה את אמה עם מגש האורז והתחילה לחקות את פעולותיה; בצד אחד של המגש ערמה את שלל האורז והתחילה להוביל אט אט גרגירים אל צדו האחר; את הפסולת לכדה בקצות האצבע והאגודל, כמו מקור של ציפור המלקטת זירעונים.
"יש לך עיניים של נץ!" קבעה ביבי, ולחייה של נהיד בערו, הנה היא צולחת את הניסיון הראשון בעזרה במטבח.
ביבי מורברי, אישה נעימת סבר שקמטי חיוך מעטרים את פניה, השכימה קום מדי בוקר ועטתה על ראשה האדום כתום מצבע החינה את צמד המטפחות הקבוע: מטפחת קטנה העוטפת את השיער ומטפחת גדולה המכסה את פלג גופה העליון. בצאתה מן הבית הוסיפה וכרכה על גופה גם את הצ'אדור, לבוש עליון שכיסה אותה מהראש ועד הרגליים. היא היתה קטנת קומה כמו בתה קמר, נמרצת וזריזת ידיים כמותה, ורגליה חפזו במרחבי הבית, כאילו אצה לה הדרך ועליה למהר להשלים עניין אחד ולהתפנות לאחר. לאחר עטיפת הראש חשה למלא מים בסמובר ולחלוט את הצ'אי כוס ראשונה מני רבות, שכן לא שתתה מים כלל וכלל. "אם יש תה טעים, מי צריך מים בלי טעם וריח?" השיבה לתהייה שעלתה בעיני נכדתה. "מים נועדו לבישול, לרחצה, להשקיה ולהכנת תה."
נהיד חשה אפופת חמימות. בסמוך לפלג המים שבחצר, מתחת לעץ הדולב, הן פרשו מחצלת וסבתא סיפרה לה סיפורים הפליגה איתה למחוזות רחוקים וקסומים, הפגישה אותה עם מלכים ונסיכים, המריאה איתה על כנפי הדמיון והפכה אותה לנסיכה ענוגה ויפה.
שכניה של מורברי רובם ככולם היו מבוגרים, ונהיד הצרה על כך שאין בקרבתה ילדות בנות גילה. לעתים פקדו אותה געגועים לחברותיה בח'ומיין. השכנות הקשישות גילו עניין באורחת הצעירה שהגיעה מהעיירה המרוחקת ח'ומיין והמטירו עליה שאלות, שחלקן היו חודרניות והביאו אותה לכדי אי נחת. בשבתן בחצר הבית, בנוכחותה של ביבי, סיננו את השאלות המופנות אל נכדתה והגישו אותן בעטיפה זהירה של תמימות "מה שלום ההורים שלך?" "איך בח'ומיין?" (השאלה היתה כללית, ונהיד לא ידעה במה להתמקד בתשובתה) אך הרחק מאוזניה של ביבי, כשהלכה להכין להן תה, לחשו לילדה בסקרנות ארסית: "לאבא יש הרבה כסף? למה באת הנה? מתי את חוזרת הביתה? אמא לא צריכה שתעזרי לה בבית? את לא מתגעגעת לחברות שלך? האם הסתכסכת עם ההורים שלך? האם קרה לך משהו שאת מסתירה? אל תדאגי, אנחנו לא נגלה."
הגמגומים של נהיד לא השביעו את רעבונן, אלא רק העצימו את חשדותיהן ונתנו אישור ותוקף לשאלותיהן, עד שהחליטה להדיר רגליה ממקום התכנסותן בחצר ולהסתגר בחדרו של דניאל. את שני הספרים שהעניק לה אביה לקריאה בארץ ישראל כבר קראה בשעות הרביצה של השכנות בביתה של ביבי, והיא חזרה וקראה אחד מהם בשנית.
באחד הימים נכנסה ביבי לחדר. "נהיד ג'ון, השכנות מתגעגעות אלייך. הן מבקשות שתצטרפי אלינו."
"תודה, אני עסוקה. מסרי להן שלומות," חתמה נהיד וקיבעה עיניה בספר, מתכון הולם לסגירה שקטה של הדלת, חוצץ אוטם שאלות.
שעות בין הערביים בעת שהדמדומים הגיחו ופשטו על הבתים, הרחובות, החנויות ושולחנות בתי הקפה הוקדשו לטיול המשותף שלה עם סבתא לאורך הרחוב. נהיד, שהורגלה לחיים בגטו הח'ומייני המצומצם, חשה בת מזל לנוכח ההזדמנות שנפלה בחלקה להכיר את רחוב יוסף עבד המרכזי והיפהפה, שהפתיע אותה בניקיון ובסדר ששררו בו.
