ששון איפרם שאולוב הבקיע בסבלנות את כל התקרות של תעשיית המוזיקה ממעמקי הטיקטוק, אבל זה לא המקרה הקלאסי של ויתור אידיאולוגי על קיצורי הדרך בשם הרומנטיקה. לשאולוב פשוט לא הייתה ברירה. אחד הכוכבים העולים בישראל, האיש שעשה סולד-אאוט בהיכל מנורה בגיל 21, אף פעם לא עבר אודישנים בתוכניות ריאליטי. "קח ארבע שנים אחורה, הלכתי ארבע פעמים לאודישנים", הוא מספר. "שלוש פעמים הייתי ב'הכוכב הבא', פעם ב'אקס פקטור'. לא עברתי אפילו את המיון הראשון. רק לפני הפריצה האחרונה שלי, בשנה שעברה, עברתי מיון אחד פעם ראשונה ב'הכוכב הבא'. את השני כבר לא עברתי. לא הגעתי אף פעם למסך. אבל זה לא ייאש אותי, נתן לי רק כוחות להמשיך. תשמע, עובדה שהלכתי כל שנה. ב-2024 כבר אמרתי די, מספיק".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מי שלא רצה את איפרם שאולוב על הבמה בפריים-טיים, קיבל אותו בסופו של דבר כדמות ב"ארץ נהדרת", סמל סטטוס נחשק שאמנים מסוימים מבקשים לעצמם במשך כל הקריירה. שאולוב השיג אותו בגיל 21, עוד לפני האלבום הראשון. אלה שלא מצאו מקום לילד המוזר מבת גלים במסגרות השונות בדרך, קיבלו את שאולוב עמוק בתוך המיינסטרים הישראלי. שלוש שנים אחרי שהתחיל לבדו בטיקטוק, ממש מאפס, הוא הספיק לסחרר את הרדיו, לצבור קהל מעריצים מרשים, להקפיץ להיטים לראש דירוגי ההשמעות, למלא שלוש פעמים את האנגר 11 בתל-אביב ולהעז לפתוח הופעה בהיכל מנורה מבטחים ב-25 באפריל, אליה נוספה הופעה נוספת ב-4.7 בעקבות הביקוש. הוא מהצעירים ביותר שמילאו אי פעם את ההיכל, אם לא לוקחים בחשבון את מיקי ברקוביץ'. הסולד-אאוט הוביל לפתיחת הופעה נוספת במנורה מבטחים, ב-4 ביולי. עד לפני כמה חודשים הוא עוד נע בין עבודות מזדמנות, תחנת דלק, מלצרות באירועים וניקיון בסופר.
הוא נולד ב-2002 בחיפה, הצעיר מבין שלושה אחים, וגדל בשכונת בת גלים. ההורים יוצאי קווקז. אמא סמירה עבדה לרוב כמטפלת, מבשלת, מנקה. אבא אלכסיי הוא רתך במקצועו. כבר בגיל רך שאולוב התמודד עם משבר ראשון במשפחה, הוריו התגרשו. "חיינו עם אמא אז. הגירושים קרו כשהייתי ממש קטן, אני כמעט לא זוכר את ההורים כזוג. היינו הולכים לאבא בחגים ובשבתות. כלומר, אתה גדל לסיטואציה שבה זה לא חסר לך, כי עדיין אבא תמיד נמצא שם ואמא לא מחסירה ממך כלום. עם השנים למדתי שהיחסים ביניהם היו טובים, אבל אמא החליטה שהיא רוצה לגדל את הילדים לבד, וזהו".
לא שאלת למה?
"לא ממש. תראה, אמא הייתה צעירה, הגיעה לארץ בגיל 18 וכבר בגיל 19 הביאה לעולם את אחי הגדול, כך שלא היה לה מספיק זמן להתאהב באמת. אבא מבוגר ממנה בערך בעשור. היה חיבור מדהים ועם הזמן משהו אולי אבד. אבא סיפר לי שכשחזרו מבית הדין הרבני, הם הגיעו הביתה, עשו על האש ושתו עראק. זה היה הווייב".
