החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 6-
"לאן אתה יוצא בשעה כל כך מאוחרת?" סבתא של לוגן תפסה אותו על חם מנסה לחמוק החוצה בשקט.
"אני נוסע לעיירה. כנראה אחזור רק בבוקר."
"בבוקר?" הגבות של סבתא שלו התרוממו עד לקו שערה הלבן המתולתל. "מה משאיר אותך בעיירה עד הבוקר? בטח חברה חדשה. או חבר חדש. אתה יודע שזה לא משנה לי, כל עוד אתה מאושר, יקירי," היא אמרה בחיוך, טפחה לו על הזרוע וחלפה על פניו בזריזות בדרכה אל המטבח. קל יותר פשוט להודות שיש לו פגישה בעיירה במקום להסביר לה שהוא הולך להציב מארב לרוח רפאים עם הבעלים החדשים של בית הקפה, שהוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליה כל סוף השבוע.
הוא בא לבית הקפה בשבת וביום ראשון ושמח מאוד שמקור הקפה הקבוע שלו חזר לפעול. זה בכלל לא היה קשור לאפשרות להציץ בג'יני, שעמדה מאחורי הדלפק ופניה קרנו אל כל לקוח שלקחה ממנו הזמנה. וגם לא לעובדה שראו עליה כמה היא נהנית מהעבודה, אפילו כשכל תושב שני בעיירה רצה לשמוע את סיפור חייה המלא וגם את התוכנית העסקית של בית הקפה. וגם לא לעובדה שקולקציית הסוודרים הסתוויים שלה עטפה את קימוריה בדרכים שמסיחות מאוד את הדעת. הוא פשוט בן אדם שאוהב את הקפה שלו, זה הכול.
כמצופה, הפתיחה המחודשת משכה הרבה מאוד לקוחות, וג'יני לא הספיקה לומר לו יותר ממילה או שתיים ביומיים הראשונים, אבל היא הצליחה להגיד לו שישנה הרבה יותר טוב בזכות אטמי האוזניים. ואלה היו חדשות טובות, כי ברגע שהיא תחזור לישון בלילה, הוא ישוחרר מהמחויבות לעזור לה.
וזה בדיוק מה שהוא רצה.
"אתה רוצה לאכול משהו לפני שאתה הולך? נשאר לי קצת צלי בסיר החשמלי," אמרה ננה, ולוגן חיכה שתסתובב ורק אז העווה את פניו. הוא אהב את סבתא שלו מאוד, אבל היא לא ידעה לבשל. הסיר החשמלי שלה היה מקום שחלומות על אוכל הולכים אליו כדי למות.
"לא, תודה. כבר אכלתי."
היא חקרה אותו במבטה וגרפה לעצמה מנת צלי לתוך קערה. היא לבשה סווטשרט סגול בהיר עם ציור של זאב מיילל אל הירח ומכנסי ספורט זוהרים, זאת אומרת שהיום היא היתה בשיעור אירובי. לוגן כבש את חיוכו. לסבתא שלו היה יותר מרץ מרוב האנשים בני השלושים שהוא מכיר.
"נו, אתה הולך לספר לי מה אתה זומם, או שאתה כבר לא מספר לסבתא שלך שום דבר?" היא הכניסה לפיה כף עמוסה בצלי, עשתה פרצוף ואז שמטה את הכף בחזרה לתוך הקערה. "משהו קרה לצלי הפעם."
לוגן הסתכל על סבתא שלו מוציאה קופסת גלידה מהמקפיא במקום הצלי ונשף בשעשוע.
"אין הרבה מה לספר." הוא נשען על משקוף הדלת במטבח והעץ חרק. בית החווה הישן היה כמעט בן מאה וחמישים שנה. לא היו בו הרבה חלקים שלא חרקו ונאנחו כמו מפרקים של איש זקן. הוא אהב את זה ככה. לבית הזה היתה היסטוריה. הוא היה משופשף כמו מכנסי ג'ינס ישנים שמתאימים בדיוק.
"אתה יודע שאני סבתא מגניבה. סטוצים, יזיזים, פיק אפ ברים. אני לא נבהלת משום דבר." היא הכניסה לפה כף עמוסה בגלידה וחייכה. "הרבה יותר טוב."
