כשהמריאה לקי ווסט, מיאמי, לונא מנסור לא העלתה בדעתה שקיץ קסום אחד בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יפתח לה שתי דלתות: גם בקריירה וגם באהבה. לפני שבע שנים היא הייתה סטודנטית בת 23 וקצת, שעלתה מדי בוקר על הרכבת מעכו לתל-אביב ("שעה ו־45 דקות"), למדה עד שתיים בצהריים, חזרה לרכבת וירדה בקריות, שם מיהרה לעבודתה כאחראית משמרת בחנות בגדים. מאחוריה היה רזומה קצר כמלכת היופי של המגזר הערבי, והחלומות שלה הסתכמו אז בחופשת סמסטר על חוף הים ועבודה בעגלות ("כמו כל הישראלים"), למחיה ולבזבוזים.
"לא יותר מזה", היא מדגישה. "אם הייתי מחפשת קריירה כשחקנית הייתי טסה ללוס-אנג'לס או לניו-יורק. גם לא חשבתי שאת הנסיך שלי אמצא דווקא שם. הלב שלי עוד היה שבור מהכדורגלן שהיה אהבת חיי במשך ארבע שנים. מאז שהוא זרק אותי לא הפסקתי לבכות עליו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל לגורל, כידוע, יש חוקים משלו. ימים ספורים אחרי שמנסור וחברתה הטילו עוגן באי שנראה כמו גלויה, הגיעה לאוזניה השמועה שעומדים לצלם בו סרט הוליוודי עם דונלד סאת'רלנד והלן מירן. "אמרתי לעצמי שזה הצ'אנס שלי", היא נזכרת. "הלכתי לאודישן והמלהקת אמרה לי, 'התקבלת, אבל את לא יכולה להיות הכלה בגלל שאת יותר מדי יפה. את תהיי השושבינה'. שמחתי. גם זו התחלה. ביום הצילומים גילו שאין לי רישיון עבודה, אבל בדקה ה-90 התברר שאחת השושבינות לא הגיעה. שלחו אותי לסטייליסטית, למדוד את השמלה שהכינו בשבילה, והיא עשתה לי פרצוף של 'השמלה הזאת גדולה עלייך'. היא לא ידעה שכדוגמנית אני יודעת להסתדר עם שמלת סטרפלס. תפסתי אותה באלגנטיות בבתי השחי ויאללה, למצלמה".
זיהית את עצמך בסרט "אהבה בדרכים"?
"אפילו לא הלכתי לקולנוע לראות אותו. אני לא מחשיבה את מה שעשיתי שם בתור התפקיד הראשון שלי, בגלל שלא דיברתי. רק עמדתי. אבל החוויה הזאת פתחה לי את הרעב למשחק. כשחזרתי לישראל והתקבלתי לעונה השנייה של 'פאודה', ליאור רז שאל איפה למדתי. התביישתי לגלות לו שעשיתי תואר בספרות אנגלית, ספרות ערבית ואיסלאם. אני לא שחקנית עם תעודה, אני שחקנית נשמה".
באותו קיץ קסום בקי ווסט הכירה גם את דניאל סיירה, כדורגלן מקולומביה, שבשבוע שעבר, במסעדת דגים בעכו, מול הבריזה והשקיעה, כרע על ברך והגיש לה טבעת אירוסים. לפני שלוש שנים הוא נחת בדירת הסטודיו שלה, במתחם הבורסה, שבה הם מגדלים שישה חתולים ומתכננים את החתונה. היא נוסעת איתו למשחקים ("ליגה ב' ביפו") וגם לעבודתו השנייה, כדי-ג'יי ("בשבוע הבא תהיה לו מסיבה עם סקאזי"). לאחרונה הוא גם התחרה ב"נינג'ה ישראל", נפל, חטף מכה בראש ולא נבהל כשהיא בחנה את החבורה ופסקה "גדל לך מצח שני".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למה הסתרת אותו ואת הרומן שלכם במשך שבע שנים?
