החלטה אחת פשוטה, כמעט יומיומית, הפרידה בין מירי מסיקה לסוף השבוע בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. "היו לי די הרבה הופעות בחגים ולא הקדשתי מספיק זמן לבנות", היא נזכרת. "קבעתי מראש עם כרמית שאני באה אליה לחג המשק בבארי. לאורי הייתה עבודה, ובקיבוץ יש לבנות את החברות, אז הכל הסתדר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה היה כמעט ברוכים הבאים לגיהינום.
"בחמישי, 5 באוקטובר, כרמית אומרת לי, 'מירי, אל תשאלי, אני בכלל בקפריסין בחופשה שנכפתה עליי. הבת שלי קנתה 25 כרטיסים, לכל המשפחה, אפילו סבא וסבתא איתנו'. אז החלטתי לנסוע למלון דניאל בהרצליה. היה לי זמן איכות מדהים על החוף, עם הבנות. כלום לא נשאר מהזיכרון הזה".
מובן.
"תשמע, הבנות שלי ואני ניצלנו מהרג בטוח. מהבית של כרמית לא נשאר כלום. אין שם אפילו דלת לממ"ד. אני צריכה להיות בהודיה ולחשוב איך אני גורמת למצב שבו נשמור על האחדות היפה שהייתה כאן בתחילת המלחמה. לא ניצלנו סתם. יש לנו תפקיד".
את כרמית דבורי, בת קיבוץ בארי, אי-אפשר היה שלא להכיר, הרבה לפני הטבח. החיבור ביניהן כה הדוק, עד שבכל ראיון שני של מסיקה, או החברה הנוספת קרן פלס, הן לא שוכחות להפליג במחמאות לצלע השלישית והמאוד-משמעותית בחייהן. גם המשפחות של דבורי ומסיקה התקרבו במהלך השנים, אחווה אמיתית, נטולת מניירות של התעשייה.
"אני עדיין במלון בעשר בבוקר של 7 באוקטובר, לא הייתה אזעקה. או שהייתה ולא שמעתי. מגיעה לטלפון ורואה 200 הודעות, כולן בסגנון 'האם כרמית בסדר'. לא הבנתי מה קרה. פותחת חדשות וחשכו עיניי, מתקשרת לכרמית. מתברר שהיא חוותה את כל זה בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ וראתה הכל בלייב, הבית שלה היה הראשון שנשרף. אתה מבין מה זה לקרוא בקבוצה של אמהות בארי שאנשים מתחננים לעזרה, ואף אחד לא מגיע?"
נורא.
"ההודעות הקוליות האלו זה הדבר הכי קשה ששמעתי בחיים שלי. 'הצילו', 'שורפים אותנו', 'ירו לי בילדה', 'אבא מת'. אני מגיעה לקיבוץ בארי כבר 20 שנה ולא מבינה למה חשבתי שאני יכולה לקרוא את ההודעות, שאלה רק מילים. איזו מטומטמת. זה לא עוזב אותי מאז".
מסיקה עוזבת במהירות את הנופש במלון לטובת ביתה של אחותה בתל מונד עם תמר בת ה-13 ויובל בת העשר. זו מלחמה ראשונה שלה כאמא לבנות שכבר מבינות מה קורה בחוץ, והחרדה עולה בהתאם. "רציתי להסתיר מהבנות את המלחמה, אבל אחותי ואני לא טובות בזה".
"יום אחד לקחתי קערת מים עם קרח, צללתי לתוכה עד שהרגשתי כאב, ועוד פעם ועוד פעם, וזה פשוט עזר לי להתאפס. מטורף. ראיתי קטע כזה בטיקטוק, נגד התקפי חרדה, אבל לא הייתי בחרדה, אלא בעצב שאי-אפשר לצאת ממנו"
ניסית לתווך להן משהו אחר, מרגיע.
