אף פעם לא הייתי מהאנשים שסובלים ממה שאני מכנה "תסמונת בן-גוריון", סוג של פסיכוזה לאומית שגורסת שמנהיג של מדינה קטנה כמו ישראל חייב להיות צנוע, אפילו ספרטני, באורח החיים שלו. כולנו מכירים את המיתוס שהתפתח סביב סגנון החיים הפשוט של בן-גוריון, מייסד האומה. איך הוא עזב הכל כדי לחיות בצריף קטנטן וסחוף רוחות בשדה בוקר. איך אשתו פולה התעקשה להכין לו את כל הארוחות במו ידיה. כמעט בכל יום עצמאות מתפרסמת כתבה שמתרפקת בגעגועים על התפריט הדל שבן-גוריון התעקש לצרוך מדי יום, ואיך הוא אהב לשתות קפה שחור עלית ולא שמפניות צרפתיות. אישית, אף פעם לא הבנתי את הציפייה המשונה הזאת שהמנהיג של מדינת היהודים יכפה על עצמו סגפנות. מבחינתי, המנהיג שלי צריך להרוויח יפה מאוד. אני אשמח אם הוא יאכל כמה שיותר טוב, שיתפנק, מצידי שיזמין ללשכה כמה טווסים מטוגנים שיובאו מהוואי על מגש זהב לפני שהוא לוקח החלטות שקשורות לחיים שלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
ולכן, בהתחלה לא הייתה לי בעיה עם העובדה שנתניהו החליט להאריך את הביקור שלו בארה"ב לסוף השבוע. וגם לא עם העובדה שהוא הזמין לו, למשפחתו ולחברי הצוות עשרות חדרים באחד ממלונות הפאר הכי יקרים ומפנקים. אין לי שום ציפייה שיעמיס על עצמו טיסה מעופשת גרביים במחלקת התיירים של אל על שנייה אחרי שסיים את פגישתו עם טראמפ. ואם הוא התגעגע לאשתו שנמצאת כבר חודשיים במיאמי ולבנו שנמצא שם כבר כמעט שנתיים? בטח, שייקח להם מלון ויתאחד איתם. זה בסדר שמנהיג של מדינה נח מדי פעם, אפילו מקבל מסאז' אבנים חמות, אבל רק אצל נתניהו זה הפך לכזה טירוף שכבר יש כמה עיתונאים שמסקרים מדי בוקר כמה עלה הריפוד של משענת היד שלו במטוס.
זו אחת הביקורות הכי קשות שיש לי כלפי המחנה של הרל"ביסטים. במקום להתעסק במה שחשוב, מצב מערכת הבריאות ונטישת הרופאים, חבורת הכישלונות שמשמשים פה כשרים, הם מתעסקים אך ורק באישיות המפוקפקת לתפיסתם של נתניהו. התעסקות קטנונית באיך הוא נראה בחליפה שלו, איזה מידע רפואי על קטטרים הוא לכאורה מסתיר מהציבור. כל אלו הם גול עצמי של המחנה הזה, רכילות מגעילה שרק מנכרת את תומכיו וגורמת להם להתגודד מסביבו ביתר שאת, ובעצם מונעת מאיתנו להתאחד כולנו כאזרחים ולדבר על מה שבאמת מקולקל.
והנה, ביום שבת האחרון משהו סוף-סוף נשבר בי. זה קרה ברגע שראיתי את שלושת הגברים שלנו כושלים החוצה מהרכב של חמאס, כחושים כמו שלדים, חלולי מבט, בקושי מצליחים לעמוד וללכת בעצמם כי השטנים הסדיסטים האלו הרעיבו אותם עד שהפכו את הרגליים שלהם לשני זרדים דקיקים. הזעם שהשתלט עליי באותה השנייה היה כל כך גדול שהוא הרגיש כמו עוד דופק בצידי הצוואר, וישר שלח אותי לחשוב על נתניהו ישן במלון מתחת לפוך פלומת אווזים אוסטרי בעוד שלושה מהאזרחים שלו מוצאים מרכב כשהם נראים כמו מוזלמנים.
באותו הרגע לא עניין אותי עד כמה זה ילדותי ופופוליסטי מצידי, עד כמה לא באמת צריך את ראש הממשלה פה כדי לפקד על מבצע שחרור שכבר למדנו לנהל. פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא עכשיו במלון יוקרה, רק לדמיין את ארוחת הבוקר שהם יאכלו כשהם יתעוררו, טוסטונים עם קוויאר שחור, אולי מגדל פנקייקים ופירות יער, כשמולי פוסעים האחים שלי שלא טעמו יותר מרבע פיתה עם עובש יותר משנה.
