בוקר אחד קם הראפר איזי עם מוזה, איך לומר, יוצאת דופן. "התעוררתי והתחשק לי לכתוב שיר דאחקה", הוא אומר ומושך את מצחיית הכובע עד לסנטר. את ההשראה סיפקה לו שחר חיון, דוגמנית ואושיית רשת מצליחה. "ווייק אפ שחר, ווייק אפ/ אני לא טיפוס של בוקר/ בימים שאין גלים/ אני יותר טיפוס של פוקר/ מסיבות וטיולים".
מה זה?
"כתבתי את 'שחר חיון', כדמות שמייצגת תופעה. שלחתי לה את השיר המוכן וביקשתי ממנה לצלם את ההבעה שעולה על פניה כשהיא מקשיבה לו. שחר אמרה שהיא מאוד אהבה את השיר, שהוא הצחיק אותה, אבל יש עוד ראפר, שְׁרֶק, שתכף מוציא את השיר שכתב עליה ושהיא גם הייתה מעורבת בהקלטתו. על המקום החלטתי לגנוז את 'שחר חיון' שלי".
אם היא לא הייתה מעדכנת, היית מוציא אותו?
"ברור. השקענו בו זמן ואנרגיה, זה קצת מבאס, אבל מבחינתי זה חלק מהפרוסס. על כל שיר שיוצא, יש עשרה שנשארים על רצפת חדר העריכה. כתבתי באנגלית את 'בלה חדיד' שאומר לה לסתום את הפה, את לא חיה כאן ואת לא מבינה מהחיים שלך. הופעתי איתו כמה פעמים, אבל לא בטוח שהוא ייצא. יש דברים שמתאימים רק לטיקטוק ולאינסטגרם ויש דברים שאנחנו רוצים להוציא לקטלוג, לספוטיפיי, שזה הסמן שלי להצלחה של שיר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ולסמן הזה יש מספרים. 350 אלף מאזינים חודשיים, מספר יפה למי שהתחיל בתור ראפר ביוטיוב שהפך לכוכב ילדים בפסטיגל והצליח למצוא לעצמו מקום בצמרת בתקופה שבה הראפ הישראלי פורח באופן חסר תקדים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה המון", הוא לא מסתיר עד כמה הוא מבסוט, "הרבה מעבר למה שהעזתי לדמיין. והגיל הממוצע של המאזינים הוא 18־27. זה אומר שהקהל שגדל על האלבום הראשון שלי, 'תעשו לי מקום', שיצא לפני 12 שנה, ממשיך לשמור לו אמונים. פתאום אני מזהה בקהל בני 30 פלוס ומישהו מהם מציע נישואים".
בדקת את האופציה של האזנות סתר ל"שחר חיון"?
"לא, אבל דיברתי על זה עם חבר שלי, חנן בן ארי, והוא הקריא לי קטע מספר שתימלל הקלטות של הרב קרליבך עם תלמידיו. מעשה ברב שהתחבט בסוגיה מסוימת במשך שבועות וחודשים עד שהצליח להבינה. כשיצא מפתח ביתו באורות הוא שמע שני ילדים מדברים בדיוק על אותה סוגיה. האחד שואל והשני עונה. הרב שאל איך ייתכן שילדים הצליחו לפצח משהו שלקח לו כל כך הרבה זמן לחשוב עליו. והתשובה היא, 'כשהתודעה נוחתת, היא מגיעה לעוד אנשים'. מסקנה: אם יש לך רעיון אל תשמור אותו בבטן, תוציא אותו, אבל אל תחשוב שאתה היחיד שחשב עליו".
שיר הדאחקה שלא יגיע לאוזניכם, רחוק מיליון שנות אור מ"שבעה באוקטובר" שהוציא ב־10 באוקטובר, שלושה ימים בלבד אחרי השבת הארורה. בוקס בבטן שנפתח בווידוי: "כשאנ'לא יודע מה להגיד אני פשוט פותח מיקרופון ומוציא את כל מה שיושב לי בפנים".
