גיל חובב זוכר במדויק את הרגע שבו הבין שהטלוויזיה שינתה את פניה ואין לו מה לחפש שם יותר. מי שהיה ממחוללי מהפכת האוכל על המסך, כתב והגיש תוכניות רבות ומענגות שלימדו אותנו שיש גם אוכל אחר, שהוא לא רק המטבח המנחם של סבתא ("שום פלפל ושמן זית", "עושים שוק", "קפטן קוק" ועוד ועוד) ‑ יודע לשים את האצבע על הסיבה שמאז 2019 הוא כבר לא בטלוויזיה. "ישבתי מול מנהל התוכניות של קשת בזמנו. הצעתי מה שהצעתי, הוא השעין ראש אחורה ואמר: 'תעיר אותי כשאתה מסיים'. המסר היה ברור. הבנתי שהטלוויזיה לא צריכה אותי ושאני לא צריך אותה. אמרתי לו שאני מרגיש כמו אישה שמנסה לפתות הומו ואין לה איך. לקח לי שנתיים למצוא זכיין שיקנה את 'אוכל למחשבה', שבה אני מראיין חתני פרס נובל בכל העולם. התיעוב והמבטים שקיבלתי ממנהלי תוכניות... הם אמרו לי שזה כמו לעשות תוכנית בבית קברות. בכל זאת, הם לא סלבריטי. חטפתי עלבונות מהטלוויזיה על ימין ועל שמאל. אין כבר תוכניות כמו שלי. תרבותנו הידרדרה", הוא מסכם בעצב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אתה אומר שהריאליטי השתלט על כל חלקה טובה?
"לשם הטלוויזיה הולכת. כל ה'הישרדות', 'האח הגדול', 'המירוץ למיליון', כל סוגי ריאליטי הבישול, הם תוכניות גסות, וולגריות, מניפולטיביות. רוצים לעשות הכל יותר גדול, יותר מסקרן, יותר מפתיע. עלק. ובסוף, מה שיוצא להם, בספר וגם במציאות, זו פארסה. זה רק יותר וולגרי. חשוב לי להגיד שהביקורת היא לא על המתחרים בתוכניות האלו. אני מבין את החלומות שלהם. הביקורת שלי היא על הרעים, אלה שמנהלים את העניינים. אנשים נבונים ומיומנים שרתמו את כישרונם ואת האינטלקט שלהם כדי לעצב את איך שהטלוויזיה שלנו תיראה. המוסרות נשמטו לחלוטין. הם מכרו את נשמתם לשטן".
הדור הולך ופוחת?
"אני בטח לא חושב שהדור הזה יותר טיפש. הוא דור פחות משכיל ואני חושב שהבוסים הנכלוליים, שהם מהדור שלי, מקדשים את הבורות הזו. למה? כי זה מביא יותר קהל. למה לשמוע שירים של שלונסקי, אם אפשר להישרף עם הכפיים בטברנה. זו טרגדיה. כי הדרישה מהם היא שאו שיגבירו ווליום או שיפוטרו. אז הם מגלים שלהביא רייטינג זה לרדת למטה. אני לא מצפה מערוצי הטלוויזיה לשדר תוכניות תעודה על שירה עברית כל העת, אבל בטח שלא לשדר את 'האח הגדול'".
יש לך בת צעירה. היא לא רואה ריאליטי?
"היא בת 21 ועושה בחירות נכונות. היא יודעת איפה נמצא הכיף ואיפה זה כבר נמוך מדי. כשהיא הייתה ילדה, לא הרשיתי לה לראות 'מעושרות'. אמרתי לה שזה מקולקל ומשחית ושאנחנו מתרחקים מזה".
אז יש לך אפס שעות צפייה ב"מאסטר שף" או "המטבח המנצח"? אף לא טיפת סקרנות? השופטים הם המיליה שלך מימים ימימה.
"אני לא רואה טלוויזיה בכלל היום. לפעמים כותבים לי, 'גילי, תדליק טלוויזיה מהר', אבל אני בכלל לא יודע להדליק אותה, צריך ללחוץ על הכפתור של יס, של הממיר, של לא יודע מה. אני גם לא מעוניין ללמוד. יושב עורך ואומר, 'זו ארוחת הערב התרבותית שאגיש לאומה'. לא רוצה לצפות בג'אנק שמגישים לנו. זה ערך תזונתי שאתה חוטף ממנו שבץ".
