יום שבת, כשאני יוצא לרחוב, אני מגלה שהשמש זורחת בעוז. יום ראשון עם שמש, ובלי אמא שלי. אני בוכה מאחורי המשקפיים. אעשה את זה עוד פעמים רבות לאורך היום.
לא ישנתי כל הלילה, ואני הולך כמו יתום עד שאני מוצא מונית שתיקח אותי לבית הלוויות הדרומי.
אני לא בן מהסוג שמרעיף ביקורים וחיבוקים, ובכל זאת אמא שלי היא אדם מהותי בחיי. לא חשבתי לכלול את שם המשפחה שלה בשם הבמה שלי, כפי שהיא היתה רוצה. "קוראים לך פדרו אלמודובר קָבָּיֶירוֹ. מה זה צריך להיות, רק אלמודובר!" אמרה לי פעם, כמעט בכעס.
סיפורים נוספים למנויי +ynet:
אמהות תמיד הולכות על בטוח. "אנשים חושבים שילדים עושים ביום אחד. אבל זה לוקח הרבה יותר זמן. הרבה יותר", אמר לוֹרקָה. גם אמהות לא עושים ביום אחד. והן לא צריכות לעשות שום דבר מיוחד כדי להיות מהותיות, חשובות, בלתי נשכחות, מחנכות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למדתי הרבה מאמא שלי, בלי שאף אחד מאיתנו שם לב לכך. למדתי משהו מהותי לעבודתי, את ההבדל בין בדיון למציאות, והצורך להשלים את המציאות בבדיון כדי שהחיים יהיו קלים יותר.
אני זוכר את אמא שלי בכל התקופות בחייה; ייתכן שהאפית מכולן היתה בכפר בבָּדָחוֹס, אוֹרֵיאנָה לָה ויֵיחָה, גשר בין שני היקומים הגדולים שחייתי בהם לפני שמדריד בלעה אותי: לה מאנצ'ה ואֶקסטרֶמָדוּרָה.
האחיות שלי לא אוהבות שאני מדבר על זה, אבל בתחילת דרכנו באקסטרמדורה המצב הכלכלי המשפחתי היה רעוע. אמא שלי תמיד היתה יצירתית מאוד, האדם עם הכי הרבה יוזמה שהכרתי. בלה מאנצ'ה אומרים: "היא יכולה להוציא חלב מקנקן שֶמֶן".
ברחוב שגרנו בו לא היה חשמל. הרצפה היתה רצפת אדמה: לא היתה דרך לגרום לה להיראות נקייה: מים רק הפכו אותה לבוץ. הרחוב היה מרוחק ממרכז הכפר. הוא נבנה על גבי סלעי צפחה, ואני לא חושב שנשים יכלו ללכת עליהם בנעלי עקב. בעיני זה לא היה רחוב, אלא דומה יותר לעיירה מאיזה מערבון.
החיים שם היו קשים אבל זולים. כפיצוי, השכנים שלנו התגלו כאנשים מופלאים ומכניסי אורחים. הם גם היו אנאלפביתים.
כדי להשלים את משכורתו של אבי, אמי הקימה עסק לקריאה וכתיבה של מכתבים, כמו בסרט "תחנה מרכזית ברזיל". הייתי אז בן שמונה; בדרך כלל אני הייתי זה שכתב את המכתבים, והיא הקריאה את המכתבים שקיבלו השכנים. ביותר מהזדמנות אחת הקשבתי לטקסט שאמי הקריאה וגיליתי בתדהמה שהוא לא זהה למה שכתוב על הנייר: היא המציאה חלק ממה שקראה. השכנות לא ידעו זאת, כי ההמצאות היו תמיד המשך של חייהן, ואחרי הקריאה הן היו מרוצות מאוד.
יום אחד, כשנוכחתי שאמי לעולם לא נצמדת לטקסט המקורי, הוכחתי אותה על כך בדרכנו הביתה. "למה הקראת לה שהיא חושבת המון על סבתא, ומתגעגעת לדרך שהיתה מסרקת אותה בדלת של הבית, עם קערה מלאה מים? הסבתא אפילו לא הוזכרה במכתב", אמרתי. "אבל ראית כמה היא שמחה!" היא ענתה.
היא צדקה. אמי מילאה את החורים במכתבים. היא קראה לשכנותיה את מה שרצו לשמוע, לפעמים דברים שהכותב ודאי שכח והיה חותם עליהם בשמחה.
האלתורים האלה היו שיעור חשוב עבורי. הם המחישו את ההבדל בין בדיון למציאות, ואת הצורך של המציאות בבדיון כדי להיות שלמה יותר, נעימה יותר, נסבלת יותר.
למסַפר זהו שיעור מהותי. ואני הבנתי אותו עם הזמן.
אמי נפרדה מהעולם הזה בדיוק כפי שרצתה. וזה לא היה במקרה, היא תיכננה זאת כך, אני מגלה זאת ממש היום, בבית הלוויות. לפני עשרים שנה אמי אמרה לאחותי הבכורה, אנטוניה, שהגיע הרגע להכין לה תכריכים.