ב־7 באוקטובר הוא היה בבית. התעורר לאט. "הדלקתי טלוויזיה ונפלתי על מהדורת החדשות הכי קשה בחיים שלי. אנשים מצלצלים מהממ"ד וזועקים לעזרה. פחד. השיר יצא ממני ממקום כואב שרוצה לפרוק ולשתף את הפצע, מהמקום של 'אני לא רוצה לשכוח מה עברנו, חשוב לי לשמור על התודעה שהייתה לי ב־7 באוקטובר'. כתבתי אותו בפחות משעה. 'כל הראש שלי טרפת, המדינה שלי מותקפת/ ועוד אבא שרואה פתאום ת'בת שלו נחטפת/ הבטן מתהפכת אז פותח ת'סרעפת/ נשמה שלי נשרפת והדרך עוד נמשכת'. ג'וזף, המפיק המוזיקלי שאני עובד איתו מגיל 17, בא ועשה את הביט. באמת שלא הייתה שום מחשבה על מה יקרה עם השיר הזה, יצליח או לא, זה היה נטו לזרוק את הכאב לאוויר העולם, להוציא את זה מהנשמה".
ואילו תגובות הוא קיבל?
"הרבה חיילים הודו לי על המילים האלה, שגרמו להם להבין את החשיבות של מה שהם עושים בעזה. הדור שלי לא הכיר את מלחמת יום כיפור, אבל כבר ב־7 באוקטובר הבנתי שמתחיל כאן משהו שלא נשכח לעולם. למוזיקה יש כוח להזכיר לי מה הרגשתי כשכתבתי את זה, ומאפשר לכל מאזין לשייך את זה למקום הפרטי שלו".
אף מילה של ביקורת, הרמת גבה, טרמפ על המלחמה?
"לא קיבלתי. כל אחד עבר אבל פרטי וכולנו עברנו אבל לאומי. יש כאלה שהסתגרו בבית. אצלי זה היה להפך. הייתי חייב לצאת ולפגוש כמה שיותר אנשים, התחלתי עם פצועים בסורוקה ועברתי לחיילים ולמפונים ועם הזמן גם לילדים שחזרו מהשבי. הרגשתי שאני כבר לא מסוגל להשאיר בתוכי את השנאה לרוע הצרוף שהיה שם, לאנשים חסרי אנושיות. עם זאת, אני מודה ש'חורף 23' שיצא מאוחר יותר, עם אודיה, התנגנן ברדיו הרבה יותר".
למה זה?
"אין שום דרך לחזות או לנבא. אף פעם אי־אפשר לדעת מה יתפוס את מי. לכן, ברגע ששיר שלי יוצא כל הדרייב שהיה לי לגביו יורד ב־90 אחוז, מפני שהוא כבר לא שלי. אני ממש מרגיש את הצניחה. לפעמים יש הפתעות לטובה. השיר 'כלבויניקית', מהאלבום הראשון, שהצליח ברמות־על ואיפשר לי לחיות כאמן פעיל, יצא מגבולות הדמיון שלי. כתבתי אותו כמחווה לשירה, שהייתה בת הזוג שלי באותה תקופה, והוא נגע בכל שירה במדינה. מצד שני, היו שירים שחשבתי שהם הולכים לשבור את המדינה וזה לא קרה".
גם פנינה רוזנבלום כתבה ושרה את "איפה הייתם בשביעי לעשירי".
"נכון, לכל אמן יש את החופש האמנותי שלו לבטא את מה שהוא מרגיש ויש מספיק קהל לכל דבר. יש קהל שהתחבר ל'חרבו דרבו', יש קהל שהעדיף את 'לצאת מדיכאון' של יגל אושרי ויש קהל שהתחבר דווקא לדברים יותר שמחים כדי לשמור על השפיות. אי־אפשר רק לחבק את העצבות. אני, באופן אישי, התחברתי דווקא לדברים שיצאו לפני המלחמה כמו 'פחד אלוהים' של כפיר צפריר ו'יהיה טוב' של יסמין מועלם. חייבים שיהיו בסיסטם שלנו גם דברים אופטימיים שייתנו לנו כוח להמשיך הלאה".
