שלב האבל עטף את עברי לידר כבר בשעות הראשונות של 7 באוקטובר. כמו תמיד באירועים כאלה, הוא כתב מיד לחבר הקרוב ומנהל הבמה שלו, אביב ברעם מכפר עזה. אלא שאביב לא ענה. "יונתן בן זוגי העיר אותי מוקדם", נזכר לידר. "נדמה לי שלא שמענו אזעקות ברשפון. הוא אומר לי תקשיב, קורה משהו בדרום. במקרים של אזעקות, הדבר הראשון שאני עושה הוא לכתוב לאביב, שהוא הרבה מעבר למנהל במה ובקליינר בחיי. עד כמה הוא חבר טוב? הבן שלו חבר של הבן שלי, אלבי. אז פעם בכמה זמן יש טילים על ישראל והאינסטינקט שלי הוא ישר לשאול את אביב מה נשמע, איך אתם וקדימה בואו לפה, לרשפון. בשבע בבוקר באותו יום אני שולח לו הודעה דומה: 'היי מה קורה? אתם מוזמנים אלינו ברגיל".
ואין תשובה.
"לאט־לאט התחלנו להבין שאנחנו בעצם לא יכולים לשמוע ממנו. ואז מתחילים שמועות ורחשים ומבינים מה באמת קורה ומתחילות להגיע התמונות בווטסאפ. הבנו שאביב יצא לכיתת הכוננות של כפר עזה. אני חשבתי באותן שעות שהוא חטוף, כי הוא לא ענה לאף אחד ולא מצאו גופה. חלי אשתו והילדים היו סגורים בממ"ד 20 שעות, וחילצו אותם בסוף. בינתיים המחשבות רצות כל הזמן".
למשל?
"היו לי תמונות בראש שהוא חטוף וחוזר, ואז יש לו שיקום, ואנחנו צוחקים על זה. כבר פיתחתי הווי עתידי כי היה לנו ביחד באמת הווי. אביב היה בחור מדהים, עשר שנים איתי צמוד, בצוות מגובש עם הרבה מאוד הומור פנימי שלנו על כל דבר. זרמתי עם כל מיני מחשבות אופטימיות כאלה. שמעתי שהוא נורה ברגל, חשבתי אילו בדיחות נריץ על זה כשהוא יהיה מנהל במה עם רגל לא מתפקדת ונעזור לו. כבר בניתי ממש תסריט שלם בימים האלה, עד שהודיעו שמצאו את הגופה שלו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ברעם, בן 33, מרכיב את אחד מסיפורי הגבורה של המלחמה הזו. הוא לחם בעוז בכיתת הכוננות הצנועה בכפר עזה מול מחבלים חמושים היטב - והציל חיים רבים. רעייתו חלי סיפרה: "אביב קיבל את ההודעה על חדירת מחבלים, אירגנו יחד מהר את כל הציוד, הוא נעל נעליים ונבהל ששכח לשים חגורה. נישק את כולנו ואמר שהוא אוהב אותנו, כשהילד שאל לאן אבא הולך אמרנו לו שיש אנשים לא טובים בקיבוץ ושאבא הולך להילחם בהם ועוד רגע הוא חוזר. לרגע לא חשבתי שאביב הולך להתמודד עם כמות כזאת של רוע. ככל שעברו הדקות החלו להתבהר גודל האירוע וגודל האימה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ברעם נורה בדרך להציל את חבריו, תפס מחסה מאחורי עץ והמשיך להילחם. "הוא התקשר אליי וסיפר מה שראה", סיפרה רעייתו. "רצה לספר לכל הקיבוץ שהמחבלים לובשים מדי צה"ל, שלא יפתחו להם את הדלת. בעודו פצוע מחכה לחילוץ, הגיע חבר מכיתת הכוננות לחלץ אותו אבל אביב צעק שלא יתקרב. הוא הלך להזעיק כוחות ובכך אביב הציל את חייו ואת חייהם של אני לא יודעת כמה נפשות. הוא נלחם עד שלא יכול היה יותר".
