בחקירתו סיפר אחד ממחבלי הנוח'בה הארורים שאחת הפקודות שקיבלו הייתה לדרוך על ראשים של יהודים.
"ברור, 'ריז'לו תחת אל אלסרמייה', כלומר, הרגל שלו, של המוסלמי, דורכת על העורף של היהודי", אומר הסופר אלי עמיר, שזוכר היטב את טבח הפרהוד. "גם אז זו הייתה הפקודה. הייתי ילד בן ארבע, ואני זוכר כל פרט ופרט ממה שקרה בעירק ב־1 ביוני 1941. אני זוכר איך כל השכונה היהודית שבה גרנו בבגדד פתאום התמלאה במוסלמים פורעים שפשטו על הרחובות והבתים, רוצחים ובוזזים, איך החצרות וחדרי השינה שלנו התמלאו ברגליהם הגסות. לא אשכח לעולם את הצעקות אללהו אכבר, איך שרפו לנו את הבתים ועלינו לגגות, ואנחנו בורחים מגג לגג, והם אחרינו, תופסים נשים וגברים וילדים, מכים, אונסים, מתעללים, רוצחים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פרעות הפרהוד פרצו בערב חג השבועות תש"א ונמשכו יומיים, אבל הותירו בכל מי שחווה אותן טראומה לכל החיים, אומר עמיר, מבכירי הסופרים בישראל, שאת קורות חייו השזורים בדברי ימי המדינה מערש הקמתה, הוא מיטיב ומתאר בספריו האוטוביוגרפיים, מ"תרנגול כפרות" ועד "נער האופניים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
נוכח אירועי הטבח של 7 באוקטובר, כמו רבים מבני דורו ומבוגרים ממנו שזוכרים את חג השבועות המר בארץ התמרים, חזר עמיר, בן 86, להיות פואד אליאס נאסח חלאסצ'י, הילד היהודי בן הארבע בבגדד שאימת המוסלמים שונאי היהודים שוטפת את עירו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והכול בגלל השליט המוסלמי חאג' אמין אל־חוסייני, "יימח שמו וזכרו, שהיה שונא יהודים ידוע ואובססיבי לחיסולם, ונפגש עם היטלר כדי לזרז את הפתרון הסופי", מזכיר עמיר ומוסיף: "שנאת היהודים נובעת מקנאה, שקיימת גם כיום ומתודלקת על ידי אנשי הדת והמטיפים".
עוד נחזור לקנאה הזו ולשורשיה, אבל בינתיים אנחנו עדיין שם, ברחובות הקהילה היהודית המדממת בבגדד, עם הילד שזוכר הכול.
"גם היום, הרבה שנים אחרי, אני הילד פואד שהולך בסמטאות שכונת היהודים בבגדד, תמיד עם הרגשה שבעורפי נושף איזה מוסלמי שכל רגע יכול להכניס לי שברייה בגב. כשעוברים חוויה כזו של טבח כמו בפרהוד, כמו בבארי ובכפר עזה, אתה לא שוכח אותו, גם אם היית בן ארבע", עמיר משחזר בקולו הצלול והגאה, ואני כמובן תוהה מה על אלפי הילדים הישראלים של העוטף שהיו בשבי והיו עדים לזוועות, חלקם בערך בגילו של עמיר אז.
"יכול להיות שהייתי בן ארבע בוגר", הוא מנסה להרגיע, "אבל זו לחלוטין טראומה שנשאתי עימי. כשהגעתי ארצה אחרי זמן מה, ממש הרגשתי איך אני מנער את הכתפיים ואין מוסלמי מאחוריי שנושף בעורפי".
משנת 1941 גם לעירק מגיעות השמועות על השמדת העם היהודי באירופה בידי גרמניה הנאצית, והדבר משפיע מאוד על יחס המוסלמים ליהודים, רק בהבדל אחד – "אז היינו נפוצים לכל רוח, ולא הייתה לנו מדינה ריבונית ולא היה לנו צבא", עמיר אומר ושתיקתו מפתיעה וארוכה. "אבל עכשיו יש לנו צבא, ומדינה שצריך לשמור עליה", אומר מי שבנעוריו עבר אל קיבוץ משמר העמק של השומר הצעיר, ורגבי אדמת העמק הם ששירטטו את תלמי נפשו הישראלית.