"נכשלתי בזה כישלון חרוץ. אני חברה של שני כהן, היא למשל אמא למופת: ראתה חדשות רק בחדר ליד, החזיקה פאסון. פגשתי אמהות בבארי שהיו שעות בממ"ד והציגו לילדים שלהן כאילו משחק, 'החיים יפים', לא נתנו להם להרגיש שמשהו קורה. אלו נשים שאני מעריצה. את עצמי אני ממש לא מעריצה, הייתי שבר כלי. לא תיפקדתי בכלל".
את קצת מגזימה פה. אחרי שיצאת מהבית, לא הפסקת להופיע ברחבי הארץ.
"אז מצד שני, הן כן ראו אותי שרה לאנשים, ואני ראיתי את ההבנה שלהן לתפקיד שלי בעולם ושל מה אני צריכה לעשות. הן גם ראו את רוח ההתנדבות של האנשים, כמויות האוכל והבגדים שהגיעו, ועל זה גם אני מודה".
מה את כן מסבירה כשהן שואלות?
"רק אורי מסביר. כשאני מנסה, אני מסתבכת. לקחתי פעם את יובל לחוג, פחדתי שיהיו אזעקות, והיא אומרת אמא, אז נצא ונשכב בצד הדרך. היא - אומרת לי! אמרתי ליובל, אני גם אשכב עלייך, אגונן".
הקרבה.
"והיא ענתה אמא, את לא תשכבי עליי, אני אֶמָּחץ. בכל מקרה, תיקנתי בכל מיני מקרים, כשהייתי קולית".
מסיקה נעצרת. היא לוקחת את הפאוזות האלה לא מעט, משוטטת בבית בין החדרים, עונה תוך כדי הליכה, מתקשה לשבת במקום יותר מחמש דקות ברציפות. לאורכה של השיחה עיניה דומעות לא פעם. "אתה יודע, אני נזכרת שיובל, בכל פעם שהיינו באים לבארי, הייתה שואלת, 'אמא, בטוח פה?' הסברתי שהכל פה עטוף בכוחות ביטחון ובגדרות. אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאיכזבתי אותה, שהמילה שלי נשברה".
בינתיים, בשבוע הראשון למלחמה, יובל הקטנה מבינה מאוד מהר שמשהו לא טוב קורה עם החברות שלה מבארי. "היא נכנסת לקבוצה בוואטסאפ ואומרת לי, עלמה לא עונה לי, איפה עלמה? אחרי שבועיים אנחנו מגלים שאמה של עלמה, יונת אור, גם היא חברה קרובה של כרמית, נרצחה. בסוף גילו שעלמה חטופה עם אחיה, נועם".
מה מספרים לבנות?
"שיקרתי, אמרתי להן שעלמה חיה בלי שידעתי בכלל. בסוף עלמה ונועם חזרו, וזה היה היום המאושר בחיי, כמה שאנחנו צרחנו פה. היה סוף טוב, נפגשנו. אבל אבא שלהם, דרור אור המתוק, עדיין שם. אני כל כך אוהבת אותו. חושבת המון מה קורה איתו, מדמיינת שטוב לו. לא את הדברים האיומים שיכולים לקרות לו. רוצה לדמיין שהוא בריא וצוחק".
הוויכוח על עסקת החטופים מתלהט.
"אני לא ישנה בלילות בגללם. אני רוצה להאמין בכל ליבי שהיחס אליהם חף מפוליטיקה ושעושים הכל כדי להחזיר אותם, כי אין מחיר לשחרור שלהם. אין מחיר. אנשים חושבים שהמחיר במשא ומתן יקבע את גורלנו בעתיד. זה לא נכון, אפשר לטפל במחבלים המשוחררים אחר כך, אבל אם לא יחזירו את החטופים, זה נזק כל כך עמוק לחברה בישראל. אסור שזה יקרה. נכון, אנחנו חיים במזרח התיכון, אבל הערך שלנו לחיים אחר. אני יהודייה, אני ישראלית ואני חפצת חיים. ואסור להירגע, עד שהם לא יחזרו".
