"פעם חיי הלילה בברלין היו קסם אוטופי", אומר די-ג'יי ישראלי שחי בעיר. "פתאום אתה הולך למועדון וצריך לתהות אם הדי-ג'יי הוא מהסוג שתומך בפומבי בחות'ים והיה שמח שיחסלו את המשפחה שלך. זה כבר לא מרחב בטוח, בטח לא לישראלים או יהודים. אתה חי בבועה חדשה שבה יש תנועות שמתאבלות בפומבי על המוות של סינוואר". הוא מבקש להישאר בעילום שם. זו בקשה שתחזור על עצמה מצד מרואיינים ישראלים שעובדים בסצנת חיי הלילה וחוששים, במידה רבה של צדק, מתנועת החרם כלפי מי שרק מעז להזדהות עם ציונות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
שלושה מיליון תיירים מגיעים מדי שנה לברלין במטרה לפקוד את המועדונים שלה. סצנת הטכנו והתרומה שלה לתרבות המקומית הביאו את אונסק"ו לבחור בה כאתר מורשת תרבותית. אלא שמאז 7 באוקטובר מתחוללת בברלין מלחמת עולם שקורעת את הסצנה. בצד אחד, אין דרך אחרת להגדיר זאת, נמצאים תומכי טרור של ממש: קמפיינים בעד חמאס ופעולותיו, התנגדות לפעולותיה של ישראל ולעצם קיומה, וחרמות על ישראל, ישראלים ומועדונים שמארחים ישראלים או מעיזים להביע עמדות כמו התנגדות לאנטישמיות.
"כשהייתי נכנס פעם למועדון בברלין", אומר הדי-ג'יי הישראלי, "הייתי בטוח שלאף אחד לא אכפת מה הדת או הלאום שלי, ושאף אחד לא שופט אותי. מועדונים היו מקום אסקפיסטי שאתה בורח אליו לכמה שעות מהמציאות, ועכשיו המציאות מופיעה לך מול העיניים על רשימות המוזמנים במועדון".
7 באוקטובר לא המציא את העימות והאנטישמיות בסצנת חיי הלילה בברלין, שנמצאת במשבר מתמשך מאז ימי הקורונה, וכיום כחצי מהמועדונים על סף קריסה כלכלית ומוסדות ותיקים כמו מועדון "ווטרגייט" נסגרים אחרי 22 שנה. אבל בשנה וחצי האחרונות, בחסות הטבח והמלחמה, השיח הזה הקצין והפך את השנאה לבוטה יותר, בלתי מתנצלת וכמעט חסרת מעצורים.
עד כמה הקצינה השנאה? עד כדי זריקת חומצה וצואה באחד המועדונים המובילים בברלין, "אבאוט בלאנק", שכל חטאו היה סולידריות עם נרצחי וחטופי מסיבת הנובה והתנגדות לאנטישמיות.
"לבי-די-אס יש אסטרטגיה ארוכת טווח, שמנסה להפוך גם את השואה לאירוע לא ייחודי", אומר סולו מרטיני, דובר הקולקטיב שמנהל את המועדון המצליח. "אחרי 7 באוקטובר אנשים בסצנה טענו שהטבח היה אקט של 'חופש', כדבר חיובי, התנגדות לקולוניאליזם. לא הייתה טיפת דמעה כלפי הקורבנות הישראלים, אפילו לא כלפי הקלאברים בנובה, אנשים שהם המיליה שלנו. הם נתפסו כחלק מהגוף המדכא, שקיבל את מה שמגיע לו כי 'מי אמר להם לרקוד בשטחים כבושים ליד מחנה הריכוז שנקרא עזה?' אמפתיה נרשמה רק כלפי הצד הפלסטיני, כשישראל העזה להגיב על הטבח".
כמו מועדונים אחרים מסוגו בגרמניה, אבאוט בלאנק הוא גם מוקד מפגש פוליטי לשמאל במדינה, מקלט לאוכלוסיות מיעוט משולי החברה, עם קו נוקשה נגד גזענות ופשיזם, ולא פחות מכך – התעקשות על זכותה של ישראל להתקיים, והתנגדות לכל גילוי של אנטישמיות. אתר הבית של המועדון, שנולד ב-2010, מקדיש טקסטים באורך הגלות כדי להבהיר את עמדותיו, במה שמיצב אותו כמוקד המשמעותי ביותר של העימות בסצנת חיי הלילה.
