1. יש כל מיני רגעים שעיצבו אותנו בשנה וחצי האחרונות. תמונות שנצרבו לנו בנפש הקולקטיבית. הטויוטה עמוסת המחבלים במרכז שדרות. התמונה של אוהד בן עמי בתחתונים בלב עזה. הביבסים. הרגע המחריד שבו הבנו ששלושה חטופים כבר ברחו משוביהם אבל נהרגו בשוגג בידי כוח צה"ל.
בשבת שעברה נוסף עוד רגע כזה: יציאתם של שלושה ישראלים שנראים כצל של עצמם מרכבי חמאס. עמידתם כשלושה מוזלמנים על במה מלאת מחבלים מדושני עונג שברה את הנפש הלאומית. גם הסיפורים שלהם על כך שלא ידעו מתי יום ומתי לילה ולא אכלו שבועות רצופים ריסקו את רוחנו. גם מה שסיפרו על אלה שנותרו מאחור, חלקם פצועים וקשורים בשלשלאות במשך שנה במנהרה, אינו נותן לנו מנוח. מה שהיה כמעט אופורי ומשמח בשחרור התצפיתניות, הפך לטראומטי עבור כולנו והגדיר רגע נוסף בשרשרת הרגעים הקשים מנשוא שלא נשכח לעולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
בראיון שנתן ברדיו חרדי, נשאל בן גביר על מצבם של החטופים ובשלב מסוים התקומם: אלה אנחנו שמרעיבים אותם? זה חמאס. בן גביר צודק. לא הממשלה מרעיבה את החטופים. אלה הנאצים בעזה. העניין הוא שבן גביר, סמוטריץ' ורבים בליכוד האשימו אישית את חברי הממשלה הקודמת כשהיו פיגועים, ולא ברורה בקשתם כעת שנעביר את טענותינו על הרע שמתחולל פה לאויבינו בלבד.
2. אוהד בן עמי נפגש בשבת שעברה עם משפחתו. לאחר כמעט 500 יום תחת האדמה, בתנאי הרעבה, כשהוא אינו יודע מתי יום ומתי לילה, הוא נכנס לחדר שבו חיכו לו אשתו ואחיו. הוא מחבק את אשתו, חיבוק שמן הסתם חלם עליו ודמיין אותו ללא הרף, ורואה לפתע שגם אחיו שם. אחיו רואה את המבט ומסמל לו עם היד - זה בסדר. חיכיתי מספיק. אחכה עוד קצת. תשהה בחיבוק עם אהובתך. רגע קטן שמשום מה הביא אותי לדמעות. בהמשך הם עולים על המסוק ופוגשים לראשונה את בנותיו. הם מתחבקים. הבנות אומרות שוב ושוב - אבא. אבא. כשהם יושבים אוהד אומר להן שהוא רוצה לדעת הרבה דברים על היום שבו נחטף והוא מבין שלא הכל יהיה קל. נכון, אומרת לו בתו, ומיד מראה לו שרשרת שעשו לו כשהיה בשבי כדי לנחם. גם בפעם הזו - דמעות.
1 צפייה בגלריה
אוהד בן עמי מתאחד עם משפחתו. קשה ליהנות מרגעי הנחמה בנפרד מהצער על אלה שעדיין שם
(צילום: מעיין טואף, לע"מ)
3. צפיתי מאות פעמים בכל סרטון כזה של חזרה מהשבי. למדתי את פרטיו. התמכרתי לסרטונים הללו. לרגעי הנחמה. אבל קשה ליהנות מהם בנפרד מהצער על אלה שעדיין שם. אני מבקש לנסות לתווך למתנגדי העסקה ולסביבת ראש הממשלה את הבעיה שהולכת וגדלה בחברה הישראלית: תראו, יש היום למרבית הישראלים תחושה שאני לא משוכנע שאתם מבינים עד הסוף. אני לא מאלה שחושבים שלא אכפת לנתניהו מהחטופים, אבל אני כן חושש שהוא לא מבין את הבהילות שישראלים רבים מרגישים ואת הבעתה הנוראית והלופתת שיש לנו מהמחשבה על מה שעובר על אחינו בשבי. כשנתניהו אומר בראיון שהביא 75 אחוזים מהחטופים זה נשמע מוזר נורא, איזה מין הישג זה להתגאות בו? מה זה אומר בכלל, 75 אחוז מהחטופים, האם נירמלנו כבר את העובדה שנחטפו פה מעל 200 ישראלים מבתיהם, שעכשיו העובדה שהחזרנו את חלקם היא מקור לגאווה? ואלה שעדיין בשבי, הם הרי במאה אחוז שם. אמא שלהם במאה אחוז מתגעגעת אליהם. לא ב-70. אפשר להתווכח על המחירים, אפשר לדון בדרכים להשיבם - אבל חייבים להיות מאוחדים בבהילות הזו. בדבר הזה שישראלים רבים כל כך מרגישים בשוכבם ובקומם. אנחנו חייבים לדעת שלתחושה הזו שחיינו אינם חיים כל עוד בנינו בשבי, שותפים גם ראש הממשלה והשרים. באופן אישי אינני אוהב להתאבסס על נסיעותיו של נתניהו, אבל כדאי לו להבין: כשהוא נשאר לסופ"ש בחו"ל בזמן שהחטופים חוזרים כניצולי שואה מעזה, החוויה של מרבית העם הזה היא שהוא לבד. בלי מנהיג שרואה אותו. שמרגיש כמוהו את הכאב.
