יובל רפאל הצליחה לקבל את החיים בנס במסיבת הנובה, אבל חזרה משם אדם אחר. ההתנהלות ההרואית שהפגינה במהלך הטבח נלמדה לפרטים גם ברחבי העולם, שעוקב בסקרנות אחרי הניצולה מהזוועות שהגיעה עד לאירוויזיון, תסריט מופרך מדי גם ברמות הוליוודיות, בדיוק כמו סיפור ההינצלות המשוגע שלה. אלא שפה נפתחת התמודדות אחרת לגמרי של רפאל, שנשמרת מאחורי הקלעים בדרך כלל, יותר בינה לבין עצמה, בלי שאיש יכול לראות, קופסה שחורה שמתחילה להתבהר לאט ומדי יום. החרדות שלפתע נוספו לשגרת חייה, הפחדים הקיומיים, הצלקות שנצרבו עמוק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"אחרי הנובה הכרתי פחדים שלא התמודדתי איתם בחיים שלי", היא מהרהרת בקול. "ידעתי מהי הרגשה של חוסר ביטחון, למשל, אבל בחיים לא הרגשתי חוסר ביטחון קיומי, על החיים שלי. לא סבלתי מהתקפי חרדה, ועכשיו כן. אבל זכיתי בליווי מטורף, אמא שלי פסיכולוגית ומהיום הראשון שמתי את עצמי בידיים שלה, אבל לא רק. מיד כשהגעתי לבית החולים מהמיגונית, ביקשתי שעובדת סוציאלית תגיע אליי ותדבר איתי על מה שצריך לעשות. רציתי לעקור את הטראומה הכי מהר שאני יכולה".
הטריגרים מסתתרים מדי יום בגלריה לא נעימה של מצבים. "הרבה מאוד סיטואציות יכולות להחזיר אליי את הדברים. שלושה חודשים אחרי הנובה בת דודה שלי השאירה אצלי את הכלבה שלה, כשנסעה לחו"ל, ידעה שאני מרגישה שיש לי הרבה שקט נפשי כשיש אצלי בעלי חיים. פתאום קלטתי שאני צריכה לטייל עם הכלבה לבד, ברחוב. התגברתי על הפחד, יצאתי בבוקר. באחד הרחובות פרקה משאית סחורה, עם עובדים ערבים. עצרתי וחשבתי: איך אעבור עכשיו את הדרך הזו? החרדה עלתה לי והדופק רץ. באתי לעשות אחורה פנה, אבל אמרתי לעצמי לא, אל תעשי את זה!"
למה בעצם? הפצע טרי, ההרגשה מובנת גם למי שלא היה בנובה.
"שאלתי את עצמי: היית עושה את זה לפני הנובה? לא. אז את חוזרת להיות בדיוק כמו שהיית לפני, את עוברת דרכם, לא מעניין אותך כלום. שמע, רציתי להקיא תוך כדי מהפחד, אבל עברתי דרך והסתכלתי בעיניים ואמרתי להם בוקר טוב. באופן דומה ממש שמתי את עצמי מבחירה בכל סיטואציה שגרמה לי להרגיש פחד, אפילו חזרתי עליה כמה שיותר".
למשל?
"כמו ההתמודדות עם הפחד המטורף להיות לבד, כי המוח לא מפסיק לעבוד. אני יכולה להגיע למצב שבו נשארתי לבד בבית וכל מה שעובר לי בראש זה אוקיי, אם נכנסים מחבלים, אם קורה משהו, יש לי מקום להתחבא כאן, לברוח לשם, יש לי איך להסיח את דעתם, ויש לי כמה דרכים להתמודד עם מה שיקרה".
המוח שלך ממש מתכנן מראש את ההיחלצות.
"בדיוק. אלה דמיונות, סרטים בראש שרצים, שאת חלקם אפילו לא נוח לי לפרט. יש דברים בראש שרצים אחרי הזוועות שראיתי".
במשך שעות העמידה רפאל פני מתה במיגונית המוות בנובה. מסביבה גופות, היא הייתה עדה לקולות שאיש לא רוצה לשמוע, מדי פעם כוחותיה תשו, אבל משהו בה אחז חזק בחיים כשהיא מוקפת במוות סביבה. למרות הכאוס, הדם וכאבי תופת אחרי שאיבריה נמחצו כתוצאה ממשקל הגופה שהייתה עליה, כבר בדקות הראשונות שאחרי ההיחלצות הגיהינום הבינה רפאל שהיא חייבת להתחיל עכשיו את המסע לשיקום הנפש. "הייתי מאוד-מאוד מודעת, אל תשאל אותי איך, אני באמת לא יודעת, אבל כשהתאשפזתי בבית החולים אחרי הטבח, כבר בערב הראשון, אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה שאף אחד יישאר איתי את הלילה הזה, שאני רוצה להתמודד עם זה לבד".