מסיקה חוזרת לבית בקריית-אונו ב־8 באוקטובר. "לא מתפקדת. קפואה, בוכה, בוהה. אני מדברת עם כרמית ובכל פעם אנחנו מגלות על עוד מישהו שמת והיא הייתה קשורה אליו. חגי אבני שנרצח ושרתי בחתונה שלו, ואיתן חדד ז"ל שנפל בקרבות ביום הראשון ויונת. אני רק מדברת עם כרמית ובוכה ואוכלת. פשוט התפרקתי ואורי החזיק את הבית לבד. ועל זה אמרה לי הדר מרקס, 'כאילו שאורי לא החזיק לבד את הבית לפני. למה להאשים את המלחמה?'"
איך יצאת מכל זה?
"יום אחד לקחתי קערת מים עם קרח, צללתי לתוכה עד שהרגשתי כאב, ועוד פעם ועוד פעם, וזה פשוט עזר לי להתאפס. מטורף. ראיתי קטע כזה בטיקטוק, נגד התקפי חרדה, אבל לא הייתי בחרדה, אלא בעצב שאי-אפשר לצאת ממנו. אחרי הקרח אמרתי לעצמי, די, צריך ללכת לעשות משהו".
ההתמודדות הראשונה עם העולם שבחוץ נרשמה עם כרמית בים המלח. "נסענו לפגוש את מה שנשאר מהקיבוץ. עכשיו, כרמית היא במאית תיאטרון שכולם בערך מכירים. לראות אותה מגיעה בחזרה לבארי, מנשקת את הילדים והאנשים המבוגרים. אני מרגישה שהיא הייתה צריכה להינצל, כדי שהיא תעניק את הכוח לאחרים. היא פגשה את הצער, וזה היה קשה, אבל קרו מאז המון ניסים".
למשל?
"פתאום אמילי הנד, שבכינו עליה, התגלתה בחיים. פתאום גלי טרשצ'נסקי המהממת, שהכרתי מהסיפורים של כרמית, חוזרת, אחרי שלא היה ידוע כלום על גורלה. זה נס".
כשמסיקה מחליטה לעשות משהו, זה כבר אול־אין. הגיחה לאילת התארכה. "באתי ללילה, נשארתי כמעט שבועיים. היה בזה משהו מרפא עבורי, כי אם אתה בשליחות, אתה לא בצער של עצמך. בעצם שילמתי כדי להיות שם. רוב התגובות ממי שהגיעו להופעות היו די דומות: 'מירי, שבוע לא הצלחתי לבכות. בהופעה הזו השתחררתי ובכיתי'. המלחמה הזו חידדה את התפקיד שלנו, האמנים, בעולם".
זו שעתם היפה של אמני ישראל. ללא ספק.
"אסף אמדורסקי בא להופיע עם בידורית, והתברר שישן באוטו באילת, כי לא היה נעים לו לבקש לילה במלון. מאותו רגע הוא קנה את עולמי. אז אירגנו לו חדר, וביקשנו שיהיה הכי יפה כי הוא לא ביקש כלום".
אחד השירים שבולטים על רקע התקופה הוא "יש לך אותך", של מסיקה עם מיקה משה, כולל תופעת קעקועים של המשפט ובקשות לביצוע השיר בלוויות ואזכרות, גם בביקורים בבתי החולים. "מרב לשם גונן, אמא של רומי גונן, החטופה, סיפרה לי שהבת שלה מאוד אוהבת אותו, למשל. הייתה מישהי שסיפרה לי שהייתה 20 שעות בממ"ד והייתה לה שם מנורת לילה ועליה המילים של 'יש לך אותך'. והיא אומרת, 'הסתכלתי על המילים, זה הציל אותי'".