"בגלל שמתחילת הדרך שלי בתעשייה התרחקתי ממדורי הרכילות. רציתי לעבוד בשקט וליהנות מהחיים. המשפחה שלי הכירה אותו וגם החברים הקרובים, חודש אחרי 'פאודה' טסתי אליו וההורים שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות ואפילו ניגנו לכבודי מוזיקה ערבית, אבל למה לשתף את כל העולם ואשתו לפני שהחלטנו שאנחנו רוצים להיות יחד עד סוף החיים? אני לא אחת שמחפשת כותרות. גם כשהמצלמה של 'נינג'ה' תפסה אותי ליד דניאל, אחרי שהוא נפל, טענתי שאנחנו רק ידידים. תמיד אמרתי, 'אני אפתח את הלב רק כשיהיה לי מה לספר'. ועכשיו, תודה לאל, יש".
טבעת האירוסים, שעוצבה בצורת פרח, עדיין לא מתנוססת על אצבעה ("צריך לשלוח אותה להקטנה, אני פטיט"), אבל עיניה של מנסור נוצצות כמו שני יהלומים. "בקי ווסט היה לנו קליק ממבט ראשון", היא חוזרת להתחלה. "אחרי שעשינו עיניים זה לזה, דניאל פנה אליי באנגלית, ולא היה מאושר ממנו כשגילה שאני דוברת ספרדית; המכשול הראשון נחצה. בהתחלה רק ראיתי כמה שהוא חתיך, יופי זה דבר חשוב בחיים, ועם הזמן גיליתי כמה אנחנו דומים באופי. שנינו אנשים שלא אוהבים תוויות ותיוגים ורוצים רק לעשות טוב לעצמנו ולאחרים. אבל אחרי חודשיים, כשהוא ליווה אותי לשדה התעופה, בכיתי את הנשמה שלי בגלל שלא ידעתי אם יהיה לנו עתיד".
למה לא?
"החיים", היא נאנחת. "הוא חי אז במדיין, קולומביה, ואני בתל-אביב. הוא נוצרי ואני מוסלמית. לפני שעליתי לטיסה הבטחנו שנשמור על קשר ולא ידעתי עד כמה הוא יהיה רציני. אמרתי לעצמי, 'לונא, אולי נסחפת להתלהבות מוגזמת. תנשמי קצת, תירגעי'. חזרתי ארצה והלב שלי שרף מרוב געגועים. כששמעתי שהאקס שלי מתחתן ראיתי בזה סימן מאלוהים. הוא דאג לחתן את האהבה הראשונה שלי כדי שהלב שלי יהיה נקי. המשכנו להתכתב ולדבר, ואחרי חודש דניאל אמר לי, 'טה אמו', 'אני אוהב אותך'. רק אז הבנתי שהאהבה שלנו הדדית".
זה לא פשוט לשמור על קשר טרנס-אטלנטי.
"המשכנו להתנהל על הקו, פעם כאן ופעם שם, ולמרות האהבה הענקית חששתי שלא נצליח לממש אותה באופן רשמי. לא ידעתי שלפני שלושה חודשים הוא נסע לעכו, להורים שלי, לבקש מהם את ידי. גם לא ידעתי שהוריי נתנו לו את ברכתם בתנאי אחד – שהוא יתאסלם".
חתיכת תנאי.
"אצלנו, באיסלאם, הילדים מקבלים את הדת של האבא. אומנם במשפחה שלנו יש כאלה שהתחתנו עם נוצרים, ואפילו עם יהודים, והכול סבבה, אף אחד לא עושה מזה עניין, אבל הוריי חשבו קדימה, על הנכדים. מצד שני, הדת שלנו אוסרת על התאסלמות בכוח, בכפייה, הצעד הזה חייב לבוא מהלב, מכוונה אמיתית".