איזה אומץ.
"אז אמא הלכה וממש היה לי קיצוני, אבל לא יכולה להסביר לך עד כמה חדורת מטרה הייתי. אמרו לי, תצטרכי להיות מאושפזת שבוע. הגעתי עם כמה בעיות אחרי שבמשך שעות גופה הייתה לי על הרגל, היה לי איזשהו סוג של קריסת כליות, עניינים כאלה, משהו שדורש עירויים. הציעו בבית החולים להצמיד שני רופאים שיבואו אליי הביתה במשך שבוע, כדי שלא אצטרך להתאשפז בימים האלה. גם העובדת הסוציאלית אמרה שיכול להיות שאני מאוד ארצה להיות בבית. ישר אמרתי לא, אני לא עוברת מהסיטואציה הזאת לבית שלי, אני לא מביאה את החולי הזה לתוך המיטה שלי, אני צריכה רגע של מעבר, צריכה שנייה להבין איך הולכים להיראות הלילות שלי, כי בפוסט-טראומה הרבה דברים מגיעים בלילות".
"הציעו להצמיד שני רופאים שיבואו אליי הביתה במשך שבוע, כדי שלא אצטרך להתאשפז באותם ימים. אמרתי, לא, אני לא מביאה את החולי הזה לתוך המיטה שלי. עצמתי עיניים בלילה ההוא וישר שמעתי ירייה חזקה. קמתי בבהלה, נשמתי רגע, ואז אמרתי, אוקיי, זה בדיוק מה שחיכית לו. והחזרתי את עצמי לישון"
החלטת טוב?
"עצמתי עיניים בלילה הזה וישר שמעתי ירייה, ממש חזקה. קמתי בבהלה, נשמתי רגע, ואז אמרתי אוקיי, זה בדיוק מה שחיכית לו. והחזרתי את עצמי לישון. בחודש שאחרי ישנתי ממש פיקס".
לא היו סיוטים?
"לא, אבל אחרי זה התחילו לי שוב נדודי שינה. פתאום לא נרדמתי עד שבע-שמונה בבוקר. ביליתי לילות ערה עם הרבה מחשבות, שיחות טלפון להסחת הדעת, גם טלוויזיה".
רעש פתאומי מפחיד אותך?
"מאוד. הרגישות לרעש היא אחד הדברים הדומיננטיים אחרי מה שקרה. הגעתי ללוויה של חברי שאולי גרינגליק ז"ל, לוויה צבאית, יורים באוויר. ביקשתי מאנשים שם לפנות לי מקום, כדי שאוכל לראות את היורים ולהכין את עצמי. הסתכלתי עליהם מכוונים את הנשק, ישבתי שם, נשמתי, אמרתי לעצמי, אוקיי יובל, את מוכנה לירייה, הכל טוב".
ואז?
"הם ירו, וקפצתי בבהלה בכל זאת. למרות שהייתי מוכנה, כביכול".
איך עבר עלייך ליל התקיפה האיראנית הראשון? משורדי נובה ושבי שמעתי שהיה להם מאוד קשה. כל הטריגרים הופעלו.
"כן, אבל שמע, בכל רגע שבו חוזרת המלחמה ממש, ההפגזות, היירוטים - הכל מחזיר אליי. פשוט למדתי לאט-לאט לאזן את עצמי תוך כדי, לנשום לתוך הדבר הזה. אין לי כבר ציפייה שלא יהיו לי פחדים כאלה, אין לי ציפייה שלא אהיה פוסט-טראומטית. הציפייה שלי היא להצליח לנשום כשזה קורה".