קשה שלא לראות את הכאב נמתח שוב על פניו של לידר כשהוא חושב על הטרגדיה. "זה פשוט בלתי נתפס. אביב גדל אצלנו בהפקה והתפתח והשתפר. הגיע כשהיה בן 23, והפכנו לגמרי משפחה. גם מבחינה של דעה מקצועית. ההפקה שלנו מורכבת מאוד טכנית ושמה לעצמה אתגרים טכניים שעוד לא היו. אביב היה מקצוען שאיפשר את זה".
דוגמה?
"הגעתי בהופעה אחת ואמרתי שאני לא רוצה שנגנים יהיו קבועים על הבמה במקום אחד, גם לא המתופף והקלידן. שישנו את המיקום על הבמה. זה אתגר טכני מטורף כשאתה לא ביונסה, בעצם גם כשאתה כן. אביב היה כל כך מסור וכל כך פרפקציוניסט, שבזכותו יכולתי לחלום על הדברים האלה וליישם אותם. וזו הייתה האישיות שלו".
הוא שותק לרגע, מהרהר בקול. "אתה יודע, הלוויה של אביב זה לא דבר שחשבתי שאעבור יום אחד. הרגשתי שאיבדתי אח. נורא עצוב שבכל ההופעות לחיילים שאנחנו חוזרים מהן, גם עכשיו, הוא לא איתנו. הוא פשוט חסר. עשינו מופע אקוסטי לזכרו בשדה בוקר, חודש וחצי אחרי. הייתה תמונה שלו על הבמה וזו הייתה ההופעה הכי קשה שעשיתי בכל ימי חיי. חצי מההופעה לא תיפקדתי".
"ללא ספק הלכנו אחורה מבחינת היחס לקהילת הלהט"ב, אבל אז אתה רואה את הלהט"ב הקרביים, גם הבנות וגם הבנים, נלחמים ועושים דברים מדהימים, וזה יוצא דופן. אני חושב שהכוחות שרוצים לערער את הזכויות שלנו עדיין שם, וירימו את הראש בשנייה שירגישו שהם יכולים"
אבל לידר היה מאלה שהיו חייבים לצאת מהבית כדי לתפקד אחרי 7 באוקטובר. הוא מצא עצמו מופיע ללא הפסקה, לחיילים, משפחות של חטופים, מפונים, פצועים מהטבח ומהקרבות, לוויות, אזכרות, טקסים. מעגלי אבל בלתי נגמרים. "ברגע הראשון שקראו לי להופעות, למילואים, יצאתי. נכון, אנחנו עושים משהו שלרגע קשה נפשית, אבל לחברים שלי שנלחמים קודם, לפני שנכנסנו, הרבה יותר קשה מלי, עם כל הכבוד להופעות שלנו. אז אתה פשוט נהיה קצת חייל של הסיטואציה".
תשמע, רק ממני עברו לצוות שלך עשרות בקשות להופעות הקשורות לחיילים או מפונים. זה להיות חייל בסיטואציה בלתי אפשרית.
"בסוף יש כל כך הרבה פניות, ובמלחמה באמת יש לפעמים עשרות ביום, אבל אתה טכנית לא יכול לעשות הכול, וזה מבאס כי אתה באמת רוצה להגיע לכל מקום שמבקשים. מישהו פתאום בצהריים אתמול כותב לי, 'יש פה חבורה של חיילים, הם על הגבול, קצת שפופים, מה אתה אומר?' איך תענה 'לא' על דבר כזה? אתה ישר רוצה לנסוע - ועכשיו. לפעמים זה לא אפשרי טכנית כי כבר קראו לך למקום אחר. למדנו לעבוד מהר ואחרת, לוותר הרבה לפעמים".
תגדיר ויתור.
"אני ידוע בצוות שלי בתור מישהו קפדן, אוהב שהסאונד טוב מאוד, הבמה מדויקת ועובדת כמו שצריך. זה חשוב לי כאמן, כי אז ההופעה שלמה. במלחמה מהרגע הראשון אף אחד לא שאל מה עם הגברה, במה, תאורה וכל זה. יש אוטו שמסיע? זה מה שצריך. אם לא, אנחנו נוהגים. אתה פשוט רק רוצה להגיע לשמח, לעזור, לתמוך בלי שום תנאים. זה לא דברים שחווינו קודם. הופענו במלחמה בסיטואציות הזויות שאנחנו בחיים לא מופיעים בהן. עם כל זה שאין במה ואין תאורה ולא הגברה, היו רגעים שם שאני אזכור כל החיים".