לוגן נכנס למטבח ונתן לה נשיקה על הלחי. "אני יודע. את מאוד מגניבה. זה סתם משהו שפיט הכריח אותי לעשות."
"לאיש הזה חסרים יותר ברגים בראש משיש בחנות חומרי בניין."
לוגן צחק. "מה שנכון, נכון. נתראה בבוקר." הוא פנה ללכת. השמש כבר שקעה, והוא הבטיח לג'יני להיות אצלה לפני שמונה.
"טוב, אני תמיד כאן אם אתה צריך לדבר, לוגנבֵּרי קטן שלי."
הוא אף פעם לא הבין מה זה בדיוק לוגנברי, אבל ככה ננה קראה לו כל חייו. ובשלב הזה היא היתה האמא היחידה שהכיר; אמא שלו נמחתה לאט לאט מזיכרונו. עכשיו היו לו רק רסיסים קטנים של זיכרונות, קטע קצר משיר שהיתה שרה לו, או ניחוח מי הוורדים של הבושם שלה.
אבל ננה תמיד היתה שם בשבילו. הוא התכופף, חיבק אותה ונתן לה נשיקה על הקודקוד. "אם יקרה משהו ששווה לספר, את תהיי הראשונה לדעת."
היא חייכה. "זה כל מה שביקשתי."
ברגע שיצא מהבית, נתקל בבנות היחידות שהבין אי פעם. הלהקה הקטנה של תרנגולות המשי שלו היתה מקור גאווה ואושר בחייו. בדרך לטנדר הוא פיזר להן קצת שאריות תירס מארוחת הערב ונהנה לשמוע את הקרקורים ואת קריאות השמחה שלהן. עם תרנגולות הוא ידע מה לעשות. הוא הבין את ההיגיון שלהן. תרנגולות לא מעמידות פנים שהן אוהבות אותך עד שאתה מציע להן נישואים מול כל העיירה הארורה בטקס השנתי להדלקת אורות חג המולד, ואז פתאום משנות את דעתן.
בגופו של לוגן עבר גל קור ואחר כך גל חום כשנזכר במה שקרה. כאילו לא היה די בשיברון הלב על כך שאיבד את לוסי ולא הבין כלום מהתשובה שלה. נוספה לזה גם השפלה, מכיוון שכל זה קרה מול כל האנשים שהוא מכיר. וכולם הביטו בו במבטים מלאי רחמים. הוא גם ככה היה היתום של העיירה, אז כשנאלץ להוסיף לקורות חייו את התארים "בודד" ו"פתטי", זאת כבר היתה מכה מתחת לחגורה.
כמעט שנה עברה מאז, והוא עדיין לא התגבר על זה. לוסי עצמה כבר לא עניינה אותו. הם ממילא לא התאימו זה לזה. הם נפגשו כשהיא היתה בסוף שבוע עם חברות. היא לכדה את עינו בפאב של מק, וזה לא היה קשה כי היא היתה הבחורה הכי יפה שם והיחידה שלא הכיר מאז ילדותו.
סוף השבוע שלה עם חברות נהפך לסוף שבוע זוגי לוהט במיוחד, ולוגן חשב שבזה זה ייגמר. אבל היא כל הזמן חזרה לבקר והוא לקח חופש מהחווה ונסע אליה לבוסטון. ובהתחלה הוא חשב שאולי זה יעבוד.
אבל בסוף לוסי רצתה שהוא יהיה משהו אחר. התברר שבעיניה דרים הרבור היא מקום כיפי לחופשה קצרה, אבל היא לא רצתה לגור שם. היא לא אהבה את החיים בעיירה קטנה. היא שנאה את החווה וחשבה שהיא מסריחה מדי, מלוכלכת מדי וישנה מדי.
הוא היה צריך לצפות את התשובה שלה מראש. אבל היא אמרה שהיא אוהבת אותו, והוא בטיפשותו האמין לה. הוא ידע שהצעת נישואים קטנה ושקטה לא תתאים לה. לוסי אהבה דברים גדולים ונועזים, רועשים וראוותניים. ההפך המוחלט ממנו. עוד נורה אדומה ענקית שהתעלם ממנה עד שכבר היה מאוחר מדי.