במבנה בן שתי קומות פרוסות שתי רחבות ריקודים וחצר ענקית, שמספקת צ'ילאאוט למאות מבלים בחודשי הקיץ. בשעות הפעילות שלו, המבנה שהיה פעם גן ילדים, הוא מועדון ברלינאי קלאסי עם ארומה של זיעה, סקס וסמים. הייחוד שלו בכך שהוא מוחזק על ידי קולקטיב בן תריסר חברים, שמחלקים משכורת שווה לכל עובדיו.
כבר במהלך שנת 2018, מול התחזקות פעילותה של תנועת החרם על ישראל, בי-די-אס, נטש את המועדון ליין קבוע שהזדהה עם החרם והתנגד לעמדת המועדון. בהמשך עזבה את המועדון מסיבה קווירית קבועה, לאחר שבעלי המועדון אסרו על תקליטנית ללבוש חולצה שרומזת להשמדת ישראל. ואז הגיע 7 באוקטובר, ומאז העימות על סטרואידים.
מועדון אבאוט בלאנק התעקש לזכור ולהעניק אמפתיה לקורבנות הנובה ופעל לייצר דיאלוג בעזרת פאנלים. התוצאה הייתה צואה שנזרקה לחלל המתחם, גרפיטי תמיכה בחמאס על קירות המועדון, תקיפות וגידופים כלפי עובדי המקום וחרם שמאיים להקריס את המועדון כלכלית. באוגוסט האחרון, כשהמועדון ביקש לערוך ערב זיכרון לנרצחי הנובה בנוכחות כמה משורדי המסיבה, אלמונים שפכו חומצה בכניסה למועדון. מי שמעז לתקלט שם מיד חוטף קמפיין רעל שמאשים אותו בשיתוף פעולה עם מועדון "ציונאצי".
"זה הרבה יותר רדיקלי עכשיו", אומר מרטיני כשאנחנו בקומה השנייה במועדון, על כורסות עור שחורות ובלות שמארחות את התקליטנים לפני שהם עולים לסטים שלהם. על הקירות מיליון כתובות, בהן תמיכה בישראל לצד איור מגן דוד כחול. "בספטמבר 23' חגגנו פה הוצאה של ספר על אנטישמיות בתרבות השוליים בגרמניה, והיה פאנל של דוברים על הספר, שממש חזה את כל מה שקורה פה עכשיו". עוד נחזור לספר הזה.
"אנחנו לא פרו-ישראלים, אנחנו נגד אנטישמיות", מבהיר מרטיני. "אנחנו עומדים מאחורי העמדה הזו בכל מחיר שיידרש, ואנחנו מודעים לזה שראשי החרם רוצים לחסל אותנו". ויש לזה מחיר כלכלי כבד. אבאוט בלאנק מתקשה זה תקופה לגבש ליינאפ עם תקליטנים בולטים, שחלקם מחרימים את המועדון ואחרים חוששים שאם ינגנו בו – יוחרמו גם הם. בהיעדר שמות שימשכו את הקהל, המועדון יורד בפופולריות וכבר ערך גיוס תרומות כדי לשרוד.
"אנחנו, הגרמנים, תמיד מנסים להלבין את העבר שלנו דרך פשעים של אחרים. ואם זו ישראל, זה אפילו בונוס", אומר מרטיני. "אין לנו דעות כאלה מוצקות על סין, ערב-הסעודית או רוסיה. לדיג'ייז אין בעיה לנגן במקומות האלה, אבל בישראל כן. זה קל, הם לא צריכים לשלם מחיר על העמדה שלהם, שלישראל אין זכות קיום.
"בשמאל בגרמניה יש ויכוח בן עשרות שנים בשאלה הישראלית. יש מי שרואה את המורכבות בסכסוך, את ההיסטוריה ואת כל השחקנים, ויש מי שצופה בשחור-לבן וחושב שהוא בוחר בצד 'הטוב'. זה מייצר פרדוקסים כמו 'קווירים למען פלסטין', או לסביות שתומכות בחמאס, או פמיניסטיות שמתעלמות מהטענות לאונס המוני ופתאום מבקשות הוכחות. סצנות אבסורדיות שאין בהן היגיון, למעט זה שהכל זניח – זכויות נשים, להט"ב, חופש ביטוי – לעומת השנאה לישראל. כשהם צועקים 'מהנהר ועד הים', הם מתכוונים לזה וחושבים שזה הפתרון הסופי. חלקם חושבים שיהודים צריכים לחזור לאירופה, ואם תגיד להם שרוב היהודים הגיעו לישראל ממדינות ערב שלא יקבלו אותן, אתה קולט שהם לא מודעים לזה. זה מיקס רעיל של בורות ושנאה".