ודניאל הסכים?
"הוא לא סתם הסכים, הוא רצה. אף פעם לא היה לו קשר לנצרות והוא לא הלך לכנסייה. תראי אותו, הגוף שלו מלא בקעקועים, על הזרועות שלו יש שרוולים, ועובדה, אין לו אפילו קעקוע אחד של צלב. כשדניאל הזמין אותי להצטרף אליו לבית משפט שרעי ביפו, התרגשתי נורא. מצד אחד הצטערתי על התסבוכת שהוא נכנס אליה רק בגלל שהתאהב במוסלמית, ומצד שני הבנתי שהוא הגבר שיעשה הכול למעני. השופט שאל אותו למה הוא רוצה להתאסלם ודניאל סיפר שהוא חי איתי.
"הטקס כולל שתי הכרזות. בראשונה הוא נשבע שאין אלוהים חוץ מאל אחד, בשנייה הוא הכריז שמוחמד הוא נביא האלוהים, וככה הוא נכנס לאיסלאם. מאותו הרגע הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יציע לי נישואים. כשהוריי הזמינו אותנו לארוחה חגיגית במסעדת 'אל מרסה' הלב שלי אמר לי שאולי יקרה שם משהו מיוחד. הזמנתי סטייליסטית שהלבישה אותי ועשתה לי איפור-שיער, היה לי לוק של כמעט כלה, אבל למרות כל ההכנות זה בא לי בהפתעה".
את מתרגשת ללבוש שמלה לבנה?
"כן ולא", היא חוככת בדעתה. "כדוגמנית לבשתי המון שמלות לבנות, מלא, ואף אחת מהן לא עשתה לי משהו בלב. הפעם זה יהיה שונה לגמרי, אבל נראה לי שאתחיל להתרגש רק כשאשב עם המעצב, דרור קונטנטו, שהוא חבר טוב שלי. החתונה תתקיים, אם ירצה השם, בסוף השנה. בינתיים אנחנו מחפשים דירה יותר גדולה – לנו, לששת החתולים שלנו, וגם לילדים שיבואו, אינשללה. לא כל אחד מסכים להשכיר לערבייה".
בעכו של ילדותה, מנסור ("רק באפריל אהיה בת 31, עד אז אני בת 30") לא הייתה מודעת לגזענות. "בקומה מעלינו גרו יהודים, למדתי בגן מעורב, ובפורים גם אני רציתי להתחפש", היא מספרת. "אמא שלי אמרה, 'אין בעיה' וקנתה לי תחפושת של ליצן. הוריי חינכו אותי לכבד כל אדם ולא לשפוט אף אחד על פי תעודת הזהות או הדת. אנחנו, הילדים בשכונה, גדלנו יחד. מעורבבים. ככה צריך".
"עכו הייתה ותהיה עיר מעורבת, אבל כשיש מלחמה זה בעייתי. האווירה מתחממת, הלהבה בוערת, וכל אחד בוחר את הצד שלו. כשהאש נגמרת חוזרים לחיים הרגילים, אין לנו אופציה אחרת, אנחנו חיים יחד"
ואז הגיעו המהומות בעיר, לפני כשנתיים.
"אל תיקחי אותי לשם. בבקשה. אני לא נכנסת לפוליטיקה, לא רוצה שיתייגו אותי כפלסטינית, אני שחקנית. עכו הייתה ותהיה עיר מעורבת, אבל כשיש מלחמה זה בעייתי. האווירה מתחממת, הלהבה בוערת, וכל אחד בוחר את הצד שלו. היהודים לא קונים אצל הערבים, ולהפך. אבל כשהאש נגמרת חוזרים לחיים הרגילים, אין לנו אופציה אחרת, אנחנו חיים יחד".
