רק עכשיו, ברומן התשיעי שלו, נוגע עמוס טלשיר בנושא שמלווה אותו מאז שהוא זוכר את עצמו, הקיבוץ שבו נולד ושממנו הוצא, לפני יותר מ-70 שנה. "ההזדהות שלי עם אבא שלי הייתה מוחלטת, ואני חושב שלקח לי הרבה שנים לעכל את העזיבה ההיא", הוא מסביר. רגע לפני ש"הגורדוניסטים" שלו ירד לדפוס, עוד ניסה לברר איך ניתן למחוק מערך הוויקיפדיה על שמו את העובדה שנולד במעלה החמישה, אבל בסוף העדיף לעשות חפש-החלף ולשנות את מיקום העלילה. "קיבוץ בהרי ירושלים ושמו פסגת יהודה".
למה בחרת בשם פיקטיבי, כדי שתוכל למתוח ביקורת?
"למה ביקורת? כתבתי את הספר מתוך אהבה עזה לקיבוץ. לחופשות הקיץ שם, גם בגיל 74 אני עוד מלא געגועים. אבל אנשים שבוחשים בעולם הספרים המליצו לי להיזהר. בימינו, אפילו על פרט שולי ומטושטש אתה עלול לחטוף תביעת דיבה, אז למה לי להסתבך? עדיף להמציא קיבוץ שאף אחד לא ימצא על המפה. וחוץ מזה, 'הגורדוניסטים' הוא בכלל לא רומן אוטוביוגרפי. כתבתי על 'החמישייה', חמישה חברים בני 45, מאחרוני הבוגרים של הלינה המשותפת שעזבו את הקיבוץ וכל אחד מהם הלך לדרך אחרת. אני, עמוס, נמצא בספר בדמותו של ג'וני, שנולד כיונתן, וגם זה באופן חלקי בלבד".
למה?
הוא מעקל את שפתיו לחיוך זעיר, שמרחם על הקמטים. כשהיה הכוכב של להקת הנח"ל ובעלה הראשון של ירדנה ארזי, קראו לו "עמוס היפה", כינוי שלא ממש חיבב. "אף פעם לא הערתי למי שקרא לי ככה כדי להחמיא, אבל לא אהבתי אותו, הרגשתי שהוא משטיח אותי".
כתבות נוספות למנויים:
בגיל 57, אחרי התקף לב ואחרי שהנפיק את החברה שלו בנסד"ק, פרש מהשפיץ של עולם הפרסום הישראלי ומאז, בסטודיו עם תקרה בגובה חמישה מטר וחצי, על גג יפואי, הוא כותב ומנגר. מנגר וכותב. כעדות, הוא מציג בגאווה את כף ידו הימנית, נטולת האגודל. "אתה לא יכול להיות נגר טוב אם כל האצבעות שלך שלמות".
"הגורדוניסטים" נפתח במפגש של ארבעה מחברי החמישייה בבית הקברות של הקיבוץ, בין הסלעים הטובלים ברקפות בר. יחד עם הקברן הצעיר הם מגלגלים רעיון נועז – לחזור לפסגת יהודה על כנפי מיזם תוכן של מופעי ראווה בבתי עלמין. וזה מה שמפגיש את טלשיר עם סיפור מפתיע ואמיתי מעברו, על הקבורה הכפולה של אמו, שכף ידו הימנית, גדומת האצבע, תספיק כדי למנות את מספר האנשים ששמעו עליו עד כה. "ואם רק עכשיו אני משחזר אותו אולי זה מפני שחששתי שלא יאמינו לי".
נתחיל?
"קדימה. על החיים ועל המתים. הוריי, קייזי ואריה טישלר, היו ניצולי שואה. אבי היה ראש שבט גורדוניה בלודג', העיר שמנתה 300 אלף יהודים לפני השואה, ואילו אמא שלי נשלחה בגיל 15 למחנה ריכוז, שבו עבדה כעוזרת הבית של המפקד. היא סיפרה לי שבעודה מנקה, המפקד ניגן בפסנתר ושוחח איתה ברוסית. כשאמר לה 'זו יצירה של סטרווינסקי שבהשראתה נכתב מלחמה ושלום' אמא אמרה לו 'אני מכירה את כל הסופרים הרוסים'. איך? אמא באה מכפר קטן, שמונה ק"מ מווילנה, וכיוון שבספרייה הציבורית סירבו להשאיל ספרים ליהודייה היא ישבה בספרייה ולמדה אותם בעל פה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ההתרגשות ניכרת בו כשהוא מתאר איך בצהריים, בשובו מבית הספר, אמא אילצה אותו לשבת לצידה, על הספה, ולהקשיב לזיכרונותיה הקשים. "היא סיפרה לי שמפקד המחנה היה נאצי, איש שעשה הרבה דברים רעים, אבל אותה הוא כיבד בזכות הידע התרבותי שהפגינה. היא כיבסה רק את חולצותיו ולא נדרשה לכבס תחתונים. אחרי המלחמה אבא שלח ארצה את אמא שלי, שהייתה בהיריון, והוא עצמו הגיע יומיים אחרי שאחי נולד".