מניחה שהיום יודעים כבר שאין עם מי לדבר. אבל פנו אליך לשפוט בתוכניות אוכל?
"בתוכניות האלה נמצאים חברים אהובים שלי. אהרוני, חיים כהן, הבת של שרי אנסקי, מיכל, ורותי רוסו שאני סוגד לה. הם עשו בחירה שאני לא הייתי עושה. מי שיש לו מסעדה, צריך לפרסם אותה. מסעדה זה גוף גדול ורעב שמפרנס הרבה אנשים. יכול להיות שהם יותר קלילים ממני ורואים בתוכנית משחק נחמד. בעיניי, אוכל לא צריך להיות תחרות. הוא דרך לאהוב, לחבק ולקרב. אני לא יכול לדמיין את עצמי אומר לסבתא אתיופית שהיא לא ממשיכה איתנו. מי שמבשל הכי טוב לא באמת יגיע לתוכנית או ינצח. אתה צריך להיות טרנסג'נדר עם בעיית סמים ולבשל לזכר סבתא כדי לזכות. אה, וכמובן, לבשל כשר".
חובב נזכר בפעמים שהעורכים לא ידעו על מי נפלו וניסו להמיר את האוכל בתוכניותיו לכשר. "היה לי סעיף בחוזה שאני מדבר על אוכל טעים ומסעדות טעימות, כשרות ולא כשרות כאחת. נקודה. כשבאחת התוכניות גיליתי שמאחורי גבי עורכים החוצה קטעים עם מנות לא כשרות, התפטרתי במיידי".
"אל תנסה ללכת עם הדור. הדור אינו רוצה שתלך עם הדור, הדור הולך למקום אחר ולך אין הזמנה".
השיר הזה של לאה גולדברג פותח את ספרו העשירי (לא כולל שלל ספרי בישול), החכם והשנון של חובב. בלב "חומה ומגדר" (הוצאת מודן) החדש, עומד סופר בן 65 שתהילתו חלפה עברה זה מכבר. הזדמנות חדשה נקרית לפניו כשקוראים לו מהטלוויזיה להשתתף בריאליטי וולגרי ומטופש שבו סטרייטים מתחרים בהומואים (או להפך) על בניית יישוב עברי. הרעיון לריאליטי שאוב מהספר שלו עצמו, "חומה ומגדל", שהמפיקה מתעקשת שוב ושוב לשבש ולכנות "חומה ומגדר".
חובב (63), שהתחיל בכלל ככתב צרכנות במקומון ירושלמי ומהר מאוד, התגלגל למקום שהולם את מידותיו, כתב אוכל ומבקר מסעדות ("כל העיר", "העיר", "הארץ" ו"ידיעות אחרונות") עד שעבר לטלוויזיה ‑ לא היה צריך ללכת רחוק במיוחד כדי להמציא את העלילה. הוא כותב את עצמו בספר באמצעות שלוש דמויות, כאמור, סופר קאנוני שתם זמנו, אשתו, זמרת עבר שנשענת בעיקר על להיטיה בלהקה הצבאית ובתם הצעירה שעשו שנייה לפני שהביציות שלה (ולפי מחקרי הפריון, ייתכן שגם הזרע) הפכו לפג תוקף.
לצד השעשוע של חובב עם עולם הריאליטי, עומדת בלב הספר השאלה הקיומית והנוגעת ללב, כמו שהוא מנסח אותה, מה אדם עושה כשהוא מבין "שהסיבוב הזה נגמר". "כמו הדמויות שלי, הסתכלתי על עצמי ואמרתי שאני פחות תקף לתרבות ההמונים היום. הייתי מאוד בזמני".
ואחרי שהבטת למציאות בלבן של העיניים, תכף ומיד אמרת: היו שלום ותודה על הדגים?
"הבנתי שאני לא אכרות לעצמי אונה ואעשה את זה נמוך כמו שעושים את זה עכשיו. בשאלה מה עושים מול הפג תוקף, אני זזתי הצידה. אין טעם להיאחז ולהתעקש. המצאתי את עצמי מחדש. אני מקווה, לפחות. אני כותב ספרים כבר 30 שנה והחלטתי להתמקד בזה. זה תחום שאני יכול להיות בו עצמאי בלי להיות תלוי בשיקולים של מנהלי תוכניות".
כסף אין בזה ממש.
"זה תחום הרבה יותר זול וקל להפקה מטלוויזיה, אבל לא בטוח שזו המלצה לתת לצעיר 'לך תהיה סופר'. זה כן מאוד ממלא, ולשמחתי, עבדתי די בנעוריי. אני יכול להסתפק בכתיבה. לא חסר לי".
