ילין הדומע / "אין דבר שאנחנו מתאווים אליו יותר מלהיחלץ מהסבל, ואין דבר מפחיד יותר מלהיות מנושלים ממשענת", כתב הסופר האמריקאי ג'יימס בולדווין. על זה אני רוצה לדבר פה. על המנושלים ממשענת שנה ושלושה חודשים שכשחזרו הביתה היו (איזה פלא) המשענת שלנו.
אתחיל בכלל בחיים ילין, אחד מהקולות הבולטים של אנשי העוטף. הוא מגיע המון פעמים להופעות שלנו לחפש משענת, כי לדבריו ההופעות מרפאות אותו. ואני נזכר בו יושב בהופעה שלנו מול מפוני בארי בים המלח בתחילת המלחמה, בשיא הפצע, ולא מפסיק לבכות יחד איתם. גם בהיכל התרבות לפני שבוע בכה כל הזמן, כי העיד על עצמו שכל שיר מקבל משמעות אחרת בזמן הזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אז זה לא כוחות, אני חושב. הרי השמש והשירים חזקים יותר מכל סיטואציה. וכשרז שמואלי מהלהקה שלי, שנמצאת בחודש השביעי להריונה, חולפת לידנו ודווקא מחייכת אני מבין שבמשענת שאנחנו חותרים אליה יש שתי אסכולות בתקופה הזו. האסכולה הבוכה והאסכולה המנחמת והמחייכת.
אנחנו הבאנו את החיים / וכל זה קורה בצהרי יום שישי שעבר מאחורי הקלעים של מועדון בארבי. מצד אחד הודיעו על רשימות החטופים שיחזרו למחרת (ירדן, עופר וקית'), ומצד שני התקיימה ההופעה שלנו במועדון הדחוס בנמל יפו, מלא האנשים העולזים והדומעים. אבל לפני ההופעה, כשהלהקה הייתה זרוקה בכל הפינות, עיינתי בספר ישן של הסופר ג׳ון סטיינבק ששלחה לי מישהי על מנהיג העם, The Leader of the People.
בעיקרון זה סיפור מאוד אמריקאי על המתיישבים הראשונים ביבשת, ואז אני מגיע לקטע שבו הזקן מהסיפור מסביר. "אנחנו הבאנו את החיים" אומר הזקן, מין גדי מוזס כזה שהדבר ראשון שאמר כששב מהשבי זה שהוא רוצה לשקם את ניר עוז.
לקחתי השראה מגדי מוזס בן ה-81 (כמעט) גם כשסיפר שבחיפוש אחרי נקודת המשען שלו בשבי הלך כל יום שבעה ק"מ בחדר הקטן שבו היה שבוי כדי לשמור על כושר.
זקוק לאהבה ומאבד אותה / "כל אדם זקוק לאהבה, וככל שהוא חושש יותר לאובדנה הוא יכול להרוס את הכל ולהיכשל בביסוס חייו", אומרת הפסיכולוגית מירב רוט. ואני מהרהר באנשים שחוזרים מהמנהרות שהיו זקוקים לאהבה כדי לשרוד. אבל היא הייתה רק בדמיונם, למעט אולי בין חבורות שבויים שתמכו זה בזה. בעיקרון רואים אותם ברגע השחרור עולים לפודיומים מוקפים מנוולים ירוקים ושחורים עם משקפי שמש והם נראים מרוקנים אבל הולכים במו עצמם, גאים. ואחר כך יש את הרגע שהם נפגשים עם קרוביהם בבית החולים, והדבר הראשון שאתה רואה זה איך קרוביהם מטעינים אותם בבוסט של אהבה מטורפת. כמו מנפחי אוויר לאופניים. דרך חיבוקים, נשיקות ולחישות מלאות אהבה. וזו המשענת.
כדאי לדבר עם מישהו / אני יודע שאני מתפלסף מעט במקום לספר איך היה בשישי בבארבי, שחוויית ההופעה בו היא משענת אדירה עבורי בימים טרופים אלה. או משענת זה לספר בדיחה תפלה שמישהו סיפר לי השבוע על שניים שניסו להיות אחד ולא הצליחו ונהיו ארבעה חצאים ריקים מתוכן. או משענת זה שיעור בריברסינג שעשינו עם איתי המתוק (להלן המדריך) - שיעור שכלל נשיפות ושאיפות עד כלות הנשימה. בתור משענת קיבלתי חיסון נגד שלבקת חוגרת ולבסוף בחיפוש אחרי נקודת המשען נתקלתי בספר של לורי גוטליב, שהיא פסיכולוגית שכתבה ספר מרנין בשם "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו". ספר מצחיק-עצוב, נשבע לכם, לא קשור לשם שלו, על פסיכולוגית שמתמודדת תוך כדי טיפולים עם פרידה מהחבר שלה המניאק, שעזב אותה כי הוא לא רוצה לחיות עם מישהי שיש לה ילד בן עשר (וללורי יש ילד כזה). ואני קורא בספר כי הוא מלא במה שאנחנו חסרים בימים אלה וכמהים אליו, וזה מגע אנושי שבו מסתתרת המשענת.
