המורים שלנו / תראו איזה גבר-גבר עידן שעמד בזה. הוא עלה מניו-ג'רזי כחייל בודד, נלחם להיות בגולני, נחטף וחזר למשפחה. מי שכונה "האמריקאי" וכולו בעצם ישראליות. אני חושב שראינו הבהוב של אור. אה, מיסטר ס'? גם סוף-סוף המורים שלי מכיתה ח' החליטו לצאת למאבק על תנאיהם. סוף-סוף פתחנו את הלוקרים בחדר ההתעמלות, סוף-סוף שיעורי האזרחות בבית הספר קרמו עור וגידים. אני לא יודע מה הדליק אותם לקרב. בטוח שזה קשור למלחמה, כאילו אין כבר מה להפסיד. זה קשור לשכר הוגן, לאינטנסיביות החייתית שנקלעו אליה בחיינו ולדבר הזה שנקרא עתיד המדינה ונתון בידי המורים.
אז יחד עם מורי הדור הזה עומדים לנגד עיניי גם כל מוריי, חלקם טובים, חלק מצוינים, חלק קראו לי ללוח והשפילו אותי (על ששמתי דגש ב-ע') וחלק עודדו אותי בבגרות הדי עלובה שלי. אז השבוע התגאיתי בממשיכיהם החולוחמים (חולמים ולוחמים), פתחתי שוב את הלוקר משיעור ההתעמלות וחיכיתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
הדונאט / הילדים המקסימים עם העפרונות המחודדים אהבו תמיד לספר את הבדיחה הבאה:
"תגיד, מי גר בבית הירוק?"
תשובה: האיש הירוק.
"ומי גר בבית האדום?"
האיש האדום.
"ומי גר בבית הלבן?"
האיש הלבן.
"לא-לא", צהלו כולם, "נשיא ארצות-הברית, המג'ונג'ן עם התסרוקת של ההלוואה והחיסכון".
פעם, כשאמא חטפה התקף חרדה כתוצאה מדלקת בשתן, כינתה אותי "דונאט טראמפ", כשם העוגייה האמריקאית המדהימה עם כיסוי הסוכר הוורוד שאני הרוס עליה (דונאט). אמא לקחה אנטיביוטיקה, חזרה לזכור את שמי האמיתי וניצלה. אבל מי יציל אותנו?
"לפעמים זה נשמע כאילו מדברים על מסטיקים", אמרה בזעזוע אחת מבנות משפחות החטופים נוכח הדיבור והספירות הנוראיות האלה, 24/21... המבטלות את האנושויות, הזקוקות לדרכון זר כדי להשתחרר. כמה עצוב.
טיול עם אבוק / הנה סיפור: פעם אבוק (אבי הטוב) הלך איתי לטייל בירקון ואמר לי: "חיים?" "אני שלמה", אמרתי, ונכון ששמי השני הוא חיים. אחר כך שאל: "ובאיזו כיתה אתה?" ואמרתי לו שאני ב-ח'. אחר כך שאל למעשיי, מה אני אוהב לעשות. אמרתי לו: "כדורגל ולנגן גיטרה".
"גיטרה? אתה רוצה להיות נגן גיטרה כמו סילולדה?" שיבש, אולי אפילו בכוונה, את שמו של סינגולדה.
"לא. אני רוצה לנגן כמו מרק קנופלר מהדייר סטרייטס", עניתי, "אבל אבא, האמת שאני רוצה להיות זמר".
"אתה זמר?" התפלא אבא, "אז תשיר לי משהו". "ומה שרת?" את "בית הערבה" של אריק.
"לפעמים זה נשמע כאילו מדברים על מסטיקים", אמרה בזעזוע אחת מבנות משפחות החטופים נוכח הדיבור והספירות הנוראיות האלה, 24/21... המבטלות את האנושויות, הזקוקות לדרכון זר כדי להשתחרר. כמה עצוב.
דוקו אריק / אפרופו "בית הערבה", אני מביט בימים אלה בדוקו המופלא על אריק איינשטיין (yes), שזה דוקו מופלא על איש מופלא שבא מהתקופה המופלאה שהיו לה אמנם הרבה אזורי קיפוח אבל הייתה בה מרדנות אמנותית בשמרנות הישראלית החילונית. ובמרכז מי שחי בצניעות עם חבריו היוצרים (אורי ושלום), חי קפה שחור בדשא אצל אביגדור, לא רחוק מחוף מציצים עם הנופך הגרוטסקי שלו. ועדיין, היו שם ים של שירים נפלאים כמו "למה לי לקחת ללב", "מה איתי" ו"אני ואתה נשנה את העולם".
ואיזה איש וזמר מרגש היה אריק איינשטיין, והטקסטים שכתב והבחירה הצולפת שלו בשלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר וצ'רצ'יל, יצחק קלפטר, ארבעת המופלאים כמלחיניו. וגם איזו תקופה הלכה לנו "פייפן", כמו ששר פעם בעצבים ובעצב על המדינה. והחלונות הגבוהים? זוכרים את שמוליק קראוס (הייתי שותה איתו קפה יומיומי בקפה בבוגרשוב) וג'וזי ששרו עם אריק בהתרסה את "אל אל יחזקאל" או "התשמע קולי רחוקי שלי", שיר חטופים אולטימטיבי.