פתאום שמאלנים קיצונים קוראים לו "נאצי", למרות שהוא שמאלני שכל חייו הוקדשו למלחמה בניאו-נאצים. "הריב הזה מפלג אותנו ומונע מאיתנו להילחם בנאצים האמיתיים, באנטישמיות, בגזענות נגד מוסלמים, או לפעול ולדרוש לפלסטינים זכויות כמבקשי מקלט בגרמניה. אבל לאף אחד לא אכפת מזכויות פלסטינים תחת חמאס. אנשים קיבלו הוכחה ב-7 באוקטובר שאפשרי להיפטר מישראל. אז הם צריכים את הפלסטינים שם שימשיכו את המאבק שלהם".
כמעט בכל חלל תרבותי בגרמניה, בין אם זה פסטיבל סרטים או יריד ספרים, יימצא המקום לארגן אמירה נגד ישראל. באינסטגרם שלל תמונות של קלאברים ואנשי חיי הלילה עם סמלים של חמאס מקועקעים לגופם. "יש פה כרונולוגיה של הרס", אומר מרטיני. "עושים עליי מצור ושופכים חומצה במועדון כי אנחנו מתנגדים לאנטישמיות. זה טירוף".
נשמע מייאש מאוד.
"אפשר להתנחם בדבר אחד: הם מוציאים את הכעס שלהם על מועדוני לילה ולא על בתי כנסת".
הדבר המדהים ביותר בשפיכת חומצה, חרמות וניסיונות להפוך את מתקפת חמאס ללגיטימית – היא שאפילו לא מדובר באירוע יוצא דופן בסצנת חיי הלילה בגרמניה. החרמות פוגעים בכל מי שמעז לטעון שלישראל יש זכות קיום, גם אם אתה המועדון הכי מזוהה עם ברלין, ואחד מסמלי חיי הלילה המפורסמים בעולם, וקוראים לך ברגהיין.
לפני כשנה בוטל בברגהיין ערב של התקליטן הצרפתי ממוצא לבנוני, "הפנתר הערבי", שנוהג להופיע עם כאפייה שמכסה את פניו. במועדון לא נימקו את הביטול, וספגו קמפיין רשת נגדם, לאחר שהתקליטן טען שהסיבה היא גזענות כלפי מוסלמים. אלא שאז התגלו פוסטים שבהם טען שההאשמות על מקרי אונס בנובה הם בדיה ותעמולה יהודית. "בברגהיין תמיד שומרים על שקט תעשייתי", אומר די-ג'יי ישראלי על המוסד המוביל בגרמניה. "אבל לזכותם ייאמר שבתקופה הזו הם מביאים יותר דיג'ייז מישראל. וגם זו הצהרה".
חבר קולקטיב של מועדון רוטה פלורה בהמבורג: "364 קלאברים כמוני נרצחו, 44 נחטפו, ובמקום לזכור אותם, חוגגים פה טרור איסלאמי אנטישמי. אם זה היה קורה בכל מקום אחר בעולם, התגובה הייתה אחרת, עם הרבה יותר חמלה"
ביום השנה לטבח העלתה ועדת המועדונים של ברלין פוסט לזכר "כל המתים התמימים שנספו", ואחד מחברי הוועדה הדגיש לדבריו את ההתנגדות הלגיטימית של חמאס לכיבוש ואפרטהייד. בעיני רבים זה הרגע שבו הסצנה חדלה מלהיות סמל לצדק ושוויון. "אנשים לא יכולים להוציא מילה על המלחמה או על אנטישמיות בלי חשש שיותקפו", אומר יאקוב בייקר, חוקר אנטישמיות בתרבות באוניברסיטת בילפלד. "העולם מסובך, אז אנשים מחפשים בהירות של מי טוב ומי רע. היהודים בישראל נתפסים כלבנים, פריבילגים ובעלי כוח, והציונות נתפסת כאידיאולוגיה קולוניאליסטית מדכאת".