שני הוריה הם דמויות מוכרות בעכו. אמה, לנא ("בשנות ה-80 היא הייתה סגנית ראשונה של מלכת היופי הערבית") עובדת כמזכירה בקופת חולים לאומית ("עכשיו הפכתי לאחת הפרזנטיות של הקופה"), ואביה, איברהים, הוא כדורגלן מפורסם שחצה את גבולות המגזר.
"כשאבא היה רווק הוא שיחק בספרד במשך חמש שנים, וזה המקור לספרדית השוטפת שלי. אחרי החתונה הוא שיחק בדנמרק, והיה קשר מעולה. כשהם חזרו לעכו הוא שיחק בליגה הלאומית ובנבחרת ישראל, סיים את הקריירה במכבי חיפה ותיקים, ומאז מאמן כדורגל בבית הספר שלו ובמקומות אחרים".
שלוש הבנות במשפחה קיבלו שמות ספרדיים. אמור (34, נשואה פלוס שניים, עובדת כטכנאית רנטגן), למור (32, נשואה פלוס שלושה, מורה לעברית בבית ספר ערבי בעכו), ולונא, "באל"ף, זה מעצבן אותי כשכותבים את שמי עם ה"א, ורק כשנולד אחי הקטן אבא חזר לשורשים וקרא לו מוחמד".
היית מעדיפה שם ישראלי או ערבי?
"למי אכפת? הערבים של עכו נוהגים להדביק לכל אחד כינוי בעברית. לאבא שלי הם קראו אריה וכיוון שמאז ומתמיד הייתי הילדה של אבא, קראו לי 'בינת אל-אריה', הבת של אריה".
מגיל צעיר ניסתה להתאים את עצמה לכינוי המחייב. "לפני שעליתי לכיתה א' החברים מהשכונה הזהירו אותי, 'אם לא תוכיחי את עצמך יאכלו אותך בלי מלח' ונכנסתי לבית הספר בראבק. כשהמורה אמרה לי, 'לונא, שבי בשקט', עניתי, 'את צוחקת עליי? את תסתמי לי את הפה?' מגיל אפס ידעתי לעמוד על שלי ולא לוותר. במקביל, איפשרתי לחוש הצדק שלי להתפתח, בלי פחדים. כשראיתי שאחת התלמידות מהכיתה שלי לא יוצאת להפסקות שאלתי אותה למה, וכששמעתי שהיא פוחדת משתי ילדות מהכיתה המקבילה שאיימו להרביץ לה הכרחתי אותה לצאת איתי לחצר. כשהבנות האלה התקרבו אלינו אמרתי להן, 'דיר באלק אם מישהי תיגע בחברה שלי!' כשאחת מהן הרימה עליה את היד, נעמדתי ביניהן וחטפתי את הכאפה במקומה. אני אוהבת לעזור לחלשים".
בתיכון אורט בעכו הוגדרה כתלמידה טובה, אך בעייתית. "הציונים שלי היו מעולים, אבל הייתי בחבורה שאחראית על הדאווינים. בקטנה, כן? לא רציני. פעם מרחנו דבק על הכיסא של המורה, וכשהיא התיישבה ולא הצליחה לקום היא ישר אמרה, 'לונא, החוצה!' התרגזתי. למה דווקא אני? כשהמורה צעקה, 'את מרחת את הדבק', קפץ אחד התלמידים וקרא, 'לא נכון, אני מרחתי', ובעקבותיו קפצו עוד ועוד ילדים שלקחו עליהם את האשמה. עשרה מהתלמידים, ואני ביניהם, נשלחנו לשיחה אצל מנהל בית הספר, שהוא דוד שלי. כדי שלא יחשבו שהוא מפלה אותי לטובה הוא השעה גם אותי ליום אחד".
