בשבוע שעבר גילתה אשת התקשורת לוסי אהריש שהיא פרסונה נון גראטה בארצה. כלומר, שהשתתפותה בערב תיקון שבועות במגידו, אי שם בחיים הקודמים שלנו טרום 7 באוקטובר, לא מקובלת על האגף לתרבות יהודית בממשלת ישראל, פוסט 7 באוקטובר. "הרציתי על החיים שלי, לא באתי לשאת דברי תורה", היא רותחת, "היה ערב מרומם נפש ורוח, כיאה לשבועות. קאט לינואר 2024, אני יוצאת מהמקלחת והטלפון שלי מפוצץ בהודעות מאנשים שכותבים לי, בעקבות הפרסום של ישראל מושקוביץ ב-ynet, 'מה זה החרא הזה?'".
מה זה, באמת?
"האגף לתרבות יהודית לא נותנים את הכסף, שאני כבר קיבלתי, למועצה אזורית מגידו כי 'הנ"ל הינה סמל לנישואי תערובת ועל כן אינה יכולה לדבר בערב של תרבות יהודית'. אז צחי (הלוי, בעלה של אהריש ואבי בנה, ר"א) אמר לי: 'אם תרבות יהודית זו גזענות, בריונות, אפליה ולשנוא את האנשים סביבך ‑ אז נכון, צודקים, את לא מייצגת את זה'. אני פשוט מנסה להבין עכשיו מה התרבות היהודית שהם מחפשים לייצג.
עוד כתבות +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"את גם אומרת לעצמך, לא למדנו כלום. מישהו בכלל שאל את עצמו מאיפה מגיע המושג הזה 'נישואי תערובת', שאדון ראש אגף תרבות יהודית במשרד החינוך מרשה לעצמו להשתמש בו? ואני גם מקבלת בעקבות זה שצף הודעות: 'מתבוללת', 'בחיים לא תהיי שייכת לעם הזה', 'את לא חלק מאיתנו'. ב־7 באוקטובר זה נחמד להסביר בארגונים של Stand With Israel - תראו, אנחנו מדינה דמוקרטית, יש לנו את העיתונאית המוסלמית שנשואה לשחקן וחייל יהודי, תראו כמה אנחנו פתוחים ומקבלים. ואז משרד החינוך בגזענות ממוסדת אומר לי, מי את? את בכלל לא יכולה לדבר על יהדות, את לא חלק מהדבר הזה. מה הצביעות הזאת?".
שמעי, זה נורא מעליב.
"ברור, אני נעלבת. אם לא איעלב כנראה שהרמתי ידיים. כשיוצא מכתב כזה, עם לוגו של משרד החינוך במדינת ישראל של אחרי 7 באוקטובר, לא רק שאת נעלבת, את גם קמה על הרגליים האחוריות. הפעם זה לא יעבור להם בשתיקה. הילד שלי לא ילמד במערכת חינוך שבה אומרים לו 'אתה לא שייך'. לא יקרה. אם אני צריכה להילחם במערכת, אני אלחם בה עד חורמה. הבחירות שלי לא משפיעות על אנשים, אני לא נערת פוסטר של התבוללות, לא פותחת פה בקמפיין של 'יאללה, בואו נתבולל יחד'. אני מספרת את הסיפור האישי שלי על חיים משותפים, על איך אפשר לחיות ביחד. רציתי לשלוח הודעה לשר החינוך, יואב קיש, לכתוב לו, פעם טרחתם להסתיר את זה קצת, עכשיו זה ככה, בפנים? אתם לא מתביישים בגזענות שלכם?'"
למה לא שלחת?
"כי זה היה נופל על אוזניים ערלות. כי אני חושבת שאנשים באמת לא מתביישים בגזענות שלהם, אנחנו בנקודה הזאת. לא בגזענות, לא באלימות, לא בבריונות. לא חשבתי שבגיל 43 אמשיך להתמודד עם זה. אבל אז אני מקבלת חיבוק משרית זוסמן, אמו של רס"ל בן זוסמן, שנפל בעזה, שהזמינה אותי אליהם. ישבתי שם עם אנשים שאולי לא רואים עין בעין את החיים כפי שאני רואה אותם, אבל דיברנו, כאבתי את הכאב של המשפחה הזאת, שהילד שלהם השאיר אחריו צוואה - לשמוח, לעשות טוב. ההורים המדהימים האלה הביאו אישה ערבייה מוסלמית לדבר בשלושים של הבן שלהם. הקהל היה כולו מורכב מאנשי הציונות הדתית. אז את יודעת מה? אני אומנם לא שרה את 'התקווה', אבל עוד לא אבדה תקוותי".