וזה לא נעצר בגבולות ברלין. בחודש מאי שעבר, מועדון רוטה פלורה בהמבורג, עוד קולקטיב שמאל, תלה שלט חוצות ועליו נכתב: "להרוג יהודים זה לא להילחם על החופש". בתגובה, פעילי שמאל קיצוני פלשו למקום ותלו את הדגל הפלסטיני מגג המועדון כשהם לבושים בכאפיות.
"קראו לנו 'פטישיסטים של נתניהו'", אומר אחד מחברי הקולקטיב בהמבורג. "בצעדת 1 במאי צעדו נגדנו עם שלט, 'פלורה, סתמו את הפה', אבל זה לא משנה, להרוג יהודים זה עדיין לא מלחמת חופש. ועדיין, 364 קלאברים כמוני נרצחו, 44 נחטפו, ובמקום לזכור אותם, חוגגים פה טרור איסלאמי אנטישמי. אם זה היה קורה בכל מקום אחר בעולם, התגובה הייתה אחרת, עם הרבה יותר חמלה".
"הקהילה שלנו לא נופלת בקלות לפופוליזם, עד שזה מגיע לישראל", מסכים פין יוהנסון (55), די-ג'יי ברלינאי, שסבור ש"החרמות הפכו לפסיכוזה מסיבית". "אחרי 7 באוקטובר הייתי בשוק, בעיקר מזה שלא הייתה שום תגובה, ומי שכן הגיב – הפחית מחומרת המעשה ולא גינה אותו. זה היה כל כך שגוי. אין שום דרך להבין את חוסר האמפתיה, בעיקר כלפי קורבנות הנובה. הרבה הבינו שלצאת נגד ישראל יכול לקדם את הקריירה שלהם. האקלים הפוליטי מזכיר לי את גרמניה של שנות ה-30. יש בי הרבה אכזבה, אבל אני לא יכול לעצור שנאה עם שנאה".
איפה אפשר לשמוע אותך מתקלט?
"ביטלו לי את רוב הבוקינג, הגרמני והבינלאומי. היום אני מנגן רק במקום אחד בברלין".
בפורים האחרון בוטלה המסיבה היהודית הגדולה של ברלין. היא מתקיימת מדי שנה כבר עשור, והפעם תוכננה להיערך במועדון ZENNER בהובלת מפיק המסיבות הישראלי רועי סיני. "לא ייאמן שאתה רוצה לחגוג קרנבל יהודי עם מה שקורה עכשיו", נכתב לסיני מהמועדון. "שום דבר אישי, אבל זה לא יקרה אצלנו".
החרמות נגד תומכי ישראל בסצנת חיי הלילה, מורגשים היטב גם מחוץ לגרמניה. מועדון E1 בלונדון ספג קמפיין אנטי-ישראלי לאחר שהתברר שאחד מבעלי המועדון הבריטי הוא ישראלי שהתגייס למילואים. באמסטרדם מועדון חדש שיתף פוסט עוד לפני שפתח את שעריו: "אנחנו מתנגדים לאנטישמיות, איסלאמופוביה, גזענות, אפליה, וכל סוג של פשיזם וציונות". כשהמועדון נפתח, הוזמן דיג’יי ישראלי מוכר מברלין. מארגניו של פסטיבל מוזיקה בפורטוגל פירסמו פוסט שלפיו "לציונות אין מקום על רחבת הריקודים שלנו". מעיין נידם הישראלית הוזמנה לתקלט בפסטיבל. "זה מוכיח שהם לא יודעים על מה הם מדברים", אומר די-ג'יי ישראלי. "בשבילם 'ציוני' זו קללה. הם פשוט עושים העתק-הדבק מתעמולה אנטי-ישראלית, ואז הם מזמינים ישראלים לתקלט".
הצביעות מצד קהילת הקלאברים העולמית צורמת במיוחד כשנזכרים בפיגועים אחרים בפסטיבלי מוזיקה בצרפת, במקסיקו או בארצות-הברית. אז הסצנה געשה, מגזינים ביכו את הטרגדיה. הפעם האשמת הקורבן חוגגת. במועדון The End בניו-יורק קידמו תרומות לפלסטינים בעזרת צילומים מאירוע פלישת מחבלי הנוח’בה לישראל. באותו סרטון, כמה שניות לאחר מכן, נראים המחבלים שולפים גופות ישראלים מתוך הטנק.