וככה מצא את עצמו עומד בערב הכי חגיגי של השנה, מול עץ ענקי של חג המולד באמצע כיכר העיירה. הוא תכנן את הכול עם ראש מועצת העיר קלי. מיד אחרי הספירה לאחור, לוגן היה אמור לכרוע ברך מול כולם ולהציע ללוסי נישואים.
כשעשה את דרכו למכונית על השביל המאובק, הסצנה הזאת התנגנה לו בראש בהילוך אטי כמו בסרט אימה. הוא אכן כרע ברך ושלף את הטבעת, וכל הקהל השתתק באופן משונה. הוא היה צריך לשים לב להבעת פניה המבועתת של לוסי. ככה לא נראית אישה שעומדת להגיד כן. ככה נראית אישה שמתכננת לברוח.
וזה בדיוק מה שהיא עשתה. הוא בקושי הספיק להוציא את המילים "התינשא לי?" מהפה, והיא כבר הנידה בראשה לשלילה ופתחה בריצה, ולוגן נשאר לעמוד מול הקהל הנדהם. למחרת בבוקר היא עלתה על הרכבת הראשונה בחזרה לבוסטון.
הזיכרון הפך לו את הבטן.
טוב מאוד, הוא חשב. תזכור את ההרגשה הזאת. כי זה בדיוק מה שיקרה אם תפתח מערכת יחסים עם ג'יני. גם ככה העיירה הזאת כבר אובססיבית אליה. אחת, כי היא חדשה. שתיים, כי היא מגישה את הקפה החיוני שלהם. ושלוש, כי היא יפהפייה כמו קרן שמש.
לא. מספיק עם זה. בדיוק בגלל שטויות כאלה הוא נעשה כל כך עיוור למציאות בפעם הקודמת. ג'יני רק הגיעה לכאן. וחוץ מזה, לא היה לה שום ניסיון בניהול עסק קטן. והיא היתה רגילה לגור בבוסטון. לוגן פשוט לא יכול להיות בקשר עם מישהי שיש לה רגל אחת בדלת. שוב.
הוא לא יכול לצאת שוב עם נשים שעלולות לברוח. הוא לא יכול לצאת שוב עם נשים מול העיניים של העיירה כולה.
שני כללים פשוטים שצריך לזכור. משהו שאפילו גבר כמוהו, עם היסטוריה של קבלת החלטות שגויות בקשר לנשים, יכול לעשות.
הוא עצר מול הגדר הישנה שהפרידה בין האלפקה האסופית שלו, הארי סטיילס, לבין שביל הגישה. או יותר נכון, הגדר שניסתה להפריד ביניהם. לוגן תמיד מצא את בעל החיים הצמרירי בכל מיני מקומות לא לו, כולל עם הראש תקוע בחלון המטבח, מנשנש את רשת היתושים.
הוא גירד ליצור החמוד בראש, והארי הקפיץ את אוזניו לאות תודה. סבתא שלו הרשתה לקבוצה קטנה של צופות, שהגיעו יום אחד כדי להביא לה עוגיות, לבחור לו את השם, ולוגן היה מוכרח להודות שהשם התאים לו מאוד. היצור החמוד באמת שידר ביטחון יוצא דופן, כאילו גם הוא היה יכול למלא אצטדיונים באלפי מעריצים, אילו רק היה רוצה. הוא פשוט מעדיף להיות כאן ולאכול עשב.
לוגן ליטף אותו עוד קצת ונתן לזיכרונות העבר להיסחף ממנו והלאה לפני שהוא נוסע אל ג'יני. הערב היה קריר, אפילו שאוקטובר רק התחיל, והרוח רחשה בעלים היבשים בשדות. הירח המלא זהר ממעל, וענן תועה כיסה אותו מדי פעם ונעלם.
לילה טוב ככל הלילות לציד רוחות רפאים, הוא חשב.
הוא נפרד לשלום מהארי ועלה לטנדר שלו. קדימה, בוא נגמור כבר עם הלילה המגוחך הזה, אמר לעצמו. אבל הבטן שלו התהפכה ברגש חדש שהוא סירב להכיר בו: התרגשות לקראת המפגש עם ג'יני.