אני מספרת לעמיר על עדותו המצמררת בכנסת של איש זק"א בעקבות השבת השחורה, שאותה חתם בזעקה: "מה יש להם, למוסלמים, למה הם רוצים להרוג אותנו כל הזמן?" והוא מיד מזדהה: "באופן היסטורי, המוסלמים לא מצליחים להבין איך היהודים, שהיו תחת סוליות הנעליים המוסלמיות במדינות ערב, הצליחו לנצח במלחמות ב־48, וב־67, וב־73, ועוד מעט 80 שנה יש להם מדינה שהיא החזקה במזרח התיכון. זה מטריף את דעתם. וקנאה אוכלת את הלב ולא נותנת מנוח. בעיניי, זה עלבון עמוק ששנים קשה למוסלמים לשאת. כבר בנאומים של נאצר, נשיא מצרים, אפשר היה להרגיש את העלבון הצורב הזה".
שלא יבטלו לנו את השלום עם מצרים בשם העלבונות של נאצר.
"לא יבטלו. למצרים יש אינטרס חזק לשמור על השלום עם ישראל והם לא רוצים להכניס את הידיים והרגליים שלהם ללהבות של המזרח התיכון. עובדה שגם סאדאת בסופו של דבר עשה שלום עם ישראל. כמובן שלשולחן הדיונים הוא בא, לתפיסתו, כמנצח מלחמת יום הכיפורים, אבל בסדר, הם מוכרחים לשמור על הכבוד הלאומי שלהם ועל הבכורה בעולם הערבי. אבל הקנאה של המוסלמים בעם ישראל ובהישגים של מדינת ישראל היא נקודה קריטית ביחס שלהם אלינו".
יש קנאה אישית. אבל איך אפשר לקנא באופן קולקטיבי?
"היהודים נתנו למוסלמים לאורך השנים מספיק סיבות לקנא בהם. ההכרזה שאנחנו העם הנבחר על אללה, ההגדרה שלנו כעם שהוא 'אהל אל כיתאב', בעלי הספר. המוסלמים יודעים שהתנ"ך קדם גם לקוראן וגם לברית החדשה, וגם זה גורם לשנאה ולקנאה אדירה".
גדלת בתחושה שאתה "נבחר"?
"כן. גידלו אותי בידיעה שאני עליון על המוסלמים, שאללה שלנו היה הראשון, שאנחנו מוכשרים יותר מהם, ולכן מצבנו הכלכלי היה טוב יותר. ואכן יהודים החזיקו את המסחר ואת הבנקאות, את תחומי הכספים ואת המקצועות החופשיים כמו עורכי דין, רופאים, מרצים באוניברסיטאות. וכדי לנמק את ההצלחות הללו, מתגייסים ראשי הדת המוסלמית, השייחים והמטיפים במסגדים, שאומרים שהיהודים בעצם סטו מדרכו של אללה. והתוצאה היא גם ההתפרצות הפרעות ב־1941".
אבל לעמיר חשוב להדגיש שהוא זוכר גם מוסלמים אחרים, כאלה שהגנו על היהודים, כמו למשל שכנתם ברובע המעורב של מוסלמים ויהודים, וחברתה הטובה של אמו. "קראו לה חירייה, חי'ר בערבית זו ברכה, ובכל פעם שאמי הייתה צריכה לצאת לסידורים היא השאירה אותי אצלה שתניק אותי. בבגרותי, לעיתים נדירות, כשהתחצפתי, הייתה אמא אומרת: 'זה הדם של חירייה'", צוחק עמיר ומספר שחירייה הגנה על משפחת חלאסצ'י ואמרה "'אל יהוד ג'אר אל עמר', היהודים הם שכנים לכל החיים, אסור לכם לפשוט על בתיהם ולרצוח אותם".
מה שלא קרה בעוטף.