איך הקשר בינך לבין אבא?
"בעיניי, מדהים. אף פעם לא רציתי לחלוק איתו דברים, להראות לו מה עובר עליי בחיים בצורה כזו או אחרת, כדי לא להכביד. עם אבא אתה הולך, נהנה, מדבר על כמה טוב לך. הוא לא באמת יודע מה עובר עליי ומה הצרות שלי. לפעמים כן. הרוב עם אמא. כל התהליך של רגשות, אהבות ומכשולים, היה עם אמא. אני חולק איתה הכל, אנחנו חברים הכי טובים. כנראה שכשאמא מגדלת אותך לבד זה אחרת".
"אתה יכול לדמיין אהבה, אבל כשזה מגיע למציאות אז למוח טיפ-טיפה קשה להבין את זה, למרות שכל החיים ייחלת לדבר הזה. זה כמו שתראה סרט בטלוויזיה ופתאום הוא מתממש למציאות. אתה לא מסתכל כצופה, אתה חלק מהסרט. זה משהו אחר"
אבל אבא היה מעורב?
"אתה מספר לו על החיים האישיים בשישי-שבת, זו תמיד רוטינה קבועה וזה בדיוק מה שקובע. אין משהו מעבר, ביומיום אמא הייתה הולכת לבתי הספר כשעשיתי בלגן והיא הייתה אוכלת את כל הכאפות האלה של גיל ההתבגרות. היא זו שהשתדלה להחזיק אותי שפוי כשהיה קשה לי כילד".
שאולוב אובחן בכיתה ב' כסובל מהפרעות קשב. "הייתי ילד תזזיתי, אמרו לאמא שלי 'תלכי לאבחון', ובאמת קלטו שיש לי הפרעות קשב וריכוז. פשוט ילד שמסתכלים עליו ושאוהב שמסתכלים עליו".
מתי התחלת לשיר?
"כל החיים. הייתי ילד בן עשר שמזמר כמו משוגע ברחובות בת גלים, לוקח שולחן בשכונה, עומד עליו ומופיע. שרתי הכל, אולי טיפה יותר מזרחית, אבל התבוננתי בהרבה זמרים במהלך הדרך. מוזיקת עולם, שלמה ארצי, מזרחית, מה שהיה במיינסטרים, גם איברהים טטליסס. אמא הייתה שומעת המון איטלקית, למשל טוטו קוטוניו, אני מושפע גם ממנה. לדעתי היא שרה ומנגנת ברמה יותר גבוהה משלי. היא רצתה כל החיים להגשים את החלום ולהיות זמרת אבל לא היה באמת מי שיתמוך בה. אני רוצה שנשיר ביחד".
יש חוויה שנחרתה מהילדות המוזיקלית?
"הייתי ילד בשיא החמידות והשובבות, הלכתי להרצאה של סטודנטים שהייתה ליד הגינה הקהילתית שלנו והתחלתי להפריע, לגעת בכל דבר שזז. ראיתי מישהי שיושבת שם, מסתכלת עליי, מחייכת, מראה קצת אשכנזי כזה. ההפך הגמור ממני. ואז אמא קוראת לי מהחלון, 'ששון!'"
עם מי אתה מתעסק על הבוקר?
צוחק. "לא, זה היה תמיד 'בוא הביתה' וכל השכונה הכירה, אבל תראה מה קרה. ביום מן הימים הצמידו לי חונכת כדי שתסייע לי בלימודים. ואז אני רואה שזו היא, זו שהסתכלה עליי, בחורה בשם אלה ויינברג. ומאז החיים שלי השתנו".
איך?
