החלקים הקודמים של הספר:
- 3 -
למחרת היה שבת, אז התפנקתי במיטה עד מאוחר. כשהתעוררתי, המוח שלי היה מלא בתמונות של הבחורה עם השיער הכהה. היה לה אף כפתור. מהאפים הקטנים הסולדים האלה, שחושפים את הנחיריים. לאנשים מסוימים זה גורם להיראות כמו חזירים, אבל לא לה. היה לה קטע חמוד כזה, שהיא הניחה את היד על צד הפה רגע לפני שצחקה, והיא צחקה המון. היה לה תלתל קטן בקצה השמאלי של הפוני, בדיוק בנקודת המפגש עם שאר השיער, והיא אפילו צחקה כשהצעתי לקרוא לתלתל הזה "צ'פקווידיק" (באי צ'פקווידיק שבמסצ'וסטס, הסמוך למרתה'ס ויניארד, יש גשר שממוקם בזווית חדה לכביש, כמו התלתל. ב-1969 סטה הפוליטיקאי טד קנדי עם מכוניתו מהגשר הזה לאגם סמוך, והאישה שהיתה ברכבו נהרגה - הערת המתרגמת). וכשהיא הקשיבה, היא החזיקה את קצה השרוול של הסוודר באגרוף קפוץ.
אוף, הייתי מת לראות אותה עוד פעם. אבל אפילו לא ידעתי איך קוראים לה. היא נראתה כמו שרה, או אולי לוסי. הבנתי שאני צריך לתת לה שם והחלטתי על "קלמנטיין", על שם הספר שהיא השאירה לי. פתחתי את הדף שהיא כתבה עליו "לא תתאכזב - חה!" הכתב שלה היה מסולסל, על גבול הפרחוני, כמו אדנית קטנה ומעניינת בראש הדף המשמים. העיגול שבו הקיפה את הטקסט היה אמנותי בלי שהתאמצה. תהיתי אם כדאי לי לקנות נעלי דוק מרטינס. זה עשוי למצוא חן בעיניה.
בסופו של דבר קמתי באחת עשרה. הייתי אמור לקפוץ לדירה של השכנה שלי גרייס בעוד שעה בערך, לארוחת הצהריים והפטפוט הקבועים שלנו בשבת, אז לא היתה לי ברירה אלא להזיז את התחת. בחנתי את הדירה. היא נראתה עלובה, כמו בכל יום בשנתיים האחרונות, עם חדר שינה אחד שממנו יוצא חדר אמבטיה, סלון קטן ומטבח. מכיוון שאני גר בקומה השלישית, יש לי נוף נחמד מעל הגנים והעצים, עד הרחוב הראשי של פקהאם. בחדר השינה שלי אין רהיטים חוץ ממזרן על הרצפה, קולב עומד שחסר לו גלגל ומנורה ויקטוריאנית סטנדרטית. בסלון יש ספת בד דו מושבית ירוקה, טלוויזיה, שולחן קטן ושני כיסאות אוכל מפלסטיק. אני עדיין חי כמו סטודנט.
רגע לפני שיצאתי לדירה של גרייס נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי ומצאתי מולי שני בחורים שנראו כמו שוטרים אחרי המשמרת. התברר שהם אכן שוטרים, אבל שהם עדיין בעבודה.
"שלום, אדוני, סליחה על ההפרעה. אתה גארי תורְן?"
"כן, איך אפשר לעזור לכם?" עניתי ולא הצלחתי להסתיר את העצבנות שחלחלה לי מתחת לעור. אני לא מסתדר עם סמכות, לא מאז שהמנהל בחטיבת הביניים צעק עלי במשרדו, עד שהאף שלי התחיל לדמם ואחת הכפפות שלי התכווצה.
"אני מפקח בילוש קאולי וזה מפקח בילוש וילמוֹט ממשטרת פקהאם. אנחנו יכולים להחליף איתך כמה מילים?"