כשקראתי את הספר, השנינות, ההומור, משחקי המילים, הידהדו לי את הכתיבה של עירית לינור. הייתם חברים מאוד-מאוד טובים שנים. אולי אפילו סוג של משפחה.
"אני מבין למה זה הזכיר לך. זו כתיבה צינית, תל-אביבית, מפוכחת. אני אוהב את עירית ומלא הערכה כלפיה על חוכמתה והשכלתה, היינו חברים מאוד טובים, אבל למרבה הצער, החברות בינינו נגמרה בנסיבות פוליטיות. חבל. הכרנו בעיתון 'חדשות' המנוח וכשהיא התחילה לשדר את 'המילה האחרונה' בגלצ עם אורי אורבך, היא החלה לשנות את דעותיה ולהקצין. היא אדם מוסרי בבסיס, אבל הדעות הפוליטיות שלה מפחידות. אני מלא עוינות לדעות האלה".
יכולת אולי להמציא את עצמך מחדש בביקורות אוכל ברשתות החברתיות. סטייל ניב גלבוע.
"כשהתחלתי לעשות ביקורת מסעדות הייתי יותר אלים. אני זוכר ביקורת שבה קטלתי את המסעדה והכרזתי שהדיאט קולה היה כוכב הערב. זו לא סיבה לגאווה גדולה. עם השנים, התמתנתי. זה תהליך שכל עיתונאי עובר. כשאתה מתחיל, אתה חושב שהעולם מחכה שתחנך אותו. אבל חשוב לשמור על כבודם של אנשים, וגם כשאני לא מלטף, לדעת לעשות את זה בנועם ובכבוד. זה לא טוב לקארמה לקרקף וזה לא משפר את העולם. אגב, ניב גלבוע מבחינתי, גרוע כמו שגיא כהן. אז מה אם כהן מבקר מסעדות ב'הארץ'? הביקורת שלהם היא גסות רוח שאין שנייה לה. פעם אמרתי שאני גאה בזה שאני עובד בטלעד, שהוא הזכיין האיכותי מבין השלושה. מפיקה ששמעה אותי אמרה לי, 'זה אותו זבלה, רק בלי הרייטיינג'".
את עיקר פרנסתו היום חובב מלקט מהרצאות בארץ ובאוניברסיטאות וקהילות יהודיות בחו"ל. לפעמים הוא נוסע מטעם משרד החוץ, ומאז ימי הרפורמה המשפטית, לא פשוט לו בכלל עם הפוזיציה. "אתה צריך לברור. אני בודק לאיזה אירוע שולחים אותי ומי הדוברים האחרים. אני לא מחרים, אבל יש כאלה שלא ארצה לדבר לצידם או מטעמם. כנסים שלא מריחים לי טוב, שאני מרגיש שזה הולך להיות יותר לאומני מלאומי, אני אומר להם בכנות, 'חבר'ה, אני לא הדובר המתאים'".
אתה זוכר אירוע חריג?
"טסתי לתת הרצאה במסגרת איסוף תרומות בטקסס. בארוחת הערב שהייתה עם יהודים אמריקאים ימנים, שאלו על דעתי הפוליטית. אני שמאלה מהמרכז אבל לא בשמאל הקיצוני בשום דרך. המארחת התפלצה. היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי שבאירועים הבאים פה, שאגיד שאני לא מבין בפוליטיקה ולא מדבר על זה. עניתי, בסדר. באירוע הבא, אצלה בבית, פתחתי בזה שאני לא הולך לדבר על פוליטיקה, אבל רוצה לדבר על אשכים. אשכי כבש. הזמנת אותי על מגוון דעותיי ואני לא דוחף אותן במורד גרונו של אף אחד. אבל אם תגידי לי 'אל תדבר', לא תקבלי משהו יותר מוצלח".
חובב (עברות של השם “מחבוב” שמקורו בתימן) נולד וגדל בירושלים. תחילה בשכונת קריית שמואל, ליד התיאטרון, בהמשך עברה המשפחה לרחביה. לאן שלא נפנה את המבט, הוא בעל ייחוס. מצד אמו, דרורה בן אב"י, הוא הנין של מחיה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, שחובב מדגיש שיש לבטא את שם משפחתו במלרע, ונכדו של איתמר בן אב"י, עיתונאי עברי ופעיל ציוני, שכונה "נסיך יהודה". אמו, אביו, משה חובב ודודתו ראומה אלדר, היו ממקימי קול ישראל. אביו ודודתו היו שדרנים מיתולוגיים. אביו, שהכריז על פריצת צה"ל לעיר העתיקה בירושלים, כונה "שדרן המלחמות". הדודה אלדר הייתה קול השעון הדובר. אמו, דרורה, אף הקימה את רשת ג'.