-פרק 7-
ג'יני סידרה מחדש את החטיפים בפעם החמישית. יכול להיות שהיא קצת הגזימה. היו שם שלושה סוגים שונים של חטיפי צ'יפס, צ'יפס טורטייה וגוואקמולי; כעכים בכמה צורות, שקית ענקית של מיני שוקולדים שנועדו לילדים מחופשים בהלואין; מקלות ליקוריץ (שהיא שנאה אבל חשבה שאולי לוגן אוהב) ועוגיות טריות מהמאפייה של אנני. הפיצה שהזמינה היתה בדרך.
כן, היא בהחלט הגזימה. היא סידרה שוב את המערום של שקיות החטיפים. הדבר היחיד שידעה על מארבים הוא שהם מחייבים חטיפים. נכון? נראה לה ככה. חוץ מזה, היא היתה בלחץ מהבילוי הלילי עם לוגן, והיא חשבה שאם תמלא את הפה באוכל, שום דבר רע לא יוכל לקרות. זה נשמע הגיוני. הכול בשליטה.
שקית מקלות הליקוריץ החליקה מהשולחן ונחתה ברעש על הרצפה.
כן, כן, הכול בשליטה.
היא צנחה על אחת הכורסאות המרופדות שניצבו מול החלונות בחזית. היא סידרה את החטיפים על שולחן הקפה בכוך הקטן כי חשבה שזה יהיה המקום הכי נוח לצורך המארב. חלל בית הקפה היה מלא בשולחנות עגולים קטנים ובכיסאות עץ סידור מושלם לכוס קפה מהירה, אבל לא לישיבה ממושכת לאורך הלילה.
בשלושת הימים האחרונים, השולחנות האלה היו מלאים בתושבים מקומיים מרגע הפתיחה ועד רגע הסגירה. זה היה קדחתני ועמוס ומלהיב. בית הקפה פעל כמו מכונה משומנת היטב, וג'יני בילתה את רוב הזמן בשיחות עם אנשים. היא התחילה להכיר את ההזמנות הקבועות של הלקוחות. האפשרות שיום אחד ייכנס לקוח ויגיד לה, "את ההזמנה הקבועה, בבקשה," והיא תדע בדיוק מהי, היתה פסגת שאיפותיה כבעלת בית קפה.
כולם קיבלו אותה יפה ושמחו לספר לה סיפורים על דודה דוט ולשאול אותה מיליון שאלות על עצמה. ג'יני כמעט הרגישה שייכת לכאן, או לפחות כאילו אולי יום אחד תוכל להרגיש שייכת.
אבל החלק הכי טוב בסוף השבוע הראשון הזה היה שבכל לילה היא צנחה מותשת למיטה, ובעזרת אטמי האוזניים של לוגן והמנעול החדש ששמר עליה, ישנה כמו תינוקת. אבל לא כמו תינוקת כזאת שערה כל הלילה, אלא כמו תינוקת שישנה ממש טוב.
היא הציצה שוב בהר החטיפים. היא כנראה היתה צריכה לבטל את המארב המגוחך הזה. היא כבר עמדה לעשות את זה, ואפילו היתה עושה את זה, אם לא היתה יורדת הבוקר במדרגות האחוריות באופוריה מוחלטת אחרי שנת לילה טובה ושומעת שוב את הרעש. שריטות בדלת האחורית. וכשנורמן הגיע כמה דקות אחר כך כדי לעזור לה בפתיחה, הוא אמר שלא ראה שם שום דבר.
גם לא עזר במיוחד שנורמן החביב סיפר לה על ההיסטוריה של הבניין הזה ועל המשפחה שמתה כאן. הוא אמר שהם חלו באבעבועות שחורות. או שאולי בקדחת צהובה? בכל מקרה, זאת היתה מחלה צבעונית כלשהי שהכריעה משפחה שלמה.
דודה דוט חיה איתם בשלום לאורך השנים, אבל נורמן חשב שאולי המשפחה הזאת לא היתה מרוצה משינוי הבעלות.
ג'יני לקחה עוגייה והציצה שוב בשעון. רבע לשמונה. לוגן אמור להגיע בקרוב. הוא נראה כמו טיפוס שמגיע בזמן. ומתחשב בזמן של אנשים אחרים. כל כך מתחשב שהוא מביא לך אטמי אוזניים כשאת לא מצליחה להירדם. כל כך חתיך שהתנועה עוצרת כשהוא עובר ברחוב. עד כדי כך.
למה בעצם היא לא אמורה לצאת איתו?