"כן, כמובן, תיכנסו. מה העניין?"
התיישבתי על הספה. וילמוט וקאולי העדיפו לעמוד. על פי ההבעות שלהם היה ברור שהם לא מתלהבים מתנאי המגורים שלי. וילמוט לבש מעיל גשם ירוק כהה עם צווארון קורדרוי חום, קצת כפרי מדי בשביל פקהאם. שני הכיסים הקדמיים שלו היו מוכתמים בשמן, ולפי מבנה גופו הנחתי שמקורו במאפה או בנקניקייה. פניו העגולות, החיוורות והמלאות במובן הנפוח, היו ממוסגרות בשיער כהה מידלדל, עם שביל בצד, והוא לבש חולצת פוליאסטר בצבע תכלת ועניבה מרופטת. החזה שלו הזכיר לי חבית, ובתוך כרס הבירה שלו יכלו להתגורר ארבע יונים בוגרות. הרגליים שלו, לעומת זאת, היו דקות כמו מקלות, כך שהמכנסיים החומים הכהים התקשו למצוא חלקת עור להישען עליה. זה היה מבנה גוף קלאסי של גבר על סטרואידים. דלקת מפרקים שיגרונית, ניחשתי.
"זאת הדירה שלך, כן?" שאל וילמוט.
"כן. כלומר אני שוכר אותה, אבל זאת הדירה שלי. אני גר כאן בערך שנתיים."
"אפשר לשאול איפה היית אתמול בלילה, גארי?"
"בטח, הייתי בגרוב טאוורן. נפגשתי שם עם חבר ישר אחרי העבודה."
"וחזרת מהפאב ישר הביתה?"
"כן, הלכתי ברגל והגעתי בסביבות רבע לאחת עשרה. סליחה, אבל אתם יכולים להגיד לי במה מדובר?"
"איך קוראים לחבר שנפגשת איתו?"
"ברנדן, ברנדן ג'ונס. אני מכיר אותו מהעבודה."
"ומר ג'ונס עזב יחד איתך?"
"לא, הוא עזב הרבה קודם, אולי ברבע לשמונה. תקשיבו, אתם יכולים בבקשה להגיד לי מה קורה?"
"אנחנו מצטערים להודיע לך, מר תורן. מר ג'ונס מת אתמול בלילה. אנחנו משחזרים את התנועות האחרונות שלו. לפי הבדיקה שלנו, אתה כנראה האדם האחרון שראה אותו בחיים."
"איזה חרא... מסכן. אני ממש מצטער לשמוע. מה קרה לו? איפה מצאו אותו?"
"אל תדאג בקשר לזה. פשוט תענה על השאלות שלנו, אם לא אכפת לך."
המפקח הדומם קאולי התיישב לידי. היו לו ירכיים מלאות מאוד, שמתחו את התפרים של המכנסיים האפורים המבריקים שלבש. הרגשתי את החום שעלה מהן כנגד הרגל שלי. המהלך הזה נראה לי אינטימי מדי וקצת מאיים. החלטתי שהוא ממוקם בקצה הסַמוּרי של הספקטרום היערי. היה לו שיער בלונדיני ג'ינג'י באורך שלושה סנטימטרים מכל כיוון הסגנון החקלאי. אוזן אחת היתה גדולה מהשנייה במידה ניכרת, והשיניים התחתונות היו פזורות על פני החניכיים התחתונות ונאבקו על תשומת לבו של הצופה הסקרן. שיערתי שעד לא מזמן היה לו שפם, כי השפה העליונה היתה לבנה, בניגוד בולט לעור בשאר הפנים, שהיה ורוד. שם התואר המתאים לו היה "חלקלק", והקול שלו היה קצת גבוה מדי. רציתי בכל מאודי שהוא ירחיק את הירך החמימה שלו ממני, אבל לא העזתי לבקש.