כמו שסיפר בעבר, הוא גדל תחת משטר של עברית. "אחי ואני היינו תחת אילוף עברי. מהצד ה'בן יהודאי', אסור היה לנו לדבר במילים לועזיות. אמא שלי לבשה יעקובית ולא ז'קט, זרודה ולא קרדיגן, לאמריקה קראנו דולריה, ונסענו בציבורית ולא באוטובוס. מצד החובבים, הקפידו על הדקדוק, בומ"פ, בכל"ם, בג"ד כפ"ת.
"אהבתי את ההקפדה, זה ישב יפה על הכפייתיות שלי. הייתה נוקשות סביב העברית, אבל לא היו עונשים או משהו כזה. המורות העריצו אותי. אני זוכר שבכיתה ג', הילדים צחקו עליי אחרי שבדיון לקראת סוכות, האם נבנה סוכה או לא, אמרתי שאני לא מבין מה הבעיה, צריך בסך הכל כמה מסמרים וּפַטיש. כשחזרתי הביתה, סיפרתי על זה לאמא שלי והיא אמרה, 'גילי, אתה יודע איך מדברים נכון והם לא, אז מי פה האידיוטים?'"
אתה מעיר גם לנעמי, בתך, על העברית שלה?
"כן, והיא אוהבת את זה. יש לה עברית נהדרת. אמרתי לה פעם, 'תגידי עשר שקל ולא תראי ממני פרוטה'. אני גם מעיר לזרים. הגעתי לשוק ושמעתי שאחד המוכרים מכריז שתות שדה עולה עשרים וּשניים שקלים. אמרתי לו, 'איזה יופי'. הוא הסתכל עליי, לא אמר מילה, הסתובב חזרה וקרא בקול: 'גם שלום קור קונה אצלי'".
אמא שלי לבשה יעקובית ולא ז'קט ונסעה בציבורית ולא באוטובוס. אני מעיר גם לזרים על העברית. הגעתי לשוק ושמעתי שאחד המוכרים מכריז שתות שדה עולה עשרים וּשניים שקלים. אמרתי לו, 'איזה יופי'. הוא הסתכל עליי, לא אמר מילה, הסתובב וקרא: 'גם שלום קור קונה אצלי'"
בקיצור, לא היה לך סיכוי לעבוד במשהו שלא כרוך בשפת האם, אה? הוסללת מיומך הראשון.
"הייתה ללא ספק הסללה. מגיל ארבע רציתי להיות מנהל מלון. הייתי מצייר את המלון שיהיה לי. לפני שהתגייסתי, אבא שלי אמר לי בעדינות, שאולי הוא ידבר עם כמה חברים שלו מגלי צה"ל. אמרתי לו שאני לא רוצה. למדתי ערבית בתיכון והתגייסתי ל-8200. באוניברסיטה העברית למדתי ערבית וצרפתית ואז המרתי את הערבית לבי-איי כללי. החלטתי שאני מממן את עצמי, משלם גם שכר לימוד וגם מחיה. הייתי מורה לערבית, ברמן וגם עוזר בית, וזה עדיין לא הספיק. הפכתי לעיתונאי בעל כורחי. התחלתי ככתב צרכנות במקומון 'כל העיר' ומשם, הכל היסטוריה. אני מאוד שמח שזה קרה, אני אוהב את העיסוק במילים. איך אמר לי הפסיכולוג הַיֶּקי שלי דאז, 'יש אנשים שנופלים לבור שמתאים להם'".
אביך המנוח היה בוודאי רווה נחת מכך שהפכת לכרוז בנתב"ג.
"עברתי המון בנתב"ג, בגלל הסדרות שצילמתי בחו"ל וההרצאות שאני נותן, ובכל פעם שמעתי טעויות הגייה בכריזה. 'אקהל מתבקש' ‑ זה שיגע אותי. הייתי מציק לדיילות הקרקע המסכנות: 'תתקנו את זה' והן: 'השער פתוח, תעלה בבקשה למטוס'. יום אחד פשוט התקשרתי לרשות שדות התעופה והשארתי הודעה במזכירה שזה השער למדינת ישראל וחבל שיש טעויות בעברית. הייתי בטוח שלא יחזרו אליי בחיים".