מירי מסיקה ומיקה משה - יש לך אותך
מסיקה הוציאה גם סינגל שמוקדש למפל אדם ז"ל, שנרצחה בפסטיבל נובה, שכתבה אחותה, מעיין אדם. בלוויה של רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל מגבעת ברנר, היא הגיעה לבצע את "שיר לשירה". "היא הייתה תצפיתנית שרק התגייסה, שירתה בערך יומיים בבסיס. אמא אדוה הסבירה בלוויה: שרתי לך את 'שיר לשירה' כשהיית בבטן שלי, עכשיו אני רוצה להיפרד ממך עם השיר הזה. אני נוסעת לגבעת ברנר, וכל הדרך אזעקות. עוצרת את האוטו, שוכבת רועדת על כביש גהה. איך שאני קמה, מנערת אבק, מישהי עומדת מולי, ואומרת אה, מירי מסיקה. ביקשה סלפי".
טיימינג וכו'.
"אני מגיעה ללוויה, הנגן אומר לי, 'שיהיה לך בהצלחה, אני לא נושם'. אבל קרה לי באותו רגע משהו מטורף. אני אומרת לעצמי, אני עכשיו רק עם נועם ז"ל, מדמיינת שאני שרה להילה שאני רואה מעל הארון שלה, ואני והעצב שלי לא מעניינים. אחרי שכל כשזה נגמר, בכיתי לאורך כל הדרך חזרה. והעצב הזה מוביל אותי לעוד משהו".
בבקשה.
"לכל המתייפייפים למיניהם, כמו רוג'ר ווטרס, שמשמיעים טיעונים כמו 'זו מלחמה, נהרגו חיילים ישראלים ב-7 באוקטובר'. הם, חמאס, ירו בחיילות בלי נשק, כאלה שהרימו ידיים. אלה פשעי מלחמה".
היא מרבה להגיע ללונדון, ככוכבת המחזמר "ביקור התזמורת" לצד אלון אבוטבול. השהייה שם פתחה לה מחדש את התיאבון לאלבום בינלאומי שעליו החלה לעבוד בימים אלה ויוקלט כולו באנגלית. בנוסף, הגיעה במהלך המלחמה לדרום-אפריקה, כדי להשתתף בצילומי סרט על דוד המלך כמדבבת.
"יצא לי להתעמת די הרבה עם אנשים בלונדון. לפעמים אני אפילו נכנסת להפגנות כדי לדבר איתם, להבין מה הם חושבים. ומה הם אומרים? זה הכיבוש. אמא שלכם הכיבוש. ההסברה שאנחנו עושים עכשיו היא כמו פלסטר במקום חוסם עורקים. צריך ללכת להיכנס לזה בכל הכוח בשנים הקרובות, בכל העולם".
הצלחת להזיז משהו לדעתך?
"בלי התנשאות ותעופה עצמית, בכל מקום שהגעתי אליו, גם בלונדון וגם בדרום-אפריקה, זה הסתיים בזה שאוהבים את ישראל יותר. במהלך העבודה על 'ביקור התזמורת', לפני המלחמה, הם ביקשו להסביר לשחקנים האנגלים על הסכסוך. אז אור, עוזר הבמאי, הדפיס את ההיסטוריה מ-1948 עד 1999, כשדנה זכתה באירוויזיון, ותלה על הלוח. מגיעה פרופ' למזרח התיכון, לבנונית במוצאה, ואומרת, 'ברור לי שישראלים תלו את זה, אני כבר רואה את הנרטיב'".
מעניין שנעצרתם בדנה אינטרנשיונל.
