אבא שלי נפטר מסרטן כשהייתי בת עשר. הוא חלה כשהייתי בת שש וחצי ואחרי שנתיים וחצי החלים, מה שנתן לנו הרבה תקווה. חצי שנה אחר כך הסרטן חזר - קטלני הרבה יותר. אני חושבת עליו הרבה. על כמה הוא חסר לי. אני יודעת להגיד שהייתי אדם אחר אם הוא לא היה מת. אולי אפילו לא הייתי נעשית שחקנית למרות שהעניין שלי בתחום התחיל עוד קודם, אז מי יודע. אני די בטוחה שהייתי שונה. בטח פחות הישרדותית. גדלתי בסביבה מאוד תומכת, אמא מדהימה, אחים נפלאים, ועדיין, המוות שלו גרם לי להבין בגיל צעיר שאני צריכה לסמוך על עצמי ולעשות בשבילי כדי שיהיה לי טוב. לקח לי זמן להבין כמה המוות שלו עיצב לי את החיים. זה לא משהו שמבינים בגיל עשר. גם לא בגיל 20. רק אחרי שנים של טיפול, הבנה שהתנהגויות ובחירות מסוימות שלי קשורות באובדן שלו וברצון שלי בשליטה. כשמישהו קרוב מאוד אליך נפטר, החוסר שלו מורגש בעיקר בשמחות. כשהתחתנתי, כשנולדו לי הבנות, כשזכיתי בפרסים או כשעשיתי דברים משמעותיים בקריירה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כל תקופת הדרמות היומיות שלי - "אהבה מעבר לפינה", "האלופה", "השיר שלנו" - זכורה לי כמאוד שמחה, כיפית ומרגשת. המון אדרנלין, כי ביום אחד צריך להספיק לצלם כמה שיותר. כיום זה היה פחות מתאים לי, כי אני מרגישה שכבר לא אוכל באמת לבוא לידי ביטוי בפורמט שמחייב אותך לצלם מסביב לשעון כמה שיותר סצנות. בלתי אפשרי לצלם 30 סצנות ביום ולהישאר מדויק. מה זה עושה לי לראות את עצמי בסדרות האלה ממרחק הזמן? תלוי מתי שואלים אותי. אני עוברת עם זה גלגולים כל הזמן. פעם חשבתי שזה מחריד. המשחק. איך שאני נראית. איך שאני מדברת. רק תבחר. היום יש לי הרבה רגשות חמים למה שהסדרות האלה נתנו לי. בא לי להגיד לעצמי הצעירה, חמודה, הכול יהיה בסדר, אל תדאגי. אני באמת חושבת שיש הבדל בין ילדים שנולדים לתוך התעשייה הזאת ומתבגרים בה - לבין מי שנכנס אליה, מגובש יחסית, בגיל 25. אצלי יש שוני גדול ומאוד משמעותי בין הדרך שבה התייחסתי לטקסט לפני שהתחלתי ללמוד בסטודיו של יורם לוינשטיין ואחרי שסיימתי.
בגיל 25 החלטתי לעזוב הכול וללכת ללמוד משחק, חרף כל אלה שהזהירו אותי שמסוכן לרדת מהגלגל באמצע. אני זוכרת שהתקשרתי לכל מיני חברים בגילי שעבדו איתי בתעשייה וניסיתי לשכנע אותם לבוא ללמוד איתי. לא רציתי לעשות את זה לבד. אף אחד לא זרם. ועדיין, ידעתי בבטן שזה הדבר הנכון, ושהסטודיו של יורם יהיה בית הספר המושלם בשבילי. משהו במיקום שלו בשוק התקווה, באנשים שגרים מסביב, בעבודה עם קשישים, ילדים של מהגרים ונוער בסיכון במסגרת הלימודים, קסם לי. רק כשהגעתי לבית הספר הבנתי עד כמה אני זקוקה לטכניקה שמלמדים שם. עד היום, יורם לוינשטיין עצמו הוא דמות מאוד משמעותית בחיי. אני תמיד שמחה כשאנשים שאני אוהבת באים לראות אותי בתיאטרון, אבל כשיורם מגיע זו באמת התרגשות מסוג אחר. הוא גם תמיד אומר לי את האמת. לאורך השנים שמעתי ממנו גם דברים פחות נעימים, על מה נכון לי יותר ומה פחות בקריירה, ועדיין, אני מאוד מעריכה את דעתו. אני מודה שהופתעתי מאוד מההאשמות שהועלו בתחקיר עליו ועל בית הספר. מעולם לא הרגשתי מוטרדת מינית ולא נחשפתי לאווירה של הטרדות מיניות או להטרדות מיניות של אחרים. אני אוהבת את יורם מאוד, ועם זאת חושבת שאם מישהו מרגיש שנעשה לו עוול בתקופת לימודי המשחק, ראוי שידבר על זה.