אחרי שסיימתי לבכות, נכנסתי לכל עמודי האינסטגרם והטוויטר של ראש הממשלה ואשתו כדי לגרד עוד ועוד את הכעס שלי. "הנה תמונה של שרה מאתמול", אמרתי לרן, והראיתי לו צילום מחשבון האינסטגרם של הרעיה. זו הייתה תמונה שלה מבקרת להנאתה במוזיאון כשהיא לבושה בחליפה בשחור-לבן שנראתה יקרה כמו לפחות שתי משכורות של אחות מיון ברמב"ם, ואוחזת בתיק יד שחור. אחת הנעקבות שלי בטוויטר אפילו בדקה וטענה שזה תיק שאנל יקר להחריד. "תיק שאנל", אמרתי לרן, "ככה היא מצטלמת יומיים לפני שהיא יודעת שמתחיל השחרור הכי נוראי וקשה שלנו. פשוט עומדת לה ומחייכת בכיף שלה חיוך זוהר במוזיאון, ולרגע לא מעלה על דעתו שזה אולי ייראה איום ונורא כשאנשים ייצאו במצב מזוויע".
וכשסיימתי עם שרה, עברתי גם לצוות המקצועי של הלשכה. ספציפית לחשבון של עומר דוסטרי, דובר ראש הממשלה, שכל כך התפעל מהחדר שהוא קיבל ללון בו, שהוא לא התבייש להעלות תמונה של חדר האמבטיה שלו, שהיה מצויד בברזים מזהב. זה כל כך הכעיס אותי שהתחשק לי ללכת ברגל כל הדרך לוושינגטון, למצוא את דוסטרי חובב השיש והקראטים ולהדביק לו לאישונים תמונה של אלי שרעבי יוצא מהשבי, ובעיניו מבט כל כך חלול וחסר תקווה שהוא גרם לי לחשוב על איוב. ובעודי עושה את זה, ידעתי שאני מתנהגת כמו הקיצוניים שבמחנה הרל"ביסטי, שאני מתעסקת בקטנות, רק שהפעם הבנתי במאה אחוז למה אנשים מחפשים אותו ככה, למה אני עושה את זה. וזה פשוט כי אי-אפשר יותר. כי אין יותר יכולת. כי האנשים האלו משתינים עלינו מהמקפצה ואפילו לא טורחים לזייף שאכפת להם מזה, ואי-אפשר לסבול עוד רגע אחד של חוסר החמלה הזה.
ידעתי שאני מתנהגת כמו הקיצוניים שבמחנה הרל"ביסטי, שאני מתעסקת בקטנות, רק שהפעם הבנתי במאה אחוז למה אנשים מחפשים אותו ככה, למה אני עושה את זה. וזה פשוט כי אי-אפשר יותר
ראיתי בטוויטר לא מעט מצביעי ביבי תוהים למה זה מפריע לנו, הם טענו שמותר לראש הממשלה לקחת סוף שבוע באמריקה מדי פעם, ומה הקשר למצב הבאמת כואב של החטופים. מה שהם לא הצליחו להבין זה שמה שכל כך צרם לי בנשמה לא הייתה הנהנתנות, אלא העובדה שראש הממשלה שלי שם קצוץ על נראות. הרי נתניהו ידע שאם הוא יאריך את השהות שלו בארה"ב, הוא יבלה בחו"ל בזמן שחרור החטופים. והוא בטח כבר ידע שהפעם זה יהיה שחרור מסוג אחר, של אנשים שהורעבו ועברו עינויים במשך יותר משנה. ובכל זאת לא הייתה לו שום בעיה לבחור להישאר במלון המגונדר שלו עד מוצאי שבת, להותיר אותנו שבורי לב מול המראות המחרידים האלו לבדנו. הוא גם ידע שזה יעשה לנו לא טוב, לחשוב על ראש הממשלה שלנו מכוון את החימום החכם בחדר ומתעטף בחלוק, כשאנחנו צופים באנשים רזים כמו צללים שישבו יחפים על רצפה לאורך כל השבי. ובכל זאת הוא לא טרח לחזור, וגם לא ביקש מאשתו שאולי תימנע מלהעלות לאינסטגרם את התמונה השמחה שלה במוזיאון. הוא כל כך לא פחד מהנראות הגרועה של הסופ"ש הזה, שהוא אפילו לא הוריד הוראה ליועצים, בבקשה אל תעלו תמונות של ברזי זהב ומצעים מכותנה מצרית מהמלון, זה עלול להיראות מנותק, שלא לומר להצטייר כמו אצבע אכזרית בעין לכל כל מי שהיקירים שלו ישנים עכשיו במנהרות על מזרן מטונף.