את הקריירה שלה היא חייבת לסרט "טיטניק" שבו צפתה לראשונה כשהייתה בת שש. "כל המשפחה נסעה לקולנוע בקריות, האחים, סבתא ודודים. חשבתי שזה סרט יפה, לא יותר. אחרי שנתיים, כשהוא הגיע לטלוויזיה, נדבקתי למסך. כשסיימנו לצפות בו, באמצע הלילה, רצתי לשירותים ונעלתי את הדלת. עכשיו תביני", היא פורצת בצחוק פעמונים, "בבית שלנו, כל הבעיות והריבים היו סביב השירותים. לי לוקח הרבה זמן וכולם דופקים, 'יאללה, לונא, את לא גרה לבד, יש כאן עוד אנשים'. אז באותו הלילה, אחרי 'טיטניק', חיכיתי שכולם ילכו לישון ורק אז הסתגרתי בשירותים".
למה?
"רציתי להיכנס לסצנה הכי דרמטית, כשהספינה טובעת והבחורה מתרוצצת על הסיפון וצורחת 'ג'ק, קאם בק'. איזה פרטנר יכול להיות טוב יותר מליאונרדו דיקפריו? לא רציתי לשחק אותה - רציתי להיות היא, גם אם זה אומר שאגיע לבכי ולדמעות. אבל מה יגידו ההורים כשפתאום יראו אותי עם עיניים נפוחות? עדיף לבכות כשכולם ישנים. עשיתי את הסצנה עד הסוף, חזרתי למיטה והרגשתי שמשהו השתחרר בי. זה מה שהמשחק עושה לי. עד שהתחלתי לשחק הייתי בן אדם נטול לב ורגשות. עברו שנים עד שנפתחתי והתחלתי להאמין באנשים".
את הסיבה לכך היא תולה בזה ששבר לה את הלב. "גדלנו יחד מאז שהיינו בחיתולים, שתי המשפחות טסו יחד לשארם ולעקבה, ביסודי היינו ידידים טובים ובתיכון הפכנו לזוג. הוא היה כדורגלן, כמו אבא שלי וכמו הארוס שלי, אלוהים שולח לי את מי שאני אוהבת, ואיתו ציירתי את העתיד, ראיתי בית וילדים.
כשהוא הגיע לבוגרים אור הזרקורים התחיל לסנוור אותו. אני לא קנאית אובססיבית, כשהוא רצה לצאת עם חברים אמרתי לו, 'בסדר, חביבי' ומרוב בילויים הוא התחיל לזלזל בכללים. אתה לא יכול לשתות בערב לפני משחק, אתה בבוגרים, אתה צריך לתת דוגמה. כשהוא אמר, 'אני מרגיש שאת כבר לא אוהבת אותי', לא עיכלתי. שאלתי, 'אתה לא רוצה אותי יותר?' והוא ענה, 'לא עכשיו'. בכי-בכי-בכי. אחרי שבוע ראיתי בפייסבוק שהוא במערכת יחסים. יופי, חביבי. עזבת אותי בשביל אחרת. הלכתי לבכות אצל מישהו, חבר משותף של שנינו. הוא אמר לי, 'תמשיכי הלאה, זה מה שגם הוא עשה' ועדיין סירבתי להאמין. כשהחבר המשותף יצא פתאום ב'אני אוהב אותך' הרגשתי שהוא ניצל את הדמעות שלי לטובתו".
מה למדת מזה?
"מהכאפות הקטנות של החיים אני לוקחת לקחים גדולים. החלטתי שאף גבר לא יראה את הדמעות שלי. ברגעים הקשים בכיתי בכרית או מול המראה. כשעמדתי מולה הרגשתי שמישהו מקשיב לי. עד היום אני מדברת הרבה עם עצמי. 'לונא, תעשי ככה ולא ככה'. אני הפסיכולוגית של עצמי".
ואיך הצלחת לשים אותו מאחורייך?