מודה שאפילו כשהייתה אזעקה לפני שבוע התקשיתי לעזוב את דוקו אריק. ואגב, מה היה אריק אומר עלינו? לפחות הפועל עלתה. מזל.
נפרדו / "דוד אבידן? תזכיר לי מי זה", אמר לי מישהו.
"הוא היה אלוף? חבר כנסת? ראש ועדה לשוויון? שחקן?"
"לא, הוא היה אחד מהמשוררים".
"אההה, אבידן, למה לא אמרת קודם".
30 שנה מלאו למותו של המשורר החד, הציני והמרגש אותי תמיד עדיין בגלל שורות הזוגיות הראפיסטיות שלו, "הרי את מותרת לכל אדם". אני מקדיש חלק משורותיו לזוג חברים שלי שנפרדו בימים אלה.
"גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים וְשָׁנִים
יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה וְחֶדְוָה וְאֵיבָה וְסַכִּינִים
וְהֵם יְשֵׁנִים בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת עַל שְׂמִיכוֹת בְּלִי סְדִינִים
אֵין לָהֶם יְלָדִים וְהֵם יְשֵׁנִים כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה וּמַחְלִיף אִתָּהּ חֳמָרִים
גִּילֵיהֶם הַבִּיוֹלוֹגִיִּים מִתְעַרְבְּבִים וְיֵשׁ נֹגַהּ מוּזָר בַּחֲדָרִים
וְהֵם עוֹבְרִים מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וְלֹא מִסְתַּדְּרִים
לֹא עִם עַצְמָם וְלֹא זֶה עִם זוֹ וְלֹא עִם אֲחֵרִים
גֶּבֶר חַי עִם אִשָּׁה וְעַכְשָׁו הָעִנְיָן נִשְׁבר
וּשְׁנֵי שׁוֹפָרוֹת נִתְקָעִים בַּחַלּוֹן כְּמוֹ זוּג יוֹנֵי-בָּר
מַה שֶּׁהָיָה הָיָה וּמַה שֶּׁעָבַר עָבַר".
וככה הם נפרדו.
שישובו / הייתי לפני שבוע בארוחה משפחתית מקסימה ברמות השבים, הכפר שיושב בין כפר סבא להוד השרון, וכשיצאנו לכיוון הרכב בשעת לילה מאוחרת חשבתי על השם הזה, רמות השבים, והקונוטציות שלו.
ניסיון וביזיון / המשוררת זלדה (שיינא זלדה שניאורסון) כתבה את שורות השיר המוכר "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו". חזרתו של החייל צבי פלדמן ז"ל שנים אחרי הקרב בסולטן יעקוב וחזרתו של עידן אלכסנדר, ייבדל לחיים ארוכים, הזכירו לי את השיר ואת מחויבותנו להחזרת כולם הביתה. אבל השבוע נתקלתי בשורה אחרת של זלדה: "סבי התפלל, ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". והשורה תפסה אותי, כי לנו זה לא הצליח והביאנו לכדי ניסיון וביזיון ביום ההוא. ורק מזל שהתעשתנו, מזל שהיו לנו ועדיין יש מספיק גיבורים, מזל שאלה מוכנים עדיין ללכת למילואים לעומת אלה שלא מוכנים להתגייס לכלום. מזל שלכל אחד היה את שמו ופניו. מזל שצבי ועידן חזרו הביתה.
חזרה לשדרות / השבוע בחמישי בערב היינו אמורים להופיע בשדרות, שנה ושבעה חודשים אחרי ההופעה הבלתי נשכחת ההיא, שבועיים לפני היום הנורא מכל. "זה בסוף המקום הכי טוב לחיות בו ואני אילחם עליו", אמרה הבחורה מהעוטף. את בטוחה? "לא תמיד", השיבה, "אבל פה לפחות המקום הכי תודעתי לחיות בו". בטוחה? "כן ולא. קראתי על מישהו שהנשיקה היחידה שידע לדמיין זו נשיקה בלי שפתיים. הוא טען שהגוף הוא אביזר והנשיקה היא רוחנית". את בטוחה בכל מה שאת אומרת?
"לא", אמרה, "פה גיוס חובה רק לפטריק-קימים". מי זה פטריק קים? "גיבור סדרות במערבוני הילדות שלנו. שמע, הייתי רוצה לשתק את היקום", ציטטה מישהי. הייתי גם רוצה להיות במקום שבו אני חשה חיה. וזה המקום: שדרות והעוטף. אפילו מכללת רימון מרמת-השרון פתחה פה סניף לשוחרי מוזיקה.
"אני אשנא אותך ביום שכבר לא יהיה לי מה לומר לך", ציטטה שוב איזו סופרת ברזילאית, והלכה להביט בנו מופיעים.
הלוקר / כשאמא שלי החלימה מהדלקת ההיא שבה קראה לי דונאט טראמפ, אמרה לי: "בן, אל תסמוך על אף אחד, גם לא על נשיאים ורוח. ובעיקר, תסגור חזק את הלוקר שלך שלא יגנבו לך את נעלי ההתעמלות, תקשיב לשיעורי האזרחות של המורים ותחכה. כי מי שמביט פנימה מתעורר (הפסיכואנליטיקאי קרל יונג)".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