"שמע, גארי אתה לא מתנגד שאני אקרא לך גארי, נכון? בחקירה כזאת הכי חשוב לקבוע את ציר הזמן. אתה מבין מה זה אומר, גארי?"
"נדמה לי. אבל אם אפשר לשאול, כשאתה אומר 'חקירה', זה סימן שקרה משהו נורא? הוא נדרס או משהו?"
"בוא ננסה להתמקד בינתיים בציר הזמן, שהוא הכי חשוב. ספר לנו על השתלשלות העניינים בערב, כל פרט שאתה זוכר. אמרת שהלכת לפאב ישר מהעבודה. במה אתה עובד, גארי? מה אתה עושה?"
"אני עוזר משפטי במשרד עורכי הדין טראנט, בבניין הבנק הישן ברחוב הראשי של פקהאם."
"אני מכיר את המשרד הזה ותיק ואמין מאוד. זאת בטח עבודה מעניינת. שם הכרת את ברנדן ג'ונס?"
"כן, הוא עובד במשרד חקירות פרטי, שאנחנו נעזרים בו כדי לאתר עדים, למסור צווים וזימונים דברים כאלה."
"והתרועעת הרבה עם מר ג'ונס?"
"לא. למען האמת, אתמול היתה הפעם הראשונה שנפגשנו מחוץ לעבודה. הוא הזמין אותי לשתות הרבה פעמים, ונגמרו לי התירוצים. אני לא מאמין שהוא מת... אני לא קולט את זה..."
"כן, עצוב מאוד לאבד מכר, גארי. מתי יצאת מהעבודה?"
"שבע בדיוק. הלכתי לגרוב טאוורן, שנמצא בקמברוול גרוב. הגעתי לשם בשבע ורבע, נראה לי. ברנדן כבר ישב ליד הבר."
"ומה קרה אחר כך, גארי? איך התגלגלו העניינים?"
"טוב, קשקשנו קצת. נדמה לי שכבר היינו שנינו בכוס השנייה. בסביבות עשרים לשמונה הלכתי לשירותים, וכשחזרתי הוא אמר שהתקשר אליו לקוח ושהוא חייב לפגוש אותו בדחיפות."
"הוא אמר בפירוש שהוא הולך לפגוש גבר, גארי?"
"כן, אני די בטוח. הוא לא אמר איך קוראים לו, אבל הוא דיבר על בחור."
"אתה בטוח שהוא לא נתן לך שם או פרט מזהה אחר?"
"מאה אחוז."
"כשמצאו אותו, לא היה עליו טלפון. אתה יודע בוודאות שהיה לו טלפון בפאב?"
"כן, למעשה היו לו שניים, אחד מהם היה בתיק המסמכים."
"לא מצאנו גם תיק מסמכים. אתה יכול לתאר לנו אותו, גארי?"
"דמוי עור, בצבע חום אדמדם, עם מנעולים וידית דמויי פליז. תיק קטן ודק יחסית. זול, אולי ארבעים או חמישים פאונד. נראה לי די חדש."
וילמוט כבר חיפש בגוגל תמונות של תיקי מסמכים זולים. הוא הראה לי את השניים הראשונים שעלו בחיפוש, ואחד מהם היה כמעט זהה, במחיר של 49.99 פאונד.
"כן, כזה. אולי אפילו ממש זה. הוא אמר שהוא מרוצה מאוד ממה שהוא תרם לו."
הירך של קאולי התרחקה ממני במילימטר או שניים, אבל זה הספיק כדי ששערות הירכיים שלי יחזרו סוף סוף לנשום. ניצלתי את ההזדמנות והרחקתי ממנו את הרגל. הוא שיחק קצת באוזן הגדולה שלו והתנשף בתיאטרליות מסוימת. בזמן שהוא עשה את זה, הירך שלו שוב נצמדה לשלי, וחטפתי שוב קלאוסטרופוביה ברגל העליונה. הוא הסתובב אלי והסתכל לי בעיניים.