"מי הצליח? שנים בכיתי עליו. ניסיתי לצאת ולהכיר, אבל הלב שלי לא דפק לאף אחד. התפללתי לאלוהים, שאלתי אותו למה הוא עשה לי את זה, התחננתי שיעזור לנו ליצור קאמבק, ושום דבר לא עזר. אבל אלוהים יודע מה הוא עושה. האקס שלי, שזילזל בכללים, הידרדר בביצועים שלו על המגרש ועבר לספסל. האקס שלי גם היה נגד דוגמנות ומשחק. כשהייתי מאוהבת ומהבולה, ויתרתי על עצמי למען בן זוגי, אבל למה שאוותר? שוקראן", היא מעיפה נשיקה לעבר התקרה.
"אני באמת לא יודעת למה לא המשכתי לעוד עונה ב'פאודה'. האם זה פגע בי - לא, אבל ביאס - כן. מה עשיתי? שמחתי ש'פאודה' הגיעה לנטפליקס והתחלתי לקבל הודעות מכל העולם, לקח לי זמן לעכל את גודל ההצלחה. בכל מקרה, ליאור רז ואני עדיין חברים"
בניסיון להתגבר ולהתבגר היא החליטה לדגמן. "חיפשתי סוכן, בחברה הערבית לא היה אז מבחר, וזה שמצאתי רצה להכניס אותי למלכות היופי של המגזר. אמרתי, 'אני לא עושה תחרויות, יופי זה בעיני המתבונן, אני רוצה לעבוד כדוגמנית', אבל הוא שיכנע את אבא שלי שזה יהיה לטובתי. שזו תהיה ההתחלה. אמא דווקא שמחה כשהשתתפתי בתחרות ונבחרתי לסגנית ראשונה – כמו שהיא לקחה, אבל אחרי חודש המלכה מהתחרות שלי פרשה והוכתרתי במקומה. זה לא הזיז לי. הלב שלי דפק למשחק.
"במקביל לדוגמנות עשיתי אודישנים לכמה סדרות, שאני לא זוכרת את שמותיהן בגלל שלא התקבלתי לאף אחת מהן, אולי בצדק. בכלל לא ידעתי מה זה אודישן. בהמשך, כשנפסלתי בגלל מבטא, זה הרתיח אותי. מה, כשגל גדות הגיעה להוליווד לא היה לה מבטא? אז היא עבדה עליו. מי אמר שאני לא יכולה? יש לי כישרון במשחק וגם בשפות. אני דוברת ערבית, עברית, ספרדית ואנגלית ברמה של שפת אם. בשנתיים של הקורונה, כשלא הייתה עבודה, פתחתי בית ספר ללימוד אנגלית וערבית בזום, אחד על אחד. אנשי עסקים מדובאי ביקשו ללמוד אנגלית כדי להסתדר בישראל, והישראלים ביקשו ללמוד ערבית כדי להסתדר שם".
הוא הצליח?
"יותר מדי. פתחתי אותו עם מורה אחת חוץ ממני, וכשהביקוש גבר לא מצאתי עוד מורים. אמרתי לאחותי המורה, 'תשבי בבית, עם קפה וכפכפים, תלמדי ערבית ותרוויחי טוב, מה רע?' אבל שלושת הילדים שלה היו בבית. קורונה. היום, גם אם אמצא מורים, זה פחות רלוונטי. כולי במשחק".
התפקיד הראשון שנפל בחיקה ("אחרי שנים ששמעתי רק לא, ברוב המקרים אפילו לא אמרו לי לא, פשוט לא צילצלו וככה הבנתי ששוב לא התקבלתי") היה בעונה השנייה של "פאודה", בדמות מרווה עוודאללה שמאבדת את בעלה, סמיר. "באתי לאודישן בלי שראיתי את העונה הראשונה, הייתי עסוקה בלימודים, סיימתי את התואר בשבע שנים במקום בארבע, אבל כבר אחרי הפרק השני אבא שלי אמר לי, 'את צריכה להיות בסדרה הזאת' ועניתי 'אינשללה'. זה נתקע לי בראש וכיוונתי את האנרגיות שלי ל'פאודה'. יום לפני האודישן קיבלתי רגליים קרות, איך אתחיל לבכות ולצעוק בהלוויה של סמיר? כשנכנסתי לחדר כיביתי את לונא והדלקתי את מרווה וכשיצאתי לא זכרתי מה עשיתי. כשהסוכנת צלצלה לבשר לי שהתקבלתי ישבתי בחדר שלי במעונות הסטודנטים עם חלון פתוח וצרחתי כמו מג'נונית. כל האוניברסיטה שמעה".