אבל חזרו.
"התקשרו יום אחד ואמרו לי, 'מר חובב, אנחנו רוצים לשפר'. הם הזמינו אותי לבוא אליהם, לעבור על כל ההודעות ולסמן את הטעויות. כשהגעתי, שאלו אם אני רוצה להקליט, 'אבל אנחנו לא משלמים'. זה אחד הגופים הכי עשירים במדינה, אבל אמרתי להם שלא באתי בשביל הכסף. השכר שלי יהיה שהיוצאים והנכנסים ישמעו עברית יפה".
לא רק עברית קלוקלת, גם אינגליזית גורמת לו לחטוף חום. "ליד הבית שלי יש שכונה שקוראים לה 'סנטרל פארק'. זו הפרחיות בתמציתה. זה כמו שיש עיתון עברי בארץ ישראל שקוראים לו 'דה מרקר'. אין דבר פרחי יותר מזה. זה לא רק חוסר תרבות, זה כבר אלים. אתה מתיימר להיות גבוה, אבל זה אידיוטי ברמות. זה החפירות הארכיאולוגיות מתחת לסדום".
7 צפייה בגלריה
גיל חובב. "המשפחה הייתה כל כך יותר מוזרה ממני, שלא היה לי מה להרגיש חריג"
(צילום: איליה מלניקוב)
חובב לא היה יום אחד בארון. מרגע שהפציע על המסך, הזהות שלו הייתה שם בחוץ. הוא ענד אותה בטבעיות, של מה-הביג-דיל. כמי שנחשב לחלק מדור המייסדים של הקהילה הלהט"בית, גם הטבעיות הזו הייתה חלוצית. "אני זוכר שונות מסוימת מאז הילדות", הוא אומר, "אבל אני זוכר שזה ממש-ממש לא העסיק אותי. הומואים גדלים עם איזושהי תפיסה כפולה של העולם. אתה יודע שאתה לא כמו כולם, אבל המציאות שמלמדים אותך והחלומות שמלמדים אותך לחלום, הם של סטרייטים. של יום אחד תתחתן עם אישה ותעשה ילדים. בגיל 15-16 זה התחיל להעסיק אותי, אבל הנחתי שיהיה בסדר. גדלתי במשפחה לא דתית ומאוד ליברלית. הם היו כל כך יותר מוזרים ממני, שלא היה לי מה להרגיש חריג. באמת משפחה אקסצנטרית".
פרט ונמק.
"כתבתי עליהם ספרים כי הם היו גיבורים ספרותיים. ההורים שלי היו פי 4,000 יותר פרועים ממני. אמא שלי הייתה נשואה שלוש פעמים שאנחנו יודעים עליהן. אבא שלי, שהיה בעלה השלישי, היה צעיר ממנה בשמונה שנים. לשניהם היו רומנים לפני, תוך כדי ואחרי הנישואים, למרות שהם אהבו אחד את השני אהבה גדולה. הם היו באמת בוהמה בכל ססגוניותה. תוך כדי, הם הקימו מדינה, עשו תרבות ועשו כסף. זה היה קטן עליהם כל המגבלות וכל המוסרות. מבחינתם, הבורגנות לא הייתה תקפה".
אז לאור כל זאת, מתי יצאת מהארון?
"בגיל 24, מאוחר יחסית לתקופתנו. החלטתי שאני אספר לשרי אנסקי - שהייתה גרושה מבן דודי אבל היה בינינו קשר קרוב ואוהב והיא הייתה בבוהמה התל-אביבית - ושהיא תספר לכולם. המשפט הראשון שהיא אמרה לי היה, 'אמא שלך תמיד אמרה שאתה הומו'. אמרתי לה, אז למה אף אחד לא אמר לי כלום?"
ויש עוד אספקט חלוצי בהומואיות של חובב: הוא בזוגיות יציבה כבר 37 שנים. השניים מתגוררים בתל-אביב יחד, טרם העת הזו שבה הומואים התברגנו, הפכו להיות זוגות-זוגות, ואז משפחות-משפחות. בן זוגו, דני הלפרין (66) הוא פרופ' למדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב והם מגדלים את נעמי (21), שמשרתת במודיעין. "כבר 37 שנים שאני לא בשוק. אני כזה משעמם, גניחט ירושלמי. הכרנו בצבא, איפה שההומואים נמצאים, במודיעין. שנינו היינו שם סטרייטים, לכאורה. שמרנו על קשר רופף וכמה שנים אחרי, האהבה פרחה".