"היא פשוט אהבה אותי מאוד והייתה מקדישה לי המון תשומת לב. אבא שלה אדריכל גדול, היא הייתה לוקחת אותי למקומות טובים לאכול, לבית של הוריה, וילה כזו. עושה הכל כדי שיהיה לי רק טוב, קונה לי הרבה. היא הפכה אז דמות מאוד חשובה בחיים שלי. הייתה מתעדת אותי מגיל קטן, סרטים קצרים, היינו הולכים לשוק ומביימים כל מיני דברים, למרות שהרוב היה אותנטי. היום אנחנו כבר לא בקשר".
בגיל עשר כתב את השיר הראשון, 'רק אם תגידי כן'. "גם הלחנתי אותו בראש, סוג של פזמונאי הייתי בהתחלה, כי לא התחלתי לנגן עד גיל 18, ואז הגעתי לקלידים, לבד. פעם אחת הלכתי למורה והבנתי שזה לא בשבילי, כל הפרקטיקה והדברים האלה. הרגשתי שהמוזיקה היא אוויר לנשימה וכשהתבגרתי כבר הבנתי שאין לי חיים חוץ מזה".
מישהו אמר לך אז שאתה טוב?
"כשזה בנשמה שלך, אתה לא צריך אף אחד שיגיד שאתה טוב, אבל הסביבה תמיד תמכה ופירגנה, ולאט-לאט זה הגיע למצב שלעשות מוזיקה בער בי יותר מהכל - כשהמשפחה תמכה מהרגע הראשון. הייתי מדמיין את עצמי כוכב, בכל ההיבטים. הייתי רואה בראש הרבה תמונות. היום רוב מה שחשבתי עליו כבר מתממש, אבל זו עדיין דרך, אני עוד צעיר, יש לי עוד הרבה מה לעבור. כשכל מה שחלמת הופך למציאות, זה שונה".
לעומת מה?
"אתה אומר לעצמך שזה לא בדיוק אחד לאחד מה שדמיינת. דמיינתי למשל שכולם צועקים לי שהם אוהבים אותי. זה באמת קרה, אוקיי? אז אתה יכול לדמיין אהבה, אבל כשזה מגיע למציאות אז למוח טיפ-טיפה קשה להבין את זה, למרות שכל החיים ייחלת לדבר הזה. זה כמו שתראה סרט בטלוויזיה ופתאום הוא מתממש למציאות. אתה לא מסתכל כצופה, אתה חלק מהסרט. זה משהו אחר".
הוא למד בתיכון עירוני א' בחיפה, במגמת תיאטרון. "המשחק היה אצלי באותה משבצת עם מוזיקה, זה היה החלום מההתחלה. הלהט שלי להיות שחקן הוא עדיין כמו להיות מוזיקאי. עשיתי צעדים במשחק, הלכתי לסוכנות, הייתי ניצב בכמה סדרות ילדים. חוויות מדהימות".
בכיתה י' הגיע רגע צורב במיוחד, העפה מהתיכון. "אחרי הרבה מאוד ועדות השמה, ההנהלה ביקשה להדיח אותי. הם לא רצו אותי שם. עד כיתה י' תמיד הייתי מערער כשרצו להעיף אותי, והיו משאירים, ובכל פעם שוב ניסו להדיח עד שהצליחו. יום אחד נתנו לי להיות שבוע בכיתה של מחוננים בבית הספר. אמרו, ננסה, אולי לשם הוא יתאים. אבל זה לא היה זה".
בגיל 14 עבר תאונה קשה. "הייתי על קורקינט בשכונה, עם חבר, עברנו במעבר חציה ומכונית דרסה אותנו, נסעה 70 קמ"ש לפחות. הגעתי לבית חולים, עשו לי ניתוח ברגל שמאל, היה לי גבס לחודשיים, יש לי מסמרי קיבוע שם היום. אני מסתדר עם זה, אבל בחילופי עונות וברגעי מאמץ קשה".
