ביום העצמאות של שנת 1993 הגיעה להקת אייס אוף בייס לביקור בישראל. רק שנה קודם הוציאו ארבעה שוודים צעירים את אלבום הבכורה שלהם, והם עדיין היו בתחילת הדרך ולא לגמרי בטוחים, או אפילו מודעים, למה שחושב עליהם העולם. הנסיעה לישראל הייתה בעיקר משיקולים כלכליים: ארבע הופעות בערב יום העצמאות היו אז חתיכת בוננזה. אבל למעלה מ-30 שנה אחרי, ג'ני ברגרן עדיין זוכרת את הביקור הזה כרגע מכונן עבור הלהקה - ואפילו זוכרת בדיוק איזה יום הולדת ישראל חגגה אז.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"אני חושבת שהפעם הראשונה שבה הבנתי שאנחנו הופכים למשהו גדול הייתה כשבאנו להופיע ביום העצמאות ה-45 של ישראל", אומרת עכשיו ברגרן, "הופענו בתל-אביב, בחיפה, בבאר-שבע ועוד מקום, וזה היה מטורף. היו כל כך הרבה אנשים. בהופעה בתל-אביב אנשי הביטחון לא נתנו לנו בהתחלה להיכנס כי 'יש כאן הופעה של אייס אוף בייס והכל מלא'".
זה הסיפור הכי ישראלי ששמעתי כבר הרבה זמן.
"היינו בהלם אמיתי כשהקהל שר את השירים שלנו יותר חזק מאיתנו, ולא יכולתי לשמוע את עצמי. כשעזבנו את ישראל ידענו שאנחנו הולכים למציאות שאף אחד מאיתנו לא היה מוכן אליה".
האש של אייס אוף בייס בערה מהר ודעכה כמעט באותה מהירות, אבל ברגרן חזרה לישראל כמה פעמים כדי להופיע. ההופעה האחרונה שלה פה הייתה אמורה להיות ב-10 באוקטובר 2023. זה כמובן לא קרה. "כל ביקור בישראל מזכיר לי את ההופעות ביום העצמאות ההוא", אומרת ברגרן, היום בת 52, "כי התגובה של הקהל נשארה אותו דבר. אנשים שלא נולדו אז מכירים את כל השירים. גם הרגעים הקשים שעברנו כלהקה ועברתי באופן אישי הופכים שווים כשעשרות שנים אחרי, את מבינה שהשירים נשארו".
עבור להקה ששנות התהילה שלה היו קצרות, אייס אוף בייס הותירה אחריה חתיכת מורשת. היא הוציאה ארבעה אלבומים ומכרה למעלה מ-50 מיליון תקליטים. היא שינתה את המשחק כשהמציאה פופ מקורי, שהצליח בכל מקום, אפילו בארה"ב בשיא ימי הראפ והגראנג'. שורה ארוכה של זמרות בסגנון קייטי פרי עומדת על הכתפיים של אייס אוף בייס, להקת הייצוא השלישית בגודלה של שוודיה אחרי אבבא ורוקסט. האלבום הראשון, Happy Nation, שיצא ב-1993, נמכר ב-25 מיליון עותקים ונחשב עד היום לאלבום הבכורה הנמכר בכל הזמנים. אנשים בכל העולם עדיין רוקדים לצליליAll that She Wants ,Don't Turn Around, Beautiful Life ו-The Sign, אבל המחיר של כל זה היה כבד. ארבעת הצעירים, שבשיא ההצלחה היו בשנות ה-20 המוקדמות שלהם, לא היו מוכנים לשום דבר ממה שבא. עד סוף הניינטיז עתיד הלהקה כבר היה מאחוריה, וגם היחסים בין הארבעה השתנו לנצח. עברו עשרות שנים עד ששניים מהארבעה היו מוכנים לשבת מול מצלמה ולדבר על רכבת ההרים שעליה הם רכבו, והתוצאה היא סדרת הדוקו "אייס אוף בייס: All That She Wants" (yes דוקו ו-HOT8), שמעלה יותר מחשבות נוגות מאשר זיכרונות מחממי לב.
את אייס אוף בייס ייסד ב-1990 ג'ונאס ברגרן יחד עם אחיותיו - מאלין (שכולם קרו לה לין) וג'ני. אליהם הצטרף אולף אקברג, חבר כל כך טוב שהיה כמעט בן משפחה. הבנים כתבו והפיקו, הבנות שרו. הם הקליטו בגטבורג, וכשנסעו לשטוקהולם כדי למצוא מפיץ, גילו שזה לא כזה פשוט. "כשג׳ונאס חזר הביתה משטוקהולם, הוא סיפר שאמרו לו לשנות את המוזיקה", נזכרת ג'ני, "הם היו טיפשים".
נראה שזה גם היה עניין תרבותי-חברתי. שטוקהולם הביטה מלמעלה על גטבורג.
"כן, הם לא אהבו אותנו, אבל בשוודיה חייבים קודם כל לרדת עלייך, ואז כשאת מצליחה בחו"ל יותר מאשר בבית, פתאום מתחילים להתגאות בך. זה קרה אפילו לאבבא".