למשל?
"הגענו להופיע לפני חבורה של חיילים מול עזה המשתקפת. אתה קולט שהם במנוחה רגע מהטנקים, באמת באמצע שום מקום, רק כמה אוהלים וטנקים עומדים. צריך לארגן איכשהו את ההופעה והצוות. היו שם מאה חיילים בערך, ואנחנו מתחילים הופעה ולמרות כל העייפות והאבק הזה מסביב, נהיו פתאום אנרגיות של וואו. זה היה רגע מאוד יפה שאני לוקח. אתה כמובן זוכר גם דברים קשים, בטח את אביב. סיפרתי לא מעט לחיילים שקשה לי לשיר מבלי להתייחס לאובדן של אביב זיכרונו לברכה".
לידר מצא את עצמו קשור גם לנופלים אחרים במלחמה מבלי ידיעתו. רס"ן שגיא גולן ז"ל ובן זוגו עומר אוחנה יבדל"א, בחרו בשיר 'זכיתי לאהוב' לצעוד בדרך לחופה המתוכננת. ב־7 באוקטובר הוקפץ גולן, קצין בבית הספר ללוט"ר, לקרבות שהתחוללו בבארי. הוא נהרג שבוע לפני החתונה עם אוחנה ולמרבה הכאב לידר שר את 'זכיתי לאהוב' בלוויה שלו, במקום בחופה. אוחנה ואתי גולן, אמו של שגיא, נלחמו על זכותו של עומר להיות מוכר כאלמן צה"ל והכנסת אישרה את התיקון. בכך עשה שגיא גולן היסטוריה במותו. עומר ואתי מקווים שיוכלו להביא לו ילד. "אחרי ששגיא נפל כתבו לי לפחות עשרה אנשים שונים מכל מיני מקומות, ככה גם הבנתי שזה כל כך משמעותי", מספר לידר. "יש בזה רגע טעון, כי אתה יושב ושומע על הבחור הזה, את כל הסיפורים היפים עליו, מתבאס שלא הכרתי אותו, וגם מבין שיש לי חלק בחיים שלהם באיזשהו אופן קטן".
אולי יותר מקטן. הם בחרו שיר שלך לחופה. זה עוד מרגש עם השנים או שהתרגלת?
"עם 'זכיתי לאהוב' עשיתי דרך במלחמה הזו, שרתי אותו המון פעמים בתקופה הזו ובכל פעם יש לזה משמעות אחרת. יוצא שיום אחד אני שר אותו בחתונה של חייל וחיילת או של שתי חיילות מהממות, ויום אחרי אתה שר את השיר בלוויה. מעבר מטלטל".
בלתי אפשרי כמעט.
"לא ידעתי אם אצליח לשיר בלוויה של שגיא כי בשלוש השעות שלפני בכיתי כל הזמן. אתה מרגיש את האנשים האלה בלי להכיר אותם, עומר והמשפחה של שגיא והחברים המדהימים שלו. ואז מהצד השני אני חושב שכל מיני דברים שבנאדם כמו חבר הכנסת יצחק פינדרוס אמר".
נזכיר שפינדרוס אמר למעשה שקהילת הלהט"ב יותר מסוכנת למדינת ישראל מדאעש, חיזבאללה וחמאס. ולא התנצל.
"למה שיחזור בו? אני זוכר היטב את הציטוט. הוא הרי מאמין בזה גם עכשיו. מה אפשר לומר על דברים כאלה חוץ מזה שצריך להוקיע אנשים כמו פינדרוס מהמרכז של החברה שלנו? זו הייתה אמירה איומה כבר בזמן אמת וכל מה שקרה מאז רק הפך אותה לאיומה עוד הרבה יותר. זה מדהים שאנשים כמו שגיא ז"ל יצאו בלי לחשוב בכלל לקרב ונפלו תוך כדי שמירה על האיש הזה ועל הילדים שלו, בין השאר, ועל המדינה הזו, שבעצם מאפשרת לפינדרוס לומר את הדברים הרעים האלה".
יכול להיות שנרקמת ברית חדשה בין קהילת הלהט"ב לחברה הישראלית בעקבות המלחמה? אולי רואים אתכם יותר, איפשהו כמו את הדרוזים, עוד קבוצת מיעוט בחברה הישראלית.