התאונה הביאה להורדת פרופיל. שאולוב הגיע לצו הראשון, ואז שמע שצה"ל מוותר על שירותיו. "הביאו אותי לקב"נית, היא שאלה אותי על החיים שלי, ואני הייתי ילד מאוד תמים. אז עוד לא גיבשתי את כל הרצונות שלי לגבי הצבא. לא היה לי רצון מסוים לא להיות בצבא, לא חשבתי על זה בכלל. באתי ודיברתי איתה. אחרי עשר דקות היא חזרה אליי ואמרה לי, 'שמע, הצבא החליט שתעשה את מה שאתה רוצה'. כלומר יש לי פטור מהצבא, להיות קרוב לאמא".
לא שאלת למה? היא בעצם משחררת על סעיף נפשי.
"נכון, אבל זה לא איזה סעיף נפשי שאומר שאני רוצה להתחמק מהצבא ועושה הכל כדי להתחמק מהשירות. צה"ל החליט שהוא מעדיף שאהיה קרוב למשפחה שלי. בצו הראשון גם ככה הורידו לי פרופיל בגלל התאונה. אז בשיחה עם הקב"נית הכל התקבץ להחלטה שלה - ולפציעה היה חלק משמעותי בזה. לא עירערתי, כי לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. עם ההורדה בפרופיל, פיזית, הרגשתי רצון לתרום לשירות הלאומי. החלטתי להתנדב, עשיתי קודם שלושה חודשים בחדרה, ואז חזרתי מאבא לאמא כי לא הסתדרתי שם. חיפשתי מקום אחר, הייתי כמה חודשים בבית, עד שמצאתי את האגודה להתנדבות בחיפה, ואז הייתי עוד חצי שנה בקופת חולים כללית. זה היה ניסיון מדהים עבורי".
הוא החל בהמשך לעבוד בבית ספר "עופרים" בחיפה, בפעילות עם ילדים שעל הרצף. "התמכרתי לילדים האלה. הייתי עוזר להם, למורים, יוצא איתם לטיולים, הכל מהכל, עוזר איפה שיכול. הרגשתי שהלכתי למקום ששינה אותי, ומשם קיבלתי כוחות להצלחה".
יש לך חרטות שלא עשיתי שירות צבאי?
"תראה, הייתי רוצה ללכת בעקבות אחי הגדול, שהיה בגולני. תמיד הייתה לי שאיפה כזו. אבל הצבא למעשה אמר לי, שכח מגולני. אז תרמתי ככל שיכולתי".
להקה צבאית?
"מאחר שקיבלתי פטור מהשירות, זה לא היה רלוונטי. בכל מקרה לא נראה לי שהייתי רוצה להיות חלק מלהקה צבאית, לגמרי לא אני".
אבל שוב הגורל חייך באירוניה והמלחמה מצאה את שאולוב זוכה במסגרת שבכל זאת מקבלת אותו, להקת הנח"ל, אבל הפעם בעמדה לגמרי שונה - הפרונט, המוביל. "הייתי איתם כבר באוקטובר, אחרי שהתחיל הכל. שרנו את הרפרטואר שלי וקאברים. היה מהמם. הייתי הסולן, אירחתי אותם, כלומר רק אני, הנגנים של הנח"ל ועוד זמר אחד מהם. אמרו לי שלא קרה בהיסטוריה של להקת הנח"ל שהיא תופיע ככה עם זמר שמארח אותה".
מתחילת המלחמה הוא מופיע באינטנסיביות בפני חיילי צה"ל, פצועים, משפחות מפונים, אזכרות, נענה לגלים של פניות המגיעות מדי יום. "במוצאי שבת של 7 באוקטובר הייתי צריך לפרסם את ההופעה הראשונה שלי, בהאנגר 11 בתל-אביב. הייתי בחיפה אצל אמא. לא היו אזעקות, קמתי בשלוש בצהריים, עד אז לא ידעתי מה קורה. אני שומר שבת מגיל קטן. אמא לא מדליקה אש בשבת. אחי מגיע לחדר, אומר 'יש מלחמה'. אמרתי בסדר, נדבר כשאקום. ואז הבנתי מה קרה וסיפרתי לאנשים ששומרים שבת בשכונה".