הניצולים מהנובה הפכו למשפחה הגדולה של רפאל, אבל יחד איתם גם משפחות של נרצחות ונרצחים מהטבח במסיבה, כאלה שהיא אפילו לא הכירה. "ברגע שאנשים שקרובים אליך מאבדים אנשים, זה שובר את הלב. שרדנו מהמיגונית שלי 12 איש מתוך כמה עשרות. כמעט כל אחד ממי ששרד איבד במיגונית מישהו, והיום האנשים האלה הם משפחה שלי. הגעתי לשבעות שלהם והזוי לי לחשוב שלא הכרתי אותם לפני, בכלל הזוי לי לחשוב שאת הנרצחים לעולם לא אכיר. אבא של חברה שלי מהמיגונית, אבי סאסי ז"ל, נרצח שם, קפץ ראשון על הרימון. הם הגיעו מלוס-אנג'לס שבעה מהמשפחה לראות אותו מנגן וחזרו שלושה. מי ששרדו הם הבת שלו, בת דודה שלה ובעלה. איבדתי את אלירן מזרחי ז"ל, חלק מהחבורה שלנו בילדות. בתחילת המסיבה פתאום הוא קלט אותי, הגיע אליי ואמר: תכירי, זו ארוסתי מאיה. שניהם נרצחו".
"שרדנו מהמיגונית שלי 12 איש מתוך כמה עשרות. כמעט כל אחד ממי ששרד איבד במיגונית מישהו, והיום האנשים האלה הם משפחה שלי. הגעתי לשבעות שלהם, והזוי לי לחשוב שלא הכרתי אותם לפני ושאת הנרצחים לעולם לא אכיר"
יש לניצולים קבוצת ווטסאפ משותפת, אני מניח.
"יש לנו כמה. של הבנות נקראת 'המנותקות', כי קורים לנו ניתוקים כאלה. עם כולם זו קבוצה בשם 'הוואי' כי טסנו כולנו יחד לשם. ויש גם קבוצה עם ההורים של כל 12 הניצולים מהמיגונית. משפחה פוראבר".
נהלים מסוימים?
"אם נגיד יש איזשהו קראש בתוך החבורה, לא זולגים לשם, כי זה כאילו ממש ידוע לכולנו שאנחנו הולכים להיות בקשר כל החיים".
זאת אומרת, עוצרים זוגיות בתחילתה?
"אז מה נעשה?"
לכי תדעי, אולי הם נועדו זה לזה?
"היה לנו קראש אחד בחבורה כבר. עכשיו, אנחנו יודעים שכולנו הולכים להיות משפחה כל החיים. אז ניקח את הסיכון שאם ייפרדו יהיה להם איזשהו נתק? זה שיח ברמה של משפחה".
דקה לפני הגמר של האירוויזיון, את עומדת לעלות לבמה, מגיעות זוועות מהנובה. מה עושים?
"יש לי מדיטציות שמורות בטלפון. אפשר גם כתיבה. דאגתי גם שאמא שלי תהיה חלק מהמשלחת לאירוויזיון, כי היא מלווה אותי מאז 7 באוקטובר. כל זה יעזור לי".
ביום חמישי הקרוב 15.5, תעלה יובל רפאל לחצי הגמר השני של האירוויזיון בבזל (שידור ישיר בתאגיד השידור כאן 11) עם השיר New Day Will Rise שיצרה קרן פלס, כדי להתמודד על התואר בגמר ביום שבת 17.5 שישודר לאחר המהדורה גם בכאן 11, ולהחזיר את התחרות האירופית לישראל, שכמובן לא תוכל ממילא לארח כל עוד המלחמה נמשכת. דירוגי ההימורים מעניקים לרפאל העפלה ודאית לגמר וסיכוי טוב מאוד להתברג גם בחמישייה הראשונה של האירוויזיון, אבל אחרי המסע העוין במיוחד שעברו עדן גולן והמשלחת הישראלית במאלמו 2024 - הן מהקהל השוודי, הן מהמארגנים בשוודיה, וגם מקולגות ואנשי משלחות אחרות, בתוספת קרירות ואטימות מוועדות השופטים - התמונה התבהרה. הסיכוי של ישראל לספוג יחס דומה ולעיתים משפיל גבוה יותר מאשר להדהים בזכייה. המשלחת במאלמו אפילו "הוגלתה" ביום הגמר לאזור מבודד אחרי פרובוקציות מהמשלחות האחרות.
אני משוכנע שהביצוע שלך יהיה מעולה, אבל אז יגיעו ועדות השיפוט שהתעלמו מאיתנו בשנה שעברה. כמעט אי-אפשר לנצח בתנאי פתיחה כאלה. עד כמה זה מתסכל?