משפחה בת חמש נפשות. "אני הסנדוויץ', בין אחי הגדול, אבי, שהיה איש מוסד, לאחותי, הסופרת רחל טלשיר. אי-אפשר אולי להשתחרר מהחרדה הקיומית כבן לניצולי שואה, אבל אני שמח על המקום שהגעתי אליו בחיים. למרות ועל אף, תמיד חשבתי חיובי".
לדבריו, עזיבת הקיבוץ הרסה את אביו. "הוא התמוטט כשאמא שלי דרשה ממנו לעזוב מעכשיו לעכשיו. למה? גם זה סיפור אמיתי שמופיע ב'גורדוניסטים'. הייתי ילד סקרן שרצה לראות הכל, ולכן נעמדתי בעגלול. יום אחד, כשהמטפלת נעצרה בפתאומיות, נפלתי ממנו ופתחתי את הראש. והאחרונה ששמעה שהילד שלה פתח את הראש, הייתה אמא שלי".
זה נורא!
"לא מכוונה רעה. המטפלת רצה איתי והזעיקה טנדר, שלקח אותי להדסה ירושלים. רק בערב, כשקייזי באה לבית הילדים, סיפרו לה שהבן שלה מאושפז מהבוקר. קייזי אמרה 'לא עברתי את המחנות והגשמתי את החלום הציוני כדי שהבן שלי יפתח את הראש ואף אחד לא יעדכן אותי'. היא אמרה לאבא, 'אריה, אנחנו עוזבים את הקיבוץ' וכשהייתי בן שנתיים עברנו לבאר-שבע. אבא עבד כמזכיר מועצת הפועלים בעיר ואמא עבדה קצת כתופרת. בחופש הגדול ההורים שלחו אותנו לקיבוץ, והחופשות שם איפשרו לי למלא את החסכים החברתיים שצברתי בעיר. אבא, לעומת זאת, לא הצליח להשלים עם העובדה שהקיבוץ מאחוריו".
בגיל עשר, בערך, התחיל לעבוד. "יצאתי מהבית רבע שעה יותר מוקדם לבית הספר, ובדרך עזרתי לסדר את העיתונים בחנות כלי כתיבה שנקראה 'אל"ף-ת"ו'".
לא התבאסת להקדים את ההשכמה?
"לא. גם ככה אבא שלי, הגורדוניסט, נהג לזרוק אותי מהמיטה בשש בבוקר, כי לא בריא להתבטל. א. ד. גורדון, פילוסוף ורופא, טען שבטלה ועצלות מביאות להפרעה נפשית, ונראה לי שהוא צדק. גם לא קיבלתי כסף על סידור העיתונים היומי, אבל אחר הצהריים חזרתי לחנות, התיישבתי ודיפדפתי במגזינים של אווירונאוטיקה ופרסום. בזכותם הבנתי שמי שיודע לכתוב ורוצה להרוויח טוב, הולך להיות קופירייטר".
אבל לפני שנשאב לעולם הפרסום, עצר בלהקת הנח"ל שהייתה אז בשיאה. יחד איתו שירתו מירי אלוני, אופירה גלוסקא, מוטי פליישר וחצי מלהקת “כוורת”, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין וגידי גוב. וגם ירדנה ארזי, כמובן, שהתגייסה עם רותי הולצמן ולאה לופטין, לימים שלישיית “שוקולד מנטה מסטיק”. בגיל 21, המפקד החתיך של הלהקה אמר לירדנה עם הצמות "הרי את מקודשת".
למה כל כך מהר?
"ככה זה היה באותה התקופה. כולם התחתנו מוקדם. וירדנה הייתה הילדה הכי יפה בגן ובכיתה ובלהקה. עוצרת נשימה. ברור שהיו לנו חלומות משותפים, בשביל זה התחתנו, אבל אחרי ארבע שנים זה נגמר. ירדנה כבר הייתה עם רגל וחצי בעולם הזוהר ואני, בניגוד אליה, צעדתי לאחור. זה לא עבד. לא היו לנו ילדים ובטח לא רכוש, אז הפרידה הייתה קלה".
נשארתם ידידים?