"יכול להיות שמהעיסוק התקשורתי שלך אתה יותר עם היד על הדופק ואתה מרגיש את זה הכי טוב והכי מדויק וחזק. אני חושב שההרגשה הזו שלך כן קשורה למה שאנחנו עברנו ולזהות הישראלית. צפיתי בכתבה על הטנקיסטיות (חדשות 12) ואמרתי לעצמי וואו. הן גיבורות ויושבות שם בפנים של כאילו מה כבר עשינו. אז ללא ספק הלכנו אחורה מבחינת היחס לקהילת הלהט"ב, אבל אז אתה רואה את הלהט"בים הקרביים, גם הבנות וגם הבנים, נלחמים ועושים דברים מדהימים, וזה יוצא דופן".
"באחרונה התחלנו להתעסק באח לאלבי. זה יהיה פנטסטי לעשות את זה בישראל, חוויה אחרת לגמרי. אתה יכול להיות מעורב ממש, ללכת לכל בדיקה עם הפונדקאית הישראלית ולראות כל אולטרסאונד. אנחנו בתוך התהליך, ממש התחלנו אותו. חוק הפונדקאות הוא סופר־משמעותי כי הוא מעניק שוויון"
יותר רגוע אחרי המלחמה לגבי הזכויות שלכם בעתיד?
"ממש לא רגוע עדיין כי אני חושב שהכוחות שרוצים לערער את הזכויות שלנו עדיין שם, וירימו את הראש בשנייה שהם ירגישו שהם יכולים. אני מקווה שהציבור הישראלי, ולדעתי הרוב, רוצה לחיות בישראל ליברלית ומודרנית, ולא ייתן לזה לקרות. מקווה שהמלחמה תעשה אולי איזה ווייק־אפ קול למאבק בנושא. אתה יודע, בכלל מטריד אותי לחשוב על זה שאלה הדברים שצריכים לקרות במדינה כדי שיהיה ווייק־אפ קול. זה לא טוב. זה עניין של הלך רוח כללי".
כלומר?
"אם יש למשל יותר כוחות שמתחילים לדבר על נשים רק כעל משהו שאמור לעשות ילדים ולעזור לבעל, זה שם אותן במקום ספציפי ואז יש השלכות. הדברים לא לגמרי מנותקים. דיברנו בינינו קודם לפני הראיון על ההתעלמות מהתצפיתניות. עכשיו בוא נביט על מקומה של האישה בחברה הישראלית. הרי בסוף הכול קשור. שירתה של האישה למשל, קולה, אסורה לחלק, לפי ההלכה. להשמיע קול זה להיות. אם הקול שלך לא נשמע אז, הוא לא יישמע בשום מקום".
ואז באמת מדוע שלא יתעלמו מקולה של התצפיתנית.
"אלה בדיוק ההשלכות. אם אישה לא אמורה להשמיע את קולה, למה שיקשיבו להן?"
בספטמבר 2019 נולד בנו של לידר, אלבי, לאם הפונדקאית כריסטין באלבמה, בארצות־הברית. את התהליך הוא התחיל אז עוד לפני שפגש את בן זוגו היהודי־שוודי יונתן מצ'ניק, עורך דין שמתמחה בזכויות אדם. מחשבות על אבהות חד־הורית הפכו למציאות של אב בזוגיות. בעקבות החלטת בג"ץ לתיקון בחוק הפונדקאות, מגלה לידר שהוא כבר החל עם יונתן בתהליכים להבאת ילד שני לעולם, הפעם באמצעות אם פונדקאית ישראלית. "באחרונה התחלנו להתעסק באח לאלבי. בדיוק אתמול דיברתי איתו על זה, אחד על אחד, כי יונתן נסע. אלבי אמר שהוא רוצה אח או אחות. זה יהיה פנטסטי לעשות את זה בישראל, חוויה אחרת לגמרי. אתה יכול להיות מעורב ממש, ללכת לכל בדיקה עם הפונדקאית הישראלית ולראות כל אולטרסאונד. אנחנו בתוך התהליך, ממש התחלנו אותו".
גם פה היה קרב ארוך. החוק לא איפשר לכם פונדקאות.