"לא יוצאת מנקודת ההנחה הזאת. אני עובדת על השיר כאילו יש לי את כל הסיכויים שבעולם לזכות. לשם אני מכוונת. יכולים, לא יכולים, מה יקרה, מה לא יקרה? לא יודעת".
מה זה עושה לנפש? לבוא למקום שאת יודעת שאת שנואה בו על ידי רבים, שאת מייצגת מדינה שמאוד מתנגדים להתנהלות שלה, גם מסיבות אנטישמיות.
"הרצון להביא כבוד למדינה חזק יותר מכל רגש אחר שיש".
יואב צפיר כבר שורק בוז בחזרות כדי לתת לך להתרגל?
"הרבה פעמים קרן לוקחת אוהדי כדורגל שעושים הרבה רעש ושמה ממש באוזניים שלי. אני ממש עובדת על להישאר בפוקוס, לא משנה איזה רעשי רקע יש מסביב. אעשה הכל כדי לתת כבוד למדינה שלי. אתה שואל על בוז, אבל אני מקבלת ים של אהבה גם מהארץ וגם מהעולם וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. כולם מעבירים לי את המסר שמבחינתם כבר ניצחתי".
"יש לי מדיטציות שמורות בטלפון. אפשר גם כתיבה. דאגתי גם שאמא שלי תהיה חלק מהמשלחת לאירוויזיון, כי היא מלווה אותי מאז 7 באוקטובר. כל זה יעזור לי. אני עובדת על השיר כאילו יש לי את כל הסיכויים שבעולם לזכות. לשם אני מכוונת. יכולים, לא יכולים, מה יקרה, מה לא יקרה? לא יודעת"
האבטחה תהיה כבדה. בשנה שעברה היו התרעות על ניסיונות אפשריים לפיגוע במשלחת. חוששת?
"למדו את הסיטואציה ממאלמו, הצוות כבר מנוסה ויודע לעזור לי להיערך לכל הדברים שעשויים לקרות. לא מרגישה שאני מפחדת".
אולי זה יטרגר את 7 באוקטובר? אבטחה, מחסומים.
"אבל אני מרגישה כל כך עטופה עם הצוות שלי ושל התאגיד. פשוט יכולה נטו לעסוק בשיר ולא להתעסק בשום דבר אחר".
עדן גולן התחפשה במלאמו. יש לך תחפושת מועדפת?
"הרבה זמן תהיתי איך ייראה עליי בלונד. אז אולי זה רגע ששווה לנסות".
בחירת השיר, כמו בכל שנה בישראל, לא עברה בשקט. קבוצת יוצרים התלוננה על "משחק מכור" לטובת קרן פלס, שופטת ב'הכוכב הבא' ומיוצגת על ידי אותה מנהלת שמייצגת את רפאל. "אבל לא הרגשתי שזה קשור אליי יותר מדי", היא נחרצת. "מהמקום שלי הייתי מחוברת לשיר כבר מהתחלה. מאוד אהבתי אותו, שמעתי אותו לראשונה עם עוד שני שירים שנבחרו על ידי הוועדה והייתי צריכה להקליט את שלושתם. עד לרגע הזה לא הכרתי את השירים ולא ידעתי מי יצר".
ואחרי ששמעת את הטענות?
"כל מה שאני יכולה להגיד זה שאני סומכת על הוועדה שבחרה את השיר, ואני פשוט סופר מחוברת למה שנבחר".
קרן נעלבה? זה לא פשוט לספוג כאלה השמצות מקולגות. אגב, עוד לפני שהקשיבו לשיר.
"לא יודעת, לא ממש דיברנו על זה לעומק ולא בא לי לענות בשמה. מהרגע שבו היו שלושת השירים הסופיים, הרגשתי שהכי התחברתי לשיר של קרן".