גם בעידן הנוכחי, שבו קיבלנו רמז עבה מאוד לכך שכולנו כאן רקמה אנושית אחת, מגיע הרגע שבו אשת התקשורת הערבייה צריכה להוכיח לנו שהיא חלק מהמקום, מהישראליות הזאת, שגורמים חשוכים בממשלה מנסים להגדיר מעל הראש שלה, שלנו. אבל מספיק להתבונן באדם אהריש־הלוי, בנם המשותף של לוסי וצחי, אוטוטו בן שלוש, כדי להבין שהדיון הזה עקר. הוא מזמין אותי לצייר איתו בעברית, מציע לי את הצבע הוורוד באנגלית, וסוחט מאמא גלידה בערבית. אלוף העולם בהרכבת מגדלים ממגנטים, מייד אין איזראל.
הוא עדיין לא מבין את זה, אבל באותה שבת שחורה שני הוריו היו גיבורים. "בשש וחצי בבוקר אנחנו עם אדם במיטה ואני שומעת אזעקה. אני אומרת לצחי, 'קום, קח אותו'", היא משחזרת; "אנחנו נכנסים יחד לממ"ד, שומעים יירוטים ולא מבינים, ואנשים שולחים בחמ"ל של חדשות 13 'מה קורה?' ואז אלמוג בוקר כותב בקבוצה, 'יש חדירת מחבלים' ושולח את הווידיאו של הטויוטות והמחבלים עם הנשקים השלופים בשדרות ובאופקים. ואני צופה בווידיאו של חייל שמכניסים אותו לעזה ומתחילה לבכות, אני אומרת לצחי, 'אמא שלו עכשיו רואה את זה!' וצחי אומר לי, 'לוסי, אני מבקש ממך להפסיק לצפות בזה'. והוא עולה על מדים, אומר לי, 'מאמי, אני צריך לצאת'. אני אומרת לו, 'לאן? אני לבד עם הילד'. ואמא שלי מתקשרת ואני אומרת לה, 'אמא, אני מפחדת פחד מוות, צחי לא יצא לסתם אימון'. ושתינו בוכות בטלפון, ואז אדם בא אליי ואומר לי, 'אמא, אל תבכי, יהיה בסדר, עוד מעט זה יעבור'. ואני מסתכלת עליו ומבינה שאנחנו באמצע מלחמה".
בעוד הלוי הצטרף ליחידת יהל"ם ומשלב מילואים עם יחידת המתנדבים של יוצאי שמשון ודובדבן כדי להגן על הבית, אהריש, מגישת "שיחת היום" בחדשות 13, מצאה עצמה נכנסת לוואקום שהשאירה המדינה. "ב־12:30 אני מתחילה לקבל סמסים: 'תעזרו לנו. אנשים תקועים בבארי ובנתיב העשרה, מנסים ליצור קשר עם הצבא ולא מצליחים'. בשעה 15:36 מגיעה הודעה מחברה: 'יפנה אלייך רן, שחבר שלו מתקשר איתו מקיבוץ כפר עזה כשהמחבלים על הדלת שלהם עם מקדחות, 12 אנשים בממ"ד ללא חמצן, נתתי להם את הטלפון שלך'. דקה אחר כך אני בהודעות עם רן, שכותב לי, 'חברים שלי נצורים בממ"ד ונלחמים כבר כמה שעות כי מנסים לפרוץ אותו, הם בלי מזון, מים וחשמל, עם ילדים קטנים, אני מתחנן לחילוץ', ושולח מיקום".
איך אפשר לתפעל אירוע כזה מדירה בתל אביב?