הוא איבד שני חברים שעבדו איתו בעבר באולם אירועים, סא"ל (במיל') נתנאל אלקובי ז"ל (36), ורס"ל (מיל') אביאל מלקמו ז"ל (21), שנפלו במלחמה. "הופענו יום אחד בדרום לחיילים. זה היה מטורף. אתה רואה שאתה מצליח לשמח אותם במצב כזה, מה יותר מדהים מזה? או שאתה מופיע בפני כאלה שממש עוד רגע הולכים להילחם. לצערי מתחילת המלחמה קיבלתי הודעות על חיילים שנפלו ואהבו את השירים שלי. שמעתי מבני המשפחה שלהם".
רגע שתיקח איתך עד עכשיו?
"בתל השומר הגעתי להופיע בפני חיילים פצועים, הנגן ואני. אחד מהם, שאמר שאוהב אותי מאוד, איבד את רגליו. אני שר מולם וחושב: אלה ילדים בגיל שלי, בלי רגליים. זה הרג לי את הנשמה. עשיתי הכל כדי לשמח אותם".
תשמע, פרצת ממש רגע לפני המלחמה. זה היה גם יכול לפגוע בקריירה.
"כן, אבל אתה לא מתרכז שם, זה במחשבות בשולי. כל כך כאב לי מהתחלה על כל מה שקורה לנו. היה לי מאוד קשה נפשית בגלל המלחמה - למי לא - אבל לקחתי את זה פשוט לכיוון של להופיע המון".
ההקלטה הרצינית הראשונה של שאולוב נרשמה בגיל 15. "קאבר ראשון שלא יצא לשיר 'טלוויזיה' של טליסמאן, ואז התחלתי לנדוד, קודם בין מחשבה למחשבה על מה שאני עושה. לאחר מכן המשכתי להקליט קאברים, כמו 'כשאת הולכת' של עומר אדם, 'הלילה לא' של דודו טסה. ולפני הקאברים גיליתי את הדבר הכי מדהים שילד בגיל שלי יכול לגלות, הטיקטוק. בגיל 17".
מה זה אומר, גיליתי. בוא, זו לא רשת שולית.
"במובן הזה שאני לקחתי את הפלטפורמה רק למוזיקה שלי או למשחק. התחלתי להעלות סרטונים בגיל 17, רציתי שישמעו אותי. העליתי כל מה שיש לי, שרתי גם נינט טייב, רציתי שיבינו שיש לי המון מה להציע. מסרטון לסרטון זה רק גדל וגדל עד שהגעתי למצב שאני צובר לעצמי קהל בטיקטוק".
אז גם קיבל את החותמת הראשונה. מזהים אותו. "נסעתי באוטובוס בלב המפרץ למשמרת מלצרות באולם אירועים. יושבת לידי בחורה ואומרת, 'אפשר תמונה בבקשה?' זה היה הדבר הכי בתולי שיכול להיות. תמונה ממני? אה? שאלתי למה, והיא מסתכלת ואומרת לי, 'אתה שואל אותי באמת למה?' לא ענתה, וברור שהצטלמתי. הבנתי שמתחיל משהו. אני כולי לבוש מוזר, בדרך לעבודה, וזה היה רגע מדהים. אפילו עדיין לא היה מה להתלהב, כי זה לא ממש התפוצץ. חשבתי לעצמי, מה יהיה כשהשירים באמת יתפוצצו?"
באיזה גיל התחלת לעבוד?