וכשראש הממשלה נוסע לנשיא גם שני אלה, אם נרצה או לא, הם המשענת היחידה של מה יהיה הלאה במזרח התיכון הקרוע תחת הזה.
מה עוד? / ועל מה עוד אפשר להישען בימים אלה, אני חושב. על השמש. על הגשם. על הבחורה והבחור שובי הלב שחייכו אליי בהופעה בשישי שעבר. על הנכד שלי מיכו (מיכאל) הרגיש והחכם שמוציא בעוד שבוע ספר שירה. על העובדה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה לעולם למרות הפחדים שלנו.
כידוע אלה ימי חדר הכושר למול מצב האושר, וכשמתוך הפיר החשוך יחזרו מחר עוד שלושה, רזים ככל שיהיו, הם יהיו המשענת שלנו שמלמדת מהי הישרדות אמיתית-אמיתית, לעומת התוכנית באיים הקריביים.
מפגש יוצא דופן / ביום ראשון הלכתי לצלם תוכנית עם גברים ונשים צעירים על הספקטרום והם שאלו אותי שאלות שאיש לא שאל אותי מימיי. הם בני אדם מקסימים, בלי פילטרים, כישרוניים, מנגנים, מציירים, אולי בעצם כל מה שאנחנו, האטומים והבלתי חדירים, לא הצלחנו להיות. והחבר'ה המתוקים האלה שאלו אותי שאלות מפתיעות וחודרות בטון, מאיך נראה הבית שלי ועד הנשיקה הראשונה בגיל 16. על הורים וילדים, על יצירה, על רלוונטיות, על מוות וזִקנה, ואפילו אחד ביקש שאספר להם בדיחה. טוב, מודה שמבחינת החיפוש אחרי המשענת הם נכנסו לי כל כך לנשמה שעברתי איתם חוויה היסטרית (התוכנית תשודר באחד הימים בקשת, אחרי שהזוגות מ”חתונמי” יסיימו להתחתן ולהתגרש). ואז, תוך כדי צילום התוכנית, הבטתי גם ברותם סלע, שהנחתה אותה אבל יותר מכל הייתה ל-15 הצעירים האלה שם משענת. רותם מדיסקונט ו”הכוכב” היא קודם כל קולית, רגישה, מתבוננת וחכמה (גדלה בקריית חיים, לפי מה שסיפרה לי). אבל יותר מכל, מזמן לא ראיתי אישה צעירה כזו שמסוגלת לשים את עצמה כנקודת משען. היא חיבקה את חברינו לתוכנית לסירוגין, וכשמישהו נתקף זעם או בכי ליוותה אותו החוצה. לב ענק.
האש / את הטור הזה כתבתי השבוע בחשיכה לפנות בוקר, כשהשמש מתחילה כבר לאחר לזרוח (לעומת לפני שבועיים-שלושה) וכשבאפלת החיים האלה אני מנסה לחפש את נקודת המשען שכולנו זקוקים לה. ולאור החדשות נזכרתי שלפני שנה יצא לי לדבר עם אלוף אייל זמיר, מי שיהיה הרמטכ"ל המיוחל הבא (נולד וגדל באילת), וזו הייתה שיחה לבבית שבה חשתי שיש על מי לסמוך. ועוד נקודת משען היא תמיד הבת שלי, שבאחד הערבים השבוע נפגשנו על כוס משקה מוזר שהיא עושה עם ג'ינג'ר מר (היא שתתה ואני רק הבטתי). ובלילה, עשיתי נשימות ריברסינג, ובעוד מיכל מביטה ב”חתונמי” נעצמו עיניי.
כשהייתה שריפה בקריה שבה גרו סבא וסבתא, אמר לי סבא: האש מכלה כל דבר שזז, אבל הנפש לא מתכלה אף פעם. וכשכובתה האש האמיתית אמר תודה לכבאים והלך להדליק סיגריה בצד
אחר כך התעוררתי בחצי הלילה ונזכרתי בסבא וסבתא שלי, שהיו המשענת של חיי הצעירים, ושיום אחד כשהייתה שריפה בקריה שבה גרו, ליד חיפה, אמר לי סבא: "האש מכלה כל דבר שזז, אבל הנפש לא מתכלה אף פעם, ותזכור את זה אינגל'ה" (ילדל'ה). וכשכובתה האש האמיתית אמר תודה לכבאים והלך להדליק סיגריה בצד כדי שסבתא לא תראה כי פחד ממנה. אגב, בימים ההם, כשלא היה כמעט כלום, סיגריה הייתה נקודת משען.
ואפרופו סיגריות, שמתי לב שכשהשבויים החטופים חזרו, איש לא ביקש סיגריה, לפחות לא לנגד עינינו. והכי שמתי לב שהנפש שלהם לא התכלתה למרות מה שעברו. כי איפשהו גם שם, בגיהינום החמאסי בעזה, הם מצאו להם את המשענת בנפש כדי לשרוד למען עצמם, למען אהוביהם, ואיזהר ואומר, גם למעננו שכה מחפשים את המשענת בימים אלה.