למרות הדרישות, הרביעייה לא הסכימה להתכופף או לשנות תו אחד, אולי כי הם היו מאוד צעירים ומלאי אמונה, ואולי כי לא היו מוכנים שהאליטות משטוקהולם יקבעו להם. בסופו של דבר נמצא מי שהימר עליהם מעבר לגבול, בדנמרק, ואחר כך גם בגרמניה ובישראל שבמזרח התיכון. באותה תקופה עוד הכל נראה מרגש ומלהיב, אבל כשהתחילו לצמוח לכיוון אנגליה ובעיקר לארה"ב, הכל הפך קשה. "האמת היא שזה היה יותר מדי עבורנו כבר כשיצאנו מחוץ לשוודיה", אומרת ברגרן, "לא היינו מוכנים לכלום, לא למה שבא עם הפרסום ולא לעבודה אצל האנשים שהחתימו אותנו".
מה היה הכי קשה?
"תקשורת בכל מקום, אי-אפשר ללכת ברחוב, כולם בתוך החיים שלך כל הזמן. הכי קשה היה שאפילו בבית לא יכולתי לחיות באופן נורמלי. זה דבר אחד להיות בתוך בועה כשאת בסיבוב הופעות, כמו חופשה מצחיקה, אבל כשאת באה הביתה את צריכה חיים אמיתיים, ואת זה לא קיבלנו".
העומס שהביאו איתם החוזים שעליהם הם היו חתומים היה כל כך כבד, שאחרי אחת ההופעות אולף אקברג ירד מהבמה על אלונקה, מחובר לחמצן. "התעוררתי בחמש בבוקר להתאפר לתוכנית טלוויזיה", נזכרת ג'ני, "ואחר כך תוכנית רדיו ואחר כך לאולפן ואחר כך לארוחת ערב עם אנשים שלא הכרתי. פעם אחת רצו שניסע לאסיה לשלושה שבועות. הייתי כל כך עייפה שאמרתי שאשמח לנסוע רק אחרי קצת חופש. הם לא הקשיבו. חשבתי שאם מישהו מאיתנו יהיה חולה, לא תהיה ברירה אלא לדחות את הנסיעה, אז שקלתי לשאול את אבא שלי, שהיה מומחה רנטגן, איך לגרום לשבר ברגל... זה מחריד. היינו מכונת כסף לאנשים אחרים. אחותי אמרה שאנחנו פרות שנותנות חלב וזהב לכולם חוץ מאשר לעצמנו".
יש בדוקו קטע מראיון של ארבעתכם כשהגעתם בפעם הראשונה לארה"ב. את ולין נראות בו מאוד אומללות.
"כולנו נראים אומללים בראיון הזה. באמריקה ניסו ממש למתג אותנו מחדש. לין ואני תמיד היינו בשערי מגזינים שם. הם רצו שאסתפר מאוד קצר וארכיב משקפיים. היינו כמו ארבעת המופלאים ואני הייתי צריכה להיות הבחורה החכמה, הספרנית, הם רצו לעצב אותי למשהו שלא הייתי ואמרתי להם שאין סיכוי".
מתחת לפופ המצוין של אייס אוף בייס הייתה תמיד תחושה אפלה, הרי All That She Wants הוא שיר עצוב מאוד, וכל זה הוכפל פי כמה כשהסוד הגדול של אולף אקברג נחשף בתקשורת השוודית: מגיל 12 ולאורך שנות נעוריו הוא היה חלק מכנופיה ניאו-נאצית בגטבורג ושותף למעשי אלימות קשים. אקברג מספר בדוקו על יחסים מעוותים עם אבא מתעלל, שדחפו אותו לחפש דמות אב אחרת ולמצוא אותה בכנופיות ניאו-נאציות, שהיו בעלייה בשוודיה בשנות ה-80. "חיפשתי את הצרות האלה", הוא מספר, "הפכתי יותר ויותר אלים, עשינו דברים איומים. אסור לעזוב את הקבוצות האלה, וכשעזבתי איימו להרוג אותי. רציתי להשאיר את זה מאחור, אבל ברגע שהיו לנו להיטים בישראל ידעתי שבסוף אצטרך לדבר על זה". הסיפור באמת תפס כותרות גדולות בישראל, ובסקר של גלי צה"ל ענו 65 אחוזים כי צריך להחרים את הלהקה הפופולרית.
חבריו של אקברג ללהקה ידעו כמובן על עברו, הוא הרי ישן על הספה בביתם של הברגרנים, ששמחו לפתוח את הדלת לנזקקים. הם גם ידעו שאלה דברים שקרו מזמן, אבל לא היו מוכנים לרגע שבו הכל יתפוצץ. "הוא היה אז מאוד צעיר והוא עזב את הכנופיות האלה", אומרת ג'ני, ״הבעיה היא שאת לא באמת יכולה לעזוב והוא היה תחת איומים קבועים. אולף ואני היינו זוג לתקופה, ולא יצאנו אף פעם החוצה, לא הלכנו לקולנוע, לא הלכנו למסעדה, לא נסענו יחד בחשמלית. כשזה נחשף בתקשורת הפחד הוכפל, גם מהאנשים שעדיין רדפו אותו וגם מהתגובות. לא ידענו איך לדבר על זה כרביעייה, ופתאום היינו צריכים להתגונן ולהגיד שאנחנו לא נאצים. אמרנו לו שהוא יצטרך לנקות את זה לבד והוא באמת לקח הכל על עצמו והגן עלינו, אבל כמובן שזה היה מאוד קשה".