טהרן הגדולה שבתה את לבה. היא היתה עיר מלאת חיים ותנועה ולה קסם מיוחד. לא עוד הגטו הקטן שבו היתה מבלה את שעות אחר הצהריים עם חברותיה או עם התרנגולות והפרות והחמור, כי אם מרחבים גדולים ושורות של בתים וחנויות וכבישים סואנים עם טורי מכוניות ואוטובוסי קומתיים וקטנועים וכיכרות ופסלים היורקים סילונות מים, ושלל אורות ניאון המצהילים את שעות הערב במשחק של צבעים מתחלפים. בימים שבהם יצאה השמש מחביונה ודרשה בשלום היקום, התנערו אנשים מהבית המוסק וטיילו באוויר הפתוח או ישבו על שפת האבן בשולי הכביש. לאורכו של רחוב יוסף עבד נמתחה תעלה של מים צלולים. בשני עברי הרחוב ניצבו טורים ישרים של בתים, רובם צמודי קרקע ומיעוטם בתי קומות, וחנויות לרוב. שפע של שיחים, עצים ופרחים צבע בשלל גוונים את המקטעים שהשתרעו בין שולי המדרכה ובין הבתים.
ביבי מורברי, החמושה במטפחותיה ובצ'אדור, ונכדתה העולצת בשמלתה הפרחונית התפורה בידי החייט של הגטו הח'ומייני ותחתיה מכנסיים צמודים פסעו שלובות ידיים, טבלו עיניהן בחלונות הראווה והתעכבו בסמוך לאלה שבהם הוצגו תכשיטי זהב ויהלומים. עיניה של נהיד נמשכו גם אל בובות השעווה העטויות שמלות פאר. מעת לעת נעצרו לשיחת חולין קצרה, שהתנהלה בין ביבי לבין מכר או מכרה, וביבי הציגה בפניהם בגאווה בלתי מוסתרת את נכדתה היפה והחכמה, מה שהעלה תמיד סומק בפניה.
לעתים בעת חורף הפתיעה שמש אביבית מבולבלת והעניקה אשליה חמימה. בטרם תשוב לנדנה, ניצלו השתיים את השיבושים החמימים ויצאו לטייל מבלי להרחיק לכת, שמא ישתנה שוב מצב הרוח של גרמי השמים והטמפרטורות יצנחו. עם זאת, ברוב הימים שבהם לבשו השמים את שמלת החורף והכריזו על ימי סגריר, הסתגרו השתיים בבית המוסק. ביבי טיפלה בענייניה, ואילו נהיד ציירה, קראה, שיחקה בחמש אבנים, או הזמינה את סבתא לשחק עמה דמקה.
משחק הדמקה של סבתה היה שמור בתוך קופסה לוח משורטט כהלכה ואבני משחק קנויות. "אצלנו בבית אמא מכינה את הדמקה," סיפרה לה. "היא גוזרת את הלוח מקרטון, ובמקום אבנים יש חומוס ושעועית."
דבריה שעשעו את ביבי. "זה מה שעשיתי לילדים כשהיו קטנים," סיפרה בקריצה, "אמך למדה יפה איך מכינים משחקים ממה שיש בסביבה."
נהיד הסתגלה לחיים בביתה של ביבי מורברי וחשה שזהו מקומה הטבעי. מפעם לפעם נשזרו ימיה בחוטים של געגועים לבית בח'ומיין, במיוחד לאבא ולווידה הקטנטונת וגם לחברות, אך החוטים הלכו ונפרמו משבוע לשבוע, מיום ליום. עם הזמן נשתכחה מלבה העובדה שהמקום משמש תחנת ביניים בלבד לקראת דרכה המשמעותית יותר. התחושה שהיא נמצאת במקום אהוב נסכה בה שלווה וביטחון, וכאשר באחד הימים התדפקה התזכורת על דלתה, היא נמצאה בלתי מוכנה בעליל.
12.
כשנה וחצי לאחר שהגיעה לטהרן נשמעה דפיקה בדלת. נהיד ניגשה לפתוח, בידה כוס צ'אי, ונעמדה מופתעת מול הסתערות צווחנית של סיעת ילדים, ששעטו לתוך הבית, לתור ולמדוד את המקום, ומול זוג הורים מחייכים מלחי עד לחי. היא נאלצה להמשיך לעמוד ולשמוע כיצד אבא מסיר במחי משפט את התקוות שנרקמו זמן כה רב במוחה: "כמה טוב שהספקנו לבוא לראות אותך לפני שאת נוסעת."