הוא נולד לפני 36 שנה בשם ארז שרון. בחטיבת הביניים הייתה לו ידידה שטענה שארז זה לא שם של ראפר והציעה לחבר בין האות הראשונה לאחרונה. כך נולד איזי, שבעיניו הוא לא יותר מ"כינוי שנדבק. אין לו שום משמעות עבורי". עכשיו, במרפסת בנתניה, קו ראשון לים, הוא חוזר לאובדן הראשון שחווה בחייו. כשסבא שלו נפטר הוא היה בן 14, עם שנה של ותק בראפ. "בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום של ד"ר דרה התמגנטתי אליו, הרגשתי שמצאתי עולם שאני מחובר אליו הרבה יותר ממאזין. הוא השפיע עליי וחיזק לי את הביטחון העצמי. כשהתחלתי לכתוב, זה לא היה ממקום של לחפש קריירה, אלא מהצורך להביא לידי ביטוי את החוויות של הגיל הזה. מהמאמן בכדורגל שלא מספיק משלב אותי ועד למישהי שבאמת רציתי ולא ראתה אותי ממטר. דברים מאוד נאיביים, עדיין יש לי את מחברת השירים הראשונה. כשסבא נפטר הבנתי שלמוזיקה יש כוח לרפא. כתבתי, 'סליחה שלא הספקתי לדבר איתך כמו שרציתי, סליחה שלא ישבנו מספיק'. לא היה לי על מה להתנצל, אבל הייתי חייב לכתוב את זה כדי להבין את השבריריות של החיים".
גם לסבא שלך כתבת ראפ? לא הגיע לו משהו קצת יותר מלודי?
"זה הז'אנר שהכי השפיע עליי. בראפ לא צריך להתחכם, אפשר להיות מאוד ישיר, לעומת שירה שלפעמים דורשת הסבר. השיר הכי מצליח שלי, 'לא הכל מן אללה', הגיע למכנה המשותף הרחב ביותר גם בזכות המלודיה שלו. היום אני משתדל לשלב בראפ הרבה מלודיות, אני לא רק יורה טקסט".
הקריירה שלו כראפר לילדים הובילה אותו במהלך הדרך גם לפסטיגל. היום הוא אומר שהכל קרה די במקרה. "בשום שלב בחיי לא אמרתי לעצמי 'בוא נכתוב לילדים', ולא היה לי שום תכנון להגיע לקהל הזה", הוא טוען בתוקף. "הייתי ילד בן 24 כשהגיעה הפנייה מהפסטיגל והתייחסתי לזה כמו אל מקפצה מטורפת, במיוחד לאור העובדה שבתור ילד מעולם לא הייתי במופע החנוכה הזה. הסבירו לי בעברית קלה שזה מופע לכל המשפחה, שאני אמור לדבר אל האחים הגדולים שבאו עם אחיהם הקטנים, והוקסמתי מהמחשבה שאני האמן הראשון שמגיע לבמה הזאת מהיוטיוב. רציתי לסמן וי לעבר כל ועדות הפלייליסט שבאותה תקופה עוד זיכו אותי ביחס קצת מזלזל. היום, אגב, היחס שונה לגמרי, גם בגלל שסללתי דרך לאלה שהגיעו בעקבותיי ובעיקר מפני שהרדיו של היום ניזון ושורד בזכות מה שקורה בשטח, ביוטיוב ובטיקטוק. אם הרדיו יתעלם מהם, לא תהיה לו זכות קיום. אבל בזמני, כשהתחלתי, הרדיו פירגן ליוצאי כוכב נולד ולפני כן לבוגרי רימון, ופתאום באתי מיוטיוב, כאילו משום מקום. אז הכנתי מחרוזת של שירים שלי, זה פתח לי דלת ענקית וגם נתן המון פרנסה".