"מה שלא קרה בעוטף וגם לא קרה בעירק. עם לא שוכח דברים טראומטיים כאלה שקורים לו, והם מגבשים את תפיסת עולמו ועוברים מדור לדור. כמו שכל עירקי בגילים המבוגרים מדבר היום על הפרהוד, ואומר שהטבח בעוטף מזכיר לו את מה שקרה לפני 80 שנה, ככה נדבר בעתיד על הטבח בעוטף", אומר עמיר, ומוסיף: "אבל צריך לזכור שהפרהוד היה גם זרז להופעת התנועה הציונית בעירק ולעלייתנו לארץ. בלי הפרהוד זה לא היה קורה".
והקמנו מדינה שהפקירה אותנו. האזרחים תיפקדו במקומה.
"האזרחים באמת היו תחליף, וגיבו את הכשל של המוסדות הרסמיים של המדינה. זו תופעה בריאה שמוכיחה שהישראלים נטועים עמוק במדינה הזו ויודעים שהם צריכים להגן על כל מטר אדמה בה מכל פורע או מתנכל. זה משרה תקווה להמשך הקיום שלנו כאן, כי האויבים מבחוץ והפרעות לא יסתיימו, ואין אשליה לאף אחד שמה שהיה בעוטף לא יכול חס וחלילה לקרות שוב. בעיני הערבים, אדמת ארץ ישראל היא שלהם ואנחנו גזלנו אותה מהם בעורמה ובמלחמה בעזרת האימפריאליזם".
ואפילו נוכח זה אנחנו לא מאוחדים.
"פירוד של עם הוא תלוי הנהגה, והנהגה אפשר וצריך להחליף. לפני מבצע קדש ובששת הימים וביום הכיפורים לא היו מצוקות בעם? אבל היה בן־גוריון, היה אשכול, שידעו לאחד אותנו סביב מטרת הקיום שלנו פה. 'אנחנו נחיה על חרבנו', אמר משה דיין בשנת 1956 על קברו של רועי רוטברג שנרצח בקיבוץ נחל עוז על ידי פלסטינים, והוסיף: 'והיה והחרב תישמט מידינו וקמו לכלותנו'. כבן נהלל, בן העמק, דיין ידע על מה הוא מדבר והכיר את האויב האכזר השונא ושואף הנקם שגם היום לא רוצה אותנו כאן".
זה לא מעודד.
"עזה היא בעיה קשה ותמשיך להיות כזו. רבין אמר באחת ההתבטאויות הספונטניות שלו שהלוואי שעזה הייתה טובעת בים. אויבינו רואים בנו כובשים שהשתלטו על אדמותיהם ושצריך לסלק מכאן. זו כל התורה כולה על רגל אחת, 'על חרבך תחיה'. ומזלנו שיש גם ערבים אחרים. רבים מערביי ישראל הם לא עזתים. הם מכירים בנוחות שבחיים במדינת ישראל, שירותי בריאות טובים, רווחה סוציאלית, ביטחון אישי וחופש ביטוי, איפה הם ימצאו את כל אלה במדינות ערב?"
עמיר, שעמדותיו המדיניות היו ונשארו שמאל מתון ושגם היום מוכן לוויתור על שטחים תמורת שלום, אמר בריאיון לפני כעשור, שתמורת שלום הוא מוכן לשבת לשולחן הדיונים גם עם חמאס.
היום אתה חוזר בך מאמירה כזו?
"אני לעולם לא אסלח לחמאס על הטבח הנוראי שעשו בנו, אבל אמרתי בעבר ואני אומר גם היום: אני מוכן לשבת לשיחות עם כל מי שמוכן לחיות איתי בשלום, כולל חמאס. זה היה האויב של אבא וסבא שלי בעירק, וזה האויב שלי כאן, ואיתו אני צריך לחיות. ולכן אם חמאס יבוא ויגיד 'אני מוכן לעשות שלום עם מדינת ישראל', והתנאים שהוא יציע יתקבלו על דעת מדינת ישראל, אז כן, אני בעד לשבת גם עם חמאס. אנחנו לא בוחרים את האויבים שלנו. אחרי נאצר, מגדולי שונאיה ומחרפי נפשה של מדינתנו, בא סאדאת שהיה אויב נחרץ וקשה ורצה שלום ועשינו איתו שלום. עם גדולי האויבים עושים שלום".