"ואתה בטוח במאה אחוז שהוא יצא מהפאב עם התיק עליו? תחשוב טוב, גארי. זה חשוב מאוד."
העמדתי פנים שאני משקיף מהחלון בכובד ראש לפני שעניתי.
"בטוח במאה אחוז. אני ממש רואה אותו יוצא מהפאב, והתיק מתנדנד מיד ימין שלו."
"טוב, גארי, יפה מאוד. עכשיו תגיד לי, איך מר ג'ונס התנהג לפני שהוא יצא מהפאב? הוא נראה לך מתוח או מודאג או משהו כזה, גארי?"
"לא, הוא היה בסדר. אולי קצת עצבני כי הוא נאלץ ללכת מוקדם, אבל חוץ מזה הוא נראה כרגיל. אני לא מכיר אותו כל כך טוב, אבל כן, שום דבר חריג."
"וברנדן נתן לך משהו, גארי? אולי מסמך או מחברת או יומן? משהו כזה?"
"לא, כמו שאמרתי, בסך הכול יצאנו לשתות. זה לא היה קשור לעבודה או משהו."
"ועל מה דיברתם, גארי?"
"אה, אני זוכר שבשלב מסוים הוא התעניין מאוד בשאלה אם כשמצלמים סרטון של שיחה ויש מוזיקת רקע, לאמן יש זכויות יוצרים וצריך לבקש ממנו אישור אם רוצים להציג את הסרטון בבית משפט. דיברנו קצת על כדורגל, קצת על כלי רכב חשמליים, והוא שאל לא מעט על החיים הפרטיים של המזכירות במשרד שלי."
"הוא הזכיר תיקים שהוא עבד עליהם?"
"לא משהו מסוים. שאלתי איך הולך בעבודה, והוא אמר שהוא מתעסק בדברים המשעממים הרגילים."
"אז מה עשית אחרי רבע לשמונה, כשברנדן הלך?"
"דיברתי עם מישהי, קשקשנו ואכלתי סטייק וצ'יפס. המשכנו לפטפט ופתאום כשניגשתי לבר היא נעלמה. היא כנראה רצתה לברוח ולא היה לה אומץ להגיד לי בפנים."
"איך קראו לה?"
"היא לא אמרה לי. בדיעבד החלטתי לקרוא לה 'קלמנטיין' בגלל הספר שהיא קראה."
"תן לי לנחש 'תסביך קלמנטיין' שכולם קוראים עכשיו?"
"כן, בדיוק. קראת אותו?"
"התחלתי, גארי, אבל אני מוכרח להגיד שבעיני הוא זבל גמור."
"לא אהבת אפילו את הברווזים?"
"נדמה לי שהתייאשתי בדיוק כשהשמוקים הקטנים הגיעו."
וילמוט הצטרף:
"איך נראתה הבחורה הזאת? אתה יכול לתאר אותה?"
"גובה ממוצע, בערך מטר שישים וארבע. שיער כהה, כמעט עד הכתפיים, עם פוני ישר מאוד אתם יודעים, כמו של ג'יין ברורייר. היא לבשה ג'ינס תכלת של ליוויס וסריג שחור, והיה לה אף סולד חמוד."
חיוך קטן התפשט על פניו הנפוחות של וילמוט. לראשונה שמתי לב ששתי השיניים הקדמיות שלו לבנות הרבה יותר מהאחרות. זה חיזק את תיאוריית הסטרואידים שלי. הם גורמים לעצמות שתומכות בשיניים להירקב. או שאולי קאולי הכניס לו אגרוף אחרי שהוא אכל קבב ותקע גרפס.
"נשמע שנדלקת עליה. חבל שהיא לא הרגישה כמוך," אמר וילמוט וסידר את המכנסיים מעל המפשעה.