לפני שנה הושק קמפיין "דיג'ייז נגד אפרטהייד". יותר מ-3,000 אנשי לילה חתמו על העצומה שהגדירה את ה"התנגדות המזוינת ב-7 באוקטובר" בתור "תגובה טבעית ובלתי נמנעת שאי-אפשר לגנות". על כרזה מהקמפיין נכתב: "תהילה לקדושים, יבורך ציר ההתנגדות וחופש לפלסטין ואנשיה מהכיבוש הציוני". המסר הועבר. ארגוני השמאל הרדיקלי אירגנו מסיבות שהתחילו בניו-יורק ואחר כך עברו לבירות אירופיות: שתייה, סמים, טכנו, סקס, תחפושות. כשעל הקירות כיכבה עבודת וידיאו-ארט בלופים, מציגה קליפים מ-7 באוקטובר שמהללים את חמאס וחוגגים רצח יהודים.
עדיין בניו-יורק, בחודש יוני שעבר, במהלך תערוכה לזכר קורבנות הנובה, התקיימו הפגנות נגד שכללו קריאות לאינתיפאדה. כשאבאוט בלאנק הרימו במועדון ערב זיכרון במלאת שנה לטבח, בלאק מדוזה, תקליטנית גרמניה מפורסמת שהצטרפה למאבק בחרם כבר בתחילתו, כתבה בחשבון האינסטגרם שלה: "מגעיל אותי שלא מורידים מסיבות ציוניות כמו אלו", והוסיפה אמוג'י מקיא לצד הכחשת מקרי אונס בנובה. בפוסט אחר היא העלתה חמוש רעול פנים, על מצנח רחיפה, וכתבה: "התנגדות היא צורת ההבעה העמוקה ביותר של אהבה".
חזרה לסצנה בגרמניה. הופעה של הדי-ג'יי הישראלי אסף הרמן במועדון סייג' בוטלה ביולי האחרון, לאחר שנמצא תיעוד שלו מתקלט במדים עם רובה סער על כתפו. בשכונת קרויצברג בברלין מסיבת קווירים יהודים בוטלה בגלל שהבעלים לא הרגישו בנוח עם נוכחות המשטרה מחוץ למועדון. "זו קהילה שמוכנה לדאוג לכולם, חוץ מיהודים", אומרת דיג'יי ישראלית. "כלפינו הכל מותר ואין מעצורים, ומי שיעז לדבר נגד זה – ייענש".
אורי רז, די-ג'יי ישראלי שגר בברלין בחמש השנים האחרונות, היה בהלם מהשתיקה הצורמת של חבריו אחרי הטבח, שאפילו לא התעניינו בשלום משפחתו. ב-19 בנובמבר 23' הוא אירגן פאנל ומסיבה באבאוט בלאנק. "רציתי להראות שיש סולידריות עם ישראל והיהודים, שיהיה דיאלוג, במקום לבחור צד בלי לדעת הרבה על המצב", הוא אומר. מפיקה מקומית ששיתפה איתו פעולה, ביקשה ששמה יוסר מהכרזה מחשש שיתנכלו לה. רז ספג בעצמו מסע חרמות והכפשות, הוא מוזמן הרבה פחות ונענה בביטולים תכופים. "פתאום הרבה אנשים חולים. זה לא תופס סטטיסטית", הוא אומר בחצי חיוך. "זה גורם לך להרגיש לא רצוי ולא בנוח, בסצנה שחשבת שחולקת איתך אותם ערכים".
ישראלים שעובדים בסצנת חיי הלילה נוטים להחביא את זהותם, ומבין אלה שמוכרים כישראלים ורוצים להתפרנס, יש כאלה שיוצאים בהצהרות חמורות כלפי ישראל עוד יותר מנושאי הדגל של החרמות. ישראלים אחרים נאלצים לנתק קשר מחבריהם לסצנה כדי לא להזיק להם כלכלית או "להכתים" את המועדון.