היא הגיעה לסט עם חששות כבדים. "לא ידעתי איך הצוות יקבל אותי – שחקנית חדשה שלא למדה משחק, פחדתי שיסתכלו עליי מלמעלה, והתאכזבתי לטובה. אחרי הסצנה הראשונה שלי עם ליאור רז הוא אמר, 'וואו, כבר שמעתי שאת נותנת את ההופעה של החיים', גם רונה לי שמעון החמיאה לי אחרי סצנה משותפת ולא ידעתי אם הם אמיתיים או שהם סתם מנסים להיות נחמדים. קיבלתי מהם תמיכה אדירה.
“בכלל לא ידעתי שנהוג לעשות טקס פרידה לשחקן שמסיים את הסצנה האחרונה שלו. ביום האחרון לצילומים שלי אבא בא לבקר בסט, וכשהבמאי רותם שמיר קרא לכולם לעמוד על הרגליים וכולם מחאו לי כפיים, אמרתי שוקראן לאלוהים שעזר לי להתחיל את הקריירה עם צוות כזה חם ואוהב".
למה הדמות שלך לא המשיכה לעונות הבאות?
"אני באמת לא יודעת. הדמות שלי לא מתה. תצטרכי לשאול את היוצרים למה הם בחרו לא לפתח אותה. ליאור ואני עדיין חברים".
זה פגע בך?
"פגע – לא, אבל ביאס – כן. מה עשיתי? שמחתי ש'פאודה' הגיעה לנטפליקס והתחלתי לקבל הודעות מכל העולם, לקח לי זמן לעכל את גודל ההצלחה. בעיקר דאגתי מזה שהעבודה הראשונה שלי כשחקנית עלולה להיות האחרונה".
נאהד בשיר, ששיחק איתה ב"פאודה", סיפר לה שהוא כותב סדרה, וכשהיא זומנה לאודישן של "ד"ר קראז'", ששודרה בתאגיד, הופתעה לגלות שזה הוא. "בצילומים של 'פאודה', למרות שהדמות שלי הייתה דרמטית, הוא ראה שיש בי צד קומי. בהפסקות חזרתי להיות לונא והשתוללתי. אבל באודישן הראשון עוד הייתי שבויה בדמות של מרווה ואף אחד לא צחק.
“זו סדרה מצחיקה, על בחור שאמא שלו דרשה ממנו להיות רופא, אז הוא פתח מוסך וקרא לעצמו ‘דוקטור גרז'’, בערבית זה ‘קראז'’, ואני הארוסה שלו, הבחורה הכי יפה בכפר שעפה על עצמה יותר מדי. גם באודישן השני נכשלתי. רק בשלישי הצלחתי לשחרר את מרווה והתקבלתי. יופי של סדרה. יחסי ערבים-יהודים בלי פוליטיקה ובלגן, רק צחוקים. הלוואי שתהיה עוד עונה".