הוריה המשיכו לעמוד על מפתן הבית, מצפים להדביקה בחיוכם הזוהר, ונראה כי אין בכוונתם למוש ממקומם עד אשר הגיעה ביבי מורברי. נהיד, שטרם התאוששה מהמשפט שהלם בראשה, נהדפה לאחור תחת החיבוקים והנשיקות שהרעיפה סבתה על האורחים, והכוס, אשר כל תוכנה זב על בגדיה ועל הרצפה, חישבה להישמט מידה.
"בבקשה, היכנסו," קראה ביבי מורברי במאור פנים, וההורים נכנסו ונראה כי לא העלו על דעתם שברגעים אלה הביאו טלטלה גדולה על בתם.
"סליחה, אמא, רק עברנו להגיד שלום," צהלה קמר. "עוד נבוא לבקר הרבה. נישאר בטהרן עד שנהיד, בעזרת השם, תצא לארץ ישראל. הטנדר עם כל הדברים שלנו מחכה בחוץ. דניאל, שיהיה בריא, סידר לנו דירה לשכירות זמנית. נשתה כוס צ'אי ונמשיך."
נהיד נמלטה למטבח לשפות את הקומקום ולהסדיר את נשימתה. היא מילאה את הסמובר במים, פיטמה את התיון בעלי תה, ערכה על המגש את הכוסות ואת הקערית ובה הקָאנד, קוביות הסוכר, וכל העת הדהדו בה המילים "לפני שאת נוסעת".
"נהיד ג'ון, כפרה עלייך, את מכינה צ'אי?" ביבי עמדה בפתח המטבח.
נהיד נבהלה לקראתה, "כן... ביבי, תשבי עם אמא ואבא." החיוך המאולץ שהעלתה על פניה רפה מיד עם היעלמותה של סבתא. רטט חלף בה למשמע הצהרתה בפני האורחים: "נהיד ג'ון כבשה את לבי. אני לא יודעת איך אוכל להסתדר בלעדיה." היא ניסתה לייצב את ידיה לנוכח ההבנה הדוקרת בה כי תמו השנים הטובות ומעתה עליה להתכונן לשנים הרעות. איך דניאל לא סיפר לה שסידר להם בית? התרעמה. היא מזגה את התה לכוסות ועשתה דרכה לחדר המגורים ההומה.
אבנר לא הסיר את עיניו מאחותו. "מאמאן, תראי איך נהיד גדלה. היא לא היתה כזאת גדולה כשעזבה אותנו."
שפתיה נפשקו לתקן ולומר, אני לא עזבתי אתכם, זאת אמא שסילקה אותי מהבית, אבל היא דחקה את קולה עמוק בגרון ושפתיה שבו והתהדקו בלי לומר דבר.
"זה סימן שטוב לה אצל ביבי," אמרה אמא בפנים זחוחות.
ואתם הגעתם לפה כדי לשים סוף לטוב הזה, השלימה נהיד בלי קול.
"נהיד, למה את בוכה?" שאלה שמסי אחותה.
"כי... כי אני מתרגשת לראות אתכם," ניסתה להרגיע. "כי... אני רואה כמה גדלתם, במיוחד וידה."
היא לכדה את וידה, שנמלטה מפני פארוך, הניחה אותה על ברכיה והטביעה על פניה נשיקות. וידה, שכלל לא זיהתה את אחותה, לא גילתה התנגדות. "היא היתה תינוקת קטנטונת, מגרגרת ומריירת, ועכשיו היא בת שנתיים וחצי והיא רצה ומדברת," הצליחה לחטוב משפט מהיער המטריד שצמח בנפשה. היא חיבקה את אחותה הקטנה והניעה אותה מצד לצד ותוך כך מחתה את עיניה בשמלתה.
לאחר כשעה קלה תם הביקור הקצר והושמעו הבטחות לביקורים תכופים. ביבי ליוותה אותם ונהיד השתרכה אחריהם. מחוץ לשער החצר המתין להם טנדר חבוט ועשֵׁן, שטרטורי מנועו רעמו בסביבה השקטה וכתמי הצבע האקראיים שנרמזו על דופנותיו הדהויות היו עדות חיוורת לצבעו המקורי הירוק. המכונית המהוהה עמדה כנטע זר בין המכוניות החדישות שחנו בצדי הכביש.
הם נדחסו בזה אחר זה אל בטן המכונית, השתלבו בחלל המגובב בקופסאות ובצרורות בוחצ'ה, נופפו בידיהם לשלום, והטנדר עשה דרכו בהיסוס ובהשתנקות.
נהיד עקבה אחר תנודת הטנדר הגונח, וחשה צער עליו ועל הבשורה שהביא עמו. בהפנותה פניה אל הבית, לרגע לא זיהתה אותו והוא נראה בעיניה קר ומנוכר.