זה פשוט מאוד בעצם, השמאל רואה בעצמו ציבור רחום, הוא מרבה לדבר במונחים של רגש וחשוב לו מאוד שהמנהיג שלו ידבר ברגשנות ובחום, שהוא ירגיש שיש אבא חומל שמנהל את העסק. הימין חושש מאוד ממנהיגות דביקה כזו. ואם ידידיה מאיר ב"הפטריוטים" לא חושש לכנות את המאבק לשחרור החטופים בשם "דת החטופים", כדי להדגיש שאצלנו בימין שולטת טובת המדינה נטו ולא כת של כמה בכיינים, אז על אחת כמה וכמה ראש הממשלה שלנו. מאז תחילת המלחמה הוא הקפיד לא להיכנס לרגשות יותר מדי, לדבר כל הזמן במין ענייניות כזו של מנהיג ימין עוצמתי שכל מה שמוביל אותו זו טובת המדינה, שחלילה לא נחשוב שהוא נותן ללב שלו להוביל אותו.
רק שלאחרונה נראה לי שנתניהו הגזים, שהוא כל כך בוטח בשיטה שלו שהוא פשוט איבד קשר עם המציאות. והמציאות היא שאי-אפשר לסבול את זה יותר. לא את המראה של הגברים המורעבים יוצאים החוצה והעצמות שלהם כמעט מנקבות את הבד של חולצת האסיר, ובטח לא את הראיון שנתנה עידית אהל, שבו היא בכתה בכי תהומות ממש על בנה החטוף, אלון. אני לא חושבת שיש אמא אחת או אבא אחד במדינת ישראל שלא בכו עם האישה המדהימה הזו כשהיא זעקה "הבן שלי בשלשלאות, הוא כבול", שלא דמיינו איך הם היו מרגישים אם היו לוקחים את בנם זהוב השיער והיפה, הפסנתרן המוכשר, ושמים את האצבעות העדינות שלו בשרשרת חלודה.
יש פה יותר ויותר אנשים שהתמלאו בזעם רק מלהשוות בין התמונות - משפחת נתניהו מתאחדת במלון יוקרה, אלי שרעבי מגלה שרצחו לו את שתי הבנות, אשתו וגם אחיו
ונאום כזה? הוא דורש מנהיג עם לב. כל כך רציתי בשבילנו ראש ממשלה שקם באותו הרגע ושולח לאמא הזו סרטון עם מילות תנחומים והבעת צער. וכבר התרגלנו לזה שאנשים עולים פה באש, פשוט נשרפים לנגד עינינו בתוך להבות של גיהינום רגשי בלתי נתפס, והאנשים שיושבים בממשלה לא רק שלא נותנים להם יד, הם זורקים אותם מוועדות ומבקשים מהם לקצר בארשת פנים של פריץ אכזר שהאריסים הבוכים משעממים אותו.
אנחנו מסתובבים בארצנו יתומים ממנהיג אחד שאכפת לו. ייתכן שזה עובד לו, שיש לא מעט אנשים סבירים לגמרי שחושבים שיופי שהוא לא ילדה היסטרית כמו כל השמאלנים האלו שבוכים בדמעות תנין פרוגרסיביות. אבל לאורך זמן, אני חושבת שהוא עושה את טעות חייו. יש פה שואה מסוג חדש, וניצולים שלא דמיַינו שנראה בחלומותינו הגרועים במדינת היהודים. יש פה יותר ויותר אנשים שהתמלאו בזעם רק מלחשוב על שתי התמונות ולהשוות אותן זו לזו - משפחת נתניהו מתאחדת במלון יוקרה, אלי שרעבי מגלה בבית החולים שרצחו לו את שתי הבנות, אשתו וגם אחיו.
ייתכן שנתניהו מרגיש שהוא יכול להשתין עלינו מהמקפצה ועדיין נחשוב שזו שמפניה ורודה. אבל בסופו של דבר, אין מדינה שיכולה להתנהל בלי חמלה. לא צריך להיות קדוש מצטנע כמו בן-גוריון ולהגיד לאשתך ללבוש רק שמלות בית חסרות צורה. אבל מדינה שהמנהיגים שלה מדברים רק קשוח וחסר רחמים ואין בה שום מקום לרגש הפשוט שבא מהלב - אין שום סיבה להמשיך לחיות בה.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