"אוהבים אותה שם. שאלתי את הפרופ', מה לא נכון בעובדות? היא מסבירה שכתוב שאש"ף הוא ארגון טרור, אבל בעצם מדובר בלוחמי חופש. כולם שתקו, אני הסברתי לה שאנשים שנכנסים למעלות ורוצחים ילדים הם בטח לא לוחמי חופש. אז הפרופ' אומרת, את לא תיקחי לי את החוויה של ילדה קטנטנה מלבנון, שמגיע חייל ישראלי ומגרש אותי מהבית ואומר לי לברוח. הסברתי לה שאותו חייל הציל את חייה, ביקש שתפנה את הבית כדי שלא תמות".
הסכימה איתך?
"לפרמיירה היא הביאה זר פרחים. אחרי 7 באוקטובר אמרתי לה, הלוואי שחמאס היו אומרים לילדים בבארי תברחו. במקום זה שרפו אותם חיים".
איך היה להגיע למדינה שתבעה אותנו בהאג?
"ההקלטות הבאות שלי כנראה לא יהיו בדרום-אפריקה, למרות שפגשתי שם אנשים שממש בעדנו. נסעתי עם נהג מונית שחור שאמר לי, אתם היהודים, ניצחתם את כל מדינות ערב. אתם כנראה עושים משהו נכון".
גם מסיקה עשתה כמה דברים נכונים מאז בקעה לעולם המוזיקה הישראלי אי שם בסוף 2004, עם הסינגל "טיפה טיפה". ההמשך נרשם בנסיקה מדהימה, עם אלבום ראשון שהשתלט על השוק ועל הפלייליסט והפך אותה לזמרת השנה עם להיטי ענק כמו "לשם", "נובמבר", "אף אחת" וכמובן החיבור עם החברה קרן פלס, מהראשונות שכתבו לה. הפרקים הבאים נכתבו באלבומי זהב ופלטינות נוספים, תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, כמו "כוכב נולד", קמפיינים, הופעות מול שועי המדינה ובטקסים ממלכתיים. 20 שנה אחרי, היא עדיין במעמד של כוכבת-על, מרשים מאוד בהתחשב בשינויים באקלים המוזיקה הישראלי ובחיסרון הבסיסי שממנו מתחילות הזמרות, הרבה פחות השמעות ברדיו וליהוקים לפסטיבלים גדולים.
"אני לא מתחרטת על הסרטון הציני שהעליתי, אבל ברשתות זה יכול לצאת מאוד רדוד ולא בדאבל מינינג כמו שרציתי. אז הסברתי למה התכוונתי, שמותר לי לבקר את נבחרי הציבור שלי, שאני וכולנו משלמים להם את המשכורת שלהם"
עכשיו היא מקבלת גם את הבמה הראויה לה, לראשונה עם התזמורת הפילהרמונית, במופע מיוחד בהיכל התרבות של תל־אביב ב-8 במארס, יום האישה הבינלאומי. אורי זך, האיש שאיתה, שטווה באמנות את הקריירה המוזיקלית של מסיקה מאחורי הקלעים ולפניהם, הוא המנהל האמנותי של המופע, שעליו ינצח רתם ניר. גם כאן נכנס הקשר לבארי. על העיבודים אחראי המוזיקאי אבנר קלמר, בן הקיבוץ וחבר טוב.
"לפני יותר מ-20 שנה, כרמית אומרת לי, 'מירי, בואי להופעה, אני רוצה שתכירי כנר מבארי'. עוד לא ידעו מי אני בכלל. הגעתי, אריק ברמן היה שם, ככה הכרתי אותו אגב, לא מרימון, ואת אבנר, שעכשיו הוא המתזמר של המופע. אחרי שהוא שלח לי את התזמור ל'עכשיו אתה חוזר בחזרה', הכי יפה שעשו לי בחיים, אמרתי לו, 'אני לא מאמינה שאתה עושה לי תזמור לשיר של אריק, שבעצם נכתב בזכותך'".
סגירת מעגל יפה.
"זה ערב שמסכם כמעט 20 שנות קריירה, עם שירי תיאטרון שעשיתי למשל, גם מ'ביקור התזמורת'. אבנר ואני עושים את המופע יחד, וזה הולך להיות הדבר הכי יפה שעשיתי בחיים שלי".