"12, לא בשביל לפרנס אף אחד, למרות שאם תעזור לאמא היא לא תגיד לך לא. הרבה מלצרות בבתי קפה, באולמות אירועים. בגיל 18 עבדתי בניקיון בסופרמרקט, החזקתי כמעט שנה, משמרות מהבוקר, שמונה שעות. אהבתי את מה שאני עושה, כי האמנתי בעצמי. כשאנשים היו מגיעים ורואים אותי מנקה, מעולם לא התביישתי. לא הייתה לי ברירה. ידעתי שאני תמיד עובד בשביל לעשות מוזיקה".
"לפני יומיים התקשרה סבתא לנכדים שמתמודדת עם מחלה סופנית, ביקשה שאבוא להופיע בשבעה שלה"
איפה עוד עשית לביתך?
"הייתה תקופה שעבדתי בחברת נדל"ן של פינוי-בינוי והייתי עובר בבתים של אנשים, מסביר להם על החברה, מזמין לכנסים. עבודה מדהימה, רגע לפני החלום שלי. בהמשך עבדתי כבריסטה בתחנת הרכבת בחוף הכרמל".
העבודה המזדמנת האחרונה שלו הייתה בתחנת דלק, כחצי שנה לפני המלחמה. "עשיתי בעצם כל מה שצריך שם, מהתדלוק ועד החנויות. כל השנתיים האלה בעצם הרגשתי משהו בנשמה. ילד נורמלי אחרי הצבא מחפש את עצמו, ואני לא מצאתי. הייתי צריך עבודות, כי יצא שלפעמים התבטלתי המון זמן. התחלתי להשקיע במוזיקה, יצרתי והקלטתי באולפנים שירים שלי. משהו פנימי אמר לי לסיים בתחנת הדלק. רציתי לפני הכל לנוח. הסתדרתי עם השקלים שהיו לי, ולקחתי שקט לנפש. לקחתי את עצמי מנטלית חזק, התנתקתי מכולם, רק כושר ומוזיקה. כל הזמן הראש שלי עבד סביב זה".
תסביר.
"אלה היו בעצם שנתיים שלא דיברתי כמעט עם אף אחד ולא היה לי אף אחד איתי בחיים, לא חברים, לא כלום. התנתקתי מכל העולם ואשתו. ראיתי רק את המוזיקה מול העיניים".
לקראת אמצע 2022 נחה עינו של מנהל האמנים והמפיק אבי גואטה על שאולוב, שעשה אז עדיין את צעדיו הראשונים. גואטה, שועל ותיק בתעשייה, האיש שגילה את שרית חדד והלך איתה 25 שנה צמוד, ראה כוכב בהתהוות. "יום אחד אחי מתקשר אליי, 'אבי גואטה התעניין בך'", נזכר שאולוב בעיניים בורקות. "התברר שהיה סרטון אחד שלי בטיקטוק שחבר של גואטה, המפיק אריק לוי, ראה וסיפר לו עליו. איך שאחי אומר לי 'אבי גואטה', התחלתי לבכות. דמעות וצעקות".
עד כדי כך?
"רציתי מאוד שיכירו אותי, שיבוא מישהו שיתעניין בי, שירצה להשקיע. אלה לא דברים שהייתי יכול לעשות לבד. זה היה סוג של גישוש, אבל לא היה צעד קדימה".
שאולוב העקשן המשיך לחפור במעלה הטיקטוק, לשגר שירים וקאברים ולצבור קהל אוהדים. המפיק והמוזיקאי שי ראובני, גילה בו עניין. "ראובני הזכיר את אבי גואטה והזמין אותי לפגישה אצלו בבית. הבנתי שאני בדרך להכיר את גואטה עצמו ונרגעתי. שני האחים שלי היו איתי בפגישה".
הייתה חתימה מהירה?