"סימסתי לכל מי שעלה לי בראש, שלחתי מיקומים, שמישהו רק יבוא ויעזור להם. כשהבנתי שאין צבא, אין משטרה, אין כלום, סימסתי לצחי. צחי אמר לי לדבר עם חבר שלו, צבר, שנמצא בדרך לדרום. אני יודעת מה הדנ"א שנמצא אצלי בבית, מי זה צחי ומי החברים שלו, אז אני יודעת שהם יגיעו לשם. אני יוצרת קשר עם צבר, והוא כותב שהוא מחלץ אנשים ולא מצליח להגיע אליהם. סימסתי לחבר אחר בצוות, ומתברר שהוא בכלל באירוע של משפחת עידן, שממנה נחטף האבא, צחי. אני מסמסת ליאיר גולן, הוא לא עונה לי. ואני כל הזמן כותבת ומתקשרת לצבר, שב־19:50 כותב לי, 'אני בכפר עזה, הילדים של סמדר ורועי עידן ז"ל בידיים שלי'. אני זורקת את הטלפון בבית ופורצת בבכי. זה היה אחרי שהוא הציל את הבן והבת שהסתתרו בארון, אחרי שהוריהם נרצחו. הוא מוציא אותם, ודרך המיקום הזה, הם מגיעים לעוד שבע משפחות. ואני מתפרקת בבית, ואז אדם בא ושואל, 'אמא, למה את בוכה?' ואחותי, ששמרה עליו אצלי בשעות האלה, אומרת לו, 'אמא הצליחה להציל אנשים'".
קולה של אהריש נסדק. היא מתפרקת בבכי. האירועים האלה, המתגלגלים, לא מניחים לה. "רק אז התפניתי להבין איפה צחי. התקשרתי ואמרתי לו, 'מאמי, רק תגיד לי שאתה בסדר'. לקח לי הרבה זמן לעכל את זה. בימים שלאחר מכן כבר ביקשתי עזרה בהשגת אפודים קרמיים, בשינוע, הרמתי טלפונים לבעלי מלונות שאני מכירה כי התחילו לפנות אנשים, משהו הזוי. פתחתי פה חמ"ל. בכל פעם שעזבתי את הטלפון לחמש דקות, חזרתי ל־20 הודעות. ביום השלישי למלחמה אחותי בדיוק יצאה עם אדם מהבית ואני עליתי לשיחת זום שעשו לנו בחדשות 13 עם פסיכיאטר, ואז היא אומרת לי, 'אני מבקשת ממך שתניחי את הטלפון לשעה ותיתני לילד שלך את תשומת הלב שהוא צריך לקבל'. היא אומרת את המשפט הזה, יוצאת, ואני קורסת פה בבית".
למה?
(בוכה): "כי הילד שלי מבקש ממני לבנות איתו לגו, ואני לא יכולה, הילד שלי מבקש ממני לדבר ואני לא מסוגלת. אני על אוטומט חותכת לו פירות, אבל אני לא איתו, וכשדיברתי עם הפסיכיאטר אמרתי לו, 'אני מרגישה שאני חרא אמא', והוא אמר לי, 'את לא חרא אמא, את פשוט מתעדפת דברים אחרים כרגע ויודעת שהוא במקום הבטוח שלו, ושאת נמצאת איתו'".
זה מדהים שגם כשאישה מצילה חיים, עדיין מציקים לה רגשות האשמה האימהיים.
"כן, וכשאחותי חזרה הביתה אמרתי לה, 'אני יודעת שזה בא ממקום טוב, אבל ריסקת אותי עם המשפט הזה'. זה לא שאני לא רוצה להיות עם הילד שלי, זה שקורה כאן משהו הרבה יותר גדול מאיתנו. את רואה את קצב ההרוגים ושומעת את סיפורי הזוועה, לאנשים נשרפו החיים, ואת אומרת, אלוהים, איפה אני מחביאה את הילד הזה אם נכנסים לי מחבלים הביתה? אלה לא מחשבות שחשבת שתחשבי אי פעם".
ביום הרביעי למלחמה אהריש כבר חזרה לאולפנים. "כל יום יש סיפור על עוד חטוף ועוד משפחה שנרצחו לה אבא ואמא, ואת מוצאת את עצמך בעמדת הפסיכולוגית בכלל", היא משחזרת; "הרגשתי שאני פשוט צריכה לשתוק ולבכות ולכעוס איתם, כי אין מי שיבכה ויכעס ויבין אותם. אין. וההרגשה הזאת שהולכת איתי מ־7 באוקטובר היא שהתייתמנו כמדינה. את מנסה לקבל תשובות בימים הראשונים ולא מקבלת. את רואה את ההתעלות של אנשים שמבינים שאנחנו חייבים להתלכד ולעזור האחד לשני, ואת אומרת, כן, אנחנו הרבה יותר גדולים מהמנהיגים שלנו.