"אני רואה בנו ידידים, למרות שאנחנו לא בקשר, ודאי שלא רציף. פעם ב... כשיוצא לנו להיתקל, אנחנו מדברים וזה נעים".
סימסת לה מזל טוב כשהפכה לסבתא של כרמל?
"לא זכור לי, למרות שכנראה הייתי אמור לעשות את זה. סליחה, מתנצל".
אחרי השחרור פצח אמנם בקריירת משחק, אבל ככל שזוגתו התקרבה לצמרת, הוא התרחק ממנה. "על 'חסמב"ה' קיבלתי קומפלימנט, כתבו שעשיתי את דמות הפושטק בלי לדבר בעי"ן וחי"ת, גם ב'חירבת חיזעה' הייתי לא רע. הקש ששבר את גב הגמל היה הסרט 'מתנה משמיים', קומדיית פשע עם עדנה לב וגבי עמרני, שירד מהמסכים אחרי יומיים. פרשתי בשיא. הלכתי ללמוד קולנוע וכתיבה באוניברסיטת תל-אביב. יורם קניוק, שאימץ אותי אז כבן, לקח את כתב היד של הספר הראשון שלי, ‘כמו כלבים מחוברים’, לספריית הפועלים, והעורך נתן יונתן החליט להוציא אותו לאור".
הביקורות פינקו אותו, אבל כדי לממן את שכר הדירה בתל-אביב הוא התחיל לעבוד כקופירייטר ב"אריאלי" המיתולוגי. בין הסלוגנים שלו נצצו במיוחד: "החום בוטל שותים קריסטל" ו"מה המצב? חצב". עשר שנים אחר כך הפך למנכ"ל ושותף. "הצליח לי", הוא מתרווח, "זו הייתה הפעם הראשונה שקופירייטר הופך למנכ"ל. עד אז המנכ"ל הגיע מקרב התקציבאים והכלכלנים".
נהנית?
"ממש, ממש לא. ידעתי שלא משנה כמה אשבור את הראש על תסריט מקורי – מי שתקבע את עתיד הפרסומת היא אשתו של הלקוח. החיים שלי התנהלו במתח לא נורמלי שניסיתי לפרוק בכל מיני סוגים של עישונים. פחדתי מהדדליין ופחדתי מהדם הצעיר שנכנס למקצוע. ידעתי שהצעירים יהיו יותר טובים ממני".
לפני 42 שנה התחתן בפעם השנייה עם ענת טלשיר, כתבת “ידיעות אחרונות” לשעבר, והביא איתה לעולם שלושה ילדים: "בת, בן, בת, כולם אנשים רודפי שלום ועושי טוב שמעדיפים להישאר אלמונים". בני הזוג פרשו יחד ממסלולי הקריירה. "הפכנו לסופרים מפני שזה מה שהנפש רצתה". היא עשתה חיל עם ספר ביכוריה, "אם אשכחך". הוא, כאמור, משיק בימים אלה את ספרו התשיעי בהוצאת "עולם חדש". לדבריו, "הוצאות הספרים כבר לא מתחתנות איתי בחוזים ארוכי טווח. אולי אני לא מספיק מסחרי, אולי אני כבר פחות מעניין".
את זה אי-אפשר לומר על הסיפור האמיתי והבלתי ייאמן על הוצאתה של אמו מקברה. "אמא נפטרה צעירה מאוד, בגיל 52, מהתקף לב. קברנו אותה בבית הקברות בבאר-שבע, מקום צפוף ומוכה שמש, אפס צל. 20 שנה אחרי פטירתה, כשהתקרבתי לגיל 50, אבא הניח את זרועו על כתפי ואמר: 'עמוס’לה, יש לי רעיון, בוא נחזיר את אמא לקיבוץ'. באותה תקופה נפתחה במעלה החמישה האופציה של קבורה פרטית. אבא שלי אמר: 'אני אדאג לכל הבירוקרטיה, אתה רק תוציא ותביא'. אני לא יודע את מי הוא שיחד, אבל באופן לא ברור הוא קיבל אישור להוציא מהקבר את גופתה של אמא".
יכולת לסרב.
"אולי, אבל זה לא עלה בדעתי. אני ביצועיסט. אבא ביקש – אני עושה. שכרתי טנדר ונסעתי עם אבא לבית הקברות בבאר-שבע. האיש מהחברה קדישא כבר חיכה לנו ליד המצבה. רק לו מותר להרים את האבנים שעל הקבר. הבאנו ארון קבורה, פרסתי סדין לבן, והאיש מחברה קדישא נתן לי הוראות. 'תעביר לי מסודר, עצם אחרי עצם'. נדהמתי לראות שגם אחרי 20 שנה העצמות נשארות במקומן, כמו בשלד משיעור ביולוגיה במעבדה".