בחודש שעבר חזרתי לתיאטרון בית ליסין אחרי שנתיים וחצי של הפסקה. אני ממש זוכרת את עצמי, לפני הלידה הראשונה, כשהבטן כבר ממש יצאה ולא יכולתי לשחק יותר, נפרדת מההצגה שלי. הייתי אז בחודש שביעי וכבר הגיעה מחליפה ללמוד את הטקסט. מהר מאוד הקורונה התחילה להתפשט והיא לא הספיקה לעשות אפילו הצגה אחת, אבל החופש שלי מהבמה נמשך יותר ממה שתיכננתי. כשהלני נולדה, פתאום זה הרגיש לי טו מאץ' לחזור ערב־ערב לתיאטרון. זה כבר לא דיבר אליי, ויחד עם אווירת הקורונה מסביב, הרצון לעבוד הלך ודעך. עד הקורונה הופעתי שמונה שנים ברציפות בתיאטרון, כמעט כל ערב. כל סוף שבוע. לא היה לי אפילו חודש אחד של הפסקה. החיים שלי היו בנויים קודם כל מהמחויבות לתיאטרון ורק אז מכל היתר. כל הזמן הייתי צריכה להתאים את עצמי ללוח ההצגות. כשהלני נולדה הבנתי שגדול עליי להמשיך במחויבות כזאת. רק לאחרונה, אחרי שמילה נולדה, הרגשתי בשלה לחזור. התקשרתי לציפי פינס, מנהלת בית ליסין, שאלתי אם יש משהו שווה והיא שלחה לי את 'סיפור אהבה', מחזה צרפתי נפלא של אלכסי מישליק שמביים עידו רוזנברג ומיד אמרתי כן. עשיתי הכול בהתייעצות משפחתית, להבין איך מתארגנים ונערכים להיעדרות שלי בערבים, אבל הפעם היה לי ברור שאני מאוד רוצה את זה.
לפני הכול "סיפור אהבה" הוא מחזה נפלא. זה סיפור פשוט, אינטימי, על שתי נשים שמתאהבות זו בזו, אבל אני לא חושבת שהוא מדבר על העדפה מינית. באותה מידה זה היה יכול להיות סיפור על גבר ואישה או גבר וגבר. זה סיפור על יחסים, על שיברון לב, על פניות לא נכונות שאנחנו לוקחים בחיים וההשלכות שלהן. למזלי יש לי תכונה שאני מאוד אוהבת. היכולת לשאול את עצמי אם אני במקום שנעים לי בו, טוב לי, אם הבחירות שלקחתי נכונות ולפעול בהתאם. זו הפעם הראשונה שאני משחקת סטרייטית שמתאהבת באישה. לא הייתה לי התלבטות לפני. אין כל כך הבדל. אני מאמינה שאנשים מתאהבים בבני אדם באשר הם, אבל במקרה שלי הבחירה כבר נעשתה. אני באמת אוהבת את בעלי. לפני כמה זמן אמרתי לו, בצחוק, בוא נעשה שיהיה לנו טוב כי אנחנו יחד עד המוות. ככה זה, אתה נשאר איתי. אבל נראה לי שיותר נעים לו שיש לי פרטנרית שאני מתנשקת איתה מאשר פרטנר.