"תקשיב, גארי, מכיוון שאתה כנראה האדם האחרון שראה אותו בחיים, יכול להיות שנצטרך לדבר איתך עוד פעם. אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך, בבקשה?"
בזמן שכתבתי את המספר שאלתי: "אמרתם שמצאו את הגופה שלו. חשבתי שהוא נדרס או חטף התקף לב או משהו?"
"לא אמרנו את זה, גארי. כמו שאמרתי, נהיה בקשר. אה, ושאלה אחרונה: מי זאת ג'יין ברורייר?"
"אני לא יודע בדיוק מה היא עושה, אבל הפוני שלה מפורסם. הוא ממש ישר ובולט."
"לא שמעתי עליה," אמר קאולי.
"כן, אני מכיר אותה," אמר וילמוט. "צרפתייה, מצילה חתולים גדולים וקופים."
קאולי החווה בידו, והשניים יצאו וסגרו את הדלת ללא מילה נוספת.
כשהם הלכו, נשמתי לרווחה. שמתי לב שאני מכוסה זיעה, ולכן נשמתי עמוק כמה פעמים והשקפתי קצת על הרחוב הראשי כדי להירגע. חשבתי על ברנדן המסכן. לא האמנתי שלא אראה אותו שוב.
פעם הוא עשה לי טובה גדולה, והייתי אסיר תודה עליה. במסגרת העבודה ניהלתי מדי פעם הסכמי מכר או רכש של נכסים, למרות שבדרך כלל התעסקתי בתיקים פשוטים שדרשו רק מילוי טפסים. פעם שכחתי להחתים את הלקוח על מסמך חשוב מאוד שטר המשכנתה. המשמעות היתה שבעצם הלקוח לא באמת התחייב לשלם את המשכנתה. משמח מאוד מבחינתו, אבל אגודת הדיור היתה עלולה לתבוע את המשרד על הסכום הכולל של המשכנתה, ואותי היו מעיפים בוודאות. הייתי מוכרח להחתים את הטופס בדיעבד, בלי לעורר חשד אצל הרוכשים. פחדתי להודות בטעות בפני הבוסים שלי, ולכן פניתי לברנדן.
"חה חה, פישלת בגדול, ממזר אחד חה חה חה!"
"כן, אני יודע, ברנדן, אבל מה אתה חושב שאני צריך לעשות? אתה טוב באלתור פתרונות, אולי יש לך רעיון? אתה חייב לעזור לי, אחרת יפטרו אותי. יזרקו אותי לרחוב כמו זבל."
"באיזו אגודת דיור מדובר?"
"לידס פרמננט."
"ומה לובשים אנשים עם כסף בלידס, אוברול ג'ינס או משהו כזה? חה חה חה!"
"אין לי מושג, אולי מעיל גשם וכובע טרילבי? למה אתה שואל?"
"כי הפתרון פשוט. אני הולך לבית הזה בלבוש רשמי ואומר שאני מייצג את אגודת הדיור. אני מרכך אותם ושואל איך הם מתאקלמים, אם הם מרוצים מהשירות שלנו, אם אפשר להציע להם עוד משהו, ובסוף מחתים אותם על איזה טופס רק כדי 'לסגור איזו פינה'. לא יהיה להם מושג על מה הם חותמים, תאמין לי. רוכשים רק רוצים להיפטר ממך בהקדם האפשרי חה חה חה!"
וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא שאל מעיל גשם וכובע טרילבי מאבא שלו והחתים את הרוכשים על הטופס. רציתי לחבק אותו חזק כל כך, שהוא כמעט ייחנק. בתמורה הכנתי לו צוואה בחינם וסידרתי לו העברת בעלות בזול כשהוא עבר דירה.