הגיוני לחשוב שרפאל הגיעה בנסיקה מהירה למעמד של כוכבת, נציגת אירוויזיון, אחרי ההישרדות בנובה ולמרות שכמעט לא נגעה במוזיקה לפני. עדן גולן, למשל, נחתה במאלמו בגיל 20 בלבד, אבל כבר הייתה מנוסה ומאובקת אחרי שנים בלהקת פופ ברוסיה, במשטר חזרות קפדני, וטרפה את הבמה של האירוויזיון. רפאל לא עברה, לכאורה, שלבי ביניים עד הלום. היא כמעט לא חוותה במה, אבל בהחלט נאלצה להתמודד עם כמה דחיות עד שבכלל הגיעה למצב שבו היא מוכנה להסתער על קריירה של אמנית. אחת מהן הגיעה ממש בתוכנית 'הכוכב הבא', בעשור הקודם. "לא הצלחתי לעבור את האודישנים, ולא לקחו אותי לנבחרת. הייתי קטנה, רק בת 16 בערך. אתה יודע כמה טובים יש שם שלא עוברים? ברור שהתבאסתי, זה היה חלום חיי מאז ומתמיד. הגעתי עם שיר לא מתאים, אולי בגלל זה לא עברתי, מעין ראפ, עם מלא סגנונות. אבל תראה מה זה, המלהקת ראתה סרטון שלי מהאודישן אז, הסתכלה גם באינסטגרם שלי והזמינה אותי לאודישן הפעם".
בימים אלה היא בזוגיות עם הזמר עידו מלכה, שאותו הכירה במהלך 'הכוכב הבא'. "התחלנו לצאת כשהתוכנית נגמרה. בדייט הראשון שלנו הוא לקח אותי לאחד המקומות שבהם גדל, עשה לנו פיקניק וזה היה מהמם".
בפרק האמנותי בחייה של רפאל יש חור שחור עמוק שנמתח במשך שנים ארוכות, שבהן מנעה מעצמה לרדוף אחרי החלומות שלה. זה התחיל מהערה נבזית וסקסיסטית של מנהלת בית הספר ברעננה שבו למדה, שהפכה להתנהלות משפילה. "היו לי חלומות על במה, אבל הייתה לי תקרית עם המנהלת, ששמה איזשהו דגש על משהו בגוף שלי וזה גרם לי לשפוט את עצמי ולפתח איזשהו קול בראש שלי שמעולם לא היה קיים לפני".
מה היה הדגש?
"היא אמרה לי, 'אנחנו מסתירים עם חולצות בנים, דברים אוברסייז גדולים, את לא יכולה ללבוש כלום'. היא דיברה עם אבא, יצרה תמונה כלשהי וקיבלה את הקול שלו. ואז זה כבר הפך לדבר שאין מה לעשות מולו. החברות היו באות בהפסקות לשבת איתי על הספסל כדי שלא אהיה לבד".
מתי הבנת שיש פה בעיה שמצריכה טיפול?
"תמיד ידעתי. כי הייתי ההפך הגמור לפני. הרגשתי ששתלו לי משהו ושאני מתה לצאת ממנו. בתיכון עדיין סבלתי מזה, אם כי זה הלך ודעך עם ההתבגרות של כולם. יום אחד בתיכון אמרתי שזהו, אני אהיה רק מי שאני. פשוט התחלתי ללבוש מה שמרגיש לי נכון ולא הגבלתי את עצמי בשום דבר".
נולדה ב-2005 בתל-אביב, גדלה בפדיה. "ילדות במושב זו חתיכת זכייה. אנחנו משפחה ענקית, עיראקית, לאבא שבעה אחים ואחיות, כלומר גדלתי עם הרבה מאוד בני דודים. לאמא שתי אחיות. נוסעים הרבה בשטח, לאבא היה מיצובישי פאג'ר עם בגאז' פתוח, קופצים כל הנכדים. ילדות של הרבה טבע, בעיקר סוסים".
את התרבות ספגה בבית מהוריה, ליאת וצביקה, שהכירו בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. "לשניהם היה איזשהו חלום שקשור לאמנות. אבא שלי ואני היינו עושים משחקי תפקידים כאלה. אני הייתי פיראטית, כך שבכל הילדות הייתה אצלי משיכה לאמנות. זוכרת שפעם צפיתי בפסטיגל, היה שיר של רוני דלומי, היא עלתה בחצאית צהובה, שחורה, ורודה, עם לבן. הסתכלתי על הטלוויזיה ואמרתי למשפחה, 'היא גנבה לי את השיר, זה שיר שלי!' חיה בסרט, כן? זה כמובן לא היה שלי, אבל חלמתי שכן. אני מבחינתי הייתי כוכבת כאילו, בתור ילדה".
בגיל שש עברו לשווייץ, במסגרת עסקי הקוסמטיקה של המשפחה. (דודתה היא רונית רפאל). "אבא שלי היה מנהל פרויקטים של בעלה אז, האדריכל יונתן לייטרסדורף. עברנו לז'נבה והייתי מאושרת. למדתי בבית ספר יהודי עם נטייה לדתי, פותחת את הבוקר בתפילה כל בוקר. לא היה קוד לבוש מחייב, אבל כשאתה בחו"ל ויש סביבך יהדות, אתה מרגיש הרבה יותר מחובר".