אני הרבה יותר משחררת בסיבוב השני של האימהות. כבר לא מרתיחה כל מוצץ. פחות היסטרית מכל בכי. אני זוכרת שהלני צרחה יום אחד בלי הפסקה, כנראה מגזים. דור ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, הולכים למיון. כשזה קרה עם מילה, היינו הרבה יותר קולים. חיבוק, סבלנות, טיול בחוץ הם אופציות יותר הגיוניות מריצה למיון בגלל בכי. אמרו לי הרבה דברים על ילד שני. רובם בינתיים התבררו כלא רלוונטיים. למשל שהלידה השנייה תהיה פשוטה. 20 דקות והיא בחוץ. הגוף זוכר. במציאות התעלפתי מרוב כאב. אמרו שילד שני הוא מבחן לזוגיות. בפועל, טפו-טפו, מרגישה שמילה התמזגה במהירות עם הבית. יותר מזה, מרגישה שאחרי הלידה של מילה מצאתי את הבאלאנס הנכון בין אימהות לקריירה. עכשיו, שנתיים וחצי מאז שהפכתי לאמא, אני מוצאת את האיזון הנכון, בלי טיפת רגשות אשם. לא יודעת מה יהיה אם ההצגה תרוץ כל ערב. כרגע אנחנו לא בטירוף. רק התחלנו. וזה מדויק בשבילי. ברור שכשהלני אומרת פתאום, אני רוצה את אבא, אני שואלת את עצמי למה. מה עשיתי לא נכון. אולי היום לא נתתי מספיק תשומת לב. אבל בגדול, גם אני וגם דור, מאוד קשובים לבנות. מנסים לעשות את הכי טוב שלנו. אבל אתה יודע, בסוף, לא משנה כמה התאמצת, תמיד תהיה להן סיבה ללכת לטיפול.
ברור שכל סיפור הסמכויות של סגן השר המיועד אבי מעוז גורם לי לחשוב על הבנות שלי ועל המסגרות שיגיעו אליהן בעתיד. אני גאה בחולדאי, ראש עיריית תל־אביב, שהיה הראשון שהודיע שייאבק בהחלטה. יש לי המון כבוד אליו ואני רוצה להיות אופטימית. אמירות כמו "נבטל את מצעד הגאווה בירושלים" הן חשוכות ולא רלוונטיות למאה ה־21. זו הייתה טעות קשה של ביבי לתת לו שליטה בתכנים חינוכיים. ביבי הוא איש חכם. אני מקווה שהוא יבין שאין מקום לתת דריסת רגל לאדם חשוך במשרד החינוך. בעיניי, זה המשרד הכי חשוב אחרי משרד הביטחון, וחייב להיות מתוקצב בהתאם. מורים ומורות חייבים לקבל את השכר הגבוה ביותר במשק. אמנם הוצאתי דרכון פורטוגלי, למרות שעוד לא טסתי לליסבון לקחת אותו, אבל אני לא רואה את עצמי עוזבת את ישראל. היא יותר מדי חשובה לי מכדי שאעזוב אותה.
ברור לי שהתפקיד ב"חזרות" הוא נקודת מפנה בקריירה שלי. מרגישה שקיבלתי איתו הכרה חדשה. לא נבחנתי לתפקיד. כל הדרך שעשיתי כדי להגיע אליו הייתה שונה מכל סדרה אחרת ששיחקתי בה. עשיתי קריאות עם נועה וארז עוד בשנה א' של לימודי המשחק שלי. משם התחיל מסע ארוך שנמשך כמעט עשור, גלגולים של המון שנים, עד ש"חזרות" עלתה לשידור. עשיתי הרבה דברים פופולריים בחיי, אבל שום דבר לא היה דומה למה שקרה עם 'חזרות'. הרגשנו שזכינו בכל הקופה. גם הקהל אהב, גם המבקרים פירגנו, גם קיבלנו פרסים. מאוד משמח להיות חלק מיצירה כזאת ומאוד אהבתי לשחק את מיה גוטמן. בכלל, אני אוהבת לשחק דמויות חולות שליטה. בוא נגיד שמרגיש לי שאני מכירה קצת את החומר מהחיים (צוחקת, א"ס). לא שיחקתי שם את עצמי, אבל כן ברור לי מה לקוח מחיי ומה מוגזם, וגם איפה עשו איתי חסד. ברור שיש מקומות משיקים. אני זוכרת את עצמי לפני שמונה שנים יוצאת מהצגה ואומרים לי, "הפתעת אותנו, השתפרת, לא ידענו שאת גם יודעת לשחק". יש רגע כזה גם בפרק הראשון. גם צילמנו את "חזרות" כשהייתי בחודש השישי. כשגיליתי שאני בהיריון באתי קצת חוששת לנועה, ארז ואסף אמיר, המפיק. הייתי בטוחה שהם יגידו שזה לא מתאים. התגובה משלושתם הייתה: מזל טוב! איזה יופי! אולי הייתי גם כל כך אסירת תודה אחרי כל סיפורי האימה של שחקניות שמפטרים אותן כשהן בהיריון, שרציתי להצטיין עוד יותר. שזה יצליח גם בשבילם. שואלים אותי הרבה אם יהיה המשך ל"חזרות". לא יודעת מה להגיד. יש לי כל מיני התערבויות עם אנשים איך זה ייגמר. אם תהיה עוד עונה או לא. אבל אני לא אגיד לך מה אני חושבת. אולי בראיון הבא.