הזיכרון הזה העציב אותי. הרגשתי את הנוכחות שלו, כאילו הוא נדבק אלי מאז הפגישה שלנו. דמיינתי שהוא מתפרץ אל אזור הקבלה במשרד ומתחיל לזיין את השכל כרגיל, או מכניס רגל למשרד שלי ומראה לי את הגרביים הדפוקים שלו. העיניים שלי התמלאו דמעות, שכמעט זלגו מהן. היה לי ברור שאני לא האדם האחרון שראה אותו, אבל משום מה, המשטרה חשבה ככה. האם הם חושבים שאני קשור למוות שלו? לא יכול להיות. אולי כדאי לי לאתר את קלמנטיין, למקרה שאזדקק לאליבי? אולי כדאי לי לאתר אותה בלי קשר, רק כדי לפגוש אותה שוב? הייתי מוכרח לדבר עם מישהו ולחשוב על זה לעומק. למרבה המזל, גרייס היתה בדירה ליד וציפתה לי.
- 4 -
כשעברתי לדירה שלי, קראתי לשכנה "האישה עם הכלב". זה היה הדבר היחיד שידעתי עליה, שיש לה כלב. בבניין היו חדר מדרגות מרכזי ומעלית ששירתה את כל חמש הקומות. בכל קומה היה מסדרון פתוח, שלאורכו היו ממוקמות הדלתות של הדירות. בצד המדרגות שלי היו שלוש דירות. האישה עם הכלב גרה הכי קרוב למדרגות, אחריה היתה הדירה שלי ובקצה המסדרון עמדה דירה ריקה שחיכתה לשיפוץ עקב שריפה במטבח, כנראה בגלל נאן יבש שהתלקח באופן ספונטני (ככה לפחות חשבתי).
ביום המעבר חלפתי על פני הדלת של האישה עם הכלב כמה וכמה פעמים. היא היתה קצת פתוחה, ובכל פעם שעברתי הרגשתי שמישהו מסתכל עלי. כשסיימתי להכניס את כל החפצים שלי, שתיתי כוס תה ואכלתי פרוסה של עוגת באטנברג, ואז ניגשתי לדירה הסמוכה כדי להציג את עצמי. בשלב זה הדלת כבר היתה סגורה, וכשצלצלתי בפעמון לא היתה תשובה. אבל שמעתי כלב נובח ואת הקול המהוסה של הבעלים משתיק אותו.
בחודשים הבאים ראיתי מדי פעם את האישה עם הכלב יוצאת מהדירה לטיול עם הכלב בדשא שמול הבניין. היא תמיד לבשה מעיל צמר משובץ בירוק ואדום. השיער המאפיר שלה היה אסוף בפקעת מרושלת והיא צלעה מעט, כנראה בגלל בעיה באגן בצד ימין. היא נראתה בת שישים ומשהו. התרשמתי שהיא לא עובדת. לכלב שלה היה שיער ארוך, עם טלאים שחורים ולבנים פה ושם. לפי הפקודות שהיא נתנה לו, הבנתי שקוראים לו לאסוּ. היה בו הרבה מכלב רועים, אבל הוא איבד מזמן את המרץ ואת ניצוץ החיים. בכל פעם שראיתי אותה מטיילת איתו, אף אחד לא אמר לה שלום או שוחח איתה. הנחתי שיצא לה שם רע, או שיש איזה כלל לא כתוב שאסור לפנות אליה. בהזדמנויות הבודדות שדרכינו הצטלבו, אמרתי לה שלום, אבל היא לא יצרה קשר עין ולא בירכה אותי לשלום בחזרה. פעם עליתי איתה במעלית ושתקנו כל הדרך. היא הדיפה ריח חזק של עוגת פירות עבשה. בסופו של דבר הפסקתי לפנות אליה, ועם הזמן שימח אותי שיש לי שכנה ששומרת על פרטיותה. אין מחויבות אין אחריות.