תשמעי, 20 שנה עברו, לא זוכר משברים שאיימו על הקריירה שלך.
"בקורונה היה משבר. ואז התחלתי לחלום והיה בדיוק את 'המילטון' בטלוויזיה, ולונדון שינתה לי את החיים".
גם את מה שהיה עלול להתפתח למשבר רציני יותר, מסיקה הצליחה לעצור. זה קרה אחרי שביקרה את ממשלת נתניהו לפני הניסיון לבצע את הרפורמה המשפטית, וגם במהלכה. כבר במארס 2019 קרא יאיר נתניהו להחרים את ההופעות של מסיקה, לא פחות. באפריל 2023 פירסמה סרטון ציני מאוד באינסטגרם, אחרי נאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבו הודתה לכאורה שהיא אשמה בחוליי מדינת ישראל. מפלס התקיפות נגדה ברשתות עלה במהירות. היא הסבירה אז שדווקא בגלל שרוב הקהל שלה ימני, היה לה חשוב להשמיע קול.
"הרי על מה בניתי? שאנשים יבינו שהכוונות שלי טהורות. ככה אני נוהגת גם כלפי אחרים, שיכולים לפעמים להגיד דברים שאני לא יכולה לשאת".
דוגמה?
"נאמר נטלי דדון. יש לה לפעמים דברים שהיא אומרת, ואני לא מסכימה איתם. אבל אני אוהבת אותה ויש לה לב טוב וכוונות טובות. עכשיו, אם הייתי מסתכלת רק על האינסטגרם שלה, הייתי אומרת, מה פתאום, היא לא חברה שלי. אבל היא עשתה במלחמה הזו עבודה מעוררת השראה, לא פחות. זו עובדה".
תושבי טירת כרמל קראו להחרים את ההופעה שלך בעיר.
"הפכו חברים שלי, היו ממש אתמול בהופעה".
בסוף גם קיבלו אותך שם יפה מאוד.
"כמו מלכה. כי לא ביטלתי אותם, לא אמרתי אה, אלה מתלהמים, אלה. להפך. אמרתי לעצמי, שימי רגע את הצדק כביכול בצד, יש פה בני אדם שכנראה נפגעו. לכי תביני למה".
והבנת?
"בטח. לא מתחרטת על הסרטון הציני שהעליתי, אבל ברשתות זה יכול לצאת מאוד רדוד ולא בדאבל מינינג כמו שרציתי. אז הסברתי למה התכוונתי, שמותר לי לבקר את נבחרי הציבור שלי, שאני וכולנו משלמים להם את המשכורת שלהם".
היה קשה לך יותר בתקופת המחאה נגד הרפורמה?
"חוויתי את המשבר שכל המדינה חוותה, כשאתה מרגיש שהעם מפורק ושאין אף אחד שיחבר".
כן אבל לא כל תושבי המדינה נתקלו בבן של ראש הממשלה, שקורא להחרים אותם.
"תראה, אתה שאלת, אני אענה, למרות שזה בטח לא הסיפור וזה זניח על רקע מה שקורה בימים האלה. זו התעסקות בתפל. עכשיו הוא במיאמי, ואני מופיעה ותורמת, משלמת מסים והכל טוב. אז בסוף הכל צף. אתה יודע מה צף בדרך כלל?"
מנחש שכן.
"אז תשלים לבד. גם אני יכולתי, אגב, להיות במיאמי. הציעו לי לא פעם לעבור עם המשפחה, אבל אני את המדינה שלי לא עוזבת בזמן מלחמה. ככה אותי חינכו. לא יודעת מי חינך אותו".
בסוף האומץ בא ממי שאמרו שהמוזיקה שלהן מתוקה מדי ונעימה מדי, מסיקה ופלס.