התחלתי לדגמן בגיל צעיר. הדיאלוג היום, הרבה בזכות מי־טו, שונה לחלוטין. מה לגיטימי להגיד ומה לא. לא רק על סט צילומים. בכלל בעולם. מצדיעה לכל הנשים שהציפו את זה. ברמה האישית, מרגישה ששמרו עליי מאוד גם כשהייתי צעירה. לא נתקלתי בנבלות קשות. אני מרגישה את השינוי הזה בכל דבר. כל היחס יותר עדין, מתחשב ומדויק. יש הרבה שערים וצילומים שלי שלא היו עוברים היום. לא הייתי מצטלמת ככה ואף אחד גם לא היה מציע לי. אלה דברים ששייכים לעבר. לניצול ציני של תקופה.
תמיד ידעתי שאני רוצה לשחק את ענת אלימלך. לא רק בגלל הדמיון הפיזי. אלא בעיקר בגלל שהסיפור שלה הוא סיפור שחייבים לספר. סיפור קשה על אובססיה, רכושנות ותמרורי אזהרה מהסוג שאפשר לראות בפורום של מיכל סלה. למרות שההפקה הייתה דלת תקציב, במבחן התוצאה הייתי עושה את זה שוב. אני גאה בדיון שהסדרה הזאת הציפה. מה שחשוב לומר הוא שהסיפורים האלה יכולים לקרות בכל מקום. לכל אישה. גם לנשים חזקות. עצמאיות. מרוויחות. נשים נורמטיביות, בסביבה שלך, שאף אחד לא מעלה בדעתו שמישהו ירים עליהן יד או יגיד להן איך להתלבש או עם מי להיפגש. אני כל הזמן נדהמת לגלות עד כמה זה נפוץ. לא מזמן פגשתי חברה טובה לקפה. באיזשהו שלב הצטרפה אליה חברה שלה שלא הכרתי. מהרגע שהיא התיישבה, בעלה לא הפסיק לצלצל. איפה את. עם מי את. מה את עושה. אחרי שנפרדנו, אמרתי לחברה שלי - את חייבת לדבר איתה. זה לא הגיוני. יש פה אובססיה קשה ורצון לא נורמלי בשליטה. יש לי ניסיון עבר עם מערכת יחסים אובססיבית. 40 טלפונים בשעה. תמיד יהדהד לי בראש המשפט שאמרה לי אחותי, "אם תישארי עם הבן אדם הזה, הבחירה האחרונה בחיים שלך תהיה אם להיקבר בשקית כתומה או שחורה". בסוף קמתי והלכתי. הבנתי שאני צריכה לחתוך את זה, וברגע שעשיתי את זה, לא הסתכלתי לאחור. תודה לאל, אני חיה.
פעם הייתי צריכה לשכנע את העולם שאני לא רק יפה. עכשיו אני צריכה להזכיר לו שאני עדיין יפה. אני צוחקת, אבל זה משהו שאני כבר פחות מתעסקת בו. במשך המון שנים זה היה עניין בחיי, אבל כשאת הופכת לאמא, הכול נכנס לפרופורציות. גם השנים עשו את שלהן. למי יש זמן לשכנע מישהו מה לחשוב עליי. רוצה לחשוב עליי שאני מדליקה, בכיף. רוצה לחשוב שאני סתומה, גם בסדר. אני לא יכולה לשלוט במה אנשים אחרים חושבים עליי. אני יכולה לשלוט רק במה אני חושבת על עצמי. כמו באודישן. אני יכולה לעשות אותו הכי טוב שאני יכולה. להתכונן. ללמוד בעל פה. לעשות חזרות עם הפרטנר שלי. כל השאר כבר לא תלוי בי.