"אנשים הפכו פליטים בארץ שלהם. אני פגשתי את פליטי סוריה בבית ספר שישראלים הקימו למענם ביוון, עשיתי שם סרט ואז התנדבתי שם עשרה ימים. הייתי חותכת לילדים תפוח, זורקת את הליבה לפח ורואה ילד בא בשקט ואוסף את הליבות, וזה לא נתן לי מנוח. אמרתי, מה, זה מה שיהיה איתנו בסוף? הילדים שלנו יאספו ליבות של תפוחים כדי לקחת אותן הביתה לאכול?".
כל הזמן מדברים על שבירת הקונספציה, התפכחות. זה עשה לך משהו כערבייה מוסלמית?
"נורא כעסתי בימים הראשונים. עזבי שאנשים ישר אמרו, 'העם שלך', 'האחים שלך', 'הדודים שלך'. כתבו לי גם, 'למה לא העלית סטורי באינסטגרם?' 'למה את לא מגנה מה שהיה?'. אני בבית לבד עם ילד ובעל במילואים, ואנשים באים בתלונות. איך יש לכם ראש לסטורי? אתה לא מבין עדיין כלום, הלב יוצא מדאגה לאנשים סביבך, למי יש זמן להעלות סטורי?".
הרגשת שמחפשים אותך?
"כן. כשצחי בא הביתה במדים וישב עם אדם, העליתי סטורי שלהם וכתבתי, 'זה למה אני לא מעלה סטורי. כי האבא של הילד שלי יוצא להגן על הבית הזה, ואין לי זמן להתעסק בחרא שלכם'. בתור ערבייה את יודעת שאת תתויגי בכל מקרה. חמאס לא דפק רק את העזתים, הוא דפק גם את הערבים בישראל. הכעס שלי כלפי הארגון המטונף הזה הוא לא רק על הזוועות שהוא חולל ב־7 באוקטובר. הכעס הגדול שלי הוא גם על זה שב־7 באוקטובר הרגשתי שאין בי חמלה לצד השני. על שחמאס לקח ממני את האפשרות לחמול. את היכולת להגיד 'לא כולם ככה'.
"ב־7 באוקטובר לא הייתי מוכנה לראות פריים אחד מעזה. לא רציתי, לא הייתי מעוניינת. החיות האלה, תתי־האדם האלה, רצחו בי את החמלה. במשך ימים שלמים אמרתי, לא אכפת לי מה קורה שם, מה שמעניין אותי כרגע זה שהמשפחה שלי ושהחברים שלי יהיו בטוב, שצחי יחזור בשלום. בחודש האחרון חזרתי לראות תמונות מעזה כי אמרתי לעצמי, אני לא כמוהם. אני בחיים לא אסלח לארגון הזה, לאנשים האלה שטבחו, שאנסו, ששרפו, שריסקו פה משפחות, אבל אני חוזרת לראות מה קורה שם, כי אני לא כמוהם. כי ממני לא ייקחו את החמלה ואת האנושיות, כי זה מה שחמאס רצה לעשות.
"אני מבינה אנשים שלא רוצים לראות מה קורה בעזה וזה לא מעניין אותם, אבל זו בדיוק המטרה של חמאס. זה מה שהם חיפשו. כי כשאתה מבצע מעשה טבח כזה גדול, בעוצמות כאלה נוראות, אתה יודע שהתגובה תהיה בהתאם. סינוואר וחמאס ידעו שישראל לא תראה בעיניים. הם לא סתם נכנסו לבתים של אנשים שהאמינו בשלום, הם טבחו ואנסו ורצחו אנשים שהסיעו ילדים ונשים וגברים פלסטינים לבתי חולים בישראל. זה הכי נמוך ואכזרי שיכול להיות. והם ידעו שכשהם עושים את זה הם ירסקו אצלנו את האנושיות, והאנושיות אצלנו התרסקה בצדק".
איך את מסתכלת על הצד השני היום?