החלפת בגיל שש מעגל חברתי לארץ זרה. לא פשוט.
"אני ממש לא זוכרת את זה כטראומטי. אמא שלי, לעומת זאת, אולי הייתה אומרת אחרת. אחרי שלושה חודשים כנראה שהייתה לה נפילת אסימון אחרי שיחה עם חברה. בסופו של דבר היא שמה את הילדה שלה, בת השש, ללמוד בבית ספר משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים בלי להבין מילה מהשפה. כל השיעורים בצרפתית, דיברתי בפנטומימה עד שקלטתי את השפה. יום אחד זה כאילו פתאום תקף את אמא שלי. אני נהניתי, אבל היא חשבה שלא. היא שלפה אותי מבית הספר, לקחה אותי למקום מעולה של שוקולד ופיטמה אותי ממש. היא מספרת שאני יושבת נהנית, בכיף שלי, לא מבינה למה לקחו אותי מבית הספר באותו יום, והיא בוכה. אנטישמיות לא חוויתי שם. ההורים שלי תמיד מאוד ידעו לשמור עלינו".
חזרת עם צרפתית מצוינת. ווין.
"בשנים האלה הייתי חוזרת הביתה אחרי שיום שלם דיברתי רק צרפתית. התחלתי לדבר עם ההורים ושכחתי מילים בעברית, אז השלמתי להם בצרפתית. המבטא שלי עדיין קיים, זו כמו שפת ילדות. אני לא מדברת ברמה של אז, אבל כן קוראת למשל".
פאסט פורוורד 15 שנה, את שבה למדינת הילדות כנציגת ישראל באירוויזיון. סגירת מעגל די מדהימה. שווייץ לא זכתה מאז סלין דיון ב-1988 עד הכפיל של שחר טבוך.
"יצא לי לחשוב על זה המון. סגירת מעגל מטורפת עבורי, מתנה ענקית שקיבלתי, כי באיזשהו מקום אני מרגישה שאני חוזרת לעוד בית. הייתי כמה פעמים בשווייץ מאז הילדות, יש לי משפחה שם. עוד לפני האירוויזיון הגעתי לשם להסברה, אחרי מה שקרה בנובה".
"שכחתי מילים בעברית, אז השלמתי בצרפתית. המבטא שלי עדיין קיים, זו כמו שפת ילדות. אני לא מדברת ברמה של אז, אבל כן קוראת"
המשפחה חזרה מז'נבה לרעננה, כשיובל בת התשע שוב צריכה להתרגל למציאות חדשה. "פה היה קצת יותר קשה. כי הגעתי עם מנטליות שונה לגמרי לעומת ישראל. אתה בחיים למשל לא פונה למורה בשם בשווייץ, רק 'המורה'. אתה הולך בטור, בזוגות, לפני כל הפסקה. בארץ אני רואה שעוד לפני שהצלצול כולם עפים החוצה. היה קצת יותר קשה להתאקלם".
חרם?
"היה, כמעט על הרגע שבאתי. במבט לאחור זו סיטואציה שאני מודה עליה כי היא מאוד הדגישה עבורי את הקשר החזק שלי ושל אבא, שהיה שם איתי כל הדרך אז. החרם הגיע אחרי שיחה עם מישהי שנחשבה למלכת הכיתה, תקרא לזה ככה. לא התאים לה משהו אצלי אז היא החליטה שהיא מנדה אותי מכולם. אבל אבא הדריך אותי צעד-צעד איך להתמודד, וזה לא היה חרם ארוך מדי. החרם הזה פיתח לי סקילס להתמודד עם סיטואציות חדשות כאלה. הייתי הכי מקובלת אחרי כל החוויה שהייתה".
כמעט שכחת את החרם שלא היה של משתתפי האירוויזיון, שכביכול לא צירפו אותך לקבוצה משותפת. התברר שפייק.
"מאוד פשוט לי לבוא עם לב נקי. הלב שלי תמיד ככה. אני כן אשמח להכיר אישית אותם. זה היופי של האירוויזיון. בסוף כולם באים כדי לעשות מוזיקה".
