כשנולדתי, בשנת 1946, לא היו הרבה "נירים". מהילדות זכורים לי רק שני נירים נוספים: אחד, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, הכרתי באופן אישי. על השני רק שמעתי. זהו. רוב הבנים בני דורי נקראו על שם מישהו שהיה שם קודם - אבא, סבא או קרוב משפחה שנספה בשואה. אבל אבא שלי התעקש על ניר. מאז ומתמיד התגאיתי בשם שלי. כששאלו אותי מה פירוש ניר, ידעתי לענות: שדה חרוש תלמים או יד זיכרון.
כשהתגייסתי לשירות קרבי בצה"ל, ילד עירוני שנולד וגדל בחיפה, פגשתי אתגר מיוחד: כל מי שבסביבה היה משוכנע שאני קיבוצניק, כולל החברים ששירתו איתי - שהיו קיבוצניקים בעצמם. בדורות שאחריי הופיעו עוד ועוד "נירים", ולאחרונה אפשר למצוא גם בנות הקרויות בשם ניר, שהפך שכיח בקרב בנים ובנות כאחד. וכך, עם כל הגאווה על היותי כבר סבא, אני מחייך לעצמי לא פעם לנוכח הידיעה שהשם שלי, ניר, משייך אותי לדור הרבה יותר צעיר - זה של הנכדות. תודו - זה משהו מאוד מיוחד.
בואו נשים על השולחן את אחת החוויות הקשות, המשפילות והלא-מספיק מדוברות של העלייה: הקראת שמות בכיתה. הקראת הפאקינג שמות. ותודה להורים שלי, שהתעקשו לשמור על כבודו המיותר של השם המלא - ליובוב דרנובסקאיה.
מי שלא עִברֵת היה צריך לספר את כל אילן היוחסין של השם שלו, לפרק אותו להברות ורק אז, אולי, אחרי משהו כמו חודש, מישהו בסביבה היה מצליח להגות את השם נכון. מי שכן עברת קיבל לעג: שהוא "לא נראה", שזה לא הגיוני, שהשם כן מתאים או לא מתאים, שרועי זה יורי ואיגור זה יגאל ודניאל או דין זה דימה, ואור זה בכלל סבטלנה, ומה אתם משחקים אותה צברים.
חלק קראו לי לוביה, שזה מאכל בטריפוליטאית, ואולי בזכות זה זכיתי לזיווג טריפוליטאי הגון. אבל הרוב המוחלט של הצברים קראו לי בשם המלא: "תזכירי-לי-איך-קוראים לך-לובה-אולגה-סבטלנה-לא משנה-גם-ככה-הכול אותו דבר". וכך, כל שיעור הופך לטקס עינוי לנפש ולזהות, כל מסגרת - יסודי, תיכון, צבא - הופכת לעלייה מחדש. הכול בחסות פעולה תמימה של הקראת השמות.
בצבא, כשהיו מגיעים להקריא את השם שלי, נעמדנו לחצי דקת דומייה - עד שהקורבן האומלל שאמון על הקראת השם יצליח לבחור מתוך רשימת הטעויות שיש לו בראש. בתואר, קנה המידה של טקס ההשפלה גדל אקספוננציאלית - עם 200 סטודנטים שעדים לזרות שלי באולם. אז למדתי להפוך את חרדת הקראת השמות למקצוע: התיישבתי ראשונה בכיתה ועניתי "כן" מהדהד, בשעה שלשונו של המרצה עוד מתבלבלת בחלל הפה.
החלום שלי היה להיות עדן או נטע, משהו קטן, מתנגן, בלתי מאיים. אבל עם כל הקושי לא הצלחתי להביא את עצמי להחליף את השם הפרטי. הרגשתי שזה הבסיס העמוק שאני נאחזת בו, שאם אחליף אותו אכנע למשהו שאני בכלל לא יודעת להגדיר.
כשנולדתי יצאה אימי, בתיה, מבית החולים אסותא בתל אביב והחליטה לקרוא לי עידית. בדרכה לביתנו ברחוב מוסינזון פגשה בחברתה שרה ברוורמן, אימו של הסופר יורם קניוק, שהביטה בזאטוטה, אני, ושאלה: איך קוראים לה? "עידית!", השיבה אמי, ונענתה מיד על ידי חברתה: "תקראי לה חמוטל", וכך היה. כשהגעתי הביתה חיכה לי אחי הגדול שהיה אז בן שש, דורי בן זאב, שהתחדש באחות קטנה בשם חמוטל.
השם חמוטל מופיע בתנ"ך בספר שמואל ב'. שניים מבניה של חמוטל היו מלכים. בילדות היו שרים לי "מה אוכלה חמוטל", שיר שכתב ביאליק לילדה באותו שם, שתמיד הרגשתי שנכתב גם קצת עליי. התגייסתי לצבא יום אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור, ועבור מי שהיו בחווה הסינית וזוכרים את קרבות חמוטל, השם שלי תמיד מעורר צמרמורת. כל חיי אני מודה על ההחלטה לקרוא לי בשם הזה, שם נדיר שמסמל עבורי שילוב של חום וטל.
