"היי, מותק", היא כותבת לי, "קבענו היום, אבל צץ לי משהו בכיתה של בן". "איזה באסה", אני כותבת לה, ומיד שונאת את עצמי ששיקרתי. לא רק שאני לא מבואסת, אני שמחה ברמות של כלה שהיא ביטלה לי. למעשה, אני כל כך מאושרת שעוד לפני שעניתי הספקתי לבעוט מעליי את המגפיים הגבוהים, להיכנס שוב לנעלי הבית הוורודות ואפילו פתחתי נטפליקס והכנתי לעצמי ישר את "סיפורה של נערת הפנינים", דרמה סינית תקופתית ומוזרה מאוד שהתמכרתי אליה לאחרונה.
"לא יפה", אני חושבת. ע' היא חברה ממש טובה שלי, כל שיחה איתה גורמת לי לחשוב אחרת על הבעיות שלי ומכניסה אוויר במפרשים העייפים של חיי. אז מאיפה החוצפה שלי להגיב לכך שלא אראה אותה בהקלה מטורפת? ומה ע' הייתה אומרת אם הייתה יודעת כמה אני צבועה כשאני חוגגת שהיום שלה נהרס ונפל עליה בלת"ם מעצבן? אבל רגע, האם אני בכלל בטוחה שבאמת צץ לה משהו בכיתה של בן? זה תמיד ככה כשחברה מבטלת לך את הדייט שקבעתן לפני שבוע. בהתחלה, את מרגישה כמו הפושעת היחידה, זו שמספיק אגואיסטית כדי לשמוח שלא תצטרכי לצאת מאזור הנוחות שלך הערב ולפגוש אדם אהוב שאולי גם ירצה שתקשיבי לו ותעזרי לו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
בשנייה שאחרי, את פתאום מבינה שאת בעצם נרקיסיסטית, כי אם ע' כה חיכתה וציפתה לשבת איתי, איך זה שהיא זו שביטלה, ועוד 50 דקות לפני? יכול להיות שאני לא היחידה שזממה להצטנף בחברת עצמה הערב בבית? יכול להיות שהיא אשכרה שיקרה לי ולא צץ לה כלום? דווקא ביום קר שבו אנשים נוהים אל הפוך שלהם כמו אל רחם, למורה דחוף להישאר אחרי שעות העבודה ולחפור לאיזו אמא על בעיות הוויסות של הבן שלה?
האמת היא שכבר חודשים שע' ואני משחקות במשחק המכוער שאני מכנה "פוקר ביטולים", וזה הולך ככה: שתי חברות קובעות להיפגש, מסכמות מקום ושעה, ואז מתחיל לתקתק שעון מעל הראש של שתיהן, חמישה ימים לפגישה, שלושה ימים, ואמאל'ה, אף אחת עוד לא ביטלה. זה משחק המתנה של ממש, מי תבטל קודם, מי תתקפל ותודיע "פרשתי, אני בחוץ", ממש כמו בפוקר. הראשונה שמבטלת יוצאת הפארשית והמאכזבת, שרק אומרת "בואי נעשה ארוחת צהריים" אבל לא מתכוונת לזה, וכל אחת רוצה להיות זו שרצתה אבל הביטול פשוט נפל על ראשה התמים.
יצאתי המלאך שכבר התלבש יפה והתכונן לצאת, אבל זה לא מנחם אותי. אני יושבת בסלון מול תנור הסלילים, המוכר הבטיח שזה סוס עבודה, "יהיה לך כל כך חם שלא תעלי אותו מעל הכפתור הראשון". בפועל, מדובר בעוד תנור מקס סטוק שזורק על הקירות אור כתום של שריפת יער בלוס-אנגל'ס, אבל מחמם בערך כמו לשים את הידיים מול המיקרו. ואולי זה סוג של דימוי לביטול הפתאומי של ע' שבעצם לא היה כזה פתאומי. בתוך ליבי ידעתי שאחת מאיתנו כבר תמצא תירוץ. כן, התפנה לי ערב, אבל באמיתי? זה לא מה שיחמם אותי, זה ישאיר אותי קרה ומרוקנת כמו לנסות לקבל תחושה של מדורה מהתנור הזה, שהוא רק חיקוי.
והאמת היא שאלה לא רק ע' ואני, רוב האנשים בסביבתי כבר כמעט שלא נוהגים לצאת מהבית. הווטסאפ שלי מלא בקבוצות חברים שמתכננות כבר חצי שנה להיפגש, ובכל פעם שאיזו נפש אמיצה מודיעה: "זהו, בראשון בשבע, בבר היין במרמורק", איכשהו זה תמיד מצליח להתפייד משלל תירוצים מפוקפקים. זה מוזר, כי אני יודעת כמה הבנות האלה אוהבות זו את זו, ואין לי ספק שלכולן מפריע שכל מה שנותר מהחברות אלה הצהרות מתוקות של קרבה מפלסטיק בווטסאפ. פתאום אנחנו מזכירות שחקניות הוליוודיות צבועות שמנקרות אחת את השנייה על הלחי ואומרות, "לטס דו לאנץ', אנחנו חייבות".
