לא הכרתי את דן תורן, ולכן זה לא הולך להיות טור על דן תורן, הסירו דאגה.
אולי רק קצת. בהתחלה.
כי למרות שלא הכרתי אותו, הכרתי את שיריו הטובים, ובמשך שנים תיכננתי ללכת להופעה שלו. הוא הופיע הרבה, בעיקר במקומות קטנים בתל-אביב, ואני החמצתי אינספור הזדמנויות ללכת לראות אותו, בעיקר כי אמרתי לעצמי שיש לי משהו אחר הערב (לרוב מדובר היה בארוחת ערב והשכבות ילדים), ולאהובתי אמרתי שחייבים ללכת לראות אותו מתישהו, והיא הינהנה ואמרה שבטח, חייבים. ואז התיישבנו לאכול, ואז ראינו טלוויזיה, ואז הלכנו לישון.
טורים קודמים של רענן שקד:
בשבוע שעבר דן תורן מת בגיל 63. סרטן אלים ומחריד במהירותו. אומרים שפחות מחודש חלף בין גילוי המחלה לבין פטירתו. אומרים שאולי עדיף ללכת ככה. אני אומר שעדיף להישאר.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ולא ראיתי הופעה של דן תורן. ואני כבר לא אראה. במותו ציווה לי את ההחמצה הזו – מאוד לא מתחשב מצידו – אבל לא רק אותה.
כי במותו ציווה לי לנסוע עם המשפחה לטיול גדול הקיץ כמו שתיכננתי והיססתי, כי הכסף לוחץ והסכומים הפכו פסיכיים. וכמו לעשות עם עצמי – עדיין הקיץ – כמה דברים שרק דיברתי עד היום על לעשות אותם.
כי דן תורן מת מסרטן אלים בגיל 63, וכי "דן תורן זה כבר אנחנו", כמו שאמר לי חבר מודאג. "זה כבר מגיע אלינו".
ודן תורן – הבנאדם שהכי לא הגיע לו, כאילו המוות התחשב אי פעם בזכאות או בזמני הגעה – פשוט נגמר מעכשיו לעכשיו, מותיר את כל מכריו ואוהביו בהלם. היה, איננו. בן 63.
כל מה שדן תורן חשב שעוד יעשה; כל הופעה של דן תורן שהייתי משוכנע שעוד אראה; כל ארוחת ערב בבית שחשבתי שעוד יש לי זמן לאכול בנחת כי תמיד אפשר יהיה ללכת לראות את דן תורן מופיע – הכל כבר לא בתפריט. איננו.
והדבר היחיד שאפשר להסיק מזה במיידי הוא, כמובן, הדבר הנדוש ביותר: תחיו עכשיו. ממש עכשיו. תלכו למה שרציתם ללכת עכשיו. תסעו לאן שרציתם עכשיו. כי יום אחד – והיום הזה תמיד יבוא משום מקום, כלומר מהיום שלפניו – פשוט יסגרו לכם את המלדיביים בפרצוף. או שדן תורן ימות. או ש"מובי דיק" יהיה כבר באמת ארוך מדי ביחס ליכולת הקריאה שלכם.
וכי עכשיו – שוב, קלישאה נכונה – זה מאוחר יותר מכפי שנדמה לנו. וכי השלב הזה בחיים שבו אפשר להגיד "כן, אני אעשה את זה מתישהו" ואז לא לעשות את זה אף פעם – השלב הזה, עושה רושם, מאחורינו. אין לנו זמן בשבילו.
כי דן תורן זה אנחנו. דן תורן זה זמן שנגמר. דן תורן זה אימפריות שנופלות לאט, אבל אנחנו וגם הוא כבר לא נהיה שום אימפריה; אנחנו נופלים ביום אחד. ואנחנו מוכרחים לחיות עכשיו. לא כאילו זה יומנו האחרון, לא; אבל כאילו אם יש הערב הופעה שרציתי לראות במרחק שניים וחצי קילומטר ממני, עדיף שאני אלך לראות אותה הערב.
בדיוק כמו שאומרת דברה ואנס, הקומיקאית המזדקנת בת ה-70 ומשהו בסדרה המופתית "Hacks" לכותבת הצעירה שלה אווה, בת ה-20 ומשהו: "כל החיים שלך את אומרת, 'יום אחד אני אעשה ככה', 'יום אחד אני אגשים את זה', והקסם של 'יום אחד' הוא שהכל לפנייך. אבל בשבילי, יום אחד זה עכשיו. כל מה שאני רוצה לעשות, אני צריכה לעשות עכשיו. זה החלק הכי גרוע בהזדקנות".