אבל אז הגיע הקיץ הראשון שלי בדירה, והאישה עם הכלב ישבה על כיסא ליד הדלת שלה בשעות האור. הנחתי שהמטרה שלה אינה לספוג את קרני השמש, אלא לברוח מהחום שהצטבר בדירה בגלל החלונות הדרומיים הנמוכים בסלון ובמטבח. לצד כפות הרגליים שלה נחה קערת מים, ולאסו ישב לידה. יום אחד, כשחלפתי על פניה והתחמקתי ממבטה, היא פנתה אלי בפעם הראשונה.
"לאן אתה הולך?"
הייתי מופתע אך דרוך כתמיד, ועניתי בכנות.
"לקנות פאי."
"אה, אתה אוהב פאי?"
"כן, אני חושב שפאי הוא מאפה מנחם מאוד. מה דעתך?"
"איזה פאי בדיוק?"
"בדרך כלל אני מחליט כשאני מגיע לחנות, אבל תמיד משהו מתובל בדרך כלל בשר טחון ותפוחי אדמה, ולפעמים סטייק ובצל. תלוי בתאריך התפוגה."
"בטח נחמד לקפוץ לחנות כשמתחשק לך לאכול פאי."
"כן, אני מניח שאני צריך להיות אסיר תודה על זה."
היא נשפה אוויר כאילו כואב לה והתחילה לשפשף את האגן.
"את בסדר?" שאלתי.
"כן, יש לי בעיה באגן. זה בא והולך. אני מחכה לניתוח. בוא נחזור רגע לפאי, אתה מחמם אותו או אוכל אותו קר? אני אוהבת פאי קר, אבל אתה נראה לי קצת חלש מדי בשביל זה."
"אין לי בעיה עם פאי קר, במיוחד מבצק פריך טוב," עניתי.
"כן, נשמע נחמד, ממש נחמד."
שתיקה קצרה השתררה. הכלב שתה מהקערה. צופרי משטרה התבכיינו ברקע.
"את רוצה שאקנה לך פאי, אם כבר אני הולך לשם?" שאלתי, בעיקר כי היה ברור שהיא רוצה.
"זה יהיה נהדר. סטייק וכליות בבקשה. כמה זמן ייקח לך, לדעתך?" היא ענתה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא חייכה אלי, וזה היה נעים.
"עשר דקות בערך."
"מתאים לי. אתה מוכן לעשות לי טובה ולקחת את הכלב? לא יזיק לו לצאת לטיול."
"כן, בטח, הוא נראה נחמד."
"חכה, אני אביא את הרצועה שלו."
היא נכנסה באטיות לדירה, והמאמץ גרם לה להתנשם ולהתנשף. כשנכנסה, הצצתי בספל שלה. היו בו מים או וודקה. חשדתי באפשרות השנייה. היא יצאה עם הרצועה של הכלב.
"אגב, קוראים לי גרייס."
"אני גארי. נעים מאוד."
"צפיתי בך בשבועות האחרונים. אתה נראה לי אמין, לא כמו הטיפוסים המפוקפקים שתמיד נכנסים לגור כאן."
חיברתי את הרצועה לקולר של לאסו וליטפתי אותו קצת. היה לו ריח של ערמונים קלויים עם נגיעה של חומץ. לא בלתי נעים, אבל לא הייתי עושה ממנו בושם. לרגע דמיינתי שאני מלטף את הפרווה שלו עם מהדורה קטנה של הברית החדשה. זה העשיר את הרגע. אחרי שירדתי במעלית ויצאתי מהבניין, שמעתי את גרייס צועקת מהקומה השלישית:
"אל תמשוך ברצועה. הוא קצת מקרטע, כמוני. תן לו ללכת בקצב שלו. נתראה בעוד עשר דקות."