4. בצלאל סמוטריץ' נגד שלב ב' בעסקה. אני מאלה שחושבים שזו עמדה לגיטימית. עמדה עקרונית. אני חושב שהוא לא רגיש מספיק בהתנהלות הציבורית שלו ולא תמיד מבין שבקצה של כל מגילה שהוא מפרסם בפייסבוק יש אמא שבנה קשור לקיר במנהרה, אבל עצם העמדה שהוא מחזיק בה - לגיטימית. מה שאני לא מבין זה, איפה הבהילות שלו להחזיר את הבנים בדרך אחרת? אוקיי, אתה נגד יציאה מפילדלפי ולכן הודעת שתפיל את הממשלה אם יתקדמו לשלב ב' בעסקה, דבר שמסכן אגב גם את סיומו של שלב א'. אבל תגיד מה כן אתה רוצה לעשות כדי שאלון ואליה, שהיו עם אור ואלי במנהרות עזה ונותרו שם, קשורים בשלשלאות במשך מעל שנה במנהרות ובמצב פיזי ירוד, ישובו הביתה? מה התוכנית שלך, בצלאל - לעצור את הסיוע ההומניטרי לעזה? סבבה. אז למה אתה לא נלחם שזה יקרה? למה על זה אתה לא מאיים שתפיל את הממשלה? למה אתה מאיים על ביבי רק על ציר פילדלפי? יש לך כוח רב כמי שקיום שלטונו של נתניהו בידיו - למה אתה משתמש בו רק כדי לסכל את הדרך של העסקה להשבת הבנים, ולא גם כדי לכפות על ביבי דרך אחרת להביא את הבנים, ככל שיש לך כזו?
5. אמפתיה. ממשלת ישראל חייבת להראות יותר אמפתיה. אי-אפשר בתקופה כזו לדבר רק לבייס, שגם הוא להערכתי קטן משהם חושבים. אי-אפשר להציף את הפיד במתקפות על היועמ"שית כשאנשים אחוזי חרדה מגורל החטופים. אי-אפשר להתנגד בקולניות לוועדת חקירה ממלכתית ולהיות בחוסר הלימה עמוק כל כך עם מה שמרבית הישראלית חווים. נתניהו דיבר על ניצחון מוחלט - ובכן, גם המחשבה שאפשר להשיג ניצחון מוחלט באירוע שהחל ברצח המוני של תינוקות ונשים בעוטף היא נעדרת אמפתיה. לאלי שרעבי יכול להיות ניצחון מוחלט? הוא חזר מהשבי וגילה שאשתו ושתי בנותיו נשחטו בממ"ד. הוא התגעגע אליהן לשווא שנה וארבעה חודשים במנהרות - איזה ניצחון מוחלט יהיה לו?
אינני מסתיר את עמדתי האישית. אני רוצה שיהיו בחירות. אבל אני גם זוכר שזכותם של אלה שנבחרו לא להקדים אותן ואין לי כוונה להיות מר נפש כי זה לא קורה. הדבר היחיד שיש לי זו תקווה שחברי הקואליציה ינסו, ברמת האמפתיה, להתפקס ולהתחבר לחוויה הנפשית שחווה העם הזה, לקוצר הנשימה שיש לו, לחרדה שבה הוא ממתין לשובם של החטופים.
אנחנו חוששים לאחינו בעזה. עצוב לנו. אנא תתנהגו בהתאם.