אין בזה שום גילוי חדש, כמובן, אבל זה הפך רלוונטי לאחרונה כי המילה עצמה, "עכשיו", הפכה פתאום לסוג של מילת גנאי; משהו שמטיחים בך כדי לטעון שאתה ילדותי או גרוע מזה: שמאלני. קראתי מאמר שבו נטען שהשמאל הישראלי תמיד היה ילד קטן, כי ברגע שאתה דורש "שלום עכשיו" אתה מעין אינפנטיל שלא מסוגל לדחות סיפוקים או לקחת בחשבון מורכבויות – והמאמר הזה נכתב אפרופו הקריאה הנוכחית להחזרת החטופים "עכשיו".
כי פתאום זה כבר לא פטריוטי לרצות "עכשיו". פתאום זה עוד משהו של שמאלנים, שרק רוצים לחיות את הרגע.
כי לימין יש הרי זמן, בלי סוף זמן: זמן לצאת לפגרה, זמן להמשיך במלחמה בלי מועד סיום או תוכניות לאחר כך, זמן לחשוב על היום שאחרי ביום אחר, זמן עד הבחירות הבאות. שום דבר לא בוער (מלבד כל צפון המדינה). שום דבר לא עכשיו. מה אתם רוצים מעכשיו. עכשיו שבו בשקט.
זה, כמובן, עשן בעיניים; עשן שלא מצליח להסתיר לרגע את הידיעה הנוראה שעבור החטופים, אין שום זמן מלבד "עכשיו", כי מעכשיו לעכשיו, יותר ויותר מהם – כולל ארבעת הגברים שראינו בסרטון חיים והוכרזו השבוע מתים – הולכים ונגמרים. כל דקה נוספת עלולה לעשות את ההבדל. אין מילה חשובה יותר מ"עכשיו" כשמדובר בחטופים. הם מוכרחים לחזור עכשיו, היום, וזה נכון לגבי כל יום מאז 8 באוקטובר. אין להם זמן לחכות לניצחון המוחלט או החלקי, אין להם כוחות וסיכוי לחכות לאישור שיינתן או לא למשלחת המו"מ לצאת או לחזור, לתגובת חמאס, לתגובת ישראל, להתכנסות הקבינט.
עכשיו. זה כל מה שיש.
החטופים צריכים להיות משוחררים עכשיו. זה עדיין אפשרי. זה עניין של תעדוף, נכונות, לקיחת סיכון פוליטי ובטל בשישים לעומת ערך חייהם של ישראלים שהופקרו ונחטפו מבתיהם, הייתם חושבים. אז הייתם.
בהתחלה צעקנו "את כולם עכשיו". כרגע נותר רק "עכשיו", כי העכשיו ההוא חיכה לעכשיו הזה, ולא כולם הגיעו לעכשיו הזה, ועוד פחות יגיעו לעכשיו הבא.
אז הנה "עכשיו" אחד שאין דרך להתווכח איתו. אבל ה"לא עכשיו" הפוליטי – גם לגבי עתיד המלחמה, גורל עזה, ועדת חקירה ממלכתית ואם השחיתות הפלילית של מירי רגב בכלל מחייבת נקיטת משהו – הוא הרעה החולה שהליכוד השריש כאן בחסות הדחיין הלאומי נתניהו. האיש שיעדיף תמיד להחליט לדחות החלטה למחר, למחרתיים, למושב הבא, לקדנציה הבאה, לדור הבא.
"עכשיו" היא כבר אף פעם לא אופציה פוליטית, מדינית, לאומית.
אבל מה לעשות שעכשיו צריך לשחרר את החטופים. ועכשיו צריך להחליף ממשלה, כי אין דרך לאפשר לפיאסקו הנורא הזה להמשיך להתגלגל עד 2026. ועכשיו צריך להפסיק לטרטר מילואימניקים בתלך-תבוא, כי בעצם לאף אחד אין תכנון מסודר למלחמה הזאת. ועכשיו צריך לקחת כל מה שעוד אפשר ולהתפנות לשקם ולבנות מחדש.
כל זה, עכשיו. החיים קורים עכשיו, החיים אוזלים עכשיו.
אם נגיד "יום אחד נגיע לזה", כל מה שמדובר בו ימות. לא במפתיע. לא כמו דן תורן. ימות כי חיכינו, במודע, עם משהו שצריך היה לקרות עכשיו. וברגע מסוים בחיי אדם – וגם בחיי אומה – אין יותר אחר כך. יש רק עכשיו.