בשלב הזה, כבר הרשתה לעצמה להרים את הרף. "הודעתי לסוכנת שנמאס לי ללכת לאודישנים של אשתו, אחותו או בתו של מחבל. די, כמה אפשר? דרשתי ממנה לשלוח אותי לאודישנים לתפקיד של של יהודייה. הרי לכל אחד יש קצת מבטא. הרגשתי שחוסמים אותי. זה לא רק שרציתי לעבוד, הייתי חייבת לעבוד לצורך פרנסה. כשעברתי לתל-אביב הודעתי להוריי שאני רוצה להיות עצמאית ולממן את עצמי, כמו ששילמתי לרישיון נהיגה וללימודים באוניברסיטה. הייתי על הקשקש. לכן, כשקיבלתי את ההצעה לצאת ל'הישרדות וי-איי-פי' אמרתי למה לא. שילמו לי טוב. לא העליתי בדעתי שזו תהיה חוויה כל כך קשה. אני, שבדרך כלל אוכלת מעט, כמו ציפור, גוועתי מרעב. חיפשתי בחולות שקית של צ'יפס שאיזה פיליפיני זרק לפני 20 שנה. והקור גמר אותי, וליהיא גרינר עיצבנה אותי כשהדיחה את בן הברית שלי, אבל הכול לטובה".
מה היה לטובה?
"הוכחתי שאני לא פראיירית, הגעתי למקום גבוה ועם ליהיא השלמתי עוד באותו הלילה, כשישבנו במדורה. לפעמים צריך ללכת אחורה כדי להתקרב. היא לב ענק. היא אפילו באה לחתום לי על ערבות אצל בעל דירה שלא הסכים להשכיר לערבייה".
מנסור וארוסה לא הזמינו אותי לדירתם ("לא ידענו אם את בסדר עם חתולים, לפעמים הם מרעישים מדי"), אלא למעונו של עו"ד שלמה עקרון ("אני בוגר חמש מלחמות, בארבע מהן השתתפתי כנכה צה"ל", הוא מספר), שהפך לאבא השני שלהם. לפני שלוש שנים, כשבאו לראות דירה שבבעלותו, עקרון נזף במתווך שהיסס לעשות עסק עם ערבייה. מאז, הם משפחה אחת. שניהם התארחו אצלו בליל הסדר והוריה הזמינו אותו לארוחת רמדאן. הוא גם היה האורח היחיד שנכח בארוחת האירוסים, חוץ מקרובי משפחה. "בעזרת השם אני גם אוביל אותה לחופה", הוא אומר, ומנסור מזכירה לו בנועם שאצלם אין חופה. יש טקס משפחתי מצומצם שבו השייח’ שואל כל אחד מבני הזוג אם הוא משוכנע ברצונו להתחתן, ועורך את הכתובה.
ולא תהיה מסיבה?
"בטח שתהיה", היא מחייכת מאוזן עד אוזן. למסיבה יוזמנו חבריה מ"קופה ראשית" ("בעונה השלישית הייתי סוהא, אחותו של רמזי, שנחרד לגלות שהיא עובדת בסופרמרקט מתחרה וטוען שאני משתפת פעולה עם האויב, ובעונה הרביעית חזרתי בדמות רקדנית הבטן עיישה"), ומהסרט "עשרה קילו קוקאין" של הבמאי דורון ערן, שצולם בגווטמאלה ונמצא עדיין בעריכה. וגם יהודה לוי, הפרטנר שלה בסדרה "הראש" שתעלה בקרוב. "היא עוסקת במשבר אמון ויותר מזה אסור לי לגלות. ובסדרה 8200, שגם תעלה עוד מעט, קיבלתי, בפעם הראשונה בחיי, תפקיד של יהודייה. אני רונה, חיילת, שמשרתת כמשקלטת. יצאתי מאזור הנוחות שלי ונהניתי נורא".
אז יש קיפוח או אין קיפוח?
"לא מקפחים אותי כשחקנית, אלא כערבייה. בכותרות כותבים רק את שמות השחקנים היהודים, וכשיש פרמיירה או השקה ברור שהתקשורת תסתער רק עליהם. לכן החלום שלי הוא הוליווד. לשחק במגרש של הגדולים ולגור בבית עם גינה, שבה נגדל חתולים וכלבים, וגם ילדים, כמובן, אבל רק אחרי החתונה".
פורסם לראשונה: 07:37, 10.03.23