רז הוא מאלה שלא שתקו, לפחות לא בהתחלה. "אין ישראלי בסצנה שזה לא השפיע עליו", הוא אומר. "לא רציתי לעשות הסברה ישראלית אלא לעורר אמפתיה כלפי הקורבן הישראלי. עד 7 באוקטובר הערתי לאנשים בפרטי, הייתי חייב את זה לעצמי. ואז ב-8 באוקטובר כבר היו חברים שהעלו פוסטים עם דגל פלסטין וכאלה שהקשר איתם נותק. חייב לציין שהרוב לא גרמנים, להם יש ידע בהיסטוריה. אצל אחרים זו הזיה. חבר לשעבר, איטלקי, פרסם כתבה שצה"ל הרג את כל הישראלים בעוטף ב-7 באוקטובר". "אורי הוא נטע זר קצת בסצינה הישראלית, כי הוא לא התקפל", אומר די-ג'יי ברלינאי. "כשהאחרים עשו יחצ"נות נגד ישראל ובמקביל תיקלטו בארץ בשושו, הוא ניסה לקדם העברת ידע ויצירת דיאלוג. והוא היה מוכן לשלם את המחיר. לשרוף את עצמו עד הסוף".
כמו סלע במורד הר שצובר תאוצה, התיאוריות הללו התפשטו והקצינו. רז נחסם, ברשתות וגם בעבודה. "מחקו הקלטות שלי מערוצים, היה קשה להשיג אמנים שיופיעו באירוע התרמה לנפגעי הנובה, שטען שזה בסדר להתנגד לרצח ואונס. היום אני כבר מתעלם מכל זה, הייתה אכזבה ואז השלמה. אתה מבין שהסיטואציה לא תשתנה, שזה מה שיש, אבל זה גורם לך לחשוב על השאיפות שלך. קשה לעזוב כי האהבה שלך היא למוזיקה ולא לסצנה, אבל אולי אחפש מסגרות אחרות כי הרבה דלתות סגורות עבורי, וזה כבר לא תלוי ביכולת שלי כאמן.
"אתה רואה אנשים במועדון והכל נורמלי, אבל אז הם חוזרים הביתה ומתחילים בהובי שלהם שזה לשבת שעתיים ברשתות ולטנף על ישראל. יש שעובדים קשה מאוד כדי לשמר את המצב הזה. זה היה טראומטי בשבילי. אתה חושש לצאת למועדון ולראות אנשים שתומכים בזה שיהרגו את המשפחה והחברים שלך. וזה נהיה ברור די מהר שמעצם זהותי ועוד יותר כנראה כי הייתי ‘קולני’ החליטו לבטל אותי, לעבוד נגדי מאחורי הקלעים”.
איך זה משפיע על היצירה שלך?
"בתחילת המלחמה לא עשיתי מוזיקה, ועכשיו אני קולט שאני עושה מוזיקה הרבה יותר עמוקה. פחות שמחה. עדיף היום לא להיות אמן ישראלי, אבל לי אכפת לחיות עם האמת שלי. היו חודשים שבהם התעסקתי בזה המון, זה הרווה אותי ברעל. לאור המחיר הנפשי של לחטוף סטירה מהמקום שבו אני חי ומהחברים שאיבדתי, לא בטוח שהייתי חוזר על מה שעשיתי".
העיתונאי ניקולס פוטר ידע שזה יגיע. הוא כתב את הספר על האנטישמיות בתרבות השוליים בגרמניה, זה שהושק במועדון אבאוט בלאנק ושמרטיני הגדיר אותו כספר ש"חזה את כל מה שקורה פה עכשיו". "מוזיקה אלקטרונית יכולה להביא את עצמה דרך אקטיביזם", הוא אומר, בניגוד לז'אנרים אחרים שבהם הפוליטיקה באה דרך המילים. "ויש דיג'ייז שאחרי שבמשך הלילה מאות אנשים הסתכלו עליהם, הם חוזרים הביתה ומרגישים אחריות לעשות משהו. ויש להם הרבה עוקבים, והם לא משלמים על זה מחיר כי אף אחד מהם לא נוסע לישראל. זה הימור נטול סיכון.
"ההתקפה של חמאס הייתה כלפי כל עולם חיי הלילה, עליהם, והם בחרו לשתוק. פעם נלחמו לזכויות שוות לפלסטינים, היום נאבקים לתת לגיטימציה לחמאס לרצוח ולאנוס באמתלה של לוחמי חופש. יש גם הסברים ביזאריים שמאשימים את הדיכוי הישראלי בכך שהאוכלוסייה הפלסטינית הומופובית. קשה לי לחשוב איך מרגישים ישראלים בברלין, שרובם מתנגדי המשטר בישראל. לא רק שמחרימים אותם, ועושים קמפיינים של הפחדה וטרור נגד כל מי שחשוד בזיקה לישראל, אלא שגם אסור להם אפילו להזכיר את החטופים או את קורבנות הנובה".