רוב האנשים בסביבתי כבר כמעט שלא נוהגים לצאת מהבית. בקבוצות ווטסאפ עם חברות אנחנו מזכירות שחקניות הוליוודיות צבועות, שמנקרות האחת את השנייה על הלחי ואומרות "לטס דו לאנץ', אנחנו חייבות"
"בקצב הזה לא יישארו לי חברים", אמר ידיד שלנו לפני שבוע כשסיפר איך המציא לעצמו שפעת אכזרית כדי להבריז מחנוכת בית של חברים. "למה לא רצית ללכת?" שאלתי, ומיד הבנתי שזה מיותר, כי אני יודעת ממה הוא מפחד. הוא ברא לעצמו שפעת כי הוא משוכנע שהפך ליצור הכי דל ומשעמם. כי מה כבר קורה לו בחיים? הוא נשאר בבית, מסתאב מול המסכים, חושב על קניות אונליין של סניקרס. או שהוא לא חושב על כלום, רק בוהה והעיקר לא להרגיש צבר רגשות שאם רק ייגע בו יתפוצץ עליו ויגרום לו לקרוס. "פחדתי מכישורי השיחה שלי, אבל גם מהשיחות המשעממות שיהיו שם", אמר. "פחדתי שאנשים ידברו על הטסלה החדשה, או ישאלו, 'מאיפה הקרמיקות המדהימות באמבטיה?' פחדתי להרגיש זר וריק, שתוך חצי שעה, במקרה הטוב, כל שארצה זה להיכנס לאוטו ולנסוע הביתה לספה ולכלב שלי".
"ובבית אתה מרגיש יותר טוב?" שאלתי. "בבית אני לפחות מרגיש אמיתי", אמר. "הסירחון של הרגליים שמזיעות בשמיכת הטלוויזיה הוא שלי, אף אחד לא שופט אותי על המחשבות פח שיש לי. אני יודע שאני אפס שהרשיתי לעצמי ליפול לכזה חידלון, אבל כשאני בחברת עצמי יש בזה גם משהו נעים. סתם לשכב שם ריק לגמרי, בלי שום ציפיות וחלומות".
לפני חודש קיבלתי מייל. השולחת זו חברה אהובה שלי שמתגוררת בניו-יורק, והיה בו לינק למאמר שהתפרסם במגזין נחשב. למאמר הייתה כותרת ארוכה, וזה הלך ככה: "אם אתה מעדיף להישאר במיטה ולהירקב, ייתכן שאתה סובל מהתופעה הפחות מוכרת הבאה". מסתבר שלמחלת הקיפאון הרגשי, ההשתבללות בדל"ת אמותיך שמאפיינת את השנים האחרונות, יש שם: Languishing.
האיש שאחראי למונח הזה הוא הסוציולוג קורי קיז, ששם לב סביבו לאנשים שאמנם לא סובלים מדיכאון מאובחן, אבל גם לא בדיוק פורחים רגשית ונפשית. מה שעובר עליהם הוא סוג של ריקנות, כאילו הנפש הפסיקה במכה אחת לחלום, לצפות ולהרגיש, והפכה לקו אחד שטוח ושקט. הדיכאון הזה לכאורה מינורי עד שהוא כונה במגזינים אחרים "ילד הסנדוויץ' הזנוח של הבריאות הנפשית", אבל האמת היא שהוא מאמלל את הלוקים בו, יכול להביא למחשבות אובדניות, ובעיקר לפיתוח דיכאון וחרדה קליניים באחוזים הרבה יותר גבוהים לעומת אנשים אחרים. בין התסמינים ישנם ריקנות, אפתיה, אדישות, וחוסר אנרגיה לצאת החוצה ולהשיג משהו בחיים שלך.
"לא הרגשתי כמו עצמי כבר כמה שנים", מספרת כותבת המאמר. "אני פחות יצירתית ואנרגטית, ובעיקר הרבה פחות נרגשת לגבי החיים שלי. ברגע שאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני נכנסת למיטה. שוכבת שם, צופה בטלוויזיה, גולשת בטלפון שלי ופשוט סוג של... מתקיימת".