הבמה לא הגיעה גם בימי השירות הצבאי, ורפאל התגייסה לבידוק במעברים. "נפלתי משם אחרי שנה וחודשיים בגלל פציעה שהייתה לי. כנראה שבגלל עומסי משקל התחילו להירדם לי אזורים בגוף. עברתי להיות רל"שית של המג"ד במשך חצי שנה. ממש לפני, בדיוק כשסיימתי טירונות והגעתי למעברים, שמענו שהיה אירוע באחד המעברים שנכנסתי אליהם. שירתי בקורונה, היו לי שם סגירות מאוד ארוכות של איזה 40 פלוס. גם חליתי פעמיים, קצת קוצר נשימה פעם אחת. לא רציני".
נניח שעכשיו אני עיתונאי שוויצרי ששואל על השירות הצבאי.
"אסביר כמובן שבישראל חובה לעשות צבא, אגיד שאני גאה שהייתה לי הזדמנות להגן על המדינה שלי. אספר שלמדתי מהשירות המון, למשל סדר וארגון שלי, עמידה מאוד נוקשה בזמנים".
למה, עם כל השאיפות, לא ניסית להקה צבאית?
"נלחמתי בשיניים להגיע ללהקה צבאית, אבל לא היו מוכנים לשמוע אותי. מהרגע ששיבצו אותי למעברים, זה היה נעול. שלחתי אין-ספור מכתבים, זה לא עניין אף אחד. אבל אני לא מתחרטת על כלום, הכל מכתוב בחיים ואם הייתי צריכה להיות שם, אז לקחתי הלאה דברים שלמדתי".
אהבת את השירות?
"זה שירות קשה ואני אולי חיה בסרט, אבל אני באמת מרגישה שנהניתי גם שם. אני לא מתחרטת על אנשים שהכרתי שם, על החוויות שעברתי. היה לי טוב בצבא, למרות שאלה משמרות של 12 ושמונה שעות".
"נלחמתי בשיניים להגיע ללהקה צבאית, אבל לא היו מוכנים לשמוע אותי. שלחתי אין-ספור מכתבים, זה לא עניין אף אחד. אבל אני לא מתחרטת על כלום, הכל מכתוב בחיים"
באותה תקופה חוותה את גירושי הוריה. "אני בקשר מדהים עם שניהם. תמיד קיבלתי מהם המון אהבה ואני תמיד ניצבת לצידם. הכי חשוב לי בסוף זה שההורים שלי מאושרים. לרגע לא הפסקנו להיות משפחה".
אחרי השחרור ב-2021 עבדה כמוכרת בחנויות בגדים, גם בחנויות נעליים, בהמשך ניהלה סטודיו לספורט. "יום אחד החלטתי שאני מפסיקה עם מכירות, אחרי שנהניתי, אבל מיציתי. רציתי כבר לטוס לטיול שלי וחיפשתי לעשות כסף טוב, אבל גם ליהנות מהתקופה שלפני הטיול. הייתי אופר במשרה מלאה למשפחה ברעננה, חמש פעמים בשבוע, מגיעה אליהם מהבוקר עד הערב, תינוק בן שבועיים, ילדה בת שנתיים, והאמא צמודה. אמרתי להם: גילוי נאות, בעוד שלושה חודשים אני טסה לדרום אמריקה לטיול. אז הם אמרו, בעוד שלושה חודשים אנחנו עושים רילוקיישן לרומניה. אמרתי, איזה כיף, שידוך מושלם".
אני מריח נסיעה גם לרומניה.
"בדיוק. חודש לפני שהם אמורים לעבור, הם משיבים אותי בסלון, 'יובל, את חייבת לעבור איתנו, אנחנו צריכים אותך לפחות לחודש וחצי הראשונים, נחיתה רכה לילדים, תבואי'. טסתי איתם לבוקרשט לחודש וחצי, נהניתי בטירוף, למדתי מלא על עצמי, הייתי כל הזמן לבד, תיכננתי את הטיול. זוכרת קצת רומנית".
שמעתי שאת גם דוברת ספרדית. זה מעמיד אותנו על ארבע שפות וחצי בערך.
צוחקת. "אני יודעת ספרדית מהטיול בדרום אמריקה אבל גם מהטלנובלות. חושבת שאענה בספרדית באירוויזיון לעיתונאים שישאלו אותי בשפה".