"כן, אבל אף פעם לא הייתי מתוקה ונעימה בשום צורה. הייתי דרמטית, הייתי חמה, הייתי אובר-דרמטית, אבל מתוקה לא. תמיד אמרתי את דעתי, אני חיה פוליטית, וזה מגדיר אותי, להתעמת. הדבר הזה שכולם אומרים אין ימין ושמאל ודתי וחילוני, לא נכון. לא חוכמה לשטח הכל, להגיד אין כלום, כי מה יקרה? הכל יתפרץ שוב".
כבר מתחיל לבעבע.
"החוכמה היא, ואת זה צריך ללמד, שלמרות שאתה לא מסכים עם מישהו תנסה לאהוב אותו, או לפחות לכבד אותו ולהבין שבסוף הוא משפחה ובלעדיו אין לך זכות קיום. אין אפשרות פה למלחמת אזרחים. במלחמה באתי להופיע בשטחים, והם ניגשו אליי ואמרו תודה והסבירו שיש אמנים שלא מוכנים להגיע אליהם, כי הם מפחדים או מתנגדים אידיאולוגית. אני אוהבת אדם וזה אומר שכשקוראים לי, אני באה. אין מקום בארץ שלא הופעתי בו ואין אוכלוסייה שלא אופיע בפניה".
עכשיו זה מתועד.
"תבדוק אותי. אני משתדלת שגם הסביבה של הבנות שלי תהיה הטרוגנית. פה הצלחתי כאמא. הן היו איתי בהופעות לנשים חרדיות בלבד ובשטחים ובמצעד הגאווה. נורא חשוב לי שהמסר הזה יעבור בכתבה, כי אם תוריד את זה לא עשינו כלום: המטרה היא לא שכולם יסכימו, אלא שיאהבו האחד את השני למרות שהם לא מסכימים".
עידן עמדי הדגיש דברים דומים בנאום שלו אחרי הפציעה.
"בשיחה האחרונה שלי עם עידן, לפני שנפצע, הוא אמר, מירי באמא שלך, כל הדבר הזה, בעזה, כשאנשים מוכנים למות אחד בשביל השני, ביומיום נשמע מופרך ולא רלוונטי. וזה לא רק עמדי חושב ככה. יש מילואימניקים שבאים ואומרים, בא לי לחזור לעזה, מה זה הדברים האלה? אני אעשה הכל לא לחזור למציאות הזו".
איך למשל?
"לא ברשתות החברתיות, כי הבנתי ששם, לא משנה מה, תמיד אפשר להוציא את הדברים מהקשרם. אתה רוצה לקרב חרדים? לא בסטורי או בפוסט - לך תיפגש איתם. אתה רוצה לקרב אנשים מהפריפריה? לך אליהם ממש. לא מצטערת אף פעם על זה שהבעתי דעה, אבל כן שהשתמשתי בפלטפורמה מאוד בעייתית".
אז לא תכתבי שם יותר?
"תראה, אני מאוד אימפולסיבית, וכואב לי, אז לא יודעת אם לא אכתוב שם בעתיד את דעותיי. אבל אני רוצה בכל ליבי ונשמתי לחבר".
דו-קיום עם הפלסטינים הוא היום הזיה? יד פוגשת יד אחות זה משהו שאפשר לחשוב עליו?
"אני במצב הישרדותי כרגע, ורואה רק את העם שלי. מקווה שנזכה לצאת מהמצב הזה לנורמליזציה, כי חייב להיות פתרון. דרושה פרגמטיות ואני מנסה להבין באמת איך. אבל ברגש שלי אני כרגע לא מוכנה להסתכל אפילו על תמונות משם, כי אם אראה ילד בעזה שמת - יתכווץ לי הלב. עכשיו אני מתרכזת בילדים שלנו, שלי".
איבדת תקווה?