היא צדקה. לאסו הלך לאט ובלי התלהבות. פה ושם הוא רחרח משהו, אבל היתה לי הרגשה שהוא ישמח כשהטיול ייגמר. הוא אפילו פיהק כמה פעמים, וחשבתי שזה חריג אצל כלב בטיול. אבל כשהגענו למגרש המשחקים, ההתנהגות שלו השתנתה. הוא נבח פעמיים שלוש ומשך ברצועה, כאילו התחנן שארפה ממנה. שחררתי אותו והוא רץ מיד לחלקת העשב שהנדנדה הידועה לשמצה עמדה בה פעם וחרבן. לא היו לי שקיות, וראיתי גבר זקן נועץ בי מבט מאחד החלונות בקומת הקרקע. חששתי למוניטין שלי, ולכן ניגשתי לנקודה שלאסו חרבן בה, הפניתי את הגב לפנסיונר הסקרן והעמדתי פנים שאני מיישר שקית, מרים את הקקי לתוכה ומכניס אותה לכיס. אחר כך המשכתי בכיוון החנות, בתקווה ששמי הטוב לא הוכתם.
כשחזרנו, גרייס עדיין ישבה מחוץ לדירה. היא הציבה שם שולחן עגול קטנטן ממתכת וכיסא עץ. היא הציצה בשעון בהפגנתיות.
"שלוש עשרה דקות," אמרה במקום לברך אותי לשלום. "אמרת לא יותר מעשר. אולי אתה בכל זאת לא אמין."
"מצטער. הכלב עיכב אותי קצת."
"כן, הוא בטלן גדול. איבד את כל המרץ."
"הוא דווקא היה נמרץ מאוד כשהגענו למגרש המשחקים."
"כן, כשיש לו קקי הוא מתמלא באנרגיה. לפעמים אני חושבת שזאת ההנאה היחידה שלו בחיים. כמוני. אז תצטרף אלי ונאכל את הפאי?"
ככלל, אני אוהב לאכול פאי לבד. בלי הסחות דעת. בלי נימוסי שולחן. רק אני והפאי שלי בהרמוניה מושלמת. אבל המבט בעיניים של גרייס רמז שהיא ממש מעוניינת בחברתי. למרות הנרגנות שלה, היא נראתה בודדה ופגיעה. גם הרגשתי שהיא עשויה לחבב אותי אתם יודעים, מטרה בפני עצמה. חוץ מזה היא ריתקה אותי.
"כן, אני אשמח, נחמד מאוד מצדך להציע. את רוצה שאחמם לך את הפאי?" שאלתי.
"לא, תודה. שמתי לב שכשמחממים פאי זול, יוצא ממנו ריח של מוות, וברור שלא השקעת בהם."
בדיעבד התברר שקיבלתי החלטה נהדרת. ישבנו ודיברנו לפחות שעתיים. היא נתנה את רוב הפאי שלה ללאסו וכל הזמן קפצה פנימה למזוג לעצמה עוד "תה". היא היתה פטפטנית גדולה. היא סיפרה על אביה המהנדס, שנסע לסיירה לאון כשהיתה בת שמונה ומעולם לא חזר, אבל מדי שנה שלח תמונה של התחת שלו לאמה ביום הנישואים שלהם. היא סיפרה שהיא עבדה "במחשבים" בשירות הבריאות הלאומי ובמשרד החינוך. למרבה הצער, בגלל "העצמות הפריכות" שלה, היא נאלצה למצוא עבודה קלה יותר במכירת מחשבים בחנות מקומית. מהעבודה הזאת פיטרו אותה אחרי שהיא שלחה את המנהל שלה "להזדיין עם כלב על הירח". היא הצליחה איכשהו לקבל קצבת נכות וטענה שמעולם לא היתה מאושרת יותר. בינתיים היא מלטשת את כישורי המחשבים שלה באינטרנט, והיא הודתה שהיא אוהבת לשתות בסוף היום, כשהיא גומרת לחשוב. היא לא הפסיקה לדבר כמעט לרגע והצחיקה אותי יותר ממה שציפיתי.
בכל מקרה התחברנו, ובכל שבת, אם לא הייתי עסוק, הייתי קופץ לדירה שלה ומבלה בחברתה כמה שעות.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