לטיול בדרום אמריקה החליטה לצאת לבד. "הייתי אמורה לטוס עם חברה הכי טובה שלי, אבל היה בי רצון לחזור לילדה שהייתי, מפוצצת ביטחון, הכל לבד. הייתי אחרי ארבע שנים של זוגיות, תמיד היה לי על מי להישען, הרגשתי שקצת איבדתי את הסקיל הזה של להיות בן אדם סופר-עצמאי. אמרתי לה, תקשיבי, אני חייבת לסגל את זה מחדש, אני טסה לבד. פחד מוות. היא התבאסה עליי, כן, אבל אנחנו חברות כל כך טובות. בספטמבר 2022 נסעתי. התחלתי בפרו אצל חברה, ואז לבד קולומביה, גואטמלה, פנמה, קוסטה-ריקה, בליז, מקסיקו. הכל לבד, אבל תמיד מצאתי אנשים ויש לי עד היום חברים משם".
בטיול היא הכירה את סרן שאולי גרינגליק ז"ל, שחלק חלום דומה לשלה, המוזיקה, וגם הספיק להרשים בעצמו באודישנים של 'הכוכב הבא'. הוא נפל ב-26 בדצמבר 2023, בקרבות בעזה. "טיילנו ביחד בדרום אמריקה, הכרנו שם, שרנו ביחד. הוא הפך חבר שלי. אלה היו בין הפעמים הבודדות שהסכמתי לשיר בפרהסיה אז, אבל שאולי נתן לי להרגיש מאוד בנוח ופשוט היה לנו חיבור טוב. כולם במשפחה שלו מאוד מוזיקליים. האובדן שלו היה מאוד קשה לי, עדיין מאוד קשה. בלתי נתפס עד היום".
סכנות בדרך?
"בקולומביה הייתה פעם שרדפו אחריי, בדיוק הייתי עם קבוצה של כמה אנשים, פחד אלוהים. דפקנו את ספרינט חיינו. כבר הייתי בהיכון עם הספריי. היה איזה רגע מפחיד גם בבאנג'י, ואני חולת אקסטרים, אבל היה שם ממש גבוה. הסתובבתי לאחור, אמרתי שאני לא עושה את זה. ואז חברה שלי צועקת: את יכולה, את יכולה! הרגשתי שנייה של רצון מטורף לקפוץ, עשיתי את זה, חוויה חוץ-גופית".
בינתיים שוב ברחת מהבמה לתקופה. איפה התשוקה העזה שדיברת עליה?
"היה לי ברור שאני מסיימת את הטיול והולכת על זה, אבל היה חוסר ביטחון שמנע ממני לצעוד קדימה. הוא תמיד ביצבץ שם. פחדתי שאני לא מספיק טובה, במשחק, בשירה, בעצם די בכל מה שקשור לבמה".
אבל כשבן אדם אומר 'אני רוצה קריירה', הוא בדרך כלל מזיז את הכל הצידה ומסתער.
"לא היה לי ספק שאני רוצה במה. לקחתי קורסים למשחק אחרי הטיול, הייתה גם תקופה שעשיתי קצת בניית ציפורניים, בעיקר חזרתי לעבוד בסטודיו לספורט. שמע, הרגשתי שבגלל החלומות הגדולים שלי ובגלל שנכנסתי גם למקום הזה של חוסר הביטחון, הרגשתי שכל דבר שאעשה בנוגע לבמה יהיה גורלי. אני חושבת שהיה בי חלק שרצה לחכות שיירד ממני המקום השיפוטי. כל הזמן היה לי בראש: תחלימי מזה לגמרי, ואז תכבשי את העולם".
הפריצה הושלמה בהצלחה יתרה, ורפאל נחתה ביום שני בבזל כדי להתחיל את החזרות. במשלחת הישראלית שקלו בשנה שעברה להופיע לגמר עם סממן המזכיר את החטופים, אבל ויתרו נוכח תקנות איגוד השידור האירופי האוסרות על שימוש בסממנים שעלולים להיתפס כפוליטיים. המשלחת הישראלית צפויה גם הפעם לכבד את התקנון. "החטופים זה הדבר הכי חשוב ובוער שיש לנו", היא מתמתחת. "חשוב לי לדבר ולקדם את הנושא הזה בכל הזדמנות ובכל מקום – וזה היה כך עוד הרבה לפני 'הכוכב הבא'. הם היו צריכים לחזור הביתה מזמן. אני אמשיך לדבר עליהם בכל מקום שאני אוכל ואני פה בשבילם ובשביל המשפחות לכל דבר".