הטבח יגיע לספרים שלך בעתיד?
"אני לא יודע. טראומות כאלה צריכים לעכל. לקח לי זמן לכתוב על הפרהוד ב'מפריח היונים', כי בשביל לכתוב על בגדד היה עליי לגדול, להפוך להיות הורה ולדעת על בשרי את חשיבות היותי אב לילדים. ועובדה, הספר הראשון שלי, 'תרנגול כפרות', עסק בכלל בחיי בקיבוץ משמר העמק".
ואל הקיבוץ הוא חוזר עכשיו, כאשר הוא מוליך במחשבותיו את מה שעברו ועוברים בארי, כפר עזה, ניר עוז וקיבוצים נוספים בעוטף. "הקיבוץ היה החוויה הכי מרכזית בחיי בארץ משנת 1950. אני הרי בגדדי, מה לי ולאדמה, והנה בקיבוץ חפנתי אדמה ונשמתי אותה כאילו הייתה מאהבת, אישה אהובה. עבדתי באדמה, הייתי פלח, טרקטוריסט, חרשתי, זרעתי, הבנתי את מעגל החיים, את חוזקה של חברה שיש בה ערבות הדדית. הקיבוץ הוא התגשמות הטוב שבתורות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות. אדם שחי בקיבוץ יש לו תחושת ביטחון אם יחלה או ייחלש או יהיה נזקק".
וזה מה שיגרום לחלק מתושבי העוטף לחזור הביתה?
"כן. אנחנו אנשי אדמה ויש חשיבות גדולה לכך שנעבוד את האדמות שלנו, שיהיו לנו קרקעות משלנו ושנפתח חקלאות ונגן עליה".
אבל את האוטופיה הזו נצליח להשיג, אומר עמיר, רק כאשר נשכיל לעשות תיקונים במשטר שלנו. "לא צריך ממשלה כל כך גדולה, שמונה שרים מספיקים כדי לנהל את המדינה. ומה שהם עושים עם התקציב זה פשע. באיזו זכות הממשלה הזו גונבת את הקופה הציבורית, מה זה לשרה סטרוק יש תקציב משלה?" הוא מזדעק. "העברת התקציב הנוכחי זו השחתה של השלטון".
דיברת על אדמה, וסטרוק היא שרת ההתיישבות.
"איפה היא התיישבה?" קולו שוב רועם, "איזה יישוב היא הקימה? אלה כספים שנועדו להחזיק את הקואליציה. זה שוחד לכל דבר. לבן־גוריון, לשרת, לאשכול, לא היו כספים קואליציוניים, זה דבר נוראי שצריך לחסל מהיסוד. ואני מודיע לך שאם יבוא ראש ממשלה בעל מצפון ויושרה, שיטפל באומץ בדברים הללו, הוא יזכה לתמיכת העם. לא צריך להיות גאון הדור בשביל להיות ראש ממשלה טוב".
גדי איזנקוט אמר על קבר בנו גל שנפל בקרבות בעזה ש"צריך לחזור לנהל את המדינה על בסיס הערכים שעליהם היא קמה".
"גדי איזנקוט הוא ציוני אמיתי, מלח הארץ וכל הכבוד לו. אני רוצה מדינה שמתנהלת על בסיס הערכים שראיתי בקיבוץ משמר העמק, שם יצקתי מים על ידיהם של האבות המייסדים וזו זכות ענקית. אלה הערכים שאנחנו צריכים להנחיל לילדים שלנו".
גם לילדים פריווילגים שמקבלים דרכון דיפלומטי?
"לביבי יש זכויות רבות, אבל בשנים האחרונות הוא מפשל, הוא כבר לא דוגמה ולא מופת לשום דבר, ובוודאי לא משפחתו ולא בנו שחי פעם בארץ ופעם בחו"ל ונותן לנו עצות. ביבי כיהן לזמן ממושך וזה לא מוביל לטוב. הגיע הזמן שיבוא במקומו מישהו אחר".