"תודה לבג"ץ. זה היה מאבק חשוב מאוד עבורי אישית, חשוב לכולנו כמובן ואני שמח מאוד שקרה. כבוד, אגב, לניצן הורוביץ. יש לי גם סיפוק אישי מההחלטה כי זה אחד הדברים שיותר לקחתי על עצמי מתחילת חיי הבוגרים. ברגע שהפכתי למפורסם, הבנתי שהנושאים החברתיים עוד יותר חשובים לי. חוק הפונדקאות הוא סופר־משמעותי כי הוא מעניק שוויון. אנחנו עשינו ילד בארה"ב מפונדקאית. יש הרבה זוגות להט"בים שלא יכולים לעשות פונדקאות, מהמקום הכלכלי. החוק עוזר להם עכשיו להגשים את החלום. המתנגדים אמרו בעצם שאנחנו לא משפחה ולא אמורים לעשות ילדים".
עמדה נוראית.
"בסוף אדם רשאי לדעה ואני עדיין מוכן לשבת עם כל בנאדם שחושב את זה, אזמין אותו אליי הביתה, שיראה משפחה. הרבה מאוד דעות מגיעות כשאתה לא מכיר ולא יודע".
זו פעם ראשונה שלך בעצם כאבא במלחמה. תובנות?
"זה מעניין, כי מצד אחד אלבי מתנהג בסדר באזעקות, לא פוחד, וקול מצד שני, הוא כן בשלושת חודשים האלה התחיל לדבר על מוות, דבר שהוא לא עשה אף פעם קודם. בסוף, אבא של חבר שלו מת. הוא יכול פתאום לשחק באזעקה, לעשות קולות של אזעקה ולהתחבא בתוך קופסה. דברים של ילדים, אבל לא של ילדים בשוודיה".
לא הוגן לילדים שלנו.
"דיברנו על בכי של מבוגרים, אלבי פתאום הפך ערני לזה. הייתה פעם שהוא אמר ליונתן, 'לא ראיתי אותך בוכה אף פעם'. זה הפתיע אותנו כי אנחנו כן בוכים לפעמים, והוא גם ראה אותנו בוכים יותר מפעם אחת בשלושת החודשים האלה. אולי לפני זה לא ראה, אולי לא שם לב, אבל בסוף זה טוב. ההבנה שלו שאנחנו אנשים שיכולים להיות עצובים. בוא נגיד שאם לא הייתי אבא בסיטואציות האלה, יכול להיות שהייתי מתפרק עוד יותר".
כולנו אולי.
"יש משהו בזה שיש לך ילד ששומר עליך, כך שאתה חייב לתפקד ולא יכול להישאר במיטה שבוע. אתה לא יכול לשנוא את החיים, אפילו לא ליום אחד. אתה כן יכול לשנוא את החיים לשעה, אבל אחרי זה הוא כבר חוזר מהגן. אתה יודע שאם תיכנס למקום כזה, אלבי יושפע מאוד ויכולה להיות כאן אפילו טראומה קשה ממש. אז אפשר לומר שהיו לי התפרקויות עצורות, עם שליטה".
הגדרה מעניינת.
"היו לי רגעים קשים ונמוכים של עצב קיומי מאוד משמעותי. כשאתה מאבד מישהו מאוד קרוב לך בצורה כזו, כחלק מאירוע כזה, זה קשה. אני חושב הרבה על מה היה עם אביב ברגעים האחרונים. אתה מדמיין אותו, חושב מה הוא חשב כשגסס שם לבד".
תגיד, עוד יש לך כוח להילחם בתנועת השמאל Woke האמריקאית שתומכת בפלסטינים בעקבות מתקפת הטרור?
"ה־Woke מגוחך, ממש. המקום הזה כבר לא ליברלי. ניהלתי ויכוח על זה פעם עם מישהו אוסטרלי. הוא יודע שתל־אביב היא עיר ליברלית פרו־גייז, הוא יודע שעזה היא לא. אבל יש שם תזה שלא מתלבשת על המציאות שלנו בשום צורה. זו גם עצלנות אינטלקטואלית כי כל האנשים האלה לא באמת ישבו ללמוד לעומק, שמעו דעות. אין דבר כזה".