אחת המעריצות הצעירות שלו אז - וזה כבר חקוק על דפי ההיסטוריה - הייתה נועה קירל. "מגיל 12 היא הגיעה להופעות שלי, הייתה גרופית אדוקה. באותה תקופה הייתי מאוד פופולרי בגילים האלה, זה היה טרנד 'להזמין את איזי לבת/בר־המצווה', אבל נועה באמת אהבה. אצלי, הילד או הילדה הם הכוכבים של האירוע, כל מה שהם רוצים זורם לי, ונועה הייתה כל ההופעה על הבמה. היא החזיקה מיקרופון, חצי מההופעה לא עשיתי כלום. אחרי כמה חודשים אבא שלה יצר איתי קשר ואמר שהיא מוכנה להקליט. לא ידעתי מה אני כותב לה. בסוף אמרתי לעצמי, 'אם השיר לא יצליח אף אחד לא ישמע אותו, ואם הוא יצליח, זה תמיד יהיה השיר הראשון שלה'. החלטתי לכתוב משהו שלא אתבייש בו, שאהיה מוכן לשיר אותו בעצמי אם היא לא תאהב. כתבתי לה את 'מדברים' והמלצתי לאבא שלה בחום שזה לא יהיה השיר הראשון שלה, מפני שכרגע אף אחד לא מדבר עליה. אבל לא שמעו בקולי".
ידעת שהיא תהפוך לכוכבת הכי גדולה בישראל?
"אף אחד לא ידע. בעצם, אולי נועה ידעה. הטוטאליות ומוסר העבודה שלה הם תופעה חריגה בקנה מידה בינלאומי. היא לא מורידה את הרגל מהגז לשנייה. כשבאה אליי להקליט את 'גושפנקא' זה היה אחרי יום צילומים, בין אימונים. היא מנהלת אורח חיים שמשרת את מטרת חייה, להתפתח ולצמוח, וזה ראוי להערכה ענקית".
נכנס לך אבק לעיניים?
"לא, זה ממש לא מתסכל. לכל אחד יש את מה שמגיע לו ואת החבילה שלו. בקריירה של נועה יש הרבה ויתורים שלא הייתי מוכן לעשות. אני לא מוכן להקדיש את כל היממה שלי למוזיקה, יש לי דברים לא פחות חשובים, כמו גלישה. שבוע בסרי־לנקה, פעמיים־שלוש בשנה, תורם לי ברמה האישית והנפשית לא פחות ממוזיקה. עכשיו חזרתי משם. ברגע שנכנסתי לג'אם סשן כל העיניים היו עליי. איזי הגיע. 70 אחוז מהגולשים הם ישראלים אחרי צבא. בא לי לראות עולם, בכיף, אבל רילוקיישן? אין מצב. אנחנו מאוד מחוברים למשפחות שלנו ולארץ".
"אנחנו" זה איזי ואשתו, שניה הדר (31) שאביה המציא עבורה את השם הייחודי הזה, שמחבר בין הצבע האדום (שני) לשכינה. בבלוג שלה, "ישתבח", היא כותבת על עברה כמתנחלת, על הלימודים באולפנה בקדומים ועל קריירת הדוגמנות שלה שהחלה בגיל חמש. בעבר נקשר לה גם רומן עם איל גולן ("שטויות", היא צוחקת, "הושיבו אותי לידו במסיבת יומולדת של ידיד משותף, צילמו אותנו וככה הפכתי ל'חדשה של אייל'. אבא שלי חטף הלם, הוא לא ידע איך לאכול את זה. אמא שלי צחקה בטירוף").
את איזי היא פגשה לפני שלוש שנים, בתקופת הקורונה, כשהסצנה של הברים הוחלפה בדירות של ידידים. "באתי עם חברה, בכלל לא רציתי ללכת", היא מתארת. "הכרתי את השירים של איזי, אבל התאהבתי בארז לפני שידעתי שהוא איזי". כיוון שידע ששניה משתוקקת להצעת נישואים אינטימית הוא עשה את זה בהופעה ברדינג. "היא עלתה לבמה להגיש לי פלטינה על הורדות בסטרימינג", הוא מתרפק, "ואמרתי לה 'חכי שנייה, אני רוצה להגיד לך תודה על הזמן איתך, הייתי רוצה להמשיך את הזמן הזה'. למה עשיתי את זה ככה? בגלל שעם פלטינה לא הולכים למכולת. עם אשתך – כן".