"היום אני בהחלמה, אני חוזרת לעורר את רגש הרחמים אצלי, כי ביום שהאנושיות והחמלה שבי ייעלמו אבין שחמאס ניצחו לגמרי, ואני לא מוכנה להיות שם. וכן, הערבים במדינת ישראל אכלו אותה מכל כיוון. אתה לא יכול להגיד חצי מילה או לפתוח דיון, כי תתויג כבוגד, כתומך חמאס. אבל אנחנו לא כאלה. הם הכתימו דת שלמה, עם שלם. כשנפגשתי עם הבמאי תאופיק אבו־ואיל כדי לצלם סרטונים מאוד לא פשוטים בערבית עם עדי מרציאנו, אמא של התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל שנרצחה בשבי חמאס, ומעין צין, ששתי בנותיה חזרו מהשבי, הוא אמר לי משפט כל כך נכון. 'אין לי שום דבר משותף עם האנשים האלה מלבד שפה'. אבל את לא יכולה להסביר לאנשים את המורכבות הזאת, כי במשך תקופה ארוכה נצבעת בצבע מאוד ברור - את ערבייה".
אבל אנשים מפחדים.
"פחד הוא לא תירוץ לגזענות, ואני מבינה פחד. עברתי פיגוע בגיל חמש וחצי בעזה. אני יודעת מה זה שמחבל מסתכל לך בעיניים ומכניס שני בקבוקי תבערה לרכב, ואת מסתכלת לו בעיניים ורואה שהוא יודע שהוא הולך לשרוף אותך ואת המשפחה שלך ולא חושב פעמיים. האכזריות הזאת שמדברים עליה לא נולדה היום. אז אני יכולה להבין פחד של אנשים, אבל אני לא אדם שמונע מפחד, כי אני חייבת לתת תקווה לעצמי ולילד שלי. בואי, אני מכלילה אוכלוסייה שלמה על מה שעשה ברוך גולדשטיין? על מה שעשו הרוצחים של משפחת דוואבשה? על מה שעשה הרוצח של ראש הממשלה רבין? על מה שעשה הרוצח של מוחמד אבו־ח'דיר? לא".
אבל זה לא שהעזתים מתים עלינו.
"אף אחד לא חושב לרגע שהם אוהבים אותנו. גם לא את הערבים שחיים פה. חי בסרט ושקרן מי שאומר לך שכן. יש סרטון שבו הם רוצחים בחור ערבי שאומר להם, 'אני מירושלים' והם קוראים לו 'משת"פ'. הם לא אחים שלי, לא דודים שלי, לא אנשים שאני קרובה אליהם באיזושהי צורה. אבל אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים לספק תקווה לילדים שנולדים שם. שאנחנו יכולים להיות חלק משינוי התודעה בעזה".
אנחנו יכולים?
"אנחנו חייבים, כי אם מישהו חושב שאנחנו הולכים לקום בבוקר ושני מיליון פלסטינים ייעלמו, הוא חי בעוד קונספציה. זה לא יקרה. זו השכונה שאנחנו גרים בה, ואנחנו צריכים ללמוד לחיות בווילה בג'ונגל הזה, שהופך להיות יותר בעייתי. החינוך הוא ההתחלה והסיום של הכול. לראיה - עזה. חמאס נמצא שם בכל מקום, בבתי החולים, באוניברסיטאות, בבתי הספר, בגנים, במכולות. אז איזו תודעה הם יפתחו? כשאני שומעת שבתקציב מקצצים ממשרד החינוך, אז על מה אנחנו נלחמים פה? לא גדרות, לא סייבר, לא מטוסים - שום דבר לא יעזור למדינה הזאת אם לא נפנים שמערכת ההגנה הראשונה שלנו היא החינוך. שהערכים שלנו, המוסר שלנו, זה מה שהופך אותנו לשונים מעמים אחרים. מה קורה כשאתה לא משקיע במערכות החינוך של העם שלך? העם שלך יהיה עני, לא מפותח, הציפיות שלו והשאיפות שלו יהיו נמוכות".
ויש עוד נושא שבוער בה. "אני חושבת שאנחנו עדיין לא מעכלים את גודל הטראומה שאנחנו נמצאים בה. איך צחי אמר לי: 'אתה יוצא מעזה, יום אחרי אתה לוקח את הילד לגן, עוצר לקפה ביפו וכאילו כלום. ואז נוסע שעה וחצי ואתה בלב התופת'. ואני חוששת מאוד שבתוך שגרת המלחמה הזאת, יהיה לנו מאוד קל להתרגל ולשכוח. ואסור לנו! כי יש לנו אזרחים ואזרחיות שנמקים בשבי בעזה. שמעונים ונאנסים בשבי בעזה!