אקברג הופיע במשך שנים עם אפוד מגן, וחבריו ללהקה הביטו תמיד לכל הכיוונים. "שאלתי מה יקרה אם אעמוד לידו במהלך שיר ובדיוק אז יירו בו", נזכרת ברגרן, "זה היה כל כך מפחיד והראה כמה לא ידענו כלום על מה זה להיות כוכבי פופ".
אם לא הספיק הפחד הקבוע בהופעות, נוספה לג'ני טראומה קשה משלה, כשבלילה אחד באפריל 1994 התעוררה עם סכין מוצמד לגרון. אישה גרמנייה תפסה אותה בשיער ומשכה אותה לחדר הוריה, שם הצליחה אמה להציל אותה. גם היום ג'ני לא לגמרי בטוחה מה היו מניעי התקיפה. "זו כנראה מישהי שהרגישה מאוד רע, מישהי אבודה ומבולבלת", היא אומרת, "עבורי זו הייתה טראומה ובמשך הרבה זמן פחדתי מאנשים. אבל בהמשך צמחתי מתוך זה, הרגשתי שקיבלתי אתחול של החיים. הבנתי שאני רק רוצה לשיר ולשמח אנשים, אני לא רוצה את המסביב".
כלהקה הייתם שורדים את כל זה במציאות של המדיה החברתית היום?
"קשה לי להאמין, אפילו בלי מדיה חברתית בקושי שרדנו".
לין ברגרן, הסולנית והאהובה ביותר על הקהל מהרביעייה, הייתה הראשונה שהחליטה שכל זה לא בשבילה והחלה להתאייד. חלק מזה היה גם תוצאה של המרירות שנוצרה אצל הבנות על רקע חלוקת הרווחים בלהקה. "היה ברור שבגלל שהבנים כותבים את השירים הם ירוויחו יותר", אומרת ג'ני, "הם גם יותר מבוגרים מאיתנו, ובאמת רציתי שהם יקבלו יותר כסף. כלהקה, המבנה של רווחים מורכב מהופעות, מרצ'נדייז ותמלוגים. הבנים כתבו, אבל לין ואני עשינו את רוב העבודה בהופעות והיינו אמורות להרוויח מהן יותר. בסופו של דבר לא הופענו מספיק כדי שזה יתאזן, אפילו לא קרוב. הם יכלו פשוט להחליט שגם אנחנו מקבלות תמלוגים, אבל זה לא קרה. הבנים חיו בעושר ואנחנו לא, אז כן, נוצרה מרירות".
אחרי האלבום הרביעי, ב-2002, לקחה אייס אוף בייס הפסקה. לין עזבה וג'ני, האחות המגוננת תמיד, לא הסכימה להופיע עם מחליפה. הבנים חזרו עם שתי מחליפות והכישלון היה מהדהד עד שכל אחד הלך לדרכו. לין נעלמה לגמרי, סירבה להשתתף בדוקו ולא הגיעה למפגש האיחוד בסוף הצילומים. ג'ונאס הגיע למפגש, אבל לא התראיין לסדרה. אקברג הוא היום איש עסקים חובקי עולם, ורק ג'ני עושה את מה שרצתה לעשות תמיד: שרה ומאמינה בישו.
מפתיע אותך שאת זו שנשארה בביזנס?
"כן ולא. כן בגלל שהיה כל כך קשה, ולא, כי תמיד שרתי ורציתי לעשות דברים משלי. לא חשוב מה קרה סביבנו, על הבמה הייתי מאושרת ומאוד אהבתי את הקשר עם הקהל".
אני יודעת ששנאתם שאלות על השוואות לאבבא, אבל כן אשאל מה יש בשוודיה, מדינה כל כך קטנה, שהצליחה להוציא מתוכה את אבבא, רוקסט ואייס אוף בייס?
"אני חושבת שאחת הסיבות היא שבתי ספר למוזיקה בשוודיה הם כמעט בחינם. ההורים שלי שילמו חמישה יורו לסמסטר, כל הורה יכול להרשות לעצמו לשלוח את הילד ללמוד כלי נגינה או ריקוד, ומתוך זה יותר קל להוציא הרבה כישרונות".
את עוד נהנית לשיר את הלהיטים הישנים?
"כן, כי זה תמיד מול קהל חדש. זה כמו סופר ילדים שיושב בספרייה ומקריא ספרים ישנים שלו לילדים קטנים. הם קהל חדש והוא רואה את הפנים שלהם וזה מרגש שוב ושוב. בהחלט עוזר שהשירים האלה התגלו כנצחיים. היו לנו הרבה קשיים, אבל כשעשינו רק מוזיקה זה היה אושר, וכנראה שהיינו די טובים".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