"לא. במהלך חודש היו שיחות ופגישות והתייעצויות. היה רגע אינטימי שבו התחברתי לאברם, אני קורא לו ככה, וכמעט חתמתי בלי להתייעץ עם אף אחד. אני כבר ממש רציתי, ואח שלי אמר, 'תחשוב עוד טיפה'. ומה שאח שלי הגדול אריאל אומר, זה קדוש. במהלך החודש הסכמנו על הכל. אבי הוציא חוזה ואז כבר באתי עם אמא לנתניה".
החוזה נחתם לשבע שנים, "ומבחינתי לעוד 25. ותרשום 'לכבוש את המדינה'".
תשמע, בסיס לחלומות יש. אבי גואטה באמת עשה את זה עם שרית חדד.
"כמובן ששמעתי על הרפרטואר שלו עם שרית והפרידה משרית גרמה לי לחשוב שהוא הבן-אדם הנכון בשבילי. כי אבי בז'אנר הנכון, המדויק לי, הים תיכוני שגדלנו עליו בבית. לראות את מה שרית חדד עשתה כל הקריירה ולאן הוא הוביל אותה, הוביל אצלי את המחשבה לחתום אצלו. אבל קודם קצת בחנתי אותו. מאוד אהבתי את הקטע של להיות פרק ב' בחיים שלו, ולנסות להצליח ביחד. הבנתי שהבן-אדם בא אליי רעב".
אהב את החומרים?
"את השיר 'כשייגמר עליכם הקיץ', ובאמת הוצאנו אותו באוגוסט האחרון. זה היה אחרי שהרגשתי שכבר יש ניצוצות, השירים שלי התחילו לצבור תאוצה. התארחתי בהופעה אצל אודיה, היא ביקשה לארח אותי. משהו מתחיל להתפוצץ ותוך כדי שאנחנו מוציאים שירים חדשים, כל השירים אחורה מתחילים לצבור תאוצה".
ההופעה הראשונה שלנו נרשמה באמפי קריית-גת לפני המלחמה, ב-11 בספטמבר 2023. "הופעה של העירייה. לא היה לי שום ניסיון על במה לפני. היו לי חששות ואבי יודע להרגיע. אמר לי, 'תעשה את זה כמו גדול ותטרוף את זה'. היו לי חרדות, שאלתי את אבי, 'אתה חושב שזה נכון כבר להופיע?' בסוף נתנו 45 דקות, 15 שירים, חלקם לא מקוריים. הרגשתי פרפרים בבטן. אני שר ואנשים יודעים את כל המילים".
יש פנייה מהקהל הנבנה שריגשה אותך במיוחד?
"לפני יומיים התקשרה סבתא לנכדים שמתמודדת עם מחלה סופנית, ביקשה שאבוא להופיע בשבעה שלה".
כלומר היא בנתה ליינאפ לשבעה שלה עצמה. זה מתוק.
"אבי אמר לה, אסור להגיד, את צריכה להאמין. והיא אמרה, 'רוצה שתבטיח שששון יבוא לשיר שם'. שמע, זה מטורף".
הבנתי שאתה מתייעץ עם רבנים.
"תראה, אני אדם שומר שבת, שומר כשרות, בן-אדם מאמין, בטח לא אעבוד בשבת. הולך לקברי צדיקים. מתייעץ עם רבנים, נקרא לזה ככה, לא מוכרים. אני רוצה להתעמק בדת. יותר ללמוד".
חושב על חזרה בתשובה?
"אולי ביום מן הימים. אתה יודע מה, במאה אחוז כן. אם אני אהיה דתי, אמן דתי, זו כנראה תהיה הפסגה של הפסגה של הפסגה".