•••
"קחי, זה כבר נוזל." דניאל הגיש לנהיד גביע גלידה. "קפץ לי בראש לשמח אותך היום, לא יודע למה," צחקק וניגש לנשק לסבתו. כל תוכניתה להתנפל על אחיה נמסה עם הגלידה שליקקה בלהיטות. היא אחזה בידה את הוופל העגול והתענגה על טעמי השמנת, הפיסטוק הכתוש ומי הוורדים.
"אני הולך לראות אותם. נהיד, רוצה לבוא איתי?"
היא הניעה ראשה לסירוב.
"לאן אתה ממהר, דניאל ג'ון?" התערבה סבתא. "רק חזרת מהעבודה. תאכל, תנוח. מחר הם יגיעו שוב ותראה אותם."
"מחר זה מחר והיום זה היום, חוֹדָה הָאפֵז, להתראות," קרא דניאל ופנה לצאת.
"חכה. אם אתה מתעקש ללכת, קח קצת אוכל בשבילם, הראש שלהם עכשיו בהתארגנות ולא בהכנת אוכל." היא נחפזה אל המטבח, ונהיד המשיכה ללקק את הגלידה.
דניאל המתין בקוצר רוח והפריח לעברה שאלות: "איך הם? איך וידה? היא מדברת?"
"היא מתוקה, מלאת חיים," השיבה נהיד, וחשה כי סר טעמה של הגלידה. היא השליכה את הגביע לפח האשפה ומיד יצאה מן הבית ושוטטה בחצר הלוך ושוב ללא מטרה.
דניאל יצא בעקבותיה. "נהיד, למה את עצובה?"
היא משכה בכתפה והמשיכה להלך כמו היתה זאת מטלה שעליה להשלים.
"את צריכה לשמוח. שנה וחצי לא ראית את המשפחה. לא התגעגעת אליהם? זה לא יכול להיות. הם התגעגעו אלייך."
"התגעגעו," העוותה את פניה.
"כן, התגעגעו. אבא עזב את החנות כדי להגיע אלייך. מי כמוך יודעת שאף פעם הוא לא נפרד מהחנות."
"הם באו להיפרד ממני, ואתה עזרת להם ומצאת להם בית לגור בו עד ש... עד שאני אסע מכאן. אתה יודע טוב מאוד בשביל מה הם כאן."
"תירגעי, זה לא אומר שמחר את הולכת."
"מתי אני הולכת, דניאל? אולי מישהו יספר לי? אתם שומרים לעצמכם את כל הסודות ורק אותי לא משתפים. אתם נותנים לי הרגשה כאילו פה הבית שלי, ופתאום יום אחד תסלקו אותי מכאן כמו שאמא סילקה אותי מהבית בח'ומיין."
"אם זה היה תלוי בי, היית נשארת כאן לנצח. זה נכון שלא הכול מספרים לך, אבל את יודעת שאת נמצאת בתחנת ביניים עד שתגיעי לישראל. שמעת מאבא לפני שיצאת מהבית."
"הבית הזה של סבתא הוא תחנת ביניים. והתחנה הסופית היא ישראל. ואיזו תחנה היה הבית בח'ומיין? אה? איך קוראים לתחנה הזאת? למה לכולם יש בית קבוע ורק לי מסדרים תחנות?"
פניו של דניאל נחרצו קווים של צער. "בואי," אמר וכרך את זרועותיו סביבה. "אני מבין אותך, חאהר ג'ון, אבל אני רוצה שתהי בטוחה שאנחנו אוהבים אותך."
היא השתחררה מזרועותיו. "גם אבא אמר לי את זה, וגם כאן, בבית של ביבי, הרגשתי את האהבה. אבל זאת לא אהבה אמיתית אם קורעים אותי מהמשפחה ושולחים אותי לעזאזל."
"אסור לך לדבר ככה. ישראל היא לא עזאזל. ישראל היא ארץ הקודש שלנו. זאת זכות גדולה לחיות בה. ואל תשכחי שבכל מקום זורחת השמש."
"אז למה אתם לא באים לשם?"
"אני מאמין שנבוא."
"רק מאמין?"
"אני בטוח. זה רק עניין של זמן. אחרי שתסתדרי, יגיע תורנו."
"וגם אתה תבוא?"
"בוודאי. אני אדאג שכולם יגיעו ואני אהיה האחרון."
היא חיבקה את אחיה ולחשה: "אתה מבטיח לי, דניאל?"
"אני נשבע לך. אני אסגור את הדלת שלנו בטהרן." הוא כחכח בגרונו. "ועכשיו, חאהר ג'ון, סבתא מחכה עם האוכל. אני הולך. ואת, תבטיחי לי לשמור על מצב הרוח הזה שלך ולחשוב רק על דברים טובים."
הוא יצא, ותחושת הנטישה זעקה מתוך קרביה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