ומה עשית?
"העברתי לו עצם אחרי עצם, מלמעלה עד למטה, אבל הוא לא היה מרוצה. 'אם הוצאת את יד ימין אז תוציא את יד שמאל'. הוא טען שהדיוק בהוצאת העצמות יאפשר לו להרכיב את השלד בתוך הארון בסדר מושלם".
מה עבר לך בראש כשעשית את זה?
"שום דבר. ניתקתי את עצמי מהסיטואציה. נדמה לי שאבא הזיל דמעה, אולי שתיים, אבל אני השתדלתי לשמור על גישה עניינית. 'יש פה פרוצדורה ואני טוב בפרוצדורות'. כשאיש החברה קדישא גמר לסדר את השלד של אמא בארון, הוא דרש שאבא שלי יראה במו עיניו שכל העצמות במקומן. אחר כך הוא עזר לנו להעמיס לטנדר את הארון, ויצאנו לדרך".
הדרך הייתה ארוכה ומפותלת. "לפני 25 שנה נסעו למעלה החמישה דרך הרטוב, שעתיים וחצי עם עליות ופיצולים. פה ושם אולי נתתי ברקס מוגזם, מה לעשות, נהג טנדר אני לא, ובאיזשהו שלב שמעתי בום, נעצרתי והארון נפל. אבא נעץ בי את העיניים הנוקבות שלו, הוא היה גבר יפה עם עיניים בצבע פלדה, וסינן 'לא קשרת את הארון'. מילמלתי במבוכה 'נכון, כי לא אמרת לי'. בתגובה אבא צעק 'אני חושב שבגילך אתה כבר צריך לדעת לבד'. וגם אני התפוצצתי. 'אבא, כמה פעמים הובלת את הגופה של אמא בבגאז'?'"
ממש "מבצע סבתא"!
"לא ראיתי את הסרט, אבל קראתי עליו ואם כבר, הסיפור שלי הוא ‘מבצע סבתא’ למתקדמים. להעביר גופה בטנדר זה קשקוש, הסיפור הוא להוציא את הגופה מהקבר. זה הרגיש כמו להרכיב ארון של איקאה בחדר ילדים".
איך התנהלה הקבורה הנוספת?
"קצר ולעניין, בלי דת ובלי אלוהים. הקברן שאל 'אתם מרוצים? אז תגמרו את החשבונות במזכירות'. אבא הלך למזכירות ושילם עוד 56 אלף שקל, לקבר עבורו. הוא נפטר לפני שבע שנים, בשיבה נהדרת, בגיל 97. הלך לישון ולא התעורר, כמו צדיק. אולי זה המוות שמתאים לגורדוניסט".
אתה מגדיר את עצמך כגורדוניסט?
"ברור. זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לי. גם הילדים שלי אומרים זה לזה 'אתה גורדוניסט' במובן של 'אתה אחלה'".
לפני כעשר שנים הוא עזב את הבית ברמת-השרון לטובת הגג היפואי, עם ריח הים. "ענת ואני לא טרחנו ללכת לרבנות, אנחנו לא גרושים כדת משה וישראל, אבל אנחנו פרודים ותיקים".
חופשי זה לגמרי לבד?
"אף פעם לא הייתי לבד. כבר שש שנים אני בזוגיות עם מי שהייתה החברה שלי כשהייתי בן 27 והיא בת 23. לא הייתי אז מציאה גדולה. הייתי גרוש, פרא אדם, מעשן וזרוק. לא מישהו שמביאים הביתה. ידעתי שהיא התחתנה, לא ידעתי שהתאלמנה, עד שהיא כתבה לי בפייסבוק אחרי שקראה ספר שלי".
איך זה זוגיות בגיל השלישי?
"הרבה ניסיון, הרבה התחשבות והרבה פנאי להשקיע. הנכדים שלה, הנכדות שלי, שמח. בניכוי המצב הנוכחי, שנינו רואים את הצד המואר של הירח".
אפרופו המצב הנוכחי, אתה מאמין שהקיבוצניקים בעוטף ובצפון יצליחו לחזור לעצמם?
"בהחלט. לא בזכות המדינה, אלא מפני שהם קורצו מחומר אמיתי של הגינות וחריצות. הרבה פעמים שאלתי את עצמי לאן הייתי מתגלגל אילו נשארתי בקיבוץ. אולי הייתי מצליח לשנות אותו מבפנים".
למה שמרת בבטן, יותר משני עשורים, את הסיפור על אמא שהחזרת לקיבוץ?
"לא יודע. אולי לקח לי זמן לקלוט אותו".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.04.24