אה, נכון, היא צריכה קודם כול לעשות סדר בחיים שלה. להבין איך לחיות בעיירה הקטנה והמוזרה הזאת. להפוך לבעלת בית קפה קלאסית. רגועה ושלווה, אולי קצת משונה. מסוג האנשים שמציירים חיות משק סגולות בזמנם הפנוי. אנשים כמו דודה דוט. נפש חופשייה שחיה את החלום ורודפת אחרי האושר, או משהו כזה. ואז היא תוכל לצאת עם החוואי. אולי. אם החברות שלו יאשרו לה.
דפיקה החלטית על הדלת האחורית הקפיצה אותה. זאת לא היתה השריטה המשונה של רוח רפאים שמתה מזמן, אלא הדפיקה היציבה של הגבר היציב שעמד מצדה האחר של הדלת. ג'יני קמה וחצתה את בית הקפה במהירות והגיעה אל הדלת האחורית ופתחה את המנעול החדש והנוצץ שלה.
"מצטער שאיחרתי."
ג'יני הציצה בשעון. השעה היתה שמונה ושתי דקות. היא כבשה חיוך. "אין בעיה. בוא תיכנס."
לוגן הנהן וחצה בעקבותיה את החלל הקטן.
"חשבתי שנוכל להתמקם כאן כי זה יותר נוח, אבל עכשיו אני מבינה שאני בדרך כלל שומעת את הרעשים מאחור, אז אולי כדאי שנעבור לחלק האחורי של בית הקפה. אף פעם לא הייתי במארב, אז..."
ג'יני נשאה את עיניה מהקשקשת שלה וראתה את לוגן בוהה בערימת החטיפים.
"אה, חשבתי שאולי נהיה רעבים."
היא הסתכלה על זווית פיו נמתחת מעט מעלה. "יכול להיות." הוא ליטף את זקנו ומבטו לא מש מהאוכל. "אבל אני לא חושב שאי פעם הייתי עד כדי כך רעב."
ג'יני היתה עלולה להיות מובכת מהתגובה שלו, אלמלא ראתה את הצד השני של פיו מתרומם גם הוא. היא גרמה לו לחייך.
היא חייכה אליו בחזרה. "טוב, יש לנו לילה שלם לפנינו. לא נשארתי ערה כל הלילה מאז שעשיתי מסיבות פיג'מות בחטיבה, ואז תמיד אכלנו מלא חטיפים."
"ברור," הוא אמר, והמבט המשועשע לא ירד מפניו גם כשפתח את אריזת מקלות הליקוריץ ולקח לעצמו אחד. אהה! איך היא ידעה?
"מתי שמעת את הרעשים בפעם האחרונה?" הוא שאל והתיישב בכורסה שלידה. הוא ניגש ישר לעניינים. הוא נגס בחתיכה של ליקוריץ ולעס אותה.
"הבוקר." גם היא התיישבה ולקחה שקית של חטיפי צ'יפס בטעם שמנת חמוצה ובצל. "אתה באמת אוהב את הדברים האלה? מבחינה אובייקטיבית, אלה הממתקים הכי גרועים שיש."
"מבחינה אובייקטיבית, הא?" הוא חקר את הליקוריץ האדום שהחזיק בידו ואז נגס בו שוב. "עשו על זה מחקרים?"
ג'יני צחקה. "אולי. אבל כולם יודעים שהם הכי גרועים."
לוגן חקר אותה במבטו לרגע אחד יותר מדי, וסומק עלה בלחייה. הוא לקח עוד נגיסה. "אישה עם דעות מוצקות," הוא הנהן, כאילו החליט משהו. "זה מוצא חן בעיני."
ג'יני תחבה חופן של צ'יפס לתוך הפה לפני שתגיד שגם החולצה שלו מוצאת חן בעיניה והפנים שלו וכל האישיות שלו, אפילו שבקושי הכירה אותו. במקום זה היא רק הנהנה בין לעיסה רועשת אחת לאחרת.
"אז יש לך גם דעות מוצקות בקשר לרוחות רפאים?" הוא שאל. "את באמת חושבת שזה מה שקורה כאן?"
ג'יני משכה בכתפיה. "אולי. התיאוריה הזאת נשמעת לי לא פחות טובה מכל תיאוריה אחרת."