את ההופעות לחיילים הוא התחיל כבר ב־7 באוקטובר, אבל לחזור להופעות רגילות לקח לו הרבה יותר זמן מלרוב הקולגות שלו. רק עכשיו הוא מתחיל להופיע לקהל הרחב. "הרגיש לי מוזר לחזור לבמה. רציתי להרגיש רגע שבו זה נכון לי. השבוע כבר יש לנו הופעות באשקלון ובאילת ובסוף החודש בהיכל התרבות בתל־אביב (כולן סולד־אאוט - ר"ש). בשבילי היה נכון לא לחזור להופעות רגילות מהר מדי. רציתי לתת לדברים מקום לשקוע".
הפעם לקח לך יותר זמן לעומת רוב האמנים.
"הייתי במסעדה יום אחד, והמלצר דיבר איתי על שיר שאכתוב. שאלתי אותו איזה שיר זה יהיה, והוא אמר 'צריך להתקדם'. זה הכה בי איכשהו. אני מבין את הצורך, אבל יש בי צד שאומר: לא צריך להתקדם. זה לא סרטון בטיקטוק, אי־אפשר לעבור כל כך מהר. חבר שלי מת. צריכים לתת כבוד לרגעים האלה, לאנשים שמתים. הייתי אבל מדי להופיע עד היום לקהל הרחב".
אבל שימחת בכל זאת חיילים.
"בוא, אתה בוכה תוך כדי ומשתדל שאיש לא יראה. אתה בסוף עומד מול חיילים ואומר לעצמך שמחר הם חוזרים לעזה ואולי חלק מהם לא ייצאו משם. זו תהיה סיטואציה מרגשת לחזור לבמה אחרי ארבעה חודשים. זה מטעין את השירים בהמון משמעות".
ניסים תשמע, כבר יש מלחמה.
"בדיוק בשיר הזה אני כבר לא שר יותר ש'אולי האויב הוא בעצם חבר'. נגמר. המשפט הזה מת מאז המלחמה, לא יכול לשיר את המשפט הספציפי כי אני לא מרגיש ככה עכשיו, ואתה לא יכול להתחבר לשום מקום שיש לו את הדבר הזה. אפילו לא יכול להתחבר לתקווה הזו כרגע, ואתה רוצה לשמור עליה כי אתה רוצה להאמין בבני האדם. אבל כרגע אתה לא יכול".
יצא לך כבר לכתוב שירים על המלחמה?
"אני עובד על תקליט. התחלתי לכתוב הרבה קודם אבל כן, יש דברים שהתערבבו מהמלחמה. כתבתי שיר לאביב, היה מאוד קשה לכתוב ולהקליט אותו, ואני שמח שזה יצא ממני ושהוא שם והוא קיים".
יש גם סינגל חדש בדרך עם הזמר מכלוף, 'יש אות חיים'. "הוא כתב את הטקסט. כל הזמן נראה לי מאוד קשה לכתוב על מה שאנחנו עוברים בחודשים האלה. לא שמעתי את כל השירים שיצאו, אבל מרגיש שבשיר הזה שמחתי להשתתף. הרגשתי שמכלוף הצליח לזקק בכישרונו הגדול רצף מחשבות שגם אני מרגיש. הטקסט מדבר על זה שתהיה לו ילדה ואיך הוא ישתנה".
הופעת מול משפחות החטופים. אני מניח שאתה מדבר עם בני המשפחות באירועים האלה.
"שרתי בהפגנה מול משרדי הממשלה בירושלים עם משפחות החטופים, צעדתי איתן, השתתפתי במרוץ אופניים למען החטופים. בכל פעם שאני פוגש את האנשים האלה, אני חושב איזו חבורה מדהימה. נפגשתי עם אחד הילדים שחזרו מהשבי במהלך הרכיבה, והוא חמוד ונראה בסדר. אתה רואה בסך הכול ילד רוכב על אופניים, מבסוט. אבל אז אתה חושב מה הוא עבר".
אגב, עם עידן עמדי אתה בקשר? מה חשבת על מה שאמר במסיבת העיתונאים?
"הופענו כמה פעמים יחד ממש לפני המלחמה, הוא התארח בהופעות שלי ואני בשלו. זה היה רגע מפחיד כשהודיעו שנפצע קשה ומאוד שמחתי לראות שהתאושש. עידן איש מדהים, שמייצג משהו מאוד יפה וחזק בישראל. הייתה לו מסיבת עיתונאים מרשימה בעיניי, ואני מאוד מקווה לשיר איתו בקרוב. היה לנו חיבור טוב בשנתיים האחרונות".