כשהחלום על חתונה בטבע התאדה לנוכח העלויות, הוא ביקש מחנן בן ארי, חברו הטוב, להכניס אותם לחופה עם השיר "ואיך שלא" של אריאל זילבר. עוד תחנה משותפת בדרך של שניהם. "שמעתי ברדיו את השיר הראשון שחנן הוציא, 'ממך עד אליי' ואשכרה עצרתי את האוטו בצד כדי לחפש אותו ביוטיוב. לימים, עשינו ביחד חידוש ל'אדון הסליחות' של יום כיפור ותהינו איך נקרא לו, הרי יש ברשת המון ניגוני 'אדון הסליחות'. אמרתי לו, 'אז מה? אף אחד עוד לא הפך אותו לשיר'. לימים חנן סיפר לי שהשיחה הזאת נתנה לו את האומץ לקרוא לאחד משיריו 'אלוף העולם', למרות שכבר יש שיר כזה, של עברי לידר".
כמו יתר חבריו לביזנס, איזי מתחיל בחזרה הדרגתית להופעות. אחרי אחת מוצלחת ברדינג ("קיבלנו הרבה אוויר בהופעה הזאת, הרגיש לי שגם הקהל בא לנשום") הוא יופיע גם ב־4.4 בזאפה תל־אביב. החודשים האחרונים השפיעו עמוקות על הנפש ועל היצירה שלו, אבל כשהוא נשאל אם 7 באוקטובר השפיע עליו פוליטית התשובה היא נחרצת: "לא".
תסביר.
"לא, מפני שהקטלוג בין ימין לשמאל הוא תכסיס של פוליטיקאים שלא משרת את האזרח בשום צורה. בבחירות האחרונות הצבעתי לזליכה, שהוריד את מחירי הדיור, כדי שאוכל ללכת לסופר ולקנות עגלה במחיר שפוי וכדי שערוצי הספורט שלי לא יעלו 70 שקל לחודש כאילו שאני איזה אוליגרך. וזה מה שמחפשים 80 אחוז מאזרחי המדינה. היום, זוגות צעירים שאין להם גב כלכלי מההורים עוזבים את הארץ כי כאן הם לא יגיעו לדירה. גם אני חיפשתי לקנות עוד נכס, להכנסה פסיבית, ועכשיו החלום הזה מתרחק. אבל למרות הכל אני אופטימי. אחרי תקופה כזאת רעה חייב לבוא משהו טוב".
לדירתו בנתניה ("במרפסת אנחנו שומעים את הבומים של עזה") הגיע לאחרונה ילד בן תשע שחזר מהשבי. "קרוב משפחה שלי, שהוא חבר של המשפחה, סיפר, 'הילד אוהב אותך, אפשר לארגן איזה מפגש?' ואירחנו אותו כאן. לשמחתי, ראיתי בו תמימות וסקרנות של ילד רגיל. כששאלתי אותו אם הוא אוהב את 'גושפנקא' הוא אמר שהוא לא שומע זמרות כי בנות זה איכס. הזכיר לי את עצמי בגיל הזה".
נכון לעכשיו, הוא לא רואה שום אפשרות להידברות. "האלבום הראשון שלי הגיע לבחור בעזה ודיברנו בפייסבוק. אני בטוח שגם בצד השני יש בני אדם טובים עם לב, אבל למרות שאני לא מתיימר להיות מבין גדול בפוליטיקה רציתי שהתגובה שלנו, מהרגע הראשון, תהיה הרבה יותר עוצמתית. אנחנו מנהלים את המשא ומתן על החטופים בלי להכתיב את החוקים שלו, אבל העובדה שבתי הכלא שלנו מלאים במחבלים, שלדעתי לא מגיע להם לחיות, לא אומרת שאנחנו יכולים להזרים לעוטף חמשת אלפים מחבלים, חלקם עם דם על הידיים. ציפיתי שכבר בשבועיים הראשונים, כל מחבל שייתפס ב־7 באוקטובר ואחריו - דמו בראשו. האנשים האלה הם בני מוות בדיוק כמו אייכמן. אני חותם לך. אילו היה לי ילד חטוף בעזה סביר להניח שהייתי מגיע לכלא או למעצר מרוב איבוד עשתונות".
נתניהו צריך ללכת?
"ביבי כבר מזמן איבד את זה, והדבר היחיד שמשאיר אותו על כיסא ראש הממשלה זו השנאה שיש כלפיו. אילו ידענו להפוך את השנאה לביבי לאהבה למישהו אחר, הוא כבר מזמן היה מפנה את הכיסא".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.24