"איבדתי תקווה אחרי רצח רבין. אהוד ברק הציע לערפאת המון, אבל הוא אמר לא. כל כך האמנתי בשלום, אבל כשהבנתי שערפאת שיקר, זה שבר אותי".
זזת ימינה?
"15 שנה הימין שולט, אז אולי הימין צריך לזוז לאנשהו? אני בחיים לא הייתי מחזקת את חמאס, אז אולי מישהו אחר צריך לחשב מסלול. אני ליברלית, בעד דמוקרטיה, שוויון זכויות. אבל עכשיו לא רק שנהייתי יותר ימנית, אני לא רואה אף אחד, רק אותנו. זה ברמה של אני לא מזהה את עצמי. אני תמיד רוצה לראות את האחר ולהבין מה כואב לו, כמה כואב, ומאיפה הוא מגיע".
והפעם פחות?
"זה אחרת. סבתא שלי, יודית ז"ל, שהייתה לוחמת בלח"י, הייתה אומרת לי מיריל'ה, את לא מבינה משהו עמוק על ההיסטוריה שבין שני העמים, על המנטליות שלהם, כי לא חיית עם ערבים. אני סירבתי להאמין לה. מייאשת אותי ההבנה שההסתה שם כל כך עמוקה, כך שילד בגיל שנתיים כבר שונא יהודים. סבתא שלי עוד טענה שזה יותר עמוק מחינוך".
וצדקה?
"כל הוויכוחים שלי איתה פתאום צפים ואני אומרת, סבתא, יכול להיות שצדקת כל השנים? בקטע של שלום ומלחמה, זה כבר גם תלוי די הרבה במנהיג ממול. אם יבוא מנהיג פלסטיני גדול, בגודל של סאדאת, לא בנרטיב של קורבנות, אלא ירצה לעשות שלום מכל הלב, לבנות ולא רק להרוס - כולם ישתכנעו. אנחנו עם שוחר שלום. אבל אין את המנהיג הזה. גם ערפאת שחשבנו שהשתנה, בסוף שיקר".
מעניין שהזכרת את סאדאת. הנין שלו, שריף עפיפי, משחק איתך ב"ביקור התזמורת".
"אנחנו מדברים לא מעט. הוא יודע שיש שטויות שמראים בחדשות ואומר, 'אני מכיר את הישראלים ויודע מי אתם'. אני אוהבת אותו אהבת נפש למרות שאנחנו מתווכחים המון. זה צריך להיות המודל".
את שוחה במעגלי כאב בלתי נגמרים. זוכרת לטפל בעצמך?
"עכשיו התחלתי, כי הבנתי שכמו כולם אני בפוסט-טראומה קשה. חזרתי לעשות פילאטיס, כלומר פעם אחת, בינתיים. אבל כן חזרתי לטיפול רגשי, שזה די דומה לטיפול פסיכולוגי, לדבר על דברים ולפרק אותם, להבין. היה שלב מסוים שבו כולם אמרו לי לעצור. הרגישו שאני לוקחת על עצמי יותר מדי. הציעו לי אז לבוא ללונדון לנאום בפעם הראשונה מאז המלחמה".
היה מוצלח?
"כשהגעתי, היו עוד אורות של כריסמס, הסתכלתי עליהם ונזכרתי ששכחתי מה זה להיות סתם בן אדם רגיל בעולם. אתה עומד עם גלידה בקובנט גרדן, מסתכל על עץ הכריסמס עם כולם. חייכתי בפעם הראשונה מאז המלחמה כי אני אוהבת אורות. הייתי יותר מדי בחושך ומאז הביקור ההוא מילאתי את עצמי בדברים שממלאים אותי באור, למשל הצגות. כדי שכשאחזור להופיע, יהיה לי מאיפה להביא כוחות. זה ממש ריפא אותי".
סוף-סוף.
"ואז גם בכיתי, כי הבנתי שלא חייכתי כל כך הרבה חודשים".