ב־10 בפברואר הוא יחגוג 50. קריירה מרשימה, להיטי נצח, דורות שלמים שגדלו על המוזיקה שלו מאז בקע 'לאונרדו', הסינגל הראשון, אי שם באוגוסט 1997. הנסיקה הייתה מהירה ולידר הפך לכוכב ענק. מצעדים, השמעות, הופעות, קהל שגדל איתו, כל מה שצריך. 27 שנה אחרי, הוא יכול להביט אחורה בשלווה על מעמדו החשוב והיציב בתרבות הישראלית. "אין הרבה מחשבות על הגיל, אני מרגיש במקום מאוד טוב בחיי. אני אוהב את ההתבגרות, אתה נהיה יותר חכם בסוף. יותר מבין את העולם. מרגיש סופר בר מזל, ממש. בכל המובנים. בקריירה ובשנה האחרונה במיוחד נהיה מעגל חברים שאני מאושר בו. הדבר היחידי שהטריד אותי בשנה האחרונה זו המציאות הישראלית. שמע, המציאות הגדירה את חגיגות ה־50 שלי מחדש. אז כן תהיה הופעה בהיכל התרבות בתל־אביב, אבל מסיבה לא אעשה".
נזכיר שבכלל לא חשבת להיות זמר.
"חשבתי על יצירה, הפקה. אני מוזיקאי מגיל חמש. היו לי חלומות, להיות זמר לא היה אחד מהם. אבל אודי הניס מהליקון שמע אותי והחליט שהוא רוצה שאחתום בחברה. הדבר שינה את חיי לחלוטין. הייתי בן 21 בערך, מוזיקאי מקצועי, כתבתי ללהקת בת שבע, למחול בהולנד. רציתי ללמוד מוזיקה לקולנוע ב־UCLA בארה"ב, אבל להוריי לא היה כסף לזה. בכל זאת הקלטתי 19 שירים בקולי, סקיצות, כמו 'תמיד אהבה', 'מרי לנצח', 'כמה כוכב', 'יותר טוב כלום מכמעט', 'לאונרדו'. אודי התלהב, חשב שמיוחד ואחר ושונה ומגניב, אבל בהליקון לא רצו להחתים אותי ישר. אז עברנו דרך ועשיתי להם פרזנטציה, מול חבורה של נשים שהיו אז בעמדות מפתח, ובסוף החליטו להחתים אותי, ומשם הכול השתנה".
היית מהאמנים הראשונים לצאת מהארון במהלך תקשורתי.
"זה אכן היה חתיכת דבר. לא הייתי הרבה זמן בארון, וזה אחד הדברים שאני גאה שעשיתי. אני גדלתי בלי שיהיו לי דוגמאות כאלה ויודע כמה זה חשוב ועוזר. מה זה אומר הצלחה? זה לא כמה שומעים את המוזיקה או כמה כרטיסים אני מוכר. זה איזה בנאדם אני ואיפה אני יודע לתת מעצמי. העולם שם אותי בסך הכול במקום מאוד פריבילגי. אני יכול לעזור ומנסה לנצל את הזכות הזו ככל האפשר. היציאה מהארון הייתה אז באמת מהלך מז'ורי, והיו עליו דיון והתלבטות".
היית עושה דברים אחרת?
"לא. אני חושב שעשיתי את זה שם נכון, ולא היה לי ברור שזה יהיה מהלך שיעבור בהצלחה. אבל גם זה לא משנה, כי הצלחה גדולה זה להיות אמיתי קודם. לחיות בשקר זה דבר מגעיל שמצחין בסוף ונהיה לא נעים. זה יכול לעבוד לזמן קצר בלבד".
הייתה החמצה שתזכור אחרי 50 שנה?
"בזמנו הייתי האמן היחידי שסוני החתימו בניו־יורק ופרז הילטון כתב על השיר 'ג'סי' וזה התפוצץ. אבל להגיד לך שזו החמצה למשל? לא. זה היה מגניב, היה כיף, אבל חלק מההתבגרות שלך זה להבין שהעבר לא קיים וגם העתיד לא. אני במקום נורא אוהב אז קשה לי באמת להרגיש החמצה כלפי משהו".