הכותב השני של הספר, לאואר, חושב שהם היו עדינים מדי. "כשכתבנו את הספר, חשבנו שאנחנו יותר מדי קשוחים עם הסצנה", הוא אומר, "ואז הגיע 7 באוקטובר והבנו שהיינו רכים מדי. זה היה צונאמי שהציף הכל, בלי בושה. אנשי לילה שתומכים בחות'ים. לא הופתעתי מחוסר האמפתיה אלא מהעוצמה. אם אתה רואה מישהו סובל אתה אמור לחבק אותו, לא לשאול מאיפה הוא. זה הקוד של חיי לילה".
"קוני איילנד ואבאוט בלאנק הם שני מועדונים של השמאל", אומר לאואר. "הם מייצגים מאבק בימין הקיצוני. מה יקרה כשהם ייסגרו, תיגמר המלחמה בעזה? המצב של הפלסטינים ישתפר? לא, יהיו פחות שני מועדוני שמאל בגרמניה, קורבן של המלחמה הפנימית בשמאל".
התחנה האחרונה היא מועדון קוני איילנד בלייפציג. מועדון שנולד מיד לאחר איחוד גרמניה כמענה לתנועות נאציות וכתשתיות לתנועות פוליטיות, אבל רק מהצד השמאלי. המועדון זהה פיזית ופילוסופית לאבאוט בלאנק הברלינאי. בחצר על הספסל, מרוחה כתובת ענקית: "לא לכל סוג של אנטישמיות. לא נשכח ולא נסלח".
"למועדון יש שלושה עקרונות ברזל שהוא מזוהה איתם", אומרת לאריסה ארליש, שעומדת לצד יאן באצר. שניהם מנהלים אמנותיים במקום. "אנחנו פמיניסטים, נגד פשיזם וביקורתיים כלפי אנטישמיות".
הם מספרים שישראלים פנו אליהם כדי לסייע בנזק הכלכלי שספגו מביטולים. "אנחנו לא מצטערים על ההחלטות והעמדות הפוליטיות שלנו", אומר באצר. "אנחנו אופטימיים ומוכנים ללכת עד הסוף עבור האמת והעקרונות שלנו. זה קרב מוזר, אנחנו רגילים להילחם בימין ופתאום זו מלחמה נגד מי שחולק איתנו ערכים, פרט לנושא הישראלי. אין להם ידע או הקשבה, כי אלו לא דברים שאפשר לעשות מהם פוסטים או סטוריז מגניבים. ויש גם הרבה אלימות ופחד".
"אני חושבת שקיימת אצלם אמפתיה והסתכלות על יהודים כקורבן, רק אם היהודים כבר מתים", אומרת ארליש. "יהודי עם מדינה שיוכל להגן על עצמו לא שווה ביניהם. יש לי הרבה הסכמות איתם, אבל הכל נשבר כשהם מזדהים עם חמאס. הרומנטיקה שלהם מעוורת אותם למטרות האמיתיות של ארגונים כאלו, אבל הם מוכנים להרוס אותנו ואת כל מי שלא חושב כמוהם על ישראל. הם קוראים לנו 'פשיסט איילנד' בגלל שאנחנו אוסרים על אנשים להיכנס למועדון עם כאפייה.
"שובר לי את הלב שאנחנו משקיעים כסף, עבודה ואהבה כדי לייצר חלל כזה שיבואו ליהנות, והם מחזירים בהפצת שקרים ושנאה. היה גם משהו מטהר ב-7 באוקטובר. התגלה אופי אמיתי של הרבה אנשים. הם מהים עד הנהר בלי בושה. אמנים שאהבתי ועכשיו אני לא יכולה לדבר איתם בגלל הדעות שלהם".
בלילה, הופיעה במקום להקת הפאנק "עכברי הדיונות" מאוסטרליה. באמצע ההופעה עטה מישהו על עצמו כאפייה. המארגנים ניגשו אליו וביקשו שיסיר אותה. אחרי כמה שניות הוא הסכים
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