לוגן זקף גבה כשואל, באמת? אבל הוא לא ביטא את המחשבה הזאת בקול.
"חוץ מזה, ראש מועצת העיר וכולם נראו די משוכנעים שזה רעיון טוב. כאילו אתה ואני... כאילו, שתעזור לי עם זה."
הוא נשף בקול. "כן. לעיירה הזאת יש שפע של רעיונות טובים." אוי לא, היא חששה מזה. הוא בכלל לא רצה להיות חלק מכל המארב המשוגע הזה. היא היתה צריכה לדעת. היא דחקה אותו לפינה ואחר כך כל העיירה פשוט קפצה על ההזדמנות.
"אתה לא אוהב לחיות כאן? בדרים הרבור?" היא שאלה והתחמקה בינתיים מהשאלה האמיתית שלה.
"אני מאוד אוהב לחיות כאן. זה הבית שלי."
"אה. פשוט נראה כאילו אולי אתה לא כל כך אוהב את זה."
לוגן ליטף את זקנו. "יש לך אחים או אחיות, ג'יני?"
זאת היתה תפנית חדה למדי, אבל כל הלילה עוד לפניהם. טוב לתת לשיחה להמשיך לזרום. "יש לי אח שגר בקליפורניה." למעשה היא דיברה עם בנט בטלפון לפני שעה, כשניסתה לחשוב אילו חטיפים להגיש. בגלל ההשפעה הרעה שלו היא השתכנעה לקנות הרבה יותר מדי מהכול.
"אוקיי, אז את מכירה את ההרגשה הזאת, שלאף אחד אסור להגיד משהו רע על אח שלך, חוץ ממך? נגיד, אם הוא מציק לך, אז רק לך מותר להגיד שהוא קוץ בתחת."
ג'יני חייכה. "כן, אני מבינה." בכיתה ג' היא ביטלה את ההזמנה של שתי בנות למסיבת יום ההולדת שלה כי הן האשימו את בן שהוא הפיל להן את איש השלג שבנו. אחר כך, כשהבינה שהוא כנראה באמת עשה את זה, היא ישבה עליו עד שהוא הודה. זאת היתה תקופה מאוד מבלבלת בשבילה.
הוא הנהן ונגס בעוד מקל ליקוריץ. "אז ככה אני מרגיש בקשר לעיירה הזאת."
"כאילו, אתה אוהב אותם אפילו שהם משגעים אותך."
"בדיוק."
"ואתה כאן בניגוד לרצונך כי ראש מועצת העיר שלח אותך לעזור לשכנה החדשה?"
בבקשה תגיד לא. בבקשה תגיד לא.
הוא הניד את ראשו והגבות הכהות שלו התכווצו. "אני לא כאן בניגוד לרצוני." מזל.
"אוקיי..." אז היא לא אילצה אותו להצטרף לערב הבלתי שפוי הזה של ציד רוחות רפאים, אבל היא בכל זאת הרגישה שזה לא כל הסיפור, כאילו ללוגן יש עוד תיאוריה למה אנשי העיירה רצו שהוא יהיה כאן.
ג'יני חיכתה ונשנשה עוד צ'יפס בזמן שלוגן לעס לאטו את שארית מקל הליקוריץ שלו. בסוף הוא הישיר אליה מבט.
"העיירה הזאת, האנשים כאן, הם יכולים להיות קצת... קצת יותר מדי. אבל אכפת להם ממני." הוא משך בכתפיים כאילו זה לא סיפור גדול שיש עיירה שלמה שאכפת לה ממך. ג'יני יכלה לספור על אצבעות כף יד אחת את האנשים שאכפת להם ממנה.
היא בלעה רוק בכוח.
"אבל אני לא מאמין ברוחות רפאים."
היא צחקה. "אני לא יודעת אם אני מאמינה ברוחות רפאים או לא, אבל אני אשמח אם נפצח את התעלומה הזאת. אפילו שאטמי האוזניים עזרו לי מאוד. וגם מערכת האבטחה החדשה שהתקנת גם היא מועילה מאוד." היא חייכה אליו והסתכלה על הסומק מטפס במעלה לחייו.
הוא כחכח בגרונו. "שמח לעזור." הוא נע באי נוחות במקומו. "ספרי לי עוד קצת על הרעשים האלה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