עד לשם שאולוב יכול להרגיש נוח כלכלית, הוא מתמודד לראשונה בחייו עם מספרים שלא הכיר, והכסף הגדול מחכה ממש מעבר לפינה. עם שיר חדש, "חיים שכאלה", הוא מתארגן להופעה מוצלחת בהיכל מנורה ב-25 באפריל, שתמנף עוד יותר את הקריירה בהיבט הפיננסי. יש גם הצעות לקמפיינים וביום העצמאות, קנה מידה חשוב, הוא הוזמן לשש הופעות, שכמובן לא אמורות להתקיים בגלל המצב. "אחד הדברים הגדולים שהרווחתי מאבי זה לא לתת לדבר הזה לסנוור אותי", הוא נחרץ. "כל אחד רוצה שיהיה לו יותר, זה ברור, אבל כשדבר כזה מגיע, ויש לך גם את האחים, גם את האמרגן, כל הצוות יודע לתפעל את זה ולהשפיע עליך בצורה טובה. אתה לא מתפזר. אתה לא מתייחס לעצמך או לאנשים אחרים כאילו יש לך יותר מהם".
אבל המחשבה שאתה יכול לקנות כמעט הכל בגיל כזה.
"לא עושה לי כלום. כרגע חוסך את הכסף".
מכונית חדשה?
"הדבר היחידי שאם כבר קניתי זה אוטו, יונדאי טוסון חדשה, 140 אלף שקל. בשבילי, ילד בן 20, להוציא 140 אלף שקל זה משהו שבכלל לא עבר לי במחשבה בהיסטוריה של החיים שלי. זה מטורף. ההורים שלי לא הצליחו לעשות את זה".
עוזר למשפחה?
"משתדל, ברור".
הוא עבר לפני ארבעה חודשים לראשונה בחייו לגור לבד, בדירה שכורה ברמת-גן. "אני בקשר יומיומי עם אמא, מגיע כל סופשבוע. בסך הכל המעבר היה חלק, אני ילד שורד".
מבלה בלילות?
"מדי פעם הולך לרחרח ולטעום את טעמה המר של תל-אביב".
למה מר?
"אתה שומע בתור ילד על תל-אביב הגדולה של המסיבות וזה לא מדבר אליי. לפעמים אני אוכל סושי קצת ברוטשילד ואם אני מרגיש שאני רוצה מוזיקה, אז הולך לבר קטן, עם חבר, אחי, משפחה, צוות".
אהבת את החיקוי ב"ארץ נהדרת"?
"זכות מדהימה. מראה לך שבאמת עברת שלב מאוד משמעותי בקריירה. לחשוב שבכלל שמים אותך מול זמרים הכי גדולים בארץ, היו שם איל גולן, נועה קירל. פתאום הילד ששון קופץ משום מקום, ועוד מקבל זמן מסך לא קטן".
הוספת בדרך את השם איפרם. למה?
"שם משפחה שהוספתי בשביל הברכה, בגיל 16. ככה החלטתי".
סתם?
"כן, בלי סיבה. לא מוריד את השם. אשתי תהיה רק עם איפרם אם תרצה, בלי שאולוב".
אוקיי. מה מצב הזוגיות באמת?
"כרגע לא. בעצם אף פעם לא הייתה לי חברה".
למה?
"כי לא הייתה".
בוא ננסה יותר.
"לא היו לי קשרים".
והיום אני מניח שמחזרות יש?
"כן, יש פניות. זה מחמיא. אני לא רואה הבדל היום בין אישה או גבר שמדברים איתי. לא אוהב לקחת את זה למקום, 'היא מתחילה איתי'. אני מעדיף לחשוב שהיא או הוא פונים אליי כי הם אוהבים את המוזיקה שלי. נשים, לא נשים. לא מדבר אליי כרגע כל הקטע הזה".
איזה קטע?
"רוצה להתמקד במוזיקה. אבל אם אתה נכנס לחיי האישיים, אז אני אוהב נשים. לא הייתה זוגיות עד היום".
מישהי שברה לך את הלב פעם?
"לא".
ואתה לאחרות?
"גם לא".
התאהבת פעם?
"לא".
אז יש איזה מחסום אולי?
"אל תבלבל לי את המוח. אני בן 21 כולה. דבר איתי בגיל 27".