הדיכאון הזה לכאורה מינורי עד שהוא כונה "ילד הסנדוויץ' הזנוח של הבריאות הנפשית", אבל האמת היא שהוא מאמלל את הלוקים בו, יכול להביא למחשבות אובדניות, ובעיקר לפיתוח דיכאון וחרדה קליניים
ההתקיימות חסרת הפשר הזו נקראת כאמור Languishing - לדעוך, להתפוגג לאט, להתנוון. טבעי לרצות לברוח לפעמים, אבל לנגואישינג זה מה שקורה כשאתה מגזים עם הקריאה הפנימית לנוח, עד שהחיים הופכים לרצף עיסתי של ימים דומים, ונאבד החשק לקום בבוקר. לכן אני מעדיפה לקרוא לזה "לכמוש", כי לאורך זמן חוסר הפעילות גורם לנפש לקמול עד שאתה לא זוכר מתי לאחרונה הרגשת תשוקה או רצון לעשות.
"זו תחושת סטגנציה", מסביר הפסיכולוג דניאל גלייזר. "המוטיבציה ותחושת המשמעות בחיים מידלדלות ואוזלות. כשהחיים הופכים לחוזרים על עצמם ולצפויים מדי במשך זמן רב, אנשים מרגישים נטולי השראה. הם לא יודעים יותר מה יכול להביא להם שמחה, שוכחים מה נהג להדליק אותם".
אני יכולה להעיד כמה זה נכון. לפני שנתיים בערך נכנסתי לקיפאון רגשי ממושך. בהתחלה זה היה מהמם ומלא בסדרות, רק שההנאה הרגעית הפכה למסוכנת ובהמשך לריקבון. לא רק חיי האהבה של רן ושלי סבלו, קצת קשה לעשות אהבה עם אישה שהדבר המעניין היחיד שיש לה לומר זה, "אבל מי מהבחורות ב'חתונמי' הכי יפה בעיניך?" אלה גם חיי העבודה שלי שאיבדו את הניצוץ. לאט-לאט נהיה לי פחות אכפת. החיים האמיתיים הפכו להיות משהו שאני מתה לזפזפ קדימה, העיקר להגיע כבר הביתה, לכלבה השמנה שהפרווה שלה רכה בהשוואה לעולם הדוקר ששופט אותי מחוץ לדלת.
ואז גיליתי דבר שהפחיד אותי מאוד. לא הצלחתי למצוא את הלחצן הפנימי שאחראי על הריסטארט. על זה ד"ר גלייזר אומר, "אנשים נכנסים לקיפאון ושוכחים מה גורם להם שמחה". לא זכרתי מה אני אוהבת לעשות, ומה שכן זכרתי היה לצאת להליכה מהירה בגשם ולעצור לקפה, או לשוטט בשוק ולחפש אגרטל מעניין שנראה לי שהוא באמת יפני מקורי ועתיק, ורק בבית אני מגלה שכתוב למטה "בהוקרה מביטוחי אריה". כל זה כבר לא עורר בי את אותה החדווה. הנפש המורדמת שלי לא הסכימה להתעורר בקלות.
האמת היא שזה לא סתם קרה לי ולמאות אלפים. מתח נפשי גורם לנסיגה האיטית לתוך עצמנו. בישראל המצב עוד יותר חמור, כי אחרי הקורונה הגיע הטבח הארור. מוקדם לדעת מה זה עולל לנפש של בני-המזל שבינינו שלא שכלו אהוב ולא נחטף להם מישהו יקר, סתם חזו בזה מהצד בלב נשבר. הטראומה מכבידה על הנפש, ונפש שכבד לה נוהגת כסוס פרא. בועטת לאחור ונפטרת ממשא החרדה, ובורחת הכי רחוק עד שהיא מרגישה בטוחה שוב. והכי טוב בבית, איפה שלא צריך להסביר מה אתה מרגיש, כי לך תדע מה אתה מרגיש כשכל סנטימטר בנפש מושאל לכאב על הביבסים הקטנים.
האמת היא שיש כמה דברים די קלים שאפשר לעשות בכל זאת. כמו למוסס את הניוון בהצבת מטרות צנועות. "צריך לבחור אתגרים קלים להשגה", אומר ד"ר גלייזר. "כל אתגר מצית שוב את הסקרנות. אפילו שינויים קטנים מדליקים את ההשראה". וזה בדיוק מה שעשיתי. התחלתי לשחות בים, יעד קטן, אבל בכל פעם שיצאתי מהמים והרגשתי איך הלב שלי דופק, כבר לא יכולתי, הרגשתי כמו אבן שקפאה במקום. פתאום הרגשתי זיק שכבר חשבתי שאבד לי. ואולי בעוד כמה שבועות אפסיק לשחק בפוקר ביטולים, פשוט ארצה לצאת מהבית ולראות את ע' כי סוף-סוף ארגיש שיש לי משהו חי ואותנטי להגיד לה.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