הסתפקתם בילדה אחת?
"הבת שלי, נעמי הלפרין פרישברג, היא הבת הביולוגית של דני ושל דבורה (כדורסלנית עבר). היא קוראת לי גילי, אבל אני מתפקד כאבא לכל דבר. אנחנו שלושה הורים לגמרי, שני אבות ואמא. זו משפחה חדשה ומאוד-מאוד רווחת בסביבתנו".
לפני שהיא נולדה חששת איפה זה שם אותך, מה התפקיד שלך במשפחה שמתהווה?
"לפני שהיא נולדה וגם אחרי, תהיתי מה מקומי. חשבתי שאולי אהיה הדוד המצחיק, אבל פשוט נהייתי אבא. ילדים יודעים מה הם רוצים ומה הם צריכים. זה מה שהיא רצתה וזה מה שנהיה, ואני שמח על כך".
חשבת להפוך גם אתה לאבא ביולוגי?
"לא רציתי ילדים ואז הגיעה נעמי ואיתה אושר גדול. היא יצאה שלמות, זוהרת ושגיבה. מיד אחרי, הגיע התקף חרדה. היא האושר שלי והיא העקב אכילס שלי. הפחד שאולי מישהו מעליב אותה, או עצוב לה. מאז שהיא נולדה, אני ישן עם טלפון פתוח. אז קשרתי את החצוצרות וזהו".
אתה נשמע הורה מוש, אבל כחבר אתה שנוי במחלוקת. מחוץ לדלת הבית, הדבקת דף שבו כתוב שהאורחים מתבקשים לעזוב אחרי 90 דקות. אנטיפתי משהו.
"כשהאורחים מצלצלים בדלת, אני מחכה טיפה לפני שאני פותח, שיספיקו לקרוא את ההודעה שהשולחן יעמוד לרשותם למשך 90 דקות ואז הם מתבקשים לקום וללכת. האירוע לא צריך להימתח יותר מדי. אני רוצה ללכת לישון. כולם מרוצים מזה, חוץ מהחברות הפסיכולוגיות שלי. הן אומרות לי שזה לא לעניין. אני שואל אותן אם הן לא אומרות למטופלים 'זמננו תם'. שיתמודדו".
מה הלחץ?
"אני כמו איכר בימי הביניים. הולך לישון עם שקיעת השמש וקם עם התרנגולים. בשמונה בערב אני במיטה. כשדני מודיע לי שהוא חייב לראות טלוויזיה, אני קם בשאט נפש מהחדר והולך לישון. אני קם בארבע וחצי בבוקר והולך 45 דקות. עושה את שדרת רוטשילד הלוך-חזור. אלה השעות שלי, אין טעם להילחם בביוריתמוס".
שעות השינה-ערות שלך קצת מסגירות את גילך. איך אתה עם ההתבגרות?
"אני מת על זה. אין בי את הפחד מאובדן נעורים, בשום דרך. יש פתגם צרפתי שאומר 'אילו הנעורים ידעו והזקנה יכלה', אבל למרות חיבתי לפתגמים בצרפתית, אני לא שם. עם כל שנה שעוברת, אני יותר מרוצה. נתחיל מזה שנולדתי זקן. תמיד אהבתי זקנים ותמיד חשבתי שהזקנה עדיפה. כל המשפחה חיכתה שהשיער שלי כבר ינשור. היה לי את השיער הכי מכוער בעולם. גם צבע דוחה, גם חלק וגם מקורזל, גם שמן וגם יבש. כשהוא נשר בשנות ה-20 לחיי כולנו נשמנו לרווחה. סבתא שלי אמרה, 'עכשיו, יוכל העולם לנוח כמו אירופה אחרי ווטרלו'. אבל מה הטרגדיה של הגבר התימני?"
נו?
"עד גיל 30 לא משנה מה אכלתי, הייתי רזה. בגיל 40 גיליתי שאם אני אוכל אני משמין. בגיל 50 גיליתי שגם אם לא אוכל, אני אשמין. מה זה הדבר הזה? ועדיין, כששואלים אותי מה אקח לאי בודד, אני עונה שבקבוק יין ושקית עוגיות עבאדי. אני מרצה המון, וכשאני מגיע למקומות שמגישים לי עבאדי, אני יודע שנפלתי טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