כל החיים חשבתי שאני קונכייה, עד שגיליתי שאני בכלל חילזון. הוריי קראו לי יונית - שם די חריג באותה עת. בילדותי הייתי צריכה לאיית: "לא רונית, יונית. עם יו"ד", וגם להסביר: "לא, זה לא קשור ליונה, גם לא למבול או לנוח והתיבה". נקראתי על שם "יונית ים-תיכונית", סוג של קונכייה שהייתה מתפוררת כשנשטפה לחוף, ושהפכה לתכשיט בקרב האדם הקדמון. מר פלינטסטון או גברת קדמוני היו משחילים בה חוט והופכים אותה למחרוזת לקישוט. לסבתא שלי היה הסבר אחר: היא טענה שנקראתי על שם סבא יונה, שנפל במלחמת העצמאות בירושלים. קיבלתי את זה, אבל הבנתי שמקור השם הוא בעיקר בעיני המתבונן. אני בכלל מעדיפה להיות קונכייה.
חנה נולדה, חיה ונרצחה באזור האגמים היפהפה של צפון בלארוס. היא לא הותירה אחריה אפילו תמונה אחת, רק חצי מכתב מצהיב בכתב יד לא ברור. אולי בגללה, משחר ילדותי הזהות המגדרית שלי היא די מעניינת. אולי משהו מנשמתה התגלגל אל תוכי, ויצק בי יסודות נשיים כלשהם. אולי מפאת גורלה המר, משחר ילדותי אני מרבה להרהר בעגמומיותו של העולם. ואולי הסיבות שלי הן אחרות לגמרי: זהויות מגדריות מגוונות, מלוות במחשבות עגמומיות, הן נפוצות מאוד בספקטרום האוטיסטי - שאליו אני משתייך.
חנה הותירה אחריה חצי מכתב מצהיב ושתי בנות, אשר הספיקו להימלט לפלשתינה עוד לפני המלחמה המחרידה. היא והאיש שלה נרצחו על אותה גבעה ירוקה שעליה נהגו לשבת שתי בנותיהם המתבגרות שנים ספורות קודם לכן, כאשר היו צופות בשקיעת השמש ומרכלות על חברותיהן לספסל הלימודים. חנה הותירה אחריה חצי מכתב מצהיב, ושתי בנות שכבר הפכו לנשים. בנות שכבר ילדו לה שתי נכדות קטנות בפלשתינה - שאותן לא פגשה מעולם.
בהמשך נודעה האמת המזעזעת: אותו היום שבו חגגו יום הולדת שלוש לנכדתה הצעירה, על גבעה ירוקה בין נס ציונה לרחובות, היה גם היום שבו חנה נורתה למוות על גבעה ירוקה באזור האגמים היפהפה של צפון בלארוס. לצידה נורו למוות באותו היום גם האיש שלה ועוד כאלף משכניהם, בעוון השתייכות לעם הלא-נכון או לדת הלא-נכונה או השד יודע מה. מלחמות הן דבר נורא.
נכדתה הצעירה של חנה מעולם לא ראתה אותה, ומעולם לא שכחה אותה. כמו רבות מבנות פלשתינה, המלחמה האיומה הותירה בה את חותמה. רבע מאה לאחר הרצח, כאשר הנכדה התחתנה ואף נכנסה להיריון, החליטה שלבת שתיוולד לה תקרא חנה, על שמה. אבל במקום בת, נולדתי בן - בגופי ובמרבית נשמתי - ולכן נקראתי חן.
חנה, סבתא-רבתא שלי, נולדה, חיה ונרצחה באזור האגמים היפהפה של צפון בלארוס. היא הותירה אותי עם זהות מגדרית מיוחדת, כמיהה אל נופים צפוניים שופעי מים ונשמה אוטיסטית.
נולדתי בסוף המלחמה ההיא. ילדת שואה. קראו לי על שם סבתא קורנליה, ובקיצור נלי. ילדה שלא רוצה להיות שורדת שואה, אלא צברית כמו כל חברותיה על הכרמל. נלי היה שם גלותי, וגם הרי"ש המתגלגלת של קורנליה לא התאימה לתדמית החדשה שבחרתי לאמץ.
אז הכרתי ילדה בשם נילי והוקסמתי מהתוספת הקטנה של יו"ד לכינוי שלי, תוספת שהפכה אותי לצברית. דרשתי מכל הסובבים אותי לקרוא לי נילי. אבי, שחזר בתשובה בעקבות נדר שנדר בשואה, הסביר לי שניל"י הם ראשי תיבות של "נצח ישראל לא ישקר", שהוא פסוק מהתנ"ך, ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ט. כשהגעתי לגיל המתאים החלפתי את השם רשמית במשרד הפנים, ומאז אני נילי בכל הרישומים. וכנילי, אני מקווה שהנבואה ההיא מספר שמואל תתקיים.
פורסם לראשונה: 16:27, 13.04.23