"הלכנו לרחוב פּוֹסטַס", מספרת אחותי מול הגופה העטופה של אמנו, "כדי לקנות את הגלימה של אנטוניו הקדוש, בצבע חום, ואת החבל". אמי אמרה לה גם שהיא רוצה שינעצו את הסמל של הקדוש על חזהּ. ואת התליון של מריה דולורוזה. ואת המדליון של איזידורוס הקדוש. ומחרוזת תפילה בין כפות הידיים. "אחת מהישנות", הקפידה לציין באוזני אחותי, "את הטובות תשמרו אתן" (היא התייחסה גם לאחותי מריה חֵסוּס). הן קנו גם מין רדיד שחור לכיסוי הראש, שעכשיו גולש לה משני הצדדים עד המותן.
שאלתי את אחותי על משמעותו של הרדיד השחור. בעבר נהגו אלמנות להתעטף ברדיד מבד שחור ועבה מאוד כסמל לצערן ולאובדנן. ככל שחלף הזמן וקהה צערן, כך הלך הרדיד והתקצר. תחילה הגיע כמעט עד המותן, ובסופו של דבר רק עד הכתפיים. ההסבר הזה גרם לי לחשוב שאמי רצתה להיפרד מהעולם בלבוש רשמי של אלמנה. אבי מת עשרים שנה קודם לכן, אבל מובן שלא היה לה גבר אחר או בעל אחר. היא גם אמרה שהיא רוצה להיות יחפה, בלי גרביים ובלי נעליים. "אם יקשרו לי את הרגליים", אמרה לאחותי, "תשחררו אותן כשיכניסו אותי לקבר. למקום שאני הולכת אליו אני רוצה להיכנס קלילה".
היא גם ביקשה מיסה מלאה, לא רק תפילת אשכבה. כך עשינו, והכפר כולו (קַלסָדָה דֶה קָלָטרָוָוה) בא לכבד אותנו ב"ניד ראש", כפי שקוראים שם לתנחומים.
אמי היתה שמחה לראות את הזֵרים הרבים על המזבח, ועל נוכחותו של הכפר כולו. "כל הכפר בא", זוהי הגושפנקה האולטימטיבית במעמדים כאלה. וכך היה. אני מודה על כך מכאן: תודה, קלסדה.
היא גם היתה מתגאה באחיותי ובאחי, אנטוניה, מריה חסוס ואָגוּסטין, שמילאו את תפקיד המארחים המושלמים הן במדריד הן בקלסדה. אני רק הנחתי לעצמי להיגרר בעיניים מעורפלות, כשהכול מטושטש סביבי.
למרות מדמנת מסעות הקידום שהיא חיי ("הכול אודות אמא" מוקרן עכשיו כמעט בכל העולם; לשמחתי החלטתי להקדיש לה את הסרט, כאם וכשחקנית. התלבטתי מאוד, כי אף פעם לא הייתי בטוח שהיא אוהבת את הסרטים שלי), היה לי המזל להיות במדריד ולצידה. ארבעתנו היינו איתה כל הזמן. שעתיים לפני ש"הכול" קרה, אגוסטין ואני נכנסנו לבקר אותה בחצי השעה המותרת לביקור בחדר הטיפול הנמרץ, בזמן שאחיותי חיכו בחדר ההמתנה.
אמא שלי ישנה. הערנו אותה. החלום כנראה היה נעים מאוד ומוחשי כל כך שלא הרפה ממנה, אף על פי שדיברה איתנו בערנות מוחלטת. היא שאלה אותנו אם יש סערה בחוץ, ואמרנו שלא. שאלנו אותה מה שלומה, והיא אמרה שטוב מאוד. היא שאלה את אחי אגוסטין על הבנים שלו, שבדיוק באו לחופשה. אגוסטין אמר לה שהם יהיו איתו בסוף השבוע ושהם יאכלו יחד. אמא שלי שאלה אם כבר הלך לקנות מצרכים, ואחי אמר שכן. סיפרתי לה שאני צריך לנסוע לאיטליה יומיים אחר כך, למסע קידום של הסרט, אבל אמרתי שאם היא רוצה, אשאר במדריד. היא אמרה לי שאסע ואעשה את כל מה שאני צריך לעשות. מה שהדאיג אותה בעניין הנסיעה היה הילדים של אחי. "ומה עם הילדים, עם מי הם יהיו?" שאלה. אגוסטין אמר לה שהוא לא נוסע איתי, שהוא יישאר. היא שמחה. באה אחות והודיעה לנו שזמן הביקור נגמר. היא אמרה לאמא שלי שבקרוב תביא לה אוכל. אמא שלי העירה: "רק עשן יעשה לי האוכל בגוף". ההערה נשמעה לי יפה ומשונה.
שלוש שעות אחר כך היא מתה.
מכל מה שאמרה בביקור האחרון הזה נשארה חקוקה בי השאלה שלה אם יש סערה. ביום שישי זרחה השמש, וחלק מהאור נכנס מבעד לחלון. על איזו סערה דיברה אמי בחלומה האחרון?
מתוך "החלום האחרון", שרואה אור בימים אלה בתרגום מיכל שליו, בהוצאת "אחוזת בית"
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.24