"אנשים נחטפו מהבית שלהם. החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה הופר בצורה הכי מזעזעת ומעוררת פלצות. לא נוכל להשתקם כחברה אם הם לא יחזרו הביתה. זה אומנם קרה להם, אבל יכל לקרות גם לי ולך. כולנו שבויים בעזה, עד שהם יחזרו. כולם כולל כולם. ואם זה אומר לעצור את הלחימה אז זה מה שצריך לעשות. למה? כי לחמאס אין שום בעיה להקריב את האזרחים שלו, אבל אנחנו לא הם!".
למה את לא נכנסת לפוליטיקה?
"בחיים לא, וקיבלתי הצעות מכולם. אבל יש לי תפקיד בתקשורת והוא חשוב. ואני כבר לא רק לוסי שבאה ואומרת את דעתה, יש לי גם שליחות הורית. את הילד שלי לא יצמצמו".
איזה עתיד יש פה לאדם?
"הכי קל לבוא ולהגיד, אני לא רואה כאן עתיד, יש מצב שנקום ונלך. אבל אני לא מוותרת, כי זה הבית שלו. בזמן שהרבה מאוד יהודים מחפשים את הדרכון הפורטוגלי, הגרמני, לי אין עוד אזרחות. האזרחות היחידה שניתנה לי בעולם הזה היא ממדינת ישראל. אני מפה.
"וכן, יש פה הרבה מאוד עבודה לעשות", היא ממשיכה, "כשעורכת הדין ניצנה לייטנר אומרת אצלנו באולפן, 'אין מה לעשות, מלחמה צריכה להיות מנוהלת על ידי גברים' אחרי שנשים נלחמו והצילו בכיתות כוננות עשרות אזרחים ואזרחיות, אז בא לי לתלוש שערות. הקולות האלה לא יכולים להיות הדומיננטיים יותר".
בשם חופש הביטוי צריך בכלל לשמוע אותם?
"האם לחופש הביטוי יש גבול? כן. הוא מגיע כשרומסים זכויות נשים, הוא מגיע בהסתה, בגזענות. לא כל אחד יכול להגיד מה שבא לו ואיך שבא לו. לראיה, השמאל הפרוגרסיבי בארצות־הברית. זה טרלול מוחלט כשראש האוניברסיטאות, שאחת מהן היא אפרו־אמריקאית, חוותה גזענות ואפליה על בשרה, מרשה לעצמה להגיד שרצח עם זה 'תלוי בקונטקסט'.
"זה הטרלול הפרוגרסיבי. לא כשאבא ואבא או אמא ואמא מגדלים משפחה, לא כשיושבים גבר ואישה בעמדת שמירה, זה לא טרלול פרוגרסיבי, נשמות. אנשים שלומדים איזו מילה ויאללה, רצים עליה, כשיוסיאן אומר 'דברו חומוס ולא סושי', וכולם כמו עדר אומרים 'צריכים לדבר חומוס ולא סושי'. זו גם תרבות הרשתות החברתיות השטוחה, הטיקטוק. כל פוחלץ עם מאה אלף עוקבים הפך להיות 'מעורר השראה'. 7 באוקטובר נחת עלינו בהפתעה כי כולנו היינו בהשראה".
אז מה עושים?
"מחזירים את הילדים והנוער לקרוא ספרים, ולא לחפש תשובות בטיקטוק או בוויקיפדיה. את יודעת כמה פעמים הערך שלי בוויקיפדיה השתנה מאז המלחמה? יותר ממאה פעם. העלימו את זה שהייתי בפיגוע. כתבו שאני ערבייה ישראלית שמגדירה את עצמה כפלסטינית, שיראו לי איפה הגדרתי את עצמי כפלסטינית. פעם הוויקיפדיה שלי הייתה מאוד משעממת, ובואי, בכל מקום אחר הייתי בנאדם מאוד משעמם. נון־אישו".
ומה עושים עם כל התשוקה המטורפת לשנות ולשפר?
"את מבינה למה אני אומרת לך שאני לא יכולה לחיות במקום אחר? כי המקום הזה הפך אותי לאדם הלוחם שאני".