הכרתי את דור לפני שש שנים. התחתנו לפני שלוש. אני התחלתי איתו. בגדול, כל בן זוג שהיה לי - אני התחלתי איתו. גברים אף פעם לא התחילו איתי, ועכשיו בכלל לא מתקרבים. לא יודעת להסביר למה, אולי אני נראית מאיימת, אבל כן הבנתי שאם הם לא מתחילים איתי ‑ אני אצטרך להתחיל איתם. מה נעשה, נישאר לבד? את דור הכרתי שנים דרך כל מיני מעגלים. כתבתי לו באינסטגרם, הצעתי שניפגש. הוא שאל, באיזו מסעדה? אמרתי, או אצלך או אצלי. לא רציתי שזה יהפוך לאייטם. בדייט השני כבר ידעתי שאני רוצה להתחתן איתו. לו, לעומת זאת, לקח שנתיים להציע. מה עובד עם דור שלא עבד במערכות יחסים קודמות? פתיחות מלאה. אנחנו כל הזמן מדברים. גם כשלא נוח, גם כשלא נעים, בכל סיטואציה. אני זוקפת את זה הרבה לזכותו. אנחנו לא משאירים שום דבר לא פתור. שום ספק. ברור שיש לפני ויש אחרי שנהיו ילדים. אני לא זוכרת על מה אנשים רבים כשאין להם ילדים? אני זוכרת שרבנו, אבל לא זוכרת על מה.
אני כבר 20 שנה במקצוע. אולי קצת יותר. הגעתי לשלב בחיים שאנשים אומרים לי, גדלנו עלייך. מצד שני, אמרו לי את זה גם כבר לפני עשור. פעם זה הצחיק אותי, עכשיו זה כבר מתחיל להיות לא נעים. די, אל תגידו את זה. זה מקצוע מאוד הפכפך, אבל גם מאוד ממכר שאני לא יכולה בלעדיו. מאוד תובעני וקשה, אבל גם מקצוע יפהפה שמשאיר אותך צעירה ורעננה ודרוכה. כל ערב, לפני שאני מגיעה לתיאטרון, בא לי שהזמן יקפא. שלא תהיה הצגה. אבל אז אני עולה לבמה, המסך עולה, ואני שוכחת מהכול. הקסם קורה. ועדיין, לא אעודד את הבנות שלי להתחיל לשחק בגיל צעיר. אני רוצה שיהיה להן טוב ושמח ושיעבדו במה שנכון להן, אבל אני אפרוט בפניהן את החששות שלי. ממש לא אמליץ להן לעבוד כל כך מוקדם. בדיעבד, אני לא חושבת שילד אמור לבחור בין פעולה בצופים לבין צילומי פרסומת. בטווח הקצר, ברור שפרסומת זה כיף, אבל כל החיים הרגשתי צביטה בלב שלא יצאתי לסמינר מד"צים של הנוער העובד והלומד. אני שמחה על הבחירות שלי, בסוף יש לאדם מסלול שהוא עובר, וכנראה זה מה שהיה נכון לי, אבל לכל מי ששואל אותי על הילדים שלו שרוצים לעבוד בתחום, אני ממליצה - נסו לדחות את הקץ כמה שיותר.
יש לי עוד כל כך הרבה דברים להספיק. בא לי להחליף כובעים. רוצה לכתוב. ליצור בעצמי. אולי לביים יום אחד. אני מתכננת ללמוד תסריטאות בשנה הבאה. בסוף הכי בא לי להמשיך לספר סיפורים. אני מרגישה שככל שאני מתבגרת במקצוע הזה, ככל שהזמן עובר, יש לי יותר יתרונות ויותר מה לתת. אני ממש לא חיה בתחושת החמצה שלא אוכל לשחק יותר את הנערה בדלת ממול. מצד שני, אמרו לי לא מזמן שאני עדיין לא עוברת כאמא. אז נראה לי שאני איפשהו במקום טוב באמצע.
